צדק מאחה: סקירת תיאוריות ויישומים

צדק מאחה: סקירת תיאוריות ויישומים

מאת אלון נוימן*

תמצית

 בשונה מהתפיסות הרגילות של צדק מעניש, צדק מאחה שואף להתמודד עם עוולות ומעשים שליליים ע"י גינוי המעשה, וחיפוש הדרך לשוב ולחבק את העושה. בגישה זו, העומדת בניגוד לתפיסה המשפטית הנהוגה בעולם המערבי, הנזק מוגדר לא במונחים של עבירה על חוק אלא במונחים של פגיעה באדם אחר ו/או בחברה. במרכז התהליך עומד הנפגע עצמו, המגדיר את הפגיעה בו במונחיו שלו, והמשפיע ישירות על התגובה החברתית למעשה.

המאמר הנוכחי סוקר את התיאוריות המרכזיות בבסיס הגישה, ואת יישומיו העיקריים. לאור העניין הגובר בארץ בתוכניות מסג זה, ולאחר הכנס הבינלאומי שהתקיים במרץ 2006 באוניברסיטת בר אילן, מאמר זה מספק מספר תשובות ראשוניות למתעניינים חדשים.

א.      צדק מעניש – צדק מאחה: ההבחנה הבסיסית

מהי התגובה החברתית הראויה למעשה שלילי?

מה צריכה מערכת (חינוכית/ציבורית/קהילתית) לעשות כאשר מתחולל אצלה אירוע בו אדם פגע באדם אחר? מהן האפשרויות הנתונות לה?

במקרים קלים, ובעיקר בסביבות חינוכיות, יתכן שייעשו ניסיונות להביא להשלמה בין הצדדים, כשהמערכת תפעיל את כוחותיה על הצדדים בכדי להגיע להידברות ולהבנה. במקרים קשים יותר, סביר להניח שיישקלו בעיקר סוגיות עונשיות. מסיבות שונות נוטות מערכות לראות עצמן אחראיות לטיפול במקרים קשים, ולא להותיר אותו בידי הצדדים המקוריים. כשזה קורה, המערכת שוקלת את סוג התגובה המתאים, מתוך תפיסה שתגובת המערכת מהווה מסר לציבור בדבר יחסה למעשה האמור. זוהי ההגדרה הכללית של תפיסת הצדק המעניש, ולפיה פעולת הצדק היא מתן גמול לאדם בעבור מעשיו. באם עשה מעשה שלילי, עליו לקבל עונש. בפועל, למרות הפשטות המסוימת שבתפיסת הצדק המעניש, הדילמה שהמערכת נתונה בה אינה פשוטה. אי ענישה, או ענישה קלה מדי תיתפס כהתייחסות שטחית ולא רצינית של המערכת, מה שעלול להיות מתורגם לריבוי מעשים מסוג זה. מאידך, לענישה חריפה ישנן תוצאות שליליות רבות המתועדות היטב במחקרים של האסכולה  ההתנהגותית בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

לצורך הדיון שלנו מספיק לומר שהדילמה שתוארה למעלה מצויה על ציר אחד, שניתן לכנותו "ציר חומרת הענישה", אשר בקצה אחד שלו מצויה ענישה חמורה בעוצמתה, ובקצה האחר: אי ענישה. בכל מקרה, כל החלטה תהווה פשרה מסוימת בין שיקולים שונים המתורגמים לכוחות המושכים לצד זה או אחר על פני אותו ציר. ברור, מעצם הגדרת המושג פשרה, שאף אחד מהשיקולים (או הכוחות) לא קיבל מענה מלא לבעיה שהוא מעלה, אלא שהמענה הוא שקלול של כל הכוחות החשובים, אותם ניתן לסכם בקצרה בשלוש נקודות:

1. גינוי המעשה השלילי וחסימת הישנותו, הן בהקשר הפרטני והן כקול ברור לציבור.
2. מתן אפשרות לעושה המעשה להשתקם, ולחזור לתפקוד תקין ונורמטיבי.
3.  מסירת מסר של תמיכה בנפגע.

האם ענישה היא הדרך היחידה בה מערכת יכולה לפעול?                                                                                                           

התפיסה של צדק מאחה מנסה להציג אלטרנטיבה.

