" ותבט אישתו מאחריו ותהיא נציב מלח" ( בראשית יט, כו)
מבט פסיכודינמי על מבטה של אשת לוט
-------------------------------------------
הקדמה:
--------
בימים אלו של כאב, סבל ושכול, עת רועמים תופי המילחמה ומראותיה ניבטים מכל עבר ופולשים פנימה ללא רחם... מחשבותי נודדות אלפי שנים אחורה בסרגל הזמן, אל ימיו של אברהם ובן אחיו לוט ואל מבטה העלום של אשת לוט שקפא באחת והיה לנציב מלח, את העזה להסב פניה לאחור ולהביט אל הזוועה.
הסיפור אודות חטאם של אנשי סדום ועמורה ועונשם המחריד בהמטרת אש וגופרית עד "עלה קיטור הארץ כקיטור הכיבשן" ( בראשת יט, כח ), ללא הותרת פליטה (זולת לוט ובנותיו ), מותיר בי מועקה כבדה. בצילם של הטראומה והחורבן הקולקטיבי של תושבי סדום ועמורה, מסתתרת הטראגדיה האישית של אשת לוט, שלעיתים נדמה שהודחקה, ורק נציב המלח, הייצוג הפאלי של דמותה העלומה, חקוק לעד באדמת המידבר החרבה ובתודעתנו, כמו קורא הוא לנו לפרש את הנראטיב, לפתח במלואו את תשליל התמונה שקפאה על זגוגית עיניה, כמו נזקק לעדותינו על מנת למוסס את מבטה, לשחרר את הרגש שקפא בין גבישי המלח ולגאול את סיפורה.
כאשר מחליט האל היורד לסדום "להשחית את המקום", מורים המלאכים ללוט: "הימלט על נפשך אל תביט אחוריך..." (בראשית יט, יג, יז). לוט אוסף את משפחתו ובעודם נסים על נפשם מעיזה אשת לוט להפר את הצו האלוהי ובתנועה הפוכה סובבת לאחוריה ומישירה מבטה אל התופת. התוצאה-הפיכתה לנציב מלח, לא מותירים ספק באשר לעמדתו הנחרצת של הטקסט המקראי לגבי חומרת המעשה. מאידך, קריאה חוזרת ונשנית בטקסט, מבליטה עבורי דווקא את תעוזתה ואנושיותה של אשת לוט, המפנה פניה אל התופת וניצבת לבדה כעדות אילמת המנציחה את הזוועה שהתחוללה בסדום ועמורה. בפער הזה שבין עמדת הטקסט המקראי הגלוי, לבין המסר הסמוי המחלחל לתודעת הקורא, אני נותר מבולבל, סקרן ותמהה: מי בעצם היתה אשת לוט, מדוע נענשה בחומרה כזו, מה הניע אותה להביט אחורה, מה בעצם קרה בינה לבין האל המעניש את נפגשו פנים מול פנים ומה התחולל בתוככי נפשם פנימה?
קווים לדמותה של אשת לוט במקרא ובמדרש:
-----------------------------------------------
הטקסט המקראי מקמץ כידוע במילים ומהמועט אנו ננסה לעמוד על המרובה.
מה אנו יודעים על לוט? לוט הוא בין אחיו של אברהם אבינו שיצא עם אברהם לארץ כנען ולאחר שהסתכסך ונפרד מאברהם, רעה בכיכר הירדן והתיישב בסדום.
ומה באשר לאשתו של לוט? ובכן הדבר הראשון שבולט בנראטיב המקראי הוא שאין לה שם והיא ידועה לנו רק בתוקף מעמדה כבת זוגו של לוט. נראה לי כי אי מתן השם הוא עדות לניסיון המקרא למעט ולהעלים את דמותה שנתפסה כשלילית. כך גם בהמשך הפרשה מסופר שהמלאכים מחזיקים בה ומניחים אותה מחוץ לעיר כאילו היתה חפץ – אובייקט ולא סובייקט אנושי חי נושם ומעל לכל בעל רגשות...
בתרגום יונתן לבראשית, מופיעה אשת לוט כאחת מאנשי סדום ממש, ובמקצת המדרשים מסופר על אשת לוט המבקשת מלח אצל שכנותיה, ומפרשים זאת, כנסיון מצידה להפיץ את הידיעה על דבר בואם של אורחים לביתה על מנת שאנשי סדום ירעו להם כמנהגם באורחים.
