לידה באמצעות היפנוזה – חלק ב': נקודת מבטה של יולדת
ד"ר אודי בונשטיין
פסיכולוג קליני, מורשה לעיסוק בהיפנוזה
לאתר הבית: www.mutuality.co.il
הקדמה
תמר, בחורה צעירה בת 29, נשואה, אשר היה זה לה ההריון הראשון, פנתה בבקשה להעזר בהיפנוזה במהלך לידתה. היא השתתפה בשבעה מפגשים בהם נטלו חלק היא ויולדת נוספת, כאשר בחלק מהמפגשים נכחו גם בני הזוג. כזכור, וכמפורט בחלק א' של המאמר [1] הרעיון המרכזי העומד בבסיס הטיפול ההיפנוטי טרם ובמהלך הלידה הוא מעורבותה של היולדת עוד טרם התחלתם של הצירים, כך שלמעשה עוזרת היולדת לצוות הרפואי ולמיילדת במהלך הצירים והמשלוח [2]. האמצעי להשגת מטרות אלו נשען על העברת השליטה ליולדת באמצעות לימוד היפנוזה עצמית ושימוש בכלים ההיפנוטים באופן מבוקר ובטוח בזמן הלידה.
הטיפול עצמו משלב מספר עקרונות שהעיקרי בהם הוא שכאשר המטופלת בעלת ידע לגבי תהליך הלידה ומוכנה אליו – רמת החרדה פוחתת, היא זקוקה לפחות תרופות במהלך ולאחר הלידה וההחלמה מתרחשת מהר יותר ועם פחות סיבוכים [3]. המתודה הטיפולית כוללת מספר מפגשים (בין שישה לעשרה), רצוי במהלך הטרימסטר השני להריון, כך שלאשה יש זמן מספיק לתרגל וללמוד את הטכניקות ולהגיע לרמת שליטה מירבית (אם כי ייתכנו וריאציות רבות במתודה זו). המפגש הראשון נועד להיכרות, לקיחת אנמנזה, בדיקת הידוע על היפנוזה ומתן הסבר לתהליך, בדיקת התאמת המטופלת ושלילת קונטרה-אינדיקציות לשימוש בכלים היפנוטיים. במהלך פגישה זו אף ניתן לתרגל כניסה ויציאה ממצב היפנוטי ובסיומה מסכמים את פרטי החוזה הטיפולי.
במהלך המפגשים הבאים לומדת האישה להיכנס למצב היפנוטי (self- hypnosis) ולצאת ממנו ברמת בטחון מירבית. בהיותה במצב טראס היפנוטי היא לומדת להיעזר בכלים רבים, בין השאר – הפחתת כאב, הפחתת חרדה, יצירת אווירה רגועה ונעימה תוך המצאות במקום בטוח, ושליטה מירבית בגוף במהלך הלידה. במפגשים אלו ניתנים הסברים על שלבי הלידה השונים, ומחוזקים כוחות האגו, כך שהאישה מגיעה ללידה בתחושת בטחון, עם יכולת להתמודד היטב עם כל תהליכיה, ואף ללדת לידה טבעית לחלוטין, ללא שימוש באפידורל או משככי כאבים אחרים, ותוך מודעות מלאה לתהליך בכל שלביו. אלמנט נוסף עליו מושם דגש הוא הקשר עם העובר (אשר מגיב גם הוא לסוגסטיות, קרוב לוודאי בשל שינויים שעוברת האם בכניסתה למצב הטראנס העמוק). בשורות הבאות תספר תמר על חוויותיה במהלך הטיפול והלידה. תאור זה נכתב כלשונו על ידי תמר ונערך מעט על ידי על מנת לשמור על חסיון ולהגן על פרטיותה.
מפגש מספר 1:
את המפגש הראשון התחלנו בהבהרת החששות, הפחדים, הוודאות וחוסר וודאות הקיימים אצל כל אחת בהריון. אני חייבת להודות כי החששות והפחדים שלי סביב ההריון היו רבים. מלבד כל הקונספט של להפוך לאם, הפחד מפני השינוי הקרב ובא והחששות של "איך אתפקד כאם" - פחדתי מאוד מהלידה עצמה. בזמן שכולם אומרים ש"לידה זה תהליך טיבעי" וש"כל אשה עוברת את זה", אצלי זה אף פעם לא ממש נתפס. איך בדיוק אפשר לעבור את זה??