צדק מעניש – צדק מאחה: ההבחנה הבסיסית

ב. מה מאחה?  : הבסיס התיאורטי לצדק מאחה

תהליכים של צדק מאחה נערכו בכל החברות המסורתיות הידועות לנו. בכל תרבות מתורגמים תהליכים אלו ואופן השימוש בהם בהתאם למאפיינים המקומיים. כך למשל, נפיצות השימוש בתהליך הסולחה בחברה הבדואית הושפע במידה הרבה מחוזקו של השלטון המרכזי. כאשר שלטון זה היה משמעותי יותר, עלה השימוש בשיפוט האסלאמי, ופחת השימוש בתהליך הוולונטארי יותר.

אך בכולם ניתן למצוא את העקרונות הבסיסיים שמגדירים את התהליך:

1. דחיית המעשה ע"י הקהילה.
2.  שאיפת הקהילה לשלב מחדש את שני הצדדים למעשה כחברים מתפקדים בתוכה.
3.  ניהול תהליך וולונטארי המבוסס על הפגשת הצדדים, קבלת אחריות למעשה, מתן ביטוי לנזק שנגרם, והסכמה על תוכנית פיצוי ושיקום.

 ברנדה מוריסון (Morrison, 2002), מנהלת מרכז לצדק מאחה באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית איתרה בספרות הפסיכו-סוציולוגית של ימינו 3 בסיסים תיאורטיים לרעיון של צדק מאחה:

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

1. אשמה רה-אינטגרטיבית (Braithwaite,1989)

 ספרו של ג'ון ברייתוויט  Crime, Shame and Reintegration מניח את אחד הבסיסים החזקים ביותר לגישה המכונה כיום "צדק מאחה". כקרימינולוג, ברייתוויט עוסק בשאלה מדוע רוב האנשים אינם מבצעים פשעים. התשובה לשאלה זו חשובה, לדעתו, כיוון שהיא תאפשר לנו לעסוק במניעת עבריינות. מחקריו של ברייתויט  הצביעו על כך שהתהליך החשוב ביותר בהכוונת אנשים "to do the right thing" קשור לתחושה של בושה. תהליכים של בושה חיצונית מכוונים אותנו להימנע ממצבים בהם אנחנו נהיה חשופים לגינוי ולדחייה של הסביבה, ואילו תהליכים של בושה פנימית מכוונים אותנו להימנע ממעשים המנוגדים לחוש המידה החברתי שהפנמנו. ברייתויט מוסיף וטוען שבשונה מהדחייה החברתית, המצפון האנושי הנו גמיש למדי, וניתן ל"תרגלו" להפחית את רגישותו כלפי התנהגויות מסוימות. לעומת זאת, קשה יותר לאדם לווסת את התנהגות החברה כלפיו, ויקשה עליו יותר למנוע מהחברה לגנותו על מעשיו. בכך, ברייתויט מבסס את חשיבותה של האמירה החברתית אל מול מעשים שליליים.

אולם בכך אין די. יש חשיבות גדולה, לדעתו, לזהות המגנה. אנשים חוששים בעיקר מדעת הקרובים להם, והגינוי שלהם הוא זה שנחשב משמעותי יותר. לפיכך, נאום גינוי מצד השופט אינו משתווה למבט של אכזבה ותרעומת מצד הורה אהוב, חבר טוב, או צאצא.

ברייתויט מבחין, וזו אולי תרומתו הגדולה, בין שני סוגים של בושה. "בושה מתייגת" (או סטיגמטית) היא סוג של הענשה, וכוונתה לפגוע בעושה המעשה השלילי. "בושה רה-אינטגרטיבית" מבוססת על הבחנה ברורה בין האדם לבין המעשה. הגינוי מכוון להתנהגות השלילית, אך במקביל לגינוי נשלח מסר נוסף, של חמלה ואהבה לאדם עצמו, מסר האומר לאדם: אנחנו שוללים את מה שעשית, אך אתה היית ונשארת אדם חשוב עבורנו, אהוב ובעיקר רצוי.