יחד עם זאת, קיימים מדרשי אגדה אחרים מהם מצטיירת דמות מעט שונה. כך למשל, עיון בספר הישר, מלמד כי ללוט היתה בת -פלטית שמה, אשר כעונש על אשר ריחמה על עני ודאגה בחמלתה לכלכלתו, התעמרו בה אנשי סדום הרעים ושרפו אותה למוות בעודה בחיים. בהמשך המדרש מופיעה אשת לוט בפעם הראשונה בשמה- עדית ומצויין כי היא הביטה לאחוריה בעת הפיכת ערי סדום מאחר ונכמרו רחמיה על בנותיה הנשארות בסדום אשר לא יצאו עמה.
הנה כי כן, אשת לוט למודת טראומות עקב מותה הטראגי של ביתה הראשונה- פלטית, לא יכלה לעמוד בטראומה נוספת- מותם של בנותיה הנשארות בסדום והיא מביטה לאחוריה ביאוש וברחמים ומתאבנת. לנו נותר רק לדמיין את תנועת הגוף הסובב לאחוריו, את הרגליים שננעצו באדמה, את נחישות המבט שנשלח אל תוך התופת, את הכאב ואולי את הזעקה שפילחה את אדמת המדבר את קפא באחת קולה ונדם " ותהיא לנציב מלח". האם אך מקרה הוא הקשר שבין שמה "עדית" לבין העובדה שהיא היחידה שהעיזה לתת "עדות" לכיליון המחריד שארע בסדום ועמורה ?
מוטיב המבט במקרא ובמדרש:
--------------------------------
המבט הינו ללא ספק מוטיב מרכזי המלווה את עלילת סדום ועמורה מתחילתה ועד סופה. להלן נעמוד על משמעויותיו. בפרק יח' בספר בראשית מספר האל לאברהם על כוונתו לרדת לסדום ולראות "הכצעקתה"( יח', כא) כלומר, האל בכבודו ובעצמו רוצה להתבונן מקרוב בנעשה בסדום. בפרק יט המלאכים מכים בסנוורים (מעוורים) את אנשי סדום (יט, יא), בהמשך הם מצווים על לוט: " המלט על נפשך אל תביט אחוריך" ( יט, יז' ), ואז מסופר: "ותבט אשתו מאחריו..." ( יט,כ ). למחרת בבוקר אנו שומעים על אברהם "המשקיף" על פני סדום ( יט, כח), והפרק מסתיים במשכב העריות של בנות לוט עם אביהם, המתחולל בלילה בחשכת המערה ובאין רואה.
מוטיב המבט מופיע במקרא כמעט תמיד בהקשר של תוכן מיני קונפליקטואלי.כך במקרהו של חם המביט אל ערוות אביו נוח ( בראשית ט, כב ), ויש מדרשים הטוענים שחם סרס את אביו או שכב עמו משכב זכר ( תלמוד בבלי, סנהדרין ע ע"א) . כך גם מסופר על מלך גרר המביט מבעד לחלון ביצחק " מצחק את רבקה אשתו" ונוזף בו: " מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" ( בראשית כו' ט'-יא) . גם הרומן בין רבקה ליצחק, תחילתו במבט רב משמעות. המקרא מספר כי רבקה הרכובה על גמל רואה את יצחק, נופלת מהגמל ומיתכסה בצעיף (בראשית כד ג-סד). המדרש מוסיף כי בנפול רבקה מהגמל היא ביקעה את בתוליה, כאשר הסבר זה בא להסיר את החשד שנבעלה בדרך על ידי אליעזר עבד אברהם המוביל אותה לבעלה העתידי יצחק. גם מעשה הניאוף של דוד ובת שבע אשת אוריה החיתי, תחילתו בחטא שבמבט: דוד ראה את בת שבע רוחצת ערומה מעל הגג והוא שולח להביאה אליו ושוכב עימה (שמואל ב' ב-ד).
א.אליצור ( 1987 ) מוסיף בענין זה, כי סינוורם של אנשי סדום החטאים על ידי מלאכי האל, מהדהד את סיפורו של אדיפוס המעוור עצמו בעקבות חטא גילוי העריות. כלומר בשני המקרים עסקינן במיניות אסורה ובעונש העיוורון – סמל הסירוס הבא בעקבותיו.
כאן עלי להקשות, האם האל האב לא בא על סיפוקו בעיוורונם- סירוסם של אנשי סדום שמרדו בו, מדוע היה עליו להעניש גם את האישה- אשת לוט?
עונשה של אשת לוט – על מה ולמה?
-------------------------------------
מדוע אם כן האל מגיב כל כך בתקיפות כנגד אישה אחת אומללה. מה היה כל כך מסוכן ובלתי נסבל בהפניית הראש אחורה, במבט האסור שהפר את הציווי האלוהי? ההצצה לערווה האלוהית, או שמע חשיפתו של הפן הדיוניסאי הפגיע והכאוטי המסתתר מאחורי הלוגוס- אגו האלוהי הגלוי והמוחצן, ואולי איבוד השליטה והזעם הנרקססטי המתפרץ של האל בסדום שהתגלה לעיני כל ?
