השימוש של פלסטלינה בטיפול
אל השימוש בפלסטלינה התוודעתי במקרה,לפני 3 שנים.
נערה בת 17 שהיתה בטיפולי במשך מספר חודשים הביעה כעס רב ותארה תחושה כאילו "היא הולכת להתפוצץ".
בכל פעם שניסינו לגעת בכעס, היא בחרה לא להתמודד איתו. באחת מהשיחות שלנו התחלנו בתרגיל של דמיון מודרך כשבסופו המטופלת מגיעה להר געש. בסוף התרגיל ביקשתי מהנערה לפסל את הר הגעש מפלסטלינה.
למרות הרתיעה הראשונית היא שתפה פעולה ,עבדה בהתרכזות רבה ויצרה הר געש מבעבע כשלבה נשפכת מתוכו. בסיום העבודה הנערה הסתכלה על ההר ואמרה :" זה מוזר,זה אמור להיות הר געש והר געש הוא מפחיד ומרתיע ולי יצא משהו כל כך יפה ומושך". מכאן הגענו לדבר על איך היא תופסת את הר הגעש שלה לעומת איך שהסביבה תופסת אותו,עד כמה הוא יקר לליבה ומה תאבד אם תוותר עליו.
הר הגעש המפוסל נתן לנו את האפשרות בפעם הראשונה מזה חודשים, לגעת באותה "תחושת פיצוץ",בריגוש שהתחושה מעוררת בה וביתרונות שהיא מוצאת בו.
במשך מספר פגישות עבדנו דרך אותו פסל של הר געש. במהלך הפגישות פחתה כמות הלבה, ההר קטן ולידו התחילו לצמוח דברים.
ההר איפשר לנערה לראות את המימדים שלו, את היתרונות והחסרונות שבו, את הבדידות שהוא יוצר בכך שאף אחד לא יודע מתי הלבה תתפרץ. כל אותם דברים שבפגישות לפני נדחו על ידי הנערה, על הסף. ההר הפך את הדברים למוחשיים.
זה בעצם אחד היתרונות שבעבודה עם חומר בכלל ועם פלסטלינה בפרט. מכיון שנכתבו ספרים שלמים על יתרונות העבודה בחומר,אני לא מוצאת טעם להוסיף על כך כאן. אני כן מוצאת טעם להתייחס ספציפית לפלסטלינה עליה לצערי לא הצלחתי למצוא חומר רב.
בעיני כוחה של הפלסטלינה הוא בכמה רבדים :
א. הפשטות והזמינות שבה – בניגוד לחומרים רבים אחרים, הפלסטלינה זמינה מאוד, לא דורשת אביזרים נלווים, לא יקרה, אינה מלכלכת (יש לא מעט מטופלים שנושא הלכלוך מטריד אותם) ואינה דורשת הכנות מיוחדות.
ב. הצבעוניות והמרקם – ישנם סוגי פלסטלינה רבים בשוק. אני נוהגת להשתמש בחבילות שמכילות למעלה מ-20 גוונים של צבעים והמרקם הוא נעים, לא קשה מדי ולא נדבק.
ג. תהליך העבודה – כבר בתהליך העבודה אפשר לראות הרבה מאד על האדם שעובד בחומר. לדוג' - לא פעם קורה שאדם שבד"כ משדר רוגע, שלווה ועל פניו נראה כאדם די פסיבי, מגלה צד אחר מאשיותו כשהוא מתחיל לעבוד בפלסטלינה ואז אנו עדים לעבודה מאד אגרסיבית.
דוג' נוספת – היכולת של האדם להיות שבע רצון ממה שיצא או לחליפין לפרק ולתקן שוב ושוב.
ד. תלת מימד – בניגוד לציור הפלסטלינה היא תלת מימדית מה שמאפשר לראות את הדברים מעוד נקודת מבט.אפשר לסובב את הדברים,להרים,להפוך...
ולא תאמינו מה המטופל רואה "פתאום" מהצד השני... .
ה. יכולת השינוי – ציור, חימר, גבס, הם חומרים שברגע שעברה תקופה, אין לנו יכולת לשנות אותם. לעומת זאת, בפלסטלינה יש הרבה מקום לשינויים על פי השינוי אותו עובר המטופל. לעיתים מדהים לראות איך העבודה התחילה ומה קרה לה במהלך הפגישות.
ו. אי שיפוטיות – לעיתים מטפלים שואלים אותי בסדנאות אותן אני מעבירה מה ההבדל בין פלסטלינה לציור או לחימר. מלבד ההבדלים שמניתי בסעיפים ד', ה' ישנו הבדל נוסף. הציור והחימר נתפסים (ביחוד אצל מי שתופסים את עצמם כלא מוכשרים בתחומים האלה) כחומרים "מקצועיים" זאת אומרת ציור – לציירים, חימר – לפסלים.