באחד מהסרטים המתעדים תהליך של צדק מאחה על פי השיטה הנהוגה בניו-זילנד, עסק כינוס הנקרא "קבוצת דיון משפחתית" (Family Group Conference, להלן, קד"מ) בפשע שביצע נער בן השבט המאורי (אשר מנהג מסורתי שלו היווה את הבסיס לחוק בניו זילנד העוסק בטיפול בעבריינות נוער דרך תהליכים של צדק מאחה). שיאו של הכינוס היה נאומו של הסב, איש מכובד בקהילתו. הסב קם, ותיאר עד כמה הוא אישית נפגע ממעשיו של הנער ומהעוולה שמעשיו גרמו לאנשים תמימים. לאחר שסיים את מה שנשמע כהטפת מוסר סטנדארטית למדי הוא ניגש לנער, ביקש מימנו לקום אליו, ואז חיבקו חיבוק אמיץ מאוד, ללא מילים. הנער, שהיה עצור, מרוסן ולקוני מאוד עד אז, פרץ בתגובה בבכי עז.

השילוב של הגינוי והחיבוק ע"י אדם קרוב מחולל מספר תהליכים בו זמנית:

1. הוא מסמן בבהירות התנהגות שלילית.
2. הוא חוסם את הנטייה ההגנתית של מוענשים לחוש נפגעים ולכעוס על המעניש.
3. הוא מחדש את פעולתו של המצפון, ע"י החוויה מחדש של רגשות הזולת, או במילים אחרות, את הפונקציה האמפטית. אותה פונקציה שחסימתה או הקהייתה אפשרה לעבריין לנקוט בהתנהגות העבריינית.

כמכלול, 3 התהליכים מקדמים את שיקומו של העבריין בכך שהם יוצרים בתוכו בסיסים חדשים (או מחדשים בסיסים "נטושים") להכוונתו "to do the right thing" כמצופה מכל חבר נורמטיבי בקהילה. בנוסף, המודעות של המשפחה או הקהילה, לסכנת הופעת התנהגויות שליליות מצד העבריין מתורגמת ליצירת, מה שמכונה "בקרה קהילתית תומכת".

במידה מסוימת מהווה גישה זו ניגוד לאמרה היהודית "מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו" אמרה זו יוצרת זהות בין האדם למעשיו, ודנה את האדם בהתאם להם. בתפיסת הצדק המאחה ניתן לקדם התנהגות רצויה דווקא ע"י הפרדה בין האדם למעשה: המעשה מסומן כלא קביל, והאדם מחובק בחזרה אל חיק החברה. במובן מסוים זה פירוש חדש לפסוק "והוצאת את הרע מקרבך". לא את האדם הרע תוציא, כי אם את המעשה הרע, שבלעדיו נסללת הדרך לאדם חזרה אל חיק הקהילה.

2. תיאורית האפקט (Affect) והתסריט (Tomkins, 1962-92)

תיאוריות האפקט והתסריט עוסקות באופן בו לומדים ילדים להגיב בתגובות מתאימות מבחינה חברתית למצבים בעלי משמעויות רגשיות שונות. המושג "אפקט" מוגדר כתגובה פיסיולוגית אוניברסאלית מולדת, המופעלת ע"י גירוי עצבי ובאים לידי ביטוי באזורים שונים של הגוף, ובעיקר בשרירי הפנים ובעור. ממצא מעניין וחשוב של טומקינס היה, ההשפעה המדבקת של אפקטים. כאשר אנחנו מזהים תגובת חרדה אצל אדם אחר, אנחנו נוטים להגיב בחרדה משלנו.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מושג ה"תסריט" מסייע להבין את הפן ההתפתחותי של האפקט. ילדים לומדים לווסת את התנהגותם באמצעות רצפים חוזרים של אירועים, המזוהים אצל הילד כמשתייכים לאותה חוויה רגשית. במלים אחרות, ככל שהאדם מסוגל לפגוש ולזהות תסריטים ברורים, כן גדלה יכולתו להגיב לחוויות רגשיות באופן המותאם למקובל בתרבותו. ככלל, תרבויות שונות מעודדות ביטויים של רגשות מסוימים, ומכוונות להימנעות מביטויים של רגשות אחרים, אך בכולם תהליכי הלמידה החברתית המשמעותיות ביותר עוברות דרך חוויות רגשיות.