זה פשוט לא נראה לי אנושי שתינוק השוקל בסביבות השלושה קילוגרם יכול לצאת ממקום כה צר, ואיך אני - שמריטת גבות נוראית עבורי, אצליח להתמודד עם הכאבים, הצירים, המחטים, המכשירים??
המטפל ניסה לברר האם עברנו היפנוזה בעבר, וביקש שנתאר מקום בטוח ונעים אליו היינו רוצות להגיע בדמיוננו.
התחלנו בהתמקדות בנשימות, הרפיית כל הגוף, תוך כדי הזרמת אוויר לכל חלקי הגוף. לאחר שנכנסו למצב רפוי, רגוע ושלו התחלנו לטייל בדמיון. הטיול שלי הוביל אותי למקום יפייפה. מקום שמהווה כיום עבורי את המקום הבטוח. מקום נעים, מרגיע, אותו יצרתי לפי עולמי הפנימי. המקום שיצרתי הוא לטעמי אחד המקומות הכי פסטורלים עלי אדמות. הכל ירוק מסביב, אני נחה תמיד מעל ענן שמלווה אותי לכל מקום שאני חפצה להגיע. במקום עץ מקסים שמספק צל והגנה, רוח קלילה ומלטפת, שמש חמימה ולמרגלות העץ ישנה לגונה כחולה ויפיפייה. במקום מסתובבים גם גמדים, אשר מוסיפים לו מימד של קלילות, אופטימיות, תמימות וביטחון. לאחר ששכבתי בהנאה במקום והרגשתי רפוייה לגמרי פתאום נשמע רעש גובר והולך. המטפל השתמש בגונג. הרעש של הגונג הוביל אותי למערה חשוכה. תחילה, התחושה שהתעוררה בי הייתה תחושת לחץ. המעבר ממצב רגוע ובטוח ללא נודע, הרתיע אותי לרגע. אך במהרה נהנתי מהחוויה שהוגדרה אצלי תחילה כ"לא נעימה". ככל שצליל הגונג התחזק מילאו אותי גלים של רגש עמוק וממש חיכיתי שהצלילים ילכו ויתחזקו. כאשר הרעש כבר היה חזק מאוד הרגשתי כאילו הגוף הגשמי שלי מתפצל למליוני חלקיקים קטנים שחוזרים למקומם הטבעי כשהרעש נחלש. כשפתחתי את עיני בתום התהליך, הרגשתי ננוחה ביותר. עדיין לא ממש ידעתי לאן כל זה מוביל ואיך בדיוק זה אמור לעזור לי להתמודד עם הלידה הקרבה ובאה, אך התחושה שלי באופן כללי הייתה טובה יותר, חיובית יותר והגישה לכל נושא הלידה הפכה ליותר אופטימית. אני בטוחה שכל התחושות הללו לא יכלו להתקיים אלמלא הרגשתי בידיים טובות. וכשאני אומרת ידיים טובות הכוונה היא בידי מטפל מיומן, מקצועי, יצירתי אשר מזהה את נקודות החולשה ומכוון אותך להתמודדות עימן. במילים פשוטות אפשר להגיד שהרגשתי בטוחה ומאוד סקרנית ממה שעתיד לבוא.
מפגש מספר 2:
במפגש זה המקום הבטוח שלי הלך והשתכלל, הבנתי כי בכוח הדמיון אני יכולה להוסיף למקום כל דבר שאני חפצה בו ולהוציא ממנו אלמנטים מפריעים. לתהליך הפעם הצטרפה גם "נולי" הקטנה (זה השם שקראנו לעוברית שלנו). עד למפגש זה לא יצא לי "לבלות" בחייק נולי. ידעתי שהיא קיימת וגדלה בתוכי אך לא העזתי עדיין לתקשר איתה ובטח שלא לבלות איתה בדמיון. ידעתי שברגע שאדמיין אותה ביחד איתי הכל יהפוך להרבה יותר אמיתי ופחדתי מכך מאוד. הופתעתי לגלות כי ממש נהניתי להיות במחיצתה, לשתף אותה איתי בתהליך ולספק לה חום והגנה. פתאום פחות התרכזתי בעצמי ועניין אותי כל הזמן לראות אם היא נהנית, אם היא מרגישה טוב. פתאום לא בדקתי רק האם המקום הבטוח מתאים לי בלבד אלא רציתי לראות אם הוא מתאים גם לנולי. זו הייתה הקלה לראות שגם בי קיים ה"יצר האמהי" עליו כולם מדברים.
