על מטאפורות של בעיות נפשיות, והשלכותיהן לטיפול.
יגאל עמנואל – פסיכולוג חינוכי
כשאנחנו חושבים על בעיה נפשית כלשהי, כמעט בהכרח אנו יוצרים דימוי דומיננטי של הבעיה – שבהמשך מכתיב את האופן שבו ננסה להתמודד אתה, בין כמטפלים ובין כמטופלים. מכיוון שזוהי מטאפורה שבה בחרנו, לא ניתן לדבר על מטאפורה "נכונה" או "לא נכונה" של המצב הנפשי. ובכל זאת, לעיתים המשגה מסוג מסוים עשויה להיות מועילה יותר (או פחות) לשם סיוע בקושי הרגשי. זה יבוא לידי ביטוי, למשל, בגיוס המטופל ליתר אקטיביות, במודעות עצמית טובה יותר או פשוט בשיתוף פעולה עם המטפל תוך הסכמה על מטרות הטיפול (לדוגמא – "אני אנסה לעזור לך להרגיע את הסערה הפנימית"). הבחירה במטאפורה מסויימת, נובעת מן האמונות שיש למטפל לגבי כל המושגים המופשטים שקשורים לתהליך הטיפולי, כמו "נפש", "התפתחות", "רגשות" ועוד. במהלך הטיפול – כמעט כל טיפול רגשי, המטפל בעצם מנסה להעביר למטופל את מערכת האמונות שלו, ובאמצעותה לבנות יחד שפה משותפת אשר בה ייעשה שימוש במהלך הטיפול. במאמר הנוכחי, אציג חמש דוגמאות למטאפורות כאלה, ואדון בקצרה בהשתמעויות הטיפוליות שלהן.
א. מודל חיית הפרא. הרעיון הכללי של דימוי זה הוא, שבתוך הנפש נמצאת מין מפלצת או חיית בר
שאיננה בשליטה, והיא זו שגורמת למטופל להתנהגות אימפולסיבית, להתקפי זעם, ליצריות מופרזת וכיו'ב. הדימוי מבוסס בין השאר על המודל המוקדם של פרויד, אשר תאר את האיד כסוס פרא – שהאגו אמור לאלף אותו ו"לרכב עליו" ( כלומר לווסתו ). במילים אחרות, מטרת ההתערבות הטיפולית היא ללמד את המטופל לשלוט ביצריו – במקום שהם ישתלטו עליו. אפשרות נוספת היא להתיידד עם המפלצת ובכך להפוך אותה למרכיב בתוך ה"אני", במקום להשקיע אנרגיה נפשית במלחמה נגדה ( כמו למשל בספר הילדים "פחדרון בארון" ). יתרונות השימוש במטאפורה כזו, הם בכך שהיא מצד אחד מסייעת למטופל להכיר מרכיבים נסתרים או בלתי מודעים בתוכו, ומצד שני מעודדת אותו לקחת עליהם בעלות ולרסן אותם. חסרונותיה של המטאפורה, הם צידה השני של אותה מטבע, כלומר אמונה של המטופל כי "המפלצת" חזקה ממנו, לא ניתן לשלוט בה, ולכן הוא נכנע לדחפיו ומבצע התנהגויות שעליהן איננו לוקח אחריות.
ב. הבעיה הנפשית כמחלה. מטאפורה זו מקורה בשיטה הרפואית – פסיכיאטרית, ולפיכך המוקד הוא באבחון מדוקדק של הסימפטומים, ושימוש בתרופה שמתאימה להגדרה שנקבעה לאותה בעיה. כמו שעל שבר שמים גבס, לכאב – ראש לוקחים כדור ולסרטן מבצעים הקרנות, כך ישנה הנחה כי לקשיים רגשיים מוגדרים (כמו דיכאון, חרדה או פוסט – טראומה ), יש את הטיפול שמותאם להם – והשימוש בו יביא לכך שהמטופל "יבריא", יחלים, ישתקם, ועוד מונחים דומים הלקוחים מתחום הרפואה. מטאפורה זו כה שגורה בשיח הטיפולי בכלל והפסיכיאטרי בפרט, עד כי ישנם מטפלים ששוכחים כי זהו רק דימוי, ובמרבית המקרים ישנם הבדלים משמעותיים בין מי שלקה בקלקול קיבה, למשל, לבין מי שמתמודד עם צער על אובדן או קושי בחיי האהבה. יתרונותיה – וגם חסרונותיה של גישה זו, נעוצים בפשטות שבה, בנגישות ובמיידיות שבהתאמת הטיפול, ובהסרת חלק מהאחריות של המטופל למצבו.
ג. המודל המכאני. הדימוי הבסיסי בגישה זו, מתקשר למשהו שהתקלקל ושצריך לתקן אותו. ביטויים כמו: "חסר לו בורג" או "תן לי כלים" (להתמודד עם הבעיה) מצביעים על מטאפורה שבה הנפש מדומה למכונה שאינה פועלת כהלכה, משום שחלק שלה (או יותר) חדל לתפקד. המטפל הוא המכונאי, שעליו לשפץ או אפילו להחליף את החלקים ה"מקולקלים" ולהחזיר את אותה מכונה לפעילות סדירה. לעיתים קרובות, לדוגמא, הורים מביאים את ילדם לטיפול משום שמשהו בשגרת חייו ובהתנהגותו השתבש, והבקשה – הגלויה או הסמויה מן המטפל, היא לסייע להם להחזיר את המצב לקדמותו: שהילד יחזור לישון בלילה, שיפסיק לגמגם, שיחדל לקלל אותם ועוד. מודל זה מתאים בעיקר לגישה ההתנהגותנית (ביהייביוריסטית) בפסיכולוגיה, שכן הדגש בו הוא על פתרונות מעשיים, מובנים ולעיתים גם טכניים, לבעיותיהם של המטופלים.
