שנתיים באי בודד.. או אולי לא כל-כך בודד:
שני מנחים. קבוצה אחת. ואוריינטציות תיאורטיות שונות
מאת מונה זופניק, מ.א., וצבי מילר,מ.א.
במאמר זה נתאר את יחסי הגומלין בין שני מנחים עם גישות תיאורטיות שונות לבין קבוצה פתוחה של סטודנטים להנחיית קבוצות. הקבוצה התקיימה במשך שנתיים במסגרת התוכנית להנחיית קבוצות באוניברסיטת בר-אילן. זה לא מקרי שהקבוצה הונחתה על ידי מנחה עם אוריינטציה הומניסטית ומנחה עם אוריינטציה דינאמית. הקורס הדו-שנתי בנויה כולה על יצירת דיאלוג בין שתי התפישות האלו. הדיאלוג התקיימה גם במבנה: במשך השנתיים הקבוצה התנהלה עם גישה ביונית כ-study group כאשר בין שנה א’ לשנה ב’ קיימנו סדנת גשטלט עם אותם המנחים.
היו, כמצופה, תהליכים מקבילים בינינו המנחים ובין הקבוצה. היינו צריכים לעבור את כל אותם התהליכים שעברה הקבוצה עד אשר הגענו שנינו להבנה הדדית ואמון. המסע מחשדנות וקנאה לאמון ופרגון שעברנו אנו, כיוון את ההתפתחות הקבוצתית. במאמר נעקוב אחר התפתחות הדיאלוג: בתוך הקבוצה, של הקבוצה אתנו, ובינינו. נצביע על הדיאלוג ודרכי הגישור שפיתחנו אנו (המנחים) להתמודד עם השוני בסגנון ובתפישות שלנו.
מבוא: הרבה נכתב בספרות על קו-הנחיה בקבוצות. המבקרים טוענים שהנחיה בשניים קשה יותר מאשר הנחיה לבד. Maclennan(1965), אומר שרק מנחים מנוסים צריכים להשתמש בשיטה זו. (Block (1961 ו-, Solomon, A. Loeffler, F.J. & Frank, G.H (1953) חושבים שהקשיים בקו-הנחיה נובעים מהשוני בשיטות ההנחיה. הם סבורים שמקור כל הקשיים הוא בתחרות שבין המנחים לעליונות בקבוצה וברצון של כל אחד מהם להיות מעודף על ידי משתתפי הקבוצה. Block גם מציין את השוני ביכולתם של המנחים לחשיפה עצמית. אולם, למרות הביקורת כנגד הנחיה בצמדים ישנם כותבים רבים (Slavson, S.P. 1960: Heilfron : 1972), שמתייחסים ליתרונות של הנחייה בצמד ולאפשרות להתגבר על הקשיים שמתארים המתנגדים.
למשל: (Teicher, A (1954 טוען שבקבוצות שבהן שני המנחים הם גבר ואישה, מתאפשרת הקבלה למבנה של המשפחה הגרעינית. המצב שנוצר מאפשר עיבוד של תגובות העברה של פנטזיות לא מודעות לשתי הדמויות ההוריות. בנוסף קיימת אפשרות להזדהות עם המנחה מאותו המין (Mintz , 1963 ). יתרון נוסף ש-Slavson (1960) מציין הוא, היכולת של מנחה אחד לצפות באינטראקציה מורכבת ומסובכת של המנחה השני עם הקבוצה, ועדיין לשמור על אובייקטיביות ומספיק דרגות חופש כדי לנתח את התהליכים בקבוצה. מרים ברגר( 2001 ) שהסתמכה על התיאוריה של מלני קליין (1957( טוענת שניתן ורצוי לעבור את המצבים של קינאה בין מנחים כדי להגיע לנדיבות. במצב הזה המשתתפים יכולים ללמוד מהמנחים והשיתוף בין המנחים מוסיף ערך נוסף לתהליך ההנחיה, ותורם בכך להתפתחותה של הקבוצה.
התיאור של צבי:
הסיפורים שקראתי על אנשים באי בודד נסבו תמיד על חוסר ההתאמה והשוני בתפישת החיים של אותם האנשים, עד שהם עצמם, מכוח ההכרח, יצרו מיזוג והבנה חדשה. בדיעבד כך אני רואה את השנתיים של עבודה משותפת שעשינו, מונה ואני, כמנחים בקבוצה. האי הבודד הייתה הקבוצה הפתוחה שאצלי תמיד משולה לאי בודד. המציאות שנוצרת שם שונה מהמציאות החיצונית וכך היה גם אצלנו אל אף שאנו עובדים בצוות מגובש מאוד. בפגישות הצוות תמיד הייתה לי התחושה שצריך לתרגם עבור מי שלא נמצא בפנים, כלומר בתוך הקבוצה, את מה שהיה מובן למי שהיה שם. בישיבות היינו צריכים להתדיין בינינו, גם בקול וגם בעיניים, כדי לדעת שאנו מתרגמים נכונה את החוויה של המציאות הקבוצתית.
חוסר ההתאמה בינינו, לכאורה, היה נעוץ בעובדה שמונה היא פסיכולוגית קלינית. הכשרתה והשקפתה הן פסיכו-דינאמיות, ואילו אני הומניסט בהכשרתי עם גישה של פנומנולוגיה קיומית בחיים וגם בקבוצות שאני מנחה. אם לא די בכך אני מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, אני גבר והיא אישה. מיד ניתן היה לחוש שהסגנון האישי של כל אחד מאוד שונה. אני התייחסתי יותר בצורה אישית לכל משתתף, אבל לא רק, ומונה נתנה יותר פירושים קבוצתיים, אבל לא רק. שני דברים בלבד חיברו בינינו: האחד, שנינו נולדנו בארה"ב, והשני, ידיד ועמית משותף שהצמיד אותנו יחד לשנתיים של עבודה עם הקבוצה של סטודנטים בתוכנית להנחיית קבוצות באוניברסיטת בר-אילן.
התיאור של מונה:
שנתיים באי לא כל-כך בודד. עבורי, להנחות קבוצה בהנחיה משותפת נחוותה כמשהו מאוד של ביחד, וזה בניגוד לבדידות שאני חשה בחדר הטיפולים בו יושבים אני והמטופל בלבד. היו לי פנטזיות רבות לגבי העבודה המשותפת עם צבי עוד לפני שנפגשנו עם הקבוצה לראשונה. שמעתי עליו נסים ונפלאות שנים קודם לכן מאותו ידיד משותף: כמה הוא מיוחד ואיך הוא עובד בצורה יצירתית, והמראה שלו עם השער השיבה - הוא התאים מאוד לדמות אבהית עבורי. כך שלמרות הניסיון הרב והמגוון שלי בהנחיית קבוצות, הייתה לי פנטזיה שעם צבי אני אלמד משהו חדש, שהוא ודאי תמיד יידע מה לעשות בנקודות של משבר בקבוצה, שהוא לא יהיה חרד (כמוני בתחילת עבודה בקבוצה), בקיצור, שהוא יהיה מושלם. כן, עוד לפני שהתחלנו להנחות את הקבוצה חשתי אידיאליזציה כלפי צבי. גם חשבתי שלא אצטרך להיות כל-כך אקטיבית ואחראית , תפקיד שאני בדרך כלל מוצאת את עצמי בתוכו כאשר אני מנחה קבוצה.
אחרי שהתחלנו להנחות ביחד הבנתי שהציפיות של צבי היו שונות לחלוטין. הוא היה מאוד מופתע מכמה מקום אפשרתי לו בהנחיה. הוא כנראה חשב שאני המומחית.
צבי: לא שחשבתי אותך המומחית, אבל אני כן ציפיתי להיאבק על המקום שלי. כשזה לא קרה הייתי מופתע וקצת נבוך.