א. אליצור ( 1987 ) מציין את הקשר בין מוטיב ההתמלחות- התאבנות של אשת לוט, לראשה של המדוזה במיתולוגיה היוונית, שכל המביט בו היה מתאבן. בעקבות פרויד, רייק ובית הלחמי שפרשו כי ראש המדוזה מסמל את איבר הניקבות של האם המעורר בילד את חרדת הסירוס, מעלה אליצור את ההשערה כי חטאה של אשת לוט שבעקבותו התאבנה הוא ראייתה את ערות האל –האב, כאשר המלח המסמל עקרות הוא לפיכך המקבילה הניקבית לסירוס הזכרי.
במקביל, אולי בעצם עסקינן בחרדת הסירוס של האל, שפשוט לא יכל לסבול את מבטה המתמרד והמתגרה של אשת לוט החושף לעיני כל את זכרותו, את צילו הכאוטי וההרסני שהתגלה בתוך הויטאליות הפאלית שהחריבה את סדום, את החושך והתוהו שקדם ל "ויהיא אור" הנאור של ספר בראשית. ואולי אם נחזור למקבילה האנושית, המפגש האינטימי בין האל לאשת לוט במדבר, מזכיר במעט גבר אינפנטיל, שלאחר שהוריד את בגדיו הוא ניתקל במבטה של האישה ועליו הוא משליך את חרדת הסרוס שלו, כמו אמרה לו בלחש- מה זה כל מה שיש לך, זה כל הסיפור שלך? והוא מגיב כלפיה בזעם רצחני ונקמני.
עונשה של אשת לוט יכול גם לסמל גם את חרדת הסירוס של האל החרד מהפן הנשי הממית והנוקם בהוויה האלוהית עצמה, קרי, מהאלה הגדולה- השכינה, שכשם שהיא מחייה ומזינה כך היא גם ממיתה- "רגליה יורדות מוות" (משלי פרק ה' ).
בסופו של דבר, נראה לי שהפיכתה של אשת לוט לנציב מלח פאלי, חושף במישור הסמוי את החסר, כלומר את הסירוס, את ההוויה האלוהית הפגומה והמוכחשת, (זו המשתקפת גם בעולם האנושי הפגום כדוגמת סדום ועמורה) ואולי זה מה שהאל רצה להסתיר מאיתנו ומעצמו. כמה טראגי שהאל הפגיע שכל כך זקוק לעדותה וחמלתה של עידית- אשת לוט, אינו מסוגל להיות נראה ותלוי באחר... ועל כן קצף וזעם כאשר סודו ניגלה לעיניה של אשת לוט. אמנם המלך הוא ערום ואומלל, והוא אינו מסוגל להיראות בפגימותו וסודו מוחזק ועצור בין גרגירי המלח הדחוסים ועד שלא ישכיל למוסס את נציב המלח- את גרעין עצמותו המזוייף, לא ישתחרר מחרון אפו ולא יזכה לתיקון.
מנקודת המבט היונגיאנית נוכל לחשוף רבדים נוספים הטמונים בסימבוליקת ההתמלחות. כך למשל מציינת האנליטיקאית היונגיאנית רות נצר ( 2004 ), כי המלח הוא אחד מסימלי אבן החכמים האלכימאית המזוהה עם העצמי כמו גם עם נוכחות האלוהי באדם. המלח המצוי בזיעה ובדמעות מבטא גם איכות רגשית של עצב, כאב ואכזבה שהינם הכרחיים בכל תהליך ההתפתחותי. מנקודת מבט זו נוכל אולי לראות בפרשת סדום ועמורה מטפורה לתהליך האינדבידואציה הנפשי, כאשר חורבן סדום ועמורה באש וגופרית יכול לסמל את שלב הניגרדו- המוות והכיליון ואילו אשת לוט- נציב המלח הלבן מסמלת את שלב האלבדו, מה שנותר ושרד את השרפה והטראומה, החומר הלבן המזוקק המזוהה עם העצמי.