לתפיסתו של טומקינס, יכולתו של אדם להרגיש, לחשוב ולווסת את התנהגותו באופן רצוני, כך שהתנהגותו תשפיע על הסביבה בכיוון הרצוי לו, מושפעת מהמידה בה הוא מסוגל להפעיל מנגנון משוב יעיל הבוחן את הקשר בין התנהגותו לתגובת הסביבה. מנגנון זה פועל באופן אופטימאלי כאשר רגשות מובעים באופן חופשי, וכאשר רגשות חיוביים ( עניין, שמחה, הנאה) מקבלות העצמה, ורגשות שליליים (השפלה, גועל, פחד) מוחלשים.

תהליכים של צדק מעניש אינם עונים לקריטריונים אלו. שפת הטיעונים וההוכחות האופיינית להם, מחייבת ריסון רגשי, והטון הרגשי, אם קיים, הוא של הפחדה והרתעה. תהליכים אלו, על פי גישתו של טומקינס אינם טומנים למידה משמעותית בחובם, ואין להם ערך בהכוונת התנהגותו של האדם בעתיד. זהו אולי חלק מההסבר לשיעורי השיקום הנמוכים כל כך בקרב עבריינים.

תהליכים של צדק מאחה, לעומתם, מעודדים שיח בין הצדדים השונים, ובעיקר הביטוי הרגשי הנוגע למשמעות המעשה עליהם. הנפגע/ים וקרוביו/הם, ו/או קרובי העבריין, כולם אנשים שהושפעו מהמעשה בצורה זו או אחרת. מתן אפשרות לביטוי השפעות אלו לא רק מאפשר לפוגע לחוות את תוצאות מעשיו ולשקם את פעולת המשוב האפקטיבית, אלא גם מפעילה תהליך שיש בו רגשות חיוביים של התחלקות בכאב, של הבנה, חמלה וסולידאריות אנושית. תחושת הבושה המתעוררת בסיטואציה זו מבטאת למעשה את היכולת לחוש את האחר, ואת השפעת התנהגותי עליו. זוהי החוויה הרגשית המלמדת שטומקינס רואה בה את המקור לקידום יכולתו של האדם לפעול בדרך חיובית לקידום מטרותיו הלגיטימיות.

3. תיאורית הזהות והקטגוריזציה החברתית (Tajfel, 1979)

בהיותנו יצורים חברתיים, אנו שואפים להשתייך באופן בטוח לקבוצה המתאימה לנו. לפי גישה זו, ההשפעה החברתית על מושג העצמי של האדם מושפעת משני גורמים עיקריים: המידה בה הוא מצליח לחוש שייכות בטוחה לקבוצת התייחסות, ומידת הרצייה החברתית של קבוצה זו. במלים אחרות, מתקיים תהליך מעגלי שבו ערך עצמי גבוה מנחה את האדם לחפש קבוצת השתייכות מוערכת מבחינה חברתית, אשר ההשתייכות אליה מעצימה את ערכו העצמי עוד יותר. מכיוון אחר ניתן לומר, שכאשר נחסמת דרכו של אדם לחוות השתייכות בטוחה לקבוצה אחת, הוא יחפש אחרת, ויפנים את ערך העצמי הטמון בה. במקביל, ככל שאדם יחוש תלוי בקבוצה החברתית אליה הוא הצליח להשתייך (למשל, כאשר כל שאר הקבוצות דחו אותו) כן תגבר אחיזתו בה, מה שיתבטא בשיתוף פעולה רב עם מטרותיה ודרכי הפעולה שהיא מעודדת, והתרחקות ואף פגיעה בקבוצות הנתפסות כמתחרות.

שיתוף פעולה עם קבוצות וקטגוריות נורמטיביות בקהילה תלויות, לכן, במידה וקבוצות אלו פתוחות בפני האדם. התנהגות שלילית פוגעת במרקם ההשתייכות הנורמטיבי של האדם. על פי גישה זו, התנהגותה של הקהילה הנורמטיבית תשפיע מאוד על ההתנהגות העתידית של אותו אדם: אם היא תוגבר (תחוזק שייכותו לקבוצה הפוגעת בקהילה הנורמטיבית) או תוחלש (תתאפשר תחושת שייכות לקהילה הנורמטיבית). מוריסון מצטטת מחקרים המראים שתלמידי בי"ס הנוטים להתנהגויות אלימות נוטים שלא לראות בקהילת ביה"ס קבוצת השתייכות חיובית. מכיוונה של גישת הקטגוריזציה החברתית ניתן לנבא, אם כן, שלערכי החברה הנורמטיבית של קהילת ביה"ס אין השפעה מוטיבציונית רבה על תלמידים אלו.