שני מנחים: שתי גישות
מונה: הגישה הפסיכודינאמית
תאור הקבוצה בדגם של יחסי אובייקט: הקבוצה פעלה עד סדנת הגשטלט, ואחריה, באוריינטציה של יחסי אובייקט. התייחסנו הרבה לקבוצה כשלם ולהנחות הבסיסיות בקבוצה כמו אלו של תלות, זיווג, ולחימה-בריחה (ביון, 1961). התייחסנו גם להגנות אחרות שהקבוצה השתמשה בהן בכדי לא להיות בקבוצת העבודה. סברנו שברוח ביון, פרשנות כזאת תאפשר לחברי הקבוצה לגייס את כוחות האגו שלהם כדי לעשות את המעבר בין קבוצה של הנחה בסיסית לקבוצת עבודה וגם כמובן להגיע להתפתחות וצמיחה אישית כתוצאה מכך.
עבודה בקבוצה כזאת יצרה בעיות שונות לשנינו. אני עבדתי בעיקר עם שיקופים ופירושים שבדרך כלל היו קבוצתיים וצבי עבד בדרך של פניות ישירות בכדי להדגים תהליכים בקבוצה. אני הייתי צריכה לעשות התאמה פנימית לסגנון של צבי וצבי היה צריך להתאים את הכניסות שלו למצבה של קבוצה שנמצאת בהנחות יסוד.
צבי: הגישה ההומניסטי עבורי
הרבה שנים לא ידעתי איך לתייג את עצמי ולא כל כך רציתי לעשות זאת. קראתי ספרים מתחומים שונים שתיארו את רגשותיי בדייקנות מדהימה ורק שנים לאחר מכן גיליתי שהם שייכים לתפישה שמוגדרת, "הומניסטית".
הספר הראשון שכיוון אותי לעצמי היה: The Philosophy of Symbolic Forms - של Ernst Cassirer (1973). הוא אמר שהתפישה האישית נמצאת ביסוד של כל ידע, שכל מידע שמגיע אלינו חייב לעבור דרך החוויה האישית שלנו. בכדי לתקשר עם אחרים ולהבין בעצמנו יצרנו צפנים של שפה וסימבוליקה שדרכם אפשר להבין, לתרגם ולהעביר מידע מאדם לחברו. כדי לעשות כך ביעילות, חייבים להיות מדויקים ועמומים גם יחד: מספיק עמומים כדי שכל אחד יוכל לתרגם את החוויה לעולמו הפנימי, ומספיק מדויקים כדי שנבין זה את זה. איכות החיים שלנו תלויה במידה רבה במפגש בין עולמנו הפנימי והעולם החיצוני. עומק הידיעה שלנו את עצמנו יגביל ויקבע את מידת ההבנה שלנו את העולם החיצוני. בכדי לשפר את איכות הקשר עם העולם החיצוני עלינו ללמוד על עצמנו כמה שאפשר. ברם מי ילמדנו אודות עצמנו?
חופש פנימי מוגבל על ידי הצורך בשייכות. מחיר השייכות חייב בויתור על דרגות חופש אישיות. השאיפה למימוש עצמי מנוגדת למאמצי האנושות ליצור דגמים של "האדם הטוב". אזרחות טובה, חינוך ערכי ומצוות הדת, כל אלה מניחים דגם אחד של אדם טוב ובריא, שאליו יש לשאוף בחיים שלנו.
לפי הגישה ההומניסטית אדם נולד עם דגם אישי פנימי להתפתחותו האידיאלית ואין דגם אחד הזהה למשנהו. ישנה הנחת יסוד שהאדם הוא טוב מנעוריו, ובכל מצב נתון יידע לבחור את הבחירה הנכונה עבורו. היכולת הזו נפגעת ואף נהרסת כאשר מפנימים מסרים מההורים, הדת וגורמי סמכות אחרים. המסר שהילד מקבל תוך הפנמת ערכים והרגלים הוא שאין לסמוך על יכולת השיפוט הפנימית שלו. בהקשר הזה כתבה Barry Stevens( 1967) ;
In the beginning I was one person, knowing nothing but my own experience.
Then I was told things and I became two people: the little girl who said how terrible it was that the boys had a fire where they were roasting apples (which was what the women said) –and the little girl who…ran out and tended the fire and the apples because she loved doing it.
So then there were two of I.
In the beginning was I and I was good. ...
I refuses to play the clown anymore. Which I is that?... She’s
losing her mind.” Which mind?
במקום אחר היא כותבת...
“He (the infant) would laugh at our concern over values, if he could understand it. How could anyone fail to know what he liked or disliked, what was good for him and what was not?”
החופש הפנימי להחליט ולבחור בטוב הוא מפחיד ביותר. זה דורש מסע לגילוי והבנה של העצמי בכדי להבין נכונה גם את האחר. אין אפילו מפת דרכים לעזור לנו. האדם, עם השנים ותוך חיפוש מתמיד, יוכל להוציא מהכוח אל הפועל יותר ויותר מהאנושיות שבו. בגישה ההומניסטית מנסים להמציא ולספק כלים לשיפור החיפוש. המסע האישי הוא פרטי ומלא תחושות של לבד, אבל אפשר להתנחם בזה שכל בני האנוש נמצאים אי שם במסע האישי הפרטי שלהם.
נראה לי שאיכות ההתפתחות של אדם תמיד תימדד על ידי שלושה פרמטרים:
- השילוב שלו במציאות החיצונית
- התפתחותו הפנימית, כולל גילוי של אמות המידה האישיות לצמיחתו
- איכות הדיאלוג שמתקיים בין השניים.
מקום אידיאלי לקיים ולקדם את עצמנו בפרמטרים אלה הוא בקבוצה שמטרתה היא ההתפתחות והגילוי העצמי של כל אחד ואחת מהמשתתפים.
כאשר יש שני מנחים בקבוצה, יכולה להיות חוויה נוספת של צמיחה והיא המפגש בין המנחים: כל מנחה מביא את הרקע שלו ומהווה מציאות חיצונית עבור הקבוצה ועבור המנחה השני. הדיאלוג שנוצר בין המנחים יכול לקדם את שניהם ועל ידי כך, לאפשר למשתתפי הקבוצה לקבל דגם להתמודדות עם הקשיים שלהם בקבוצה.
האוריינטציה של הגשטלט היא פסיכו דינאמית, אבל עם דגש על "כאן ועכשיו". אירועים מהעבר מובאים להווה. תפקיד המנחה בקבוצה יהיה להציע מצבים שעשויים לאפשר למשתתף לייצר תבניות חדשות להבנת עולמו. כמו כן מניחים שישנן תבניות מהעבר שלא נסגרו או שנסגרו בצורה חלקית בלבד. תבניות אלה נחשבות כ"עניינים לא גמורים" והן משבשות את תפקודנו ושביעות רצוננו בהווה. בבחינה מתמדת של התחושות שלי "כאן ועכשיו" אפשר יהיה לגלות ולפתוח אותם העניינים הלא גמורים בכדי להשלים או לשנות את התבנית. עקרון חשוב בפסיכולוגיית הגשטלט הוא קיום דיאלוג כן ושקוף בין המטפל/מנחה ובין המטופל/קבוצה.
המנחה אינו רוצה להלביש את התובנה שלו על הקבוצה. לכן עיקר עבודתו היא לספק את הכלים שעשויים לעזור למשתתפים ביצירת תבניות חדשות. ככל שהמנחה יהיה יצירתי בתגובות שלו, תגבר יכולתו של הלקוח להיות יצירתי עם עצמו. הדיאלוג שמתפתח בין המנחה, הקבוצה, והלקוח שבוחר להיות במרכז, מהווה את המציאות שבה מייצרים את התבניות החדשות. האקלים שנוצר בקבוצה יכול לסייע או להפריע לתהליך כולו ( סרוק, שרגא,2000 ).
מונה-
הגישה של ביון לעבודה קבוצתית הייתה מושפעת מאוד מהתורה של מלני קליין ( 1957 ). תורה זו מבוססת בעיקר על דחף המוות כמניע אותנו , את החרדות הפסיכוטיות שדחף זה מעורר, את הרגרסיות שהוא גורם, ואת התמודדותו של האדם , על ידי הגנות ושאיפותיו להתפתחות לנסות לצמוח.