ד. מודל חוסר האיזון. על- פי גישה זו, הבעייה הנפשית מקורה במערכת שיצאה משיווי המשקל שהיה קיים בה. כלומר, היו (ועדיין יש) בתוכה כוחות אשר מושכים לכיוונים שונים – ולעיתים מנוגדים, אלא שכעת אחד מהם נחלש או התחזק מאוד, ונוצר חוסר איזון בין הווקטורים, אשר גורם לחוסר יציבות ואף התערערות של המערכת כולה. ביטויי סלנג כגון "הוא איבד את שיווי המשקל" או "הוא לא מאוזן", מייצגים את החשיבה במונחי מטאפורה זו. ההשתמעות שלה מבחינה טיפולית, היא להשיב את האיזון למערכת, ע"י החלשה של הכוחות ש"מושכים" אותה לכיוון הבעייתי, וחיזוק הכוחות ש"דוחפים" לכיוון המנוגד ( למשל – אומץ מול פחד, אופטימיות מול פסימיות, תחושת מסוגלות מול חוסר- אונים ). יתרונותיו של מודל זה, הם באפשרות לשלב גורמים מסוגים שונים – פנימיים וחיצוניים, בתכנון וביצוע התוכנית הטיפולית, מתוך חשיבה מערכתית. חסרונותיו, עלולים להיגרם מתוך האמונה בתלות הקיימת בין כל חלקי המערכת, באופן שעשוי לגרום ל"אפקט דומינו" עם קריסת אחד הרכיבים.
ה. הבעיה הנפשית כמכשול בדרך. על פי ראייה זו, הבעיה תמיד תהיה שולית לנושא העיקרי, שהוא החיים עצמם. גישה זו מדגישה את תהליכי הצמיחה, ההתפתחות והזרימה שבחיים, ואת הכוחות והחוזקות האנושיים אשר מאפשרים אותם. כחלק טבעי והכרחי מן ההתקדמות בדרך הייחודית של כל אדם, הוא נתקל גם במכשולים שונים בדרגות קושי משתנות, ובאמצעות מכלול תכונותיו הוא מתגבר עליהם וממשיך בדרכו. במטאפורה זו, המטפל משמש כמורה דרך – ובעיקר כמלווה, באותם קטעים שבהם יש לעבור מכשולים קשים במיוחד. במהלך ההתמודדות אתם, המטופל לומד להכיר טוב יותר את יכולותיו, להפעיל ולתרגל את כוחותיו, וכן לחזק רגשות ואמונות אשר מסייעים בידו במשימה. דימוי זה נפוץ באסכולת "הפסיכולוגיה החיובית" וכן ברבות מן הגישות הרוחניות לטיפול. יתרון חשוב שלו, הוא במסר של אחריות האדם על מסלול חייו, ויתרון נוסף נעוץ בהיפוך בין "דמות" ל"רקע", מבחינת היחסים שבין מכלול החיים לבין הקושי הנוכחי שבתוכם (כלומר, הבעיה מקבלת פחות משקל ).
אז מהי, אם כן, המשמעות של כל אלה? -מה ניתן ללמוד מן המטאפורות על הטיפול הנפשי? הדוגמאות שהבאתי ממחישות, כיצד סיפורים שונים שאנשי המקצוע הטיפוליים מספרים לעצמם (ולמטופלים) על הבעיה הנפשית, עשויים להשפיע על הגדרת המטרה הטיפולית, על המקום בו הם שמים את עצמם ביחס למטופל, על הטכניקות הטיפוליות ובסופו של דבר על התהליך הטיפולי בכללותו. במאמר הנוכחי לא הצעתי מטאפורה מועדפת (אם כי ניתן לזהות בין השורות את עמדתי ), אלא התכוונתי להראות כי כל בחירה שתעשה, היא בסך הכל סוג של פרשנות – ובוודאי איננה ה"אמת" לגבי הבעיה הנפשית. לכן, כדי שהטיפול באמת יעזור, עדיף שלא לבוא לתהליך הטיפולי מעמדת "היודע", אלא מתוך כבוד ואפילו אהבה לאדם שלו אנו מסייעים. הבחירה במטאפורה המתאימה או היעילה ביותר, תהיה תוך משא ומתן עם המטופל, בניסיון להבין את מהות הקשיים במונחים שלו – ולהציע מטאפורה משלימה, באופן שעשוי להוביל לשיפור והקלה. אם, לדוגמא, מטופל מדווח שהוא מרגיש כמי שנפל לבור עמוק, ניתן פשוט לשאול מה יעזור לו לצאת מהבור. עם זאת, יש לזכור לאורך התהליך כולו, כי זהו רק דימוי אחד מתוך עשרות אפשריים – ושתמיד אפשר להחליף אותו בדימוי רענן יותר, אשר יכול לשפוך אור חדש על הבעיה, לפרוץ מבוי סתום ולפתוח דרכים חדשות לקידום הטיפול.