ג. פעולת האיחוי: השפעת התהליך, וקווים מנחים להפעלתו

אלימות אינה רק בעיה של צדק חברתי, היא גם מוכרת כגורם בעייתי גם בתחום בריאות הציבור. מחקרים שונים מצביעים על ההשפעות השליליות שיש לאלימות על כל הגורמים. אלימות, בהיותה שימוש בכוח כדי להשיג מטרות גורמת למשתמשים בה להאמין בכוח כדי להשיג דברים. יתרה מכך, מחקרים מראים שבני נוער הנוטים לאלימות נוטים להעריך יכולת של שליטה באחרים, ורואים בהשגת דומיננטיות על אחרים כמטרה אישית חשובה ואף לגיטימית. קורבנות, לעומתם, לומדים לראות בעולם מקום עוין, ולפתח ביקורת ושלילה עצמית. תוצאת שתי ההשפעות היא נסיגה מתקשורת בין אישית פתוחה, וניכור חברתי. האלימים ינסו לנהל תקשורת מניפולטיבית וכוחנית בכדי להשיג שליטה, והקורבנות יינטו להימנע מתקשורת, ולהסתגר בסביבה בטוחה. לפיכך ברור העניין הציבורי הכללי בתהליכי איחוי, אשר יהוו משקל נגד להפנמת הערכים האנטי-חברתיים של האלימים, מחד, ויתמודדו עם דחפי ההתבודדות וההימנעות החברתיים של הקורבנות, מאידך. תהליכים של צדק מאחה, המאפשרים העברת אמפטיה מהפוגע לנפגע מהווים כוח בולם אפקטיבי. הם מאפשרים לפוגע לחוש תחושת אשם בריאה, ובכך לחדש את פעולת "הווסת החברתי המרכזי" של האדם, המספק לו מידע חיוני על מצב יחסיו עם הסביבה (Nathanson, 1992). העברת ההבנה והצער לנפגע בתוך תהליך בו הפוגע לוקח אחריות על מעשיו מאפשרת לנפגע להקהות חלק מהפגיעה, ולחדש מבחינתו תחושה של אמון בסיסי בעולם. התוצאה המשותפת של מעשה זה תהיה חידוש רקמת השייכות החברתית שנפגמה עקב מעשה האלימות.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

חשוב עוד להדגיש, שמקרים בהם התרחשה פגיעה משמעותית בזולת מהווים לפי תפיסה זו הזדמנות חשובה ובלתי חוזרת לתיקון, כיוון שהם מזמנים ל"ווסת" הזדמנות לתקן את פעולתו דרך חווית השפעת ההתנהגות על אחרים. לכן חשוב כל כך שהפוגע יחווה את תוצאות התנהגותו לא דרך סוכנים כמו עו"ד, שופטים, או ועדות משמעת, אלא ישירות מהנפגע. בכך, תהליך הצדק המאחה משנה לחלוטין את הסיטואציה המוגבלת המתוארת בציר חומרת הענישה. למעשה, ניתן כעת לדבר על מטריצה המתייחסת לשני צירים חשובים: המידה שבה המערכת מגיבה בדרך השמה גבולות להתנהגות הפוגעת, ומאידך, מידת התמיכה אותה היא מציעה לפוגע:

אוריינטציה לנושאי משמעת ובעיות התנהגות

(עובד מתוך Wachtel,1999 )

מילות המפתח במטריצה מסייעות להבנת כל אחת מהאפשרויות:

• "NOT": הימנעות מעשייה כלשהי בתגובה לאירוע של התנהגות שלילית.
• "TO": פעולת ענישה היא פעולה המציבה גבול, אך אינה תומכת בעושה המעשה. למעשה, הדיאלוג עם הפוגע מצטמצם למה שניתן לכנות "הטיעונים לעונש". מבחינה זו,  המערכת עושה לו (doing to him) את המעשה.
• "FOR": בתגובות המבוססות על קבלה יש מעט עשייה ישירה בהקשר של המעשה השלילי, אלא רק במובן של להבין אותו ולהסביר את מעשיו. זוהי עשייה עבור עושה המעשה (doing for him). הוא עצמו אינו נדרש לפעילות רבה, ופעילותו האוטונומית איננה מוגבלת.
• "WITH": פעולה מאחה היא עשייה אקטיבית בהקשר של המעשה, הדורש השתתפות פעילה של גורמים רבים, והיא מחייבת את עושה המעשה לקבל אחריות למעשיו. זוהי עשייה עם עושה המעשה.

וואכטל (Wachtel,1999) מבהיר שצדק מאחה אינו מוגדר על ידי פעולות מערכתיות גדולות הקשורות בשינוי תרבות, חקיקה וכו'. מדובר בגישה כללית ואישית לאירועים שליליים, ולהתנהגויות בלתי מקובלות. יתרה מכך, ההשפעה הכללית על אקלימו של ארגון יכולה להגיע רק דרך שימוש יומיומי בעקרונות של צדק מאחה. לצורך כך, ואכטל מגדיר את המושג "עשייה מאחה" ("restorative practice"), כך: "כל תגובה למעשה לא מקובל העומדת בפרמטרים שהוגדרו במטריצת האוריינטציה לנושאי משמעת כתומכים ומציבי גבול" (p.3).  כך, למשל, השימוש ב"מסרי אני" (סוג של מסר תקשורתי שפיתח מרשל רוזנברג כחלק מעבודת פיתוח אסכולת ה"תקשורת הבלתי אלימה"), בהם הנפגע משתף את הפוגע ומדווח לו על הפגיעה מבלי לתקוף את הפוגע ולהאשימו בהאשמות עשויה להיות בעלת פוטנציאל מאחה, מכיוון שהיא מראה לפוגע את השפעת התנהגותו, וסוללת עבורו את הדרך לחוש אשמה בריאה (רה-אינטגרטיבית), ומחזקת את פעולת הווסת החברתי המרכזי שלו. וואכטל ממליץ בדבריו לנסות כל דרך בכדי לנהל תהליכים פורמאליים ובלתי פורמאליים של צדק מאחה. כהנחיה כללית, הוא מפרט 6 קווים מנחים לפעולת מנהל התהליך המאחה:

1. חיזוק המודעות העצמית של הפוגע למשמעות ולהשפעה של מעשיו על אחרים, אם בדרך של ביטוי הפגיעה באמצעות מסרי אני, או באמצעות שאלות המכוונות את האדם לבחון אותן.
2. הימנעות מהרצאות והטפות. חשיפה לפגיעה של הזולת תעודד אמפטיה. הטפות יגרמו, מאידך, לתגובה הגנתית, ויחסמו את הדרך לאמפטיה.
3. שילוב אקטיבי של הפוגע עצמו באופן ההופך אותו חלק מהתהליך ומתוצאתו. בכך, יש סיכוי טוב יותר שהפוגע יפנים ערכי התנהגות פרו חברתיות.
4. קבלת מציאות שבה אין בהירות מלאה לגבי העובדות. לא תמיד ניתן להבהיר התרחשויות בין אישיות. הרבה פעמים דברים פשוט נראים אחרת מהעיניים של כל צד, ואז למושג אשמה ואחריות תהינה משמעויות שונות. חשוב שכל צד יהיה ער לחוסר הבהירות ולאופן השונה בה נתפסת המציאות בעיני כל אחד. ההחלטה אם מתקיים בסיס משותף מספיק להמשך התהליך מצויה בידי הצדדים בלבד.
5. הפרדה בין האדם למעשה, למשל ע"י בחינת המידה בה הפגיעה עצמה בזולת היתה מכוונת, או שהיתה תוצאת התנהגות חסרת אחריות, או ע"י הדגשת מעלותיו של האדם, תוך הבהרה שאנחנו מגנים את ההתנהגות הלא ראויה בלבד.
6. התייחסות לכל מקרה של התנהגות לא ראויה ושל קונפליקט כאל הזדמנות ללמידה.