כך שאפשר לראות כאן את השוני בתפישה הבסיסית את האדם בין הגישה ההומניסטית והגישה הביונית.
איפה שקיימת חפיפה בין שתי הגישות היא באמונה שהאדם האנדבדואלי יכול לצמוח בתוך קבוצה.
בגישה ההומניסטית, לעומת זאת, לא קיימים דחפים הרסניים כחלק מהוויתו של האדם. קיימות חבלות שעליהם יש להתגבר.
כך שיצירת הדיאלוג בין שני המנחים חייב גם יצירת גשר בין שתי התפישות .
תחילת הקבוצה ותחושותינו אחד כלפי העבודה של השני
צבי: בתקופה הראשונה מצאתי שאני לא מבין וגם לא סומך על השיפוט של מונה. לכן פניתי לידידי/עמיתי שהכיר את שנינו בשאלות כיצד להבין את מעשיה של מונה. כשאמרתי לה שכך עשיתי משום שאני לא מכיר אותה, היא אמרה: ’למה לא שאלת אותי? אני מכירה אותי’. עבורי זאת הייתה נקודת מפנה ביחסי אליה. ברם, קשיים נוספים המתינו לנו ולקבוצה.
בדיעבד ראיתי שבכלל לא מתאים לדרך עבודה שלי לעקוף את השותפה .מסתבר שהייתי מושפע מהאווירה הפרנואידית ששררה בקבוצה באותו העת.
שוני מיוחד שצץ בין העבודה של מונה וזו שלי היה בדרך הישיבה שלנו. מונה תמיד ישבה באותו מקום. אני תמיד עברתי ממקום למקום ואף פעם לא ישבתי באותו מקום פגישה אחר פגישה. ההיגיון בדרך שלי נראה לי כה ברור שלא הבנתי כיצד אפשר להתנגד לו. כך אני רואה את הקבוצה מזוויות שונות, כך אני מעביר מסר, שניתן ורצוי לא להיאחז במקום רק משום שאתה רגיל לכך; הרי מטרת הקבוצה היא לקבל משוב וללמוד התנהגויות חדשות. אין תהליך של צמיחה מבלי תהליך מקביל של שינוי. כל אחד, גרסתי, חייב ללמוד לא להידבק לכיסא. מונה, להפתעתי, לא קיבלה את מה שנראה לי מובן מאליו וטענה מנגד שבכדי לאפשר למשתתפים להעז לעשות שינוים, הם חייבים לראות את המנחים כהורים: יציבים וקיימים עבורם במקומות שבהם הם רגילים לראות אותם. עלינו לשדר יציבות שיאפשר לקבל את הביטחון ההכרחי לעשות שינויים אמיתיים. הקפיצות שלנו מכיסא לכיסא עלולות להזמין חיקויים של שנוי שמטרתם רק לרצות את המנחים, מה עוד שכך הם גם יוכלו לבחור אם לשבת ליד המנחה או לנסות לתפוס את מקומו. כיוון שלא הסכמנו בעניין זה, כאן נוצרה תחילתו של הדפוס של התאמה שפיתחנו: פשוט נתנו אחד לשני לעשות כרצונו והתבוננו וניסינו להבין את תגובות הקבוצה לכך.
אני ראיתי שהקבוצה קיבלה, העריכה, ואף עשתה עבודה עקב ההשפעה של שתי הגישות. הם התייחסו לקביעות ולביטחון שמונה משרה וגם לעתים ישבו במקומה והיה על זה דיון. הם גם התייחסו וקבלו את שינויי המקום שלי.
מונה: אחד מהמשתתפים אף ציין: ’שמענו שמונה היא אנאליטית ושצבי עובד בגישה הומניסטית’. אמירה זאת, שאולי גם ביטאה את הרצון של המשתתפים לקבע אותנו בתפקידים מסוימים וכך לשלוט בנו, הייתה פונקציה של השלב ההתפתחותי שהקבוצה הייתה שרויה בו. זהו שלב שבו לאנשים בקבוצה חרדות ראשוניות ולכן מופעלות הגנות ראשוניות כמו פיצול והזדהות השלכתית. באופן חלקי אנחנו "נפלנו" למנגנונים אלו והופעלנו על ידיהם. צבי דגל יותר בפניות אישיות ועשה זאת גם בהתחלת הקבוצה. אני, לעומת זאת, דגלתי יותר בפירושים קבוצתיים בשלבים הראשוניים. כמעט הרגשתי מנועה מלהתייחס אישית לאנשים, לא רק בעקבות התיאוריה הביונית, אלה מתוך דחף, כנראה לא מודע, לעמוד בצפיות הקבוצה.
בנוסף, כל האמור בינינו, כלומר החשדנות ההדדית, התרחש בסמסטר הראשון. הקבוצה הייתה אז בתוהו ובהו שמאפיין תחילה של קבוצה. היו יחסי גומלין בין הקשיים של אנשי הקבוצה אלה עם אלה ושל המנחים זה עם זו. רוב הקבוצה למדה להתייחס לשוני בדרכי ההנחיה שלנו, ובמקביל, אנו למדנו לקבל את אותו השוני. רק אז הם התחילו להתקדם ולהתעמת עם הבעיות של יצירת קבוצה. (Nitsun ,1995). הם ניסו מספר פעמים להפריד בינינו ולחלופין להוכיח קיומה של איזה ברית הגנה. ההתקדמות של הסטודנטים הייתה מהירה מבחינת השלב הקבוצתי שבו הם היו (בין תלות וקבוצת עבודה, ובין לחימה-בריחה וקבוצת עבודה) ושנינו היינו מאוד מרוצים מהעבודה המשותפת שלנו ושל הקבוצה.
Vignettes
האוירה של פרנויה מודגמת היטב באירוע של שרה
בשלושת החודשים הראשונים של הקבוצה הייתה נוכחות מלאה: 12 נשים ושלושה גברים. בפגישה השלישית הייתה שתיקה של כמה דקות.
שרה, עם חיוך קטן: "אני רוצה לשתף את הקבוצה במה שקרה לי בעבודה שהשאיר אותי מאוד נרגשת. האם זה בסדר?"
אנשים אחרים בקבוצה שותקים וכמה מהנהנים בראש.
שרה ממשיכה. היא מדברת בשצף קצף ולא מביטה על אף אחד בקבוצה. המבט שלה מתרוצץ באוויר. "יש לי מנהלת חדשה בעבודה שמתנכלת לי. אני יודעת שאני בסדר, אני עובדת מצטיינת. כנראה שזה מאיים עליה באיזה שהוא מקום..." היא ממשיכה לדבר כך כעשר דקות בלי לעצור ובלי לבדוק את התגובות של אנשים בקבוצה. היא אף תיארה את המצב בעבודה בפרטי פרטים כך שגם אני (מונה) נהייתי לא מרוכזת.
לאחר מכן היה ברור שהיא ציפתה לתגובה מחבריה בקבוצה למרות שהיא לא ביקשה את זה בצורה ישירה.
מונה: "את מדברת על המנהלת בעבודה אולי את, ואולי עוד אנשים בקבוצה מרגישים שפה המנחים הם לא עובדים טוב או מתנכלים לכם?"
ברוריה, אישה חזקה, שנלחמה להיות מנהיגה בקבוצה, פונה ואומרת: "זה ממש לא מעניין אותי מה שאת אומרת, שרה. אני לא מבינה למה את בכלל בוחרת להעלות את זה כאן".
הייתה תחושה של מבוכה בקבוצה.
משתתפת אחרת: "גם אני מרגישה קצת לא מחוברת".
עוד משתתפת: "אני חושבת שאנחנו צריכים להמשיך ולדבר על נושא אחר.."
שרה נראתה פגועה מאוד. הייתה התעלמות ממנה.
צבי: "אולי אתם רוצים לשאול את שרה מה היא מרגישה עכשיו?"