כולנו זוכרים ציור כזה או אחר שהבאנו הביתה מהגן ואמא לא הבינה שמצוירת שם תינוקת בעגלה ואמרה לנו כמה נהדר המטוס שציירנו.
זאת אומרת, אצל הרבה מטופלים ציור, חימר מתקשרים למקום מאד שיפוטי, בעוד פלסטלינה נתפסת כמשהו ילדי, שטותניקי ש"מותר" לפשל בו.
לאחר אותו הנסיון עם הנערה, התחלתי לשלב את הפלסטלינה בעוד ועוד טיפולים ובהמשך הפלסטלינה קיבלה גם מקום של כבוד בכל קבוצה אותה אני מנחה .
כמובן שבקבוצה השימוש בפלסטלינה הוא שונה מאשר בטיפול הפרטני.
צריך לזכור שפלסטלינה היא כלי מאד רגרסיבי, מאוד חושפני וכדי שנוכל להמשיך ולהנות מיתרונותיו הרבים חייבים להיות זהירים וערניים כדי לעזור למטופל לקבוע את המינון המתאים לו. הדבר נכון שבעתיים בקבוצה.
אל לנו להקל ראש במידת החשיפה שיש בעבודה בפלסטלינה.
ישנם מטופלים שמרגישים מאד נח עם מה שעולה בפגישות בהן הם עובדים בפלסטלינה. כאן נמצא בין השאר את בני הנוער. מרביתם מאד מתחברים לפלסטלינה ומדווחים על התעוררות תהליך פנימי בעקבות העבודה. לעומת זאת ישנם מטופלים שעלולים להרתע ממה שראו. בנקודה זו אני רוצה להציג את נועה, כבת 30, אם לשני ילדים, אקדמאית. בשלב מסויים בטיפול התחלנו לעבוד בספר תצלומים, איתו עבדנו מספר פגישות ובהמשך שילבנו גם פלסטלינה. (במרבית המקרים אני עובדת עם הפלסטלינה לבד אך יש מקרים בהם אני משלבת אותה ביחד עם כלים נוספים – דמיון מודרך, ספרי תצלומים וכו'). נועה רגילה לסדר את הדברים בצורה בה יש לה את מקסימום השליטה על הארועים ולהמנע ממצבים שלא מתנהלים כפי שהיא רוצה.
במהלך העבודה בספר התצלומים היא בחרה תמונת נוף שבמרכזה מעין במה וכתשובה לשאלה היכן היתה מעמידה את עצמה, מיקמה עצמה על הבמה. לבקשתי פיסלה את עצמה מפלסטלינה והניחה את הדמות על הבמה. את שאר האנשים פיסלה הרבה יותר קטנים ממנה ומיקמה אותם מתחת לבמה כשהם נושאים עיניים כלפי הדמות שעל הבמה.
לנועה היה מאד קשה לקבל את מה שראתה, אך עם זאת היא דווחה בהמשך שזה עזר לה להבין את התרחקות האנשים ממנה, את יחס הסביבה אליה וכו'.
עד עתה תארתי שני מקרים שבהם הפלסטלינה התלוותה לכלי נוסף. מכיון שבמרבית המקרים אני עובדת בפלסטלינה כחומר יחיד (בדר"כ יקדימו את הפלסטלינה חומרים פחות חושפניים כדוג' – מסכות גבס, קלפים טיפוליים, ספר תצלומים, קולאז' ועוד) אביא את תאור שתי הפגישות הראשונות עם יוסי, נער בן 14, בן להורים גרושים, אינו מתפקד בביה"ס, מוזנח פיזית ורגשית, על פי החשד מתנסה מדי פעם בשימוש בסמים.
יוסי הגיע אלי בניגוד לרצונו. בעבר היו נסיונות לטפל בו במספר מקומות אך סרב לשתף פעולה.
בשיחה הראשונה מנסה לעשות איתי עסקאות שיאפשרו לו מצד אחד לא לשתף פעולה איתי אך מצד שני, שהדבר לא יוודע לאביו.
משפיל את עיניו ומדבר בלחש.
מכיוון שיוסי עונה רק כן ולא והשיחה לא מתקדמת לשום מקום, אני מציעה את הפלסטלינה. יוסי מגלה חשש מסויים מאיך יתפס אם "ישחק" בפלסטלינה, אך מתחיל לפסל דמות מאוד פשוטה. הוא נותן שם לדמות ומתחיל לספר עליה – סדר היום שלה, התכונות שלה, הרגלי חיים וכו'. במהלך התאורים יוסי חוזר שוב ושוב לנושא הבדידות ועד כמה הדמות הזו זקוקה לחברה שאיננה.