כפי שציינתי בהתחלה, ה"מקום הבטוח" הלך והשתכלל. הצבעים נהיו יותר חדים, השמש יותר חמימה, העץ יותר ירוק ועם המון פירות צבעוניים, התווסף מפל אשר מימיו נשפכים אל תוך הלגונה הציורית. בתוך הלגונה שחו להם להנאתם שני דולפינים, אם וביתה, בתיאום מושלם ועם פנים מחייכות. גם אני ונולי נכנסנו למי הלגונה. המים היו בטמפרטורה המושלמת. אני ונולי אחזנו ידיים וצללנו יחדיו לעומקי הלגונה ללא שום קושי לנשום מתחת למים. לאחר מכן יצאנו מהמים ונחנו יחדיו על הענן למרגלות העץ. התחושה הייתה כה נעימה כך שממש לא רציתי לפקוח את העיניים. אך שוב, בהנחייתו של המטפל לצאת מהטראנס ההיפנוטי - פקחתי את העיניים. למרות ה"חזרה למציאות" התחושה הטובה שליוותה אותי בדמיון נשארה איתי. הבנתי שהדברים הם בשליטתי ואני יכולה להחליט מתי לעצום את עיניי ולחזור לאותו מקום יפייפה, שעצם האקט של פתיחת העיינים לא מבטל את הכוח הקיים בכל אחד מאיתנו לשלוט בסיטואציות ולבחור איך אנחנו רוצים לחוות אותם, שאנחנו יכולים לבחור האם להתמקד בכאן ועכשיו או האם להפליג להנאתנו למקומות רחוקים, מקומות דמיוניים. תחושת כוח זו וההבנה שהדברים ביידים שלי גרמו לי להבין שבתהליך הלידה אני לא חייבת להיות חסרת אונים ופסיבית. אני יכולה להיות פעילה, אני יכולה לבחור במה להתמקד ואפילו לשלוט בעוצמת הכאב בעזרת הדמיון. בעזרת אודי הבנתי בעצם שתחושת הכאב היא לגמרי סוביקטיבית ואני יכולה לבחור ולהחליט את העוצמה הסובייקטיבית שלי.
מפגש מספר 3:
במפגש זה הייתי כבר בשבוע השלושים ושניים להריוני ועמדתי בפני בדיקת מי שפיר, ממנה פחדתי מאוד. בגלל הפוביה שלי ממחטים פחדתי מאוד מההליך וגם חששתי שתוצאות הבדיקה יהיו לא תקינות. חלק מהמפגש הוקדש להתמודדות שלי עם הבדיקה ועם הפחד ממחטים באופן כללי. אודי כיוון אותי לדמיין כי המקום אליו חודרת המחת הוא מקום נעים, חמים, עם צבעים מרגיעים אותם בחרתי ושהמחט חודרת למקום זה בקלילות, ברכות וללא כאבים. בתחילת ההפנוזה כוונו לעלות על כדור פורח, ראיתי איך אפשר לשלוט בעזרת הדמיון בעוצמת הלהבה, במהירות העלייה של הכדור כלפי מעלה ובגובה אליו אני רוצה להגיע. הכל נראה כל כך יפה, כל כך קטן או כל כך גדול, כל כך רחוק או כל כך קרוב (תלוי באיזה גובה בחרתי להיות). זה היה פשוט מדהים לגלות איך יש לנו את היכולת לבחור את זווית הראיה שלנו כלפי דברים. אנחנו יכולים לבחור "לגעת בהם" להתקרב אליהם, לתת להם להשפיע עלינו או לבחור להתרחק מהם, להסתכל עליהם ממקום גבוה יותר ולא לתת להם ממש לגעת בנו.