המשתתפים בקבוצה התעלמו מההזמנה.
צבי (לשרה): "האם את מוכנה לשתף את הקבוצה במה שאת מרגישה?"
שרה:"לא".
מונה וצבי: באותו ארוע אפשר לראות את השוני בין עבודתם של שני המנחים: מונה פנתה לשרה עם פרוש קבוצתי שהצביעה על החרדה מהמנחים. צבי פנה לקבוצה עם הצעה שיפנו במישרין לשרה וכשהפניה לא נענתה הוא פנה באופן ישיר לשרה סביב הכאן ועכשיו.
מונה: שרה כנראה ייצגה עבור הקבוצה את החלק הלועג ונלעג שלהם כלפי הקבוצה, כלפי המנחים וכנראה, באיזה שהוא אופן גם את הביקורת של המנחים אחד כלפי השני. את ההנחה שהיא ביטאה את הביקורת של המשתתפים בקבוצה שיקפנו. את זה שהיא גם ביטאה את הביקורת של המנחים אחד כלפי השני, הבנו רק לאחר שהקבוצה הסתיימה.
צבי: שרה בדקה את הסביבה. האם יקבלו אותה ללא ביקורת? אם יספקו לה תנאים לגדול? היא עשתה זאת בהתחלה כדי לבטא את פחדה מסביבה עוינת. היא ריכזה לתוכה גם את פחדיהם של אחרים בקבוצה. הסגנון היה "הכול או לא כלום". למרבה הצער זה נפגש עם פחד נוסף בקבוצה, הפחד שתיווצר נורמה של חשיפה ויכולת לסמוך על הקבוצה. היה לקבוצה בותו העת קשה לעמוד בנורמה הזו. לכן היה חשוב לקבוצה לדחות את שרה.
Vignette 2
כעבור כחודש וחצי: שוב ישנה נוכחות מלאה בקבוצה. הפגישה מהווה focal conflict סביב מי שווה ומי לא שווה, ומה מותר לומר בקבוצה ומה אסור. לאורה, בחורה נאה, אינטליגנטית, וגם מודעת לכך, פותחת ואומרת בחיוך שובה: "יש לי אי-נחת אתך, חזי. אני מרגישה שאתה כל הזמן מתקרב אלי בהפסקות, לא נותן לי לנשום, נדבק אלי וגורם לי להרגיש דחייה. כיון שלא ידעתי איך להגיד לך את זה, החלטתי להעלות את זה בקבוצה".
חזי נראה המום. לא נראה היה שציפה לתגובה הזאת.
ברוריה: "נורא קשה לי. איך את תקעת סכין ככה לחזי. מחייכת... ותוקעת. לא ציפינו שזה מה שאת הולכת להגיד. האם את בכלל מתחשבת ברגשות של אחרים?"
עוד חברים בקבוצה מצטרפים להגנה מילולית על חזי.
מונה: "אולי אנשים בקבוצה בודקים דרך הדיאלוג בין חזי לבין לאורה את מה שצפוי למי שמתקרב יותר מדי."
גילה, סטודנטית שבדרך כלל מזדהה עם לאורה: "אני חושבת שהקבוצה זה המקום להגיד דברים כאלה. אני חושבת שכל אחד חייב להיות כנה".
צבי פונה באופן ישיר לחזי: "איך אתה מרגיש?"
חזי, מחייך: אני מרגיש נורא".
משתתפים יצאו להגנתו בהרבה מאוד רחמים לקורבן.
לאורה: "מה אתם רוצים? פעם הייתי נחמדה כזאת, עושה כל מה שההורים שלי רצו שאעשה. אף פעם לא אמרתי, ’לא’, ניסיתי להיות נחמדה עם כולם. אני בטיפול ובעקבות כך התקדמתי ואני אומרת בדיוק מה שאני חושבת וטוב לי עם זה".
"חזי אולי ראה אותי, בחורה יפה כזו, ורצה להתקרב אלי אבל הוא לא שאל אותי אם אני רוצה בקרבתו. הוא פשוט כפה את עצמו עלי".
צבי: נראה היה שהיא מקיימת דיאלוג בין החלקים הפרטיים שלה והחלקים הציבוריים. חזי ייצג, עבורה, את החודרנות, הפולשנות וחוסר הרגישות לזולת. כשהיא פגשה אותם בחזי היא יכלה ’לטהר’ את עצמה דרכו. היא מרגישה פגיעה בהופעתה הנשית. היא מבקשת מהקבוצה את המרחב לפגוע מבלי להיפגע. כך היא תוכל לייצר לעצמה מרחב נוח ובטוח לבירור שאלות של מיניות וכוחנות.
מונה: הויניאטה הזאת גם מדגימה את ההנחה הבסיסית של ביון של לחימה-בריחה בקבוצה.
חזי נהנה לתקופה קצרה מגל הרחמים וניסה להיכנס לקואליציה עם הגברים נגד לאורה. הגברים האחרים לא שיתפו פעולה והוא מצא את עצמו לבד..
דוגמא להתנגשות בין תפישה ונטיות של מנחה לבין הפנטזיות הלא מודעות של הקבוצה
בסוף הסמסטר השני של השנה הראשונה, הקבוצה, שהרגישה את ההתקרבות של סוף השנה, נכנסה לעמדה רגרסיבית. אחת המשתתפות שעזבה בתום הסמסטר, נירה, פתחה בפתיחה מתלוננת שהשתמשה בה בימים הראשונים של הקבוצה, "הקבוצה מאכזבת אותי ואיכזבה כל הדרך. לא היו ולא יהיו הישגים לקבוצה ולכן אני לא יכולה לעבוד פה."
צבי: לדאבון לבי אנשים שתרמו רבות להישגים הלא קטנים של הקבוצה התחילו להסכים אתה. הרגשתי שהיא עוזרת לקבוצה להתמודד עם כאב הפרידה, ולהסתיר את האכזבה שלה מעצמה, על ידי ביטול כל ההישגים שהיו. כעסתי על הניסיון הצולע שלה להסביר את חוסר השתלבותה בקבוצה כך. הרגשתי איום מהנטייה של אנשים בקבוצה לפתור את בעיית הפרידה בדרך של ביטול ההישגים שלהם. הרי גם אני עבדתי יחד אתם. לא הייתי מוכן שיבטלו את מה שעשינו ביחד. פניתי אליה (מסתבר שהכעס שלי נראה) ושאלתי: "האם את לא חוזרת על דברים שאמרת בהתחלה, ומבטלת כך את ההישגים של אחרים בקבוצה? אולי תשאלי אחרים אם הם מסכימים או לא שהכול לא שווה בתהליך שהקבוצה עוברת?" היה לי ברור שכך הקולות הנוספים גם בין אילו שלא דיברו, וגם בתוך אילו שכן התבטאו, יזכו לביטוי.
באותו רגע, אחד הגברים בקבוצה, חמו, שחווה העברה קשה כלפי, (אבא שלו היה גם יוצא ארה"ב ומבוגר) פנה ישירות אלי ושאל: "צבי, אתה כועס עליה?" בשניות שהיו לי לחשוב הבנתי שלומר שאני כועס יאשש פנטזיה של אבא כועס ותובעני. להכחיש או לענות בשאלה פסיכולוגית (כגון, למה אתה שואל? ומה אתה חושב?) היה הופך אותי ללא ברור ומסתתר. הרהרתי אם להגיב לפנטזיה הקבוצתית הלא מודעת של פיצול בין אב טוב לאב רע ולהישאר עמום, או להגיב בשקיפות לפניה של חמו. אני הלכתי עם נטיית לבי (ההומניסטית) שאמרה ששאלה ישירה (גם כשמטרתה להביך) זכאית לתשובה ישירה. פניתי לסטודנטית שביטאה את אכזבתה מהקבוצה, ואמרתי: "כן. עברנו את המקום הזה מזמן. יתכן שבסיכום אישי לך לא הייתה תזוזה, אבל ברמה של הקבוצה הייתה התקדמות וזה מכעיס לראות איך שהקבוצה מוכנה לבטל כל מה שעשיתם".