בתום הפגישה כשאני שואלת להרגשתו של יוסי הוא עונה: "אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם מבוגר, זה נחמד". לשאלתי האם הוא מתכוון לבא שוב בשבוע הבא (אחרי שהבטחתי שאני לא אכריח אותו ולא אעזור לאביו להכריח אותו להגיע) הוא עונה – "כן, אבל שתהיה פלסטלינה". אנחנו נפרדים. יוסי נעמד בדלת, מסתובב ואומר: "אני לא יודע אם זה בסדר אבל באמצע התחלתי לדבר על עצמי. רק שתדעי". כשאני מחייכת הוא עונה: "תחמנית. ידעת כל הזמן, אה? יש לך שכל. את בסדר" ויוצא.
בפגישה הבאה יוסי מגיע מאוד נסער הוא רב עם חבר שמשמש עבורו תחליף למשפחה. מיד בהתחלה הוא מספר על המריבה ומתברר לי שמבחינתו ישנה רק דרך אחת לפתור את העניין – אלימות!. אני מנסה לדבר עם יוסי, אבל הוא לא מקשיב. אני מציעה את הפלסטלינה. יוסי מפסל דמות מאד דומה לדמות מהשבוע שעבר. ההבדל בין הדמויות הוא שלדמות הראשונה יש אזניים, עיניים ופה אך אין לה אף ולדמות השנייה אין אזניים, פה, עיניים יש לה רק אף.
יוסי לא מבחין בזה (הדמות משבוע שעבר נמצאת בתוך המגירה). הוא מתאר לי הדמות,אנחנו עובדים עליה ולקראת הסוף אני מניחה את הדמות משבוע שעבר. יוסי מתחיל להשוות בין שתי הדמויות וכשהוא מגיע לפנים הוא צוחק ואומר: "תראי, יש לו את מה שחסר לשני". אנחנו מספיקים לדבר מעט על כך שלכל אחד חסר משהו שיש לשני ויוסי אומר: "וואלה הם משלימים אחד את השני". 5 דקות אחרי שנפרדנו, דפיקה בדלת, יוסי חזר להגיד שהוא הרים טלפון לחבר וסידר את העניין. אני שואלת איך זה קרה ויוסי עונה: "מה את רוצה, ראית זה יצא ממני לבד. את לא נגעת בפלסטלינה ולבד יצא שכל אחד מאיתנו הוא נכה בלי השני, אז אין מה לעשות חייבים לסדר את העניין ולחזור להיות יחד".
אצל יוסי, כמו אצל הרבה בני נוער אחרים הפלסטלינה משמשת ליצירת קשר. לא מעט בני נוער מגיעים בלחץ הוריהם ולא ששים לשתף פעולה. דרך הפלסטלינה הרבה פעמים קל יותר להתגבר על המכשול הזה.
אצל נערים ונערות אני מתחילה את השימוש בפלסטלינה במרבית המקרים בשלב הרבה יותר מוקדם מאשר אצל מבוגרים.
הפלסטלינה נותנת לנערים גירוי מאד חזק שבהחלט מתאים לשלב בו הם נמצאים.
כשהתישבתי לכתוב על פלסטלינה התקשתי לבחור במה להתמקד. כל עבודה בפלסטלינה פתחה בפני עוד ועוד אפשרויות. גם היום לאחר עשרות שעות עבודה בפלסטלינה, אני עדיין עומדת נדהמת מול כוחו המופלא של החומר.
מדהים לראות את אותה הנערה שרואה את בובת הפלסטלינה נופלת שוב ושוב על חזה של בובת אֵם ואומרת פתאום – אולי זה לא במקרה, אולי זה בעצם מה שאני עושה וקצת חונקת את אימי. כאילו שמעה את אימה שבועיים לפני כן מספרת בשקט בשקט על תחושת החנק שהילדה מעוררת בה.
מקסים לראות את המטופלת שלקחה עבודה הביתה וכשקשה לה היא מוציאה את העבודה, מסתכלת היכן היתה ומתעודדת מהשינוי אותו עשתה.
ולמרות כל זה, אני חוזרת שוב ומזכירה שפלסטלינה למרות "תמימותה" והילדותיות אותה היא משדרת יכולה מאד לאיים ובעיני נכון לעבוד בה, לאחר חשיפה הדרגתית לכלים פחות חושפניים ופחות מאיימים.