במן מהפך של כמאה שמונים מעלות (כך לפחות אני הרגשתי), אודי עבר להכין אותי לבדיקת מי השפיר. כשהבנתי שאני הולכת לדמיין את המחט חודרת לתוכי החרדה הציפה אותי והרגשתי כאילו כל הדם נשאב לי מהגוף ומשאיר אותי חסרת כל תכולה. הבנתי שיש לי שתי ברירות. או להשאב לתחושת החרדה, לתהום, ולהנעל בתוך הפחדים שלי או לאזור אומץ ולהתמודד עם התהליך במקום בטוח יותר, שבו שום דבר לא באמת יכול לפגוע בי, בדמיון. בחרתי להתמודד וכפי שציינתי קודם, למדתי לראות שהחדירה של המחט לא חייבת להיות כזו חוויה נוראית. עכשיו, כשעברתי את הבדיקה, אני יכולה להגיד בפה מלא שהתהליך שעברתי בדמיון עזר לי מאוד בהתמודדות. אני חייבת להודות, כי עדיין לא לגמרי שלטתי במפלס החרדה שלי וראיתי שיש עוד דרך לפני בהכנה ללידה עצמה, אך מפלס החרדה ללא ספק ירד כאשר בבדיקה דמיינתי את אזור הדקירה כאזור גמיש, מיימי, נעים, חמים ושדברים יכולים לחדור דרכו בקלות.
בנוסף למדנו במפגש זה איך אפשר לנתק את עצמנו מהמציאות החיצונית ולהתמקד אך ורק במציאות הפנימית שלנו. כלומר, להתעלם מרעשים חיצוניים, רעשים מפריעים, מטרידים או לא נעימים ולהתמקד בתהליך הפנימי. אודי הראה לנו למשל איך ע"י טכניקה של כיווץ חלקים בגופנו בדמיון וכתוצאה מכך גם במציאות קל יותר להתמקד בפנים ולהתנתק מן החוץ. אני חייבת להודות שהיה לי מאוד קשה להתנתק מרעשי הסביבה החיצונית, במיוחד כאשר בצענו הפעם את הקורס בסביבה רועשת והיה אף שלב שזה נראה לי ממש בלתי אפשרי. אך תוך כדי נסיונות ההתנתקות הבנתי שהבחירה היא שוב ביידים שלי. אני יכולה "להרים ידיים" ולהשאב לתוך המציאות החיצונית או לבחור להתמקד פנימה. לקראת פקיחת העיניים אני יכולה להגיד בפה מלא כי הצלחתי להתמקד פנימה, עד כדי כך, שהרגשתי כי אני ממש צוללת בתוך הספה עליה ישבנו.
ניתן לסכם ולומר כי מפגש זה עזר לי הן בהתמודדות עם הבדיקה הקרבה ובאה וקירב אותי צעד נוסף בהתמודדות עם הפחדים והחששות המקושרים אצלי ללידה.
מפגשים 7-4:
המפגשים הפכו מפעם לפעם ליותר ויותר ממוקדים ברכישת כלים להתמודדות עם הצירים. בכל מפגש רכשנו כלים חדשים ומכל מפגש יצאתי "מחוזקת" והרגשתי בטוחה יותר, אם אנסה לתאר את תחושת הביטחון אוכל להגיד שזה ממש כאילו משהוא פרש את כנפיו סביבי בצורה חובקת וחמימה ואמר לי: "אל תדאגי , הכל יהיה בסדר, את מסוגלת לעבור את זה ועוד כמו גדולה", הרגשתי מוגנת!!
במפגש הרביעי, כל אחד קבע לעצמו סימן (אני קרבתי את שתי אצבעותי אחת לשנייה). הסימן נועד בכדי לעזור לנו "לצלול" עמוק יותר ולהכנס עמוק יותר לטראנס היפנוטי. תרגלנו מספר דרכים "להיכנס עמוק יותר" (אני זוכרת למשל ירידה במדרגות שבסופה דלת מוארת שהובילה למקום הבטוח, כאשר כל מדרגה לוקחת אותנו עמוק יותר ומנתקת אותנו מהכאן ועכשיו).
בנוסף התבקשנו לדמיין לוח שנה ולראות תאריך בלוח השנה שבו נראה לנו או שאנו רוצים שתתרחש הלידה. התאריך שקפץ לעיניי היה ה- 3/3/2006 , קביעת התאריך הפכה עבורי את הלידה למשהו הרבה יותר ממשי ולא רק לדבר דמיוני ורחוק ובנוסף הכניסה בקרבי התרגשות והתלהבות פנימית, לא ממש מוסברת, אולי פשוט געשה בתוכי הסקרנות: האם באמת אלד בתאריך שקבעתי???