הייתה מבוכה בקבוצה. כל זה קרה ברגעים האחרונים של הפגישה ושאלות כגון, ’איך מנחה יכול להראות שהוא כועס?’ עלו בפגישה הבאה כאשר המשיכו להתייחס לאירוע. היה ברור שהקבוצה מתמודדת עם שקיפות המנחה ופנטזיות של האשמה. לעומת זאת, אותו הבחור התחיל להתלבט בדמות שנתן לי והתחיל תהליך שאיפשר לו לעשות עבודה מאוד מרגשת על הקשר עם אבא שלו דרכי בסדנת הגשטלט. הקבוצה התחילה להתלבט על המקום של מנחה כאדם שנוכח בקבוצה, ובכך הצטרפו להתלבטות מקצועית שמלווה אותי שנים.
בהמשך, לקראת סוף השנה השנייה נראה דוגמא נוספת של התנגשות כזו.
הדגמה לדרך קבלת החלטות של שני המנחים
מונה וצבי: לקראת סוף הסמסטר השני היינו צריכים לקבל החלטה לגבי שלוש משתתפות שהיו תקועות בתהליך הקבוצתי - האם להשאיר אותן להתלבט לבד, או שמא להזמין אותן לשיחות אישיות. אם כן, מתי? היה מעניין לראות שמונה העדיפה להזמין אותן לשיחה מוקדם יותר מצבי.
צבי: אני העדפתי להמתין ולאפשר לאותן משתתפות לנסות להתמודד עם הקושי שלהן לבד עוד קצת בתקווה שלא ינשרו כל כך מהר מהקבוצה. לא רציתי לקחת מהן את האחריות על מעשיהן.
מונה: לדעתי היו כמה סיבות לדאגה: האחת, העברה שלילית של אחת המשתתפות כלפי והשנייה, העברה שלילית שהייתה לשלושתן כלפי הקבוצה. הן עשו פיצול בין הקבוצה לבין המנחים, ובין הקבוצה הגרועה הנוכחית לבין קבוצות אידיאליות בחוץ. סברתי, שהן עלולות לנטוש את הקבוצה ללא התערבות יותר מסיבית שלנו. החלטנו לדבר איתן וכך עשינו.
צבי ומונה: למעשה, כבר רוב השוני בגישות ובהכשרה, הפסיק להטריד אותנו ופשוט קיבלנו את השוני בדרכי העבודה אחד של השנישנייה.יש כאן הדגמה נוספת של השוני בדרכי העבודה שלנו. צבי עמד על הערך של אחריות אישית ומונה לקחה בחשבון פרושים של העברה והעברה נגדית.
על אף השוני הברור בינינו קבלנו את דרכי העבודה של כל אחד, והאמון ההדדי שנוצר, השפיע גם על החברים בקבוצה ואפשר להם לקבל את השוני שביניהם.
סדנה ברוח תפיסת הגשטלט
צבי ומונה: בסוף חופשת הקיץ ולפני תחילת לימודי שנה ב’ קיימנו סדנה ברוח הגשטלט בת עשרים וארבעה שעות. אנו היינו מלאי ספקות אם זה יועיל או יזיק לקבוצה לפגוש את המנחים שלהם בכובע אחר.
מונה: סדנת הגשטלט הייתה בתכנון, אבל לא היה ברור מי יעביר אותה. בצוות הציעו לצבי ולי להעביר את הסדנה מכמה טעמים: האחד הוא שצבי הוא מנוסה בשיטת הגשטלט. השני הוא שהבאת מנחים מבחוץ הצריכה שינוי מבני בתוכנית כולה, שעד אז ניתנה רק על ידי המורים שבצוות. התלבטתי קשות במשך כמה שבועות. האם זה טוב שאנחנו, שמנחים בגישה דינאמית של יחסי אובייקט, ננחה את הקבוצה בצורה כל כך שונה? אולי זה יהיה הרסני להמשך העבודה בקבוצה?
בסוף הסכמתי. לא ששוכנעתי אבל התעייפתי מזה שתופשים אותי, גם בקבוצת עמיתי בצוות וגם בקרב הסטודנטים בקבוצה, כאנאליטית כל כך ואורתודוקסית. חשבתי לעצמי, "מה - אני כל כך משעממת?". למרות החששות שלי, הקבוצה כקבוצה ומספר רב של סטודנטים בקבוצה, עשו קפיצה מבחינת ההתקדמות שלהם לאחר סדנת הגשטלט. נראה היה לשנינו שהסדנה התחברה עם הדיאלוג האישי-המקצועי שהתפתח בינינו והשפיע מאוד בחיוב על הקבוצה.
צבי: בפתיחת הסדנה, אותו הבחור ששאל אם אני כועס הביע, לדעתי גם בשם הקבוצה, אכזבה שאין מנחים חדשים. הוא הביע תחושה שלנו אין מה לחדש וצריך היה להביא להם מומחים לגשטלט. כאן מונה הגיבה, באומרה שצבי מומחה בתחום ושהיא כבר עבדה אתי ורואה את עצמה כעוזרת ומתלמדת. אני הייתי נדהם ונרגש. לא מהתיאור שלה אותי כמומחה, (זה החמיא אך לא הדהים) אלא מהסיטואציה שבה היא אמרה את זה. כאן יש דוגמא בולטת של נדיבות שיצרה חוויה גם אצלי וגם אצל המשתתפים. עד עכשיו אני לא מצליח לגמרי להבין את התחושות שלי. אני רק יודע שהתרגשתי. אני חושב שהיא השפיעה בזה גם על המשך עבודתנו ביחד וגם על הקבוצה. תגובתה הביאה מהקבוצה הרבה הערכה, שבהמשך, לאחר הסדנה, איפשרה לאנשים בקבוצה ליישב נושאים של תחרות שביניהם על הצורך "להיות זוהרים". בקבוצה הייתה נכונות להיכנס למצב החדש של הסדנה ולבחון את עצמם ואותנו.
מונה: זאת הייתה הפעם השנייה שעבדתי עם צבי בסדנת גשטלט. לעומת הסדנה הקודמת שם היו גישושים הדדיים ותחושות של יריבות סמויה , הפעם היו לי הרגשות של פירגון ואמון הדדים. עבדתי בצורה שונה לחלוטין מהדרך שבה אני עובדת בתור מנחה של קבוצה דינאמית. הייתי חשופה, השתתפתי במשחקי תפקידים שיזמתי. השינוי הדרסטי בתפקוד שלי, ובצורה מעטה, גם של צבי, השפיע על האווירה שנוצרה שהייתה של העזה ושל משחק.
צבי ומונה: נראה היה שהמשתתפים היו צמאים לעבודה אישית בתנאים מוגנים וזה בדיוק מה שקיבלו. השנה של עבודה בקבוצה פתוחה יצרה מוכנות ללקיחת אחריות ולכניסה לעבודה אישית. במשך הסדנה חלק חשוב של המשתתפים נכנסו לעבודה אישית מול, ובהשתתפות, הקבוצה.
צבי: היה מקרה אחד שמשתתפת הביע חרדה מלעבוד מול הקבוצה. כאן קיבלתי החלטה לאפשר לה לעבוד בתנאים שלה כי בגשטלט האדם שבכיסא החם זכאי לקבל את התנאים הכי טובים שהמנחה והקבוצה יכולים לספק. נתתי לה להיות עם הגב לקבוצה, הבאתי כסא מולה, ואפשרתי לה לפגוש חלקים מנוגדים שקיימים בתוכה: החלק שרוצה לקחת אחריות על רגשות שלה מול הקבוצה, ולהגיע לשייכות יותר מליאה, וזה שרוצה לא להסתכן ולא להיות תלויה בתגובות הקבוצה אליה. בעקבות העבודה היא קיבלה יותר שליטה בחרדותיה, והשינוי התבטא בקבוצה בהמשך של שנה ב’. היא הייתה מוכנה לברר את התחרותיות שלה עם אחרות.