מענין לראות שבעוד שלכאורה הדמויות המרכזיות בפרשה הם כולם גבריות: אלוהים, אברהם, המלאכים, לוט וכ"ו, בסופו של דבר הדמויות המגלות יוזמה, עצמאות ומקוריות, הם דוקא הדמויות הנשיות המרדניות- אשת לוט, ובנותיו של לוט הלוקחות ממנו זרע והופכות להיות אימותיהם של עמי עמון ומואב. כאן המקום להיזכר שרות -הסבתא רבא של דוד המלך מוצאה ממואב. כלומר בסופו של דבר, היסוד הגברי המפותח והגואל המזוהה במסורת היהודית עם משיח בית דוד, הוא תולדה של עיבור עם היסוד הנשי העצמאי והמרדני המסומל בסיפורנו על ידי אשת לוט ובנותיה.
האמור לעיל מחזק את הפרשנות הקושרת בין דמותה של אשת לוט ליצירתיות ויצריות נשית אותנטית (מהסוג המאיים לצערינו על גברים ). בהמשך לאמור לעיל ניתן לקשור איכות זו לדמותה המיתולוגית של לילית- השידה המינית יצרית שלפי אחת המסורות היא נבראה עוד לפני חווה כבת זוגות המקורית של אדם הראשון ואולם מאחר ולא קיבלה את מרותו, התכתשה עימו בטענה לשוויון ולבסוף פרחה ונעלמה לה ומאז היא נחקקה בתודעה הגברית כשדה המפתה את האדם ובמקביל נוקמתת ונוטרת לו ולצאצאיו.
לסיכום, ניתן לראות כיצד במימד הסמוי והלא מודע, עונשה של אשת לוט מהדהד למעשה את תמצית הקוטביות הנשית הארכיטיפלית. מצד אחד נציב המלח מסמל מוות וכליון - הפן השלילי וההרסני של ארכיטיפ האלה הגדולה, אך מאידך, נציב המלח המוצק המתכייר לנגד עיננו, מסמל גם את הפיכתה של אשת לוט מדמות שולית, חסרת שם, נעדרת מוגדרות וקיום עצמאי- אשתו של משהו אחר, לסובייקט קונקרטי בעל נראות, נפרדות, אוטונומיות, ובעל שם- עידית, שפירושו המילוני הוא: "אדמה טובה ופוריה", וכאן אנו פוגשים בקוטב החיובי של ארכיטיפ האלה הגדולה- אלת אדמה הפוריה והיצירתית שמריחמה נברא עולם ומלואו.
סיכום:
--------
על הרצף שבין "אשת לוט" מצד אחד, "עידית" מצד שני, ובתווך אל זכרי מעניש ומסורס, חוללנו חליפות בין הקולקטיבי לבין האישי, בין האלוהי ובין האנושי. בדרך פגשנו בכפל פניו של ארכיטיפ האלה הגדולה: אלת האדמה הפוריה והטובה, כמו גם האלה הדמונית, הממיתה והמכלה, ובמקביל, היינו עדים לתהליך הטרנספורמציה שעברה אשת לוט/ עידית בתודעתינו, מדמות שולית חסרת ממשות, לסובייקט נפרד הקורא תיגר על הציווי האלוהי בבוחרה להיות עדה לשיכרון הכוח האלוהי, לאכזריות ברוטלית חסרת הגבולות, ולחוסר הסובלנות לשונה, לאחר באשר הוא אחר, גם אם ערכיו המוסריים שונים משלך, חוסר סובלנות שמאחוריו מסתתרת חרדת סירוס של אל זיכרי מפוצל שאינו מסוגל להישיר מבט אל צילו האפל הניבט אליו מבעד לעיניה של אשת לוט. האל המסרב להכיר בעצמותו השסועה, האל שאינו מסוגל להכיל את הזעם העצמי שלו, האל שעצם את עיניו לרווחה מלראות את עצמו כפי שהוא באמת, נאלץ בעל כורחו להתבונן בזוועה דרך עיניה של אשת לוט- הפן הנשי המוכחש בהוויה האלוהית הקופא באחת לנציב מלח. נדמה לי שברגע זה ממש מתפשט חיוך עדין ומהוסס מבין שפתי המלח של אשת לוט, סוף סוף עידית יכולה להרפות, להזיל דמעה, לעצום את עיניה ולנוח.
סוף
מקורות:
--------
ח.נ. ביאליק, י. רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר תשי"ד.
ספר הישר, בעריכת יוסף דן, מוסד ביאליק 1986.
י. זקוביץ, א. שנאן (2004), לא כך כתוב בתנך, ידיעות אחרונות.
אליצור, א. (1987) לפני ולפנים: עיונים פסיכואנאליטיים במקרא וביהדות. תל-אביב: ירום-אליצור.
ניצה אברבנל (1994 ), חוה ולילית, אונברסיטת בר אילן.
נצר. ר. (2004) מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש- סמלים ומיתוסים. מושב בן שמן:מודן