במפגש החמישי, למדנו להרדים את שוק הרגל ע"י שימוש בסימן המוסכם, על ידי כך למדתי שכפי שאפשר פחות להרגיש את כיווץ השוק, כך אפשר להרגיש פחות את התכווצות הרחם בצירים, שהרי גם הם בסך הכל שרירים שמתכווצים.
במפגש השישי, דמיינו מוניטור ולמדנו איך אפשר לשלוט בגובה הגל ועל ידי כך גם בעוצמת הכאב. התאמנו גם בכיווץ אגרופים ולמדנו כיצד אפשר להעביר את המיקוד אליהם ממקום כואב.
הגענו למפגש השביעי, הבנתי שזהו זה, אני ממש לקראת הסוף!!!! סוף ההריון ותחילתה של תקופה חדשה, תקופה שלא ממש ברור לי כיצד היא הולכת להראות... בתחילת המפגש חשבתי לעצמי שיכול להיות שזהו המפגש האחרון. שבפעם הבאה שאשתמש בהיפנוזה, אתמודד עם ה"דבר האמיתי" ואצטרך ליישם את כל מה שלמדנו. תחושת לחץ אפפה אותי. אני לא ממש יודעת לקראת מה אני הולכת והפחד שהציף אותי כלל את התהייה : האם באמת אצליח ליישם את כל מה שלמדתי תחת לחץ: לחץ הרחם בצירים והלחץ הנפשי המתלווה אליהם. במפגש רכשנו כלים נוספים: דמיינו שלט-רחוק אשר יכול להפחית את עוצמת הכאב, למדנו לאלחש כאב של דקירה (ותרגלנו זאת), למדנו כיצד בן הזוג יכול להרגיע ע"י מגע יד באזור שנעים לשנינו (אותי הרגיעה נגיעה במצח).
הלידה
ה- 3/3 הגיע!!!!!
כאמור, זהו התאריך שראיתי וקבעתי, כתאריך הלידה.
פקחתי את עיני בבוקר, אך עדיין הכל היה בדיוק אותו הדבר. אותם לחצים על הבטן התחתונה, אותן ריצות תכופות לשירותים, אותן בעיטות בצלע שמאל, עליה "נולי" התבייתה כבר בתחילת חודש תשיעי.
הלכתי, כפי שנקבע לי, לביקורת אצל האחות אשר מהתבוננות בי אמרה לי ש" אני עדיין לא נראית מספיק מבושלת" ובהינף יד שללה בכל תוקף שאגיע היום לחדר הלידה.
אני לעומת זאת הייתי חדורת מוטיבציה ובתוך תוכי לא היה לי ספק שהיום זה היום!!!!
נסעתי כהרגלי לעבודה וכבר ברכב הרגשתי משונה. הלחצים היו שונים, משקל הבטן היה כבד מנשוא, הרגשתי חולשה עצומה. לא ידעתי האם "נולי" מתכננת את יציאתה לאוויר העולם, או שאני סתם מפונקת ושאלו בעצם הלחצים הרגילים, ממש כמו בכל יום.
לא ויתרתי לעצמי. בעבודה עבדתי במלוא המרץ, למרות התשישות שחשתי. עד שבשעה 19:00 לא מצאתי כוחות להמשיך לעבוד, מצאתי לי מחליף ויצאתי כשעה לפני הזמן. בדרך, ברכב, התחילו הצירים. עדיין לא הייתי בטוחה שאלו צירים אמיתיים וחששתי שאלו רק צירים מדומים, אך כאשר הרגשתי אותם כל שלוש דקות הבנתי שהלידה מתחילה. שמכאן, כנראה, אין כבר דרך חזרה ושקרוב לוודאי אפגוש בקרוב מאוד את "נולי".