מונה: תוך כדי העבודה האישית של צבי עם אותה סטודנטית, אני נשארתי במעגל עם שאר הסטודנטים. הייתה הרגשה של להיות קצת מחוץ לעניינים. אני שמרתי על קשר עין עם שאר הקבוצה, על נוכחות פסיבית וגם מכילה. סמכתי מאוד על כך שלצבי יש רציונל לצורת העבודה הזאת וכמדומני העברתי את תחושותיי, בצורה לא מילולית, לקבוצה.
צבי: בסדנה גם אפשרנו להם לעבוד בקבוצות קטנות בכדי לאפשר לכל מי שמעוניין לעבוד לקבל הזדמנות. הקבוצות הקטנות הנחו את עצמן ואנחנו הצטרפנו בכדי להציע דרכי עבודה ולהיות משתתפים. כך שהיה גם שינוי בסטרוקטורה של הקבוצה, לא רק בגישה התיאורטית לקבוצה. אני בחרתי בדרך הזאת גם כדי לאפשר לאנשים בקבוצה לפגוש את עבודתה של מונה, ולמונה לעבוד לבד מולם.
מונה: אני שימשתי הרבה את הקול של האני-עזר של אנשים שעבדו על תחושות כמו הערך שלהם. גם צבי וגם אני, בתרגילים מסוימים, שיתפנו בחוויות אישיות מההיסטוריה שלנו. להפתעתי, היה נעים לשם שינוי, לא להיות בתפקיד הלא גמיש שאני לוקחת בקבוצה הפתוחה.
צבי: כאן נפלה לי הזדמנות להציע לאותו המשתתף עם אבא אמריקאי לברר נושאים עם אביו דרכי כאשר משתתף אחר מנחה אותנו. העבודה הייתה מרגשת מאוד והוא הצליח לעשות הבחנה בין ה"כאן ועכשיו" ובין ה"שם בבית". בהמשך השנה היה לו קל יותר לקבל הערות ממני על אף היותו עדיין אמביוולנטי כלפי עד סוף השנה השנייה.
בעזרת העבודה האישית והתרגילים אנשים יכלו לברר נושאים כגון: תלותיות בבן זוג, חוסר יכולת לבקש עזרה, קושי להשיג עצמאות מההורים, צורך להיות מוכר ומפורסם, תחושות פנימיות של מסכנות, ועוד נושאים שבחלקם קיבלו התייחסות בשנה הראשונה בקבוצה הפתוחה ובחלקם קיבלו מקום להמשיך עבודה בשנה השנייה של הקבוצה הפתוחה.
השנה השנייה, חזרה לקבוצה הפתוחה
צבי ומונה: בשנה השנייה התכנים של סדנת הגשטלט הופיעו פעם אחר פעם: כדרך להסביר התנהגות, להמשיך נושא בעזרת הקבוצה, וגם לטפל בעסקים לא גמורים. הרגשנו שהם לא עשו פיצול בין שני דרכי עבודה, והם למדו לעשות אינטגרציה בינם. האמון וההערכה ההדדי גדל בינינו. היו מצבים של אי הסכמה אבל המקום שנתנו וקיבלנו אחד מהשני היה גדול ובטוח.
עוד דוגמאות
Vignette 4
היו 11 מתוך 12 החברים נוכחים בפגישה הזאת שהתקיימה כשבועיים אחרי סדנת הגשטלט.
ברוריה , (אישה שדיברה על שלושת בניה ועל התפקוד האימהי שלה כלפיהם בחום הסמסטר הראשון של הקבוצה), הייתה סגורה, אינטלקטואלית, מפרשת אחרים ולא משתפת בחיים העכשוויים שלה. בפגישה הזאת היא מדברת בצורה שונה לגמרי. "אני,.. (ובוכה מאוד), ”אני רוצה לשתף אתכם בכך שבני דני סובל ממחלה קשה. דבר שבעבר דיברתי עליו עם הפסיכולוגית שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם המצוקה שלי לגביו. כמעט אף אחד לא יודע על המחלה שלו, אפילו לא אימא שלי".
מירה, אישה בשנות השלושים לחייה, גרושה וללא ילדים, שבסדנת הגשטלט עבדה על כך שקשה לה לבקש או לקבל עזרה מאחרים, אמרה: "אני מאוד נרגשת שאת יכולה ככה לשתף אותנו. איך את מתמודדת עם כל זה? את יכולה לספר לנו יותר?
ברוריה: "אני נלחמת שנים שלכל הילדים, כולל דני, יהיו חיים נורמאליים. האחים שלו יודעים שהוא קצת חלש ועוזרים לו כשהם יכולים, הם מקבלים את זה. אבל ככל שהוא גדל, המחלה היא יותר קשה ופחות אפשר להסתיר את זה מאחרים".
ברוך, נכה פיסי שייצג את הנכות עבור הקבוצה: "אני מאוד מבין את מה שאת עוברת. יש לי כמה עצות איך לעזור לבן ולמשפחתך להתמודד, מאיך שההורים שלי עזרו לי להתמודד".
ברוריה: "זה לא אותו הדבר" .
גילי: "אני מאוד מתרגשת ועצובה. איזו מתנה נתת לנו ברוריה, איך את סומכת עלינו ומספרת לנו סוד כזה".
מירה: "ועוד חושבת שאנחנו יכולים לעזור לך בזה".
בסוף אותה הפגישה, לאחר התגייסות של כל הקבוצה להיות אתה, ברוריה אומרת, "תודה לכם".
מונה-נראה שהקבוצה נמצאת בפוזיציה הדפרסיבית: רוב החברים בקבוצה יכולים לראות את האובייקט כשלם וקיימת הפחתה ניכרת בשימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים כגון פיצול, הכחשה, והזדהות השלכתית ( (Segal, 1964. נראה שמירה מייצגת עבור הקבוצה את התקווה לקבל עזרה מצד אחד ומצד אחר את העצב על כך שאי אפשר לעשות תיקון בצורה טוטאלית, במיוחד לא כשסיום הקבוצה באופק.
וינייטה 5 –כל המשתתפים נוכחים
שרי, ששתקה כמעט בכל התקופה לפני סדנת הגשטלט, הייתה פעילה מאוד בסדנה על אף שלא התנדבה לעבוד באופן אישי. אחרי כמה דקות שתיקה היא בוכה ואומרת: "אני רוצה לספר לכם שעזרתם לי לבקר את הדודה שלי שגססה בבית-חולים. אני לא יודעת איך, אבל מאז סדנת הגשטלט הרגשתי שאני יכולה יותר להתמודד עם בתי-חולים ולא להכחיש הכל כמו שעשיתי כשאבא שלי גסס בבית-חולים ולא באתי לבקר אותו".
מונה: (נראה אולי כי כאן גם דובר בצורה עקיפה על הסיום המתקרב של הקבוצה) "ובכל זאת איך את חושבת שאת יותר יכולה עכשיו?"
שרי: "קודם כל מונה, אני רוצה להגיד לך שאני מתגעגעת לצחוק שלך מסדנת הגשטלט. לגבי דודה שלי, אני באמת לא יודעת מה קרה. פעם היא אמרה לי שאני כל-כך טובה לכולם, שאני לא מעמידה את עצמי אף פעם במקום הראשון ושכך אני מפסידה בחיים. אני פשוט מצאתי את עצמי נוסעת לבית-חולים ונפרדת ממנה. למחרת היא נפטרה, (בוכה), הפעם אני הספקתי להביע את רגשותי כלפיה לפני שהיה מאוחר."
מונה וצבי: למעשה שרי הספיקה גם להביע את עצמה בקבוצה לפני הסיום. היא קבלה תמיכה ואהדה משאר המשתתפים בקבוצה באותו היום.נראה ששרי, באופן אישי, הייתה מוכנה להיות יותר אקטיבית בקבוצה ולא לוותר עליה למרות, או בגלל, הגסיסה של הקבוצה.
צבי: במשך השנתיים של הקבוצה היו יחסים מתוחים בין לאורה לבין חזי, אך חברים בקבוצה התייחסו אל שניהם מבלי לבטל אף אחד מהם. לקראת הסוף היינו עדים למטמורפוזה של הקונפליקט בשאלות של מי שווה, ומתי ואיך לנגוע מבלי לפגוע.
הסיפור שהיה, כך היה. מונה הציעה לדבר על מיניות בקבוצה. זה היה בעקבות חומר שעלה כשחמו ציין שהוא מתלבט אם להתגרש מאשתו השנייה או לא. בעקבות כך היה דיון לגבי הנושא (חמו היה הגבר המחוזר) והרבה רמזים מיניים נזרקו לתוך חלל הקבוצה. היו שתיקות ארוכות, וסימני חרדה. חשבתי שמונה לקחה סיכון. היה כל כך רגוע קודם לכן, הקבוצה עבדה יפה על כל מיני תכנים. חיכיתי לראות אם יהיה לקבוצה הכוח להרים את הכפפה. למעשה, אחרי כמעט שנתיים חזרו לאותה נושא של נשיות ושליטה. גם הפעם הקומוניקציה בקבוצה עברה דרך לאורה וחזי. אחרי שבוע, לאורה אמרה שהיא מוצאת את חזי שולח ידיים אליה, מרגישה שזה פולשני ותוקפני. בבירור שהיא עשתה התברר לה שהוא עושה אותו הדבר לעוד נשים בקבוצה. היא מאוד כעסה עליהן שהן משאירות לה את העבודה השחורה. נראה היה שהיא משחזרת את הטראומה שהיא חוותה באינטראקציה הקודמת שלה עם חזי בקבוצה. הפעם, אספו עוז עוד נשים והביעו אותם הקשיים. דיברו על הקושי לשבור טאבו ולדבר על מיניות ופולשניות בקבוצה. כשפניתי לחזי וביקשתי לדעת אם הוא לומד משהו מהמשוב שהוא קיבל, הוא רק הביע תחושות של כעס ואמר, "הקבוצה הייתה מאוד קשה עבורי, ואני שמח שזה נגמר". הוא נראה מאוד מהורהר ואנחנו, המנחים, נשארנו עם התקווה שיעבוד על הדברים בהמשך בינו לבין עצמו.
מונה: אולי כל הקבוצה הרגישה פלישה כשהכנסנו את הנושא המיני?
צבי: אני חושב שדרך חזי הקבוצה ניסתה לברר מתי פולשניות ושבירה של נורמות יכול להיות מועילה. ההזמנה שלך, מונה לבדוק את נושא המיניות, נתפסה כפולשני ושובר נורמה של שתיקה, אבל הפעם הקבוצה יכלה להתייחס לנאמר בבדיקת המציאות וכך הראתה צמיחה. היה חשוב לאפשר להם להתמודד עם נושא שהיה עליו טאבו. אני לא מאמין שהם היו יכולים להתייחס לנושא מוקדם יותר. אלה שהרגישו את עצמן חסרי אונים מול ההטרדות למדו את החשיבות של העזה לשבור מוסכמות. יש רק לקוות שחזי יעשה עיבוד של החוויה הקשה שהייתה לו במקום אחר. לפחות הוא יצא עם צידה לדרך.
עוד דוגמאות של שינוים שחלו באנשים אחרי סדנת הגשטלט:
חמו ולאורה פחות זוהרים בקבוצה, עובדים על כאב אישי בקשרים הזוגיים שלהם.
מירה, שהייתה סגורה עד סדנת הגשטלט, יותר ישירה ויותר כנה מתחברת עם אנשים בקבוצה, ומשתפת מעצמה.
שרה יוצאת מהרוגז ההפגנתי שלה מאז החודשים הראשונים בקבוצה. היא יותר מגיבה לאחרים, גם בכעס ישיר. היא אומרת שהיא מרגישה חלק מהקבוצה, ושייכת לתת-קבוצה של אנשים שלא פגעו בה עמוקות.
צבי: עבורי, עם סיום הקבוצה הייתה תחושה עמוקה של חזרה מאי בודד: מהורהר, שונה מאשר שהייתי מבלי לדעת איך, ועם היכרות של עמיתה למקצוע שונה ממני ודומה לי בו זמנית.
מונה:לי היו תחושות של עצב על סיום העבודה עם הסטודנטים האלה ועם צבי. הכרה שחויה כזאת לא תחזור בדיוק על עצמה. גם היו לי תחושות של התרגשות על השנויים שכל הקבוצה עברה- כולל המנחים.
דיון:
אנו משערים שהעבודה שנעשתה בין הקו-מנחים אפשרה את התפתחות הקבוצה ותזוזתה מעמדה פרנואידית ליכולת לשחק (Winnicott, 1953) .אנו גם משערים שהמעבר מהיותנו מנחים עמומים לשקופים בסדנת הגשטלט אפשר לקבוצה להשתמש בנו ובקבוצה כאובייקט מעבר בכדי לעבור את המרחק בין עמימות וחשדנות לשקיפות וקבלה הדדית. בנוסף, אנו המנחים, גרמנו לשנוי מהותי במסגרת של העבודה עם הקבוצה. כאמור, עברנו מהנחיה של קבוצה פתוחה בהשראת התיאוריה של ביון להנחיה של סדנת גשטלט עם אוריינטציה הומניסטית. בסדנה מרוכזת של שלושה ימים, עברנו ממיקוד בתהליכים בקבוצה למיקוד בתהליכים האינטראפסיכיים שעולים בעבודה אישית בתוך קבוצה. עבדנו לעתים בקבוצות קטנות בסדנת הגשטלט, דבר שתרם לשינוי העצום ב setting.
למעשה הקבוצה שתיארנו כולל הsetting מדגימה בזאר-אנפין את רוח התוכנית שמתייחסת ליעילות שבדיאלוג מתמיד בין הגישה הפסיכו דינאמית להומניסטית.
נתייחס לסוגיות אלה דרך כמה השקפות תיאורטיות שונות.
מלני קליין ((Segal,1964, התייחסה לשתי עמדות מרכזיות בהתפתחותו של התינוק: העמדה הפרנואידית- סכיזויאידית והעמדה הדפרסיבית. לדעתה, כל החיים אנו עלולים ליפול לאחד מהפוזיציות האלו , במיוחד במצבי חרדה.
בתחילה, הקבוצה שלנו, כמו רוב הקבוצות, נמצאה בשלב הפרנואידי. פוזיציה זו מאופיינת על ידי קונקרטיזציה של יחסי אובייקט חלקיים. במצב של קונקרטיזציה אין מרחב למשחק או לאינטגרציה. כמו כן, ההגנות הנפוצות שקיימות בפוזיציה זו הן פרימיטיביות וכוללות השלכה, השלכה הזדהותית, פיצול והכחשה פרימיטיבית. נתעכב מעט על המושג של הזדהות השלכתית משום שההשערה שלנו היא שהעיבוד שלנו את ההזדהות השלכתית בינינו, המנחים, ובינינו לקבוצה ומהקבוצה אלינו, תרמה מאוד ליכולת הקבוצה לצאת מהעמדה הפרנואידית שהייתה תקועה בה.
לפי מלני קליין, הזדהות השלכתית היא הגנה ראשונית השייכת לפוזיציה הפרנואידית. בהזדהות ההשלכתית חלקים מה-self ומאובייקטים פנימיים מפוצלים ומושלכים לתוך אובייקט חיצוני. אותו אובייקט, בפנטזיה לא מודעת, נשלט ומזוהה עם החלקים המושלכים (Segal,H. 1964 ).