התקשרתי לאמיר בעלי, שהיה עדיין בעבודה, ואמרתי לו שנראה לי שיש לי צירים. תוך עשרים דקות הוא היה כבר בבית ולאחר שסיימנו לראות את המשחק של מכבי ת"א והכאבים כבר הפכו לרציניים יותר והצירים לתכופים יותר עלינו לבית החולים. כשהגעתי לחדר הלידה, בשעה 21:00 הייתה לי רק פתיחה של שתי אצבעות. הודעתי למיילדת שאני חייבת ללדת תוך שלוש שעות, שהרי קבעתי את היום כתאריך הלידה. המיילדת אמרה לי כי אני אופטימית מאוד ושאולי לפנות בוקר תתרחש הלידה. לצערי היא צדקה ואכן לאחר תשע שעות של צירים בשעה 6:06 לפנות בוקר, עם עלות השחר, שחר נולדה.
הלידה הייתה ארוכה אך מדהימה. הצלחתי ללדת לידה טיבעית ללא משככי כאבים, ממש כפי שכל כך רציתי. המיילדת הייתה פשוט מוקסמת ממני ומאמיר ואמרה שמזמן לא נתקלה בלידה כזו. לאורך כל תשע השעות הללו הדבר העיקרי שעזר לי לעבור אותן בשלום וללא צרחות ותחחנונים לאפידורל היה ההיפנוזה העצמית. לאחר כחמש שעות, כאשר אזלו לי הכוחות להסתובב, לקפוץ על הכדור, לבצע סיבובי אגן ולעשות מקלחות חמות ודווקא בצירים הכי חזקים, פשוט שכבתי במיטה, עצמתי את עיניי והשתמשתי בכל הכלים שלמדתי בקורס. הודהמתי לגלות איך עוצמת הכאב פוחתת כאשר אתה מתמקד בלהפיג אותה. שוטטתי בדמיוני למקום הבטוח, דימיינתי שלט אשר מוריד את עוצמת הכאב, דמיינתי את הציר ככדור אנרגיה שאפשר למוסס אותו כאשר הוא גדול.
אמיר עזר לי מאוד וכפי שתרגלנו בקורס הוא שם את ידו על ראשי והרגשתי הקלה עצומה, הוא אף לחש לי כל הזמן שלא אשבר ושאזכור את כל מה שלמדנו בקורס והזכיר לי לחזור למקום הבטוח ולא להתרכז בכאבים. בצירי הלחץ החזקים והכואבים ביותר, הוא חיבק אותי חזק ואני התמקדתי בעיקר באזור החיבוק ולא בציר.
כיום אני יכולה להגיד בפה מלא שהקורס שעברנו נתן לי כלים ובעיקר את הבטחון להתמודד עם הכאב. על ידי הכלים הרבים שרכשתי הצלחתי להתמודד עם כל ציר בעתו והצלחתי לעבור את הלידה הזו בצורה הכי מושלמת וחוויתית עבורי.
כששחר יצאה, זה היה הרגע הכי מרגש ומאושר בחיי. ברגע שהגיעה לאוויר העולם שמו אותה עלי ואני התאהבתי בה ממבט ראשון. קשה לי בכלל לתאר במילים את מה שהרגשתי, כי פשוט אין מילים כאלה!! שלוש שעות היא הייתה איתנו בחדר ואלו היו שלוש שעות קסומות, מרגשות ומאושרות.
סיכום
תיאורה המפורט והיפה של תמר מביא את חוויתה הסובייקטיבית במהלך הקורס ובמהלך הלידה. חשוב לציין כי תיאור זה מספר על התרחשות במסגרת טיפולית. השימוש בהיפנוזה מחייב ידע ונסיון, ועליו להתבצע על ידי איש מקצוע מיומן ומוסמך, בהתאם לחוק ההיפנוזה. אנו מקווים כי תיאור זה יהיה לעזר לכל מי שמתעניינת באפשרות לידה טבעית בכלל ובאפשרויות השימוש בהיפנוזה במיילדות בפרט.
Bibliography
1. .2006 בונשטיין, א., הכנה ללידה ולידה באמצעות היפנוזה –א'. זמין אונליין
2. Oster, M.I., Psychological preparation for labor and delivery using hypnosis. Am J Clin Hypn, 1994. 37(1): p. 12-21.
3. Werner, W.E., P.G. Schauble, and M.S. Knudson, An argument for the revival of hypnosis in obstetrics. Am J Clin Hypn, 1982. 24(3): p. 149-71.