ביון ( 1959,1962 ), מרחיב את משמעות ההגנה הזו מהתבוננותו בחרדות פרימיטיביות שמתעוררות בקבוצות. לדעתו ישנן שתי מטרות להזדהות ההשלכתית: האחת, לרוקן בצורה אלימה תכנים שגורמים לכאב. נפטרים מהכאב, בפנטזיה, על ידי כניסה בכוח לתוך האובייקט בכדי להשיג הקלה מידית. קיימת גם מטרה לשלוט באובייקט.
השנייה, היא להכניס תכנים מנטאליים לתוך אובייקט כדי להגיע לקומוניקציה על אותו מצב מנטאלי. נראה שדרך הזדהות השלכתית, הקבוצה "תקעה" אותנו בעמדה פרנואידית, בתפקידים נוקשים ותחרותיים בינינו. כך הייתה קומוניקציה שמודיעה למנחים שהקבוצה עסוקה בפיצול ובהשלכות מסיביות. מצד שני, נראה שגם היה קשר חשדני בין המנחים עוד לפני היווצרות הקבוצה וקשר זה גם גרם לקבוצה לשקף את הקשר הרעוע בין "ההורים" בתכנים שהיו בהם ובהגנות שהשתמשו בהן. אנחנו גם סבורים שהעובדה שלא היכרנו אחד את השני, ושחשנו חשדנות אחד כלפי הגישה התיאורטית של השני, השאירה את הקבוצה במקום של פיצול והזדהות השלכתית.
אנו חושבים שנכון יהיה להתייחס לסדנת הגשטלט (שניתנה, כאמור, על ידי אותם המנחים שהנחו את הסדנה הפתוחה) כמרחב מעבר שאיפשר לסטודנטים וגם למנחים לשחק בו. זה נראה מובן מאליו, שמרחב המעבר ואובייקט המעבר שעליהם דיבר ויניקוט (1953ׂ), מייצגים את המעבר בין הפוזיציה הפרנואידית לפוזיציה הדפרסיבית שהיא אינטגרטיבית יותר ומאפשרת צמיחה. ׂהסדנה היוותה "מקום שאין מערערים עליה ושאין לו שום פונקציה חוץ מלהתקיים בתור מקום למנוחה." (ויניקוט,) מקום המעבר אמור לתת מנוחה לאדם שכל הזמן עוסק במשימה של להפריד את המציאות החיצונית מהמציאות הפנימית ובו-זמנית להשאיר את השתיים בקשר ...
קיימים הרבה משתנים שיכלו לתרום לצמיחת הקבוצה. אנו מאמינים שההשפעה של אותה הסדנה יחד עם הדיאלוג הפורה בין המנחים היו האלמנטים המכריעים: המנחים העמומים עברו, עבורם וגם עבור עצמנו, מטמורפוזה. נהיינו שקופים. השתתפנו ופעמים גם שיתפנו. אותה השינוי בין להיות עמומים וחשודים אחד לשני לשקיפות והבנה הדדית.
לדעתנו, בלי העבודה האישית שלנו על ההשלכה הזדהותית של המנחים אחד על השני, ועל ההזדהות השלכתית מאתנו אל הקבוצה ומהקבוצה אלינו, לא היינו מגיעים להיות אנו, אובייקטים של מעבר עבור הסטודנטים בקבוצה.
היכולת בקבוצה לעבוד ולהתקדם ממקום למקום הלכה והתפתחה, בין היתר, עקב העבודה שלנו על העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית. התהליך שעברנו אנו איפשר להם לתת אמון אחד בשני. דרגות החופש של "משחקיות" שנתנו לעצמנו בקו-הנחיה, והדיאלוג המתמיד, אפשרו לנו להגיע לכבוד ונדיבות (ברגר,2000 ) אחד כלפי השני למרות ההבדלים המהותיים בגישות שלנו.
אמות המידה לגדילה שהוצגו בפתיחת המאמר הושגו, בקרב אנשי הקבוצה, וגם בקרב המנחים. הייתה העמקה בהבנת עולמם הפנימי לרוב המשתתפים בקבוצה וגם למנחים. התפתח דיאלוג פורה בין עולמם הפנימיים של אנשי הקבוצה עם הקבוצה המתפתחת. התפתח גם דיאלוג פורה בין עולמינו הפנימיים והדיאדה המתפתחת של עבודתנו.
בדרך בה עבדנו סיפקנו לעצמנו ולקבוצה את התנאים הנאותים לגדילה ובזה הסתיים תפקידינו כמנחים. היתר התרחש כתוצאה של האנושיות שבנו ובהם.
יתכן שאפשר להרחיב את אותה צטטה מפורסמת של וינקוט,- "אין תינוק בלי אימא" ל "אין קבוצה דינאמית ועובדת בלי מנחה(ים). או , שאפשר לומר שהקבוצה אינה מגיעה לשלבים יותר מתקדמים מאשר אלו שהמנחים שלהם מגיעים אליהם." מעניין לציין שהעבודה שלנו בכתיבה על הקבוצה יצרה משימה חדשה בשבילנו ששוב גרמה לרגרסיה ולחשדנות שהיינו שוב צריכים לעבד.
נראה בדיעבד שהמרחב הפיסי של דיבור על הקבוצה פעם בשבוע לחצי שעה, גם עזר לבנות את המרחב בין השלכות למשחק.
צבי ומונה
מקורות
Berger, Miriam, "Envy and generosity between co-therapists," Mekbaz, vol. 6. no1, pp. 93-96.1, June 2000.
Block, S., "Multileadership as a teaching and therapists’ tool in group practice," Comprehensive Psychiatry, 2, pp.211-218, 1961.
Bion,W., Experiences in Groups, London, Tavistock, 1961.
Bion, "Attacks on linking," International Journal of Psychoanalysis, vol.40, 1959.
Bion, W., Learning from Experience, London, Heinman, 1962.
Cassirer, Ernst, The Philosophy of Symbolic Forms, U.S.A., Yale University Press, 1973.(See Perception).
Frankenstein, Carl, The Roots of the Ego, A Phenomenology of Dynamics and of Structures, The Williams and Wilkins Company, Baltimore, 1966.
Heilfron, H."Co-therapy: the relationship between therapists",
International Journal of Group Psychotherapy, 1972.
Klein M. Envy and Gratitude; The Writings of Melanie Klein, vol.3. Tavistock, London, pp.176-235, 1957.
Maclennan, B.W., "Co-therapy," This Journal, 15, pp.154-165, 1965.
Meltzer, D.M., ThePsychoanalytic Process, Clunie Press, Perthshire, Scotland, 1967.
Mintz, E.E., " Transference in co-therapy groups," Journal of Consulting Psychiatry, 27, 34-39, 1963.
Nitsun, M., "Early development: linking the individual and the group," Group Analysis, vol. 22, pp.249-260, 1989.
Perls, Frederick F., Gestalt Therapy Verbatim, Real People Press, Box F Moab, Utah, 1969.
Perls,F., Hefferlin, R.F. & Goodman, P., The Gestalt Approach and Eye Witness to Therapy, Science and Behavioral Books, Palo Alto, CA., 1973.
Perls, F., Hefferlin, R.F., & Goodman, P., Gestalt Therapy: Excitement and Growth in the Human Personality, The Gestalt Journal Press, N>Y., 1994.
Serok, Shraga, Innovative Applications of Gestalt Therapy, Krieger Publishing Company, Malabar, Florida, 2000.
Segal, H., Introduction to the Work of Melanie Klein , Basic Books, N.Y. 1964.
Solomon, H., Loeffler, F.J., & Frank, G.H. "An analysis of co-therapists’ interaction in group psychotherapy," This Journal, 3, pp.171-180, 1953.
Slavson, S.P., "Discussion," This Journal," 10: pp225-226, 1960.
Eicher, A., "Transference in group psychotherapy: its use by co-therapists of opposite sexes," Psychiatry, 17, pp.189- 202, 1954.
Winnicott, D.W., "transitional objects and transitional phenomena,"Playing and Reality , Tavistock, London, 1971.
Yalom, I.D., The Theory and Practice of Group Psychotherapy, Basic Books, N.Y., 1995.