ד. מודלים פורמאליים של צדק מאחה

למרות דבריו של ואכטל, לפיהם "צדק מאחה הוא פילוסופיה, לא מודל, והוא צריך להנחותנו בכל אשר נעשה" (p.4), אני מוצא טעם לתאר באופן כללי 3 אב טיפוסים של תהליכי צדק מאחה, כפי שהציע אחד מהאבות המייסדים של התחום פאול מקולד (McCold, 2000). בתיאור זה אני מנסה להראות מספר דרכים ליישום הרעיונות שתוארו קודם, גם כדי לתת מעט כלים יישומיים.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

1. גישור

גישור הוא המודל האינטימי והפשוט ביותר של צדק מאחה, בו מתערב צד שלישי ניטרלי לעזרת הצדדים המעורבים ישירות במעשה. הרעיון המרכזי במודל זה הוא שהפגשת הצדדים הישירים יאפשר לנהל תהליך המכוון לצרכים שלהם, בלי הפרעה הנובעת ממעורבות של גורמים אחרים. בכך ייקל על המגשר ליצור אווירה בה בירור הנסיבות של המקרה והביטוי האישי והרגשי יהיו חופשיים ויעילים. תפקידו המרכזי של המגשר הוא בהנחיית תהליך הידברות בין הצדדים, תוך חיזוק ושימור התקשורת הבין אישית, ופתיחת ערוצים ליצירת הסכמות בין הצדדים.

בצפון אמריקה מתקיימים היום שני סוגים של הליכי גישור העוסקים בתחום של עבריין קורבן: הגישור הקהילתי המקבל הפניות מסוג זה ממערכות ציבוריות בסביבתו (מערכות חינוך, רווחה, משטרה ובתי משפט), בדרך כלל כאשר הפגיעה היא חלק ממערכת יחסים מתמשכת, והיא מהווה סימפטום לבעיה במערכת יחסים זו. בהתאם לכך, הגישור הקהילתי מכוון להשגת הסכם אשר יחזיר את מערכת היחסים למסלולה התקין.

גישור עבריין-קורבן הוא מודל מעט שונה של צדק מאחה. ראשית, הוא מנוהל ע"י אנשי מקצוע מתחום מדעי ההתנהגות, ולא ע"י מתנדבים ובעלי מקצועות המכוונים להסכמים. תהליך הגישור עבריין –קורבן מכוון ליצירת דיאלוג בין הצדדים הישירים המעורבים במעשה הבלתי מקובל. הדגש הוא לאו דווקא על פיוס בין השניים, אלא יותר על שיקום וחיזוק הקורבן, קבלת אחריות של העבריין ותיקון או שיקום נזקים. תהליך הגישור מבוסס על תפיסה הומניסטית של גישור המדגישה את תפקיד המגשר כמאפשר דיאלוג, ופחות כמכוון לתוצר סופי קונקרטי, כגון הסכם.

2. היוועדות (Conferencing)

היוועדות היא תהליך שבו נפגשים אנשים הקשורים ו/או שהושפעו ממעשה שנעשה, בכדי לדון בנושאים העולים כתוצאה מימנו. הדגש כאן הוא על תהליך לא אינטימי, המערב קבוצה של אנשים, והוא שואף לכלול בתוכו את כל מי שהושפע מהמעשה, ולא רק את הצדדים הישירים (למשל, כאשר נער נתפס בגניבה מהמכולת השכונתית מושפעים גם בני משפחתו של הנער הסובלים מבושה, נערים נוספים בני גילו שבגלל הקרבה אליו הופכים חשודים, ועוד).

שתי סיבות מרכזיות תרמו לשימוש בהיוועדות במקום בגישור לטיפול במקרים מסוג זה:

א. אי שוויון מהותי בין הצדדים. גישור מבוסס על היכולת ליצור דיאלוג בין שני צדדים סימטריים. סימטריה זו היא חיונית כדי לאפשר תהליכים של תקשורת בין אישית ויצירת הסכמות. כאשר אין שוויון כזה, תפקיד המגשר הוא לאזן את הכוחות באמצעים שונים (מתן יותר זמן דיבור לחלש, העצמת החלש בפגישות נפרדות, ועוד). אולם במקרים של פגיעה של צד אחד באחר, השוויון מופר באופן חד צדדי. במצב זה יצירת דיאלוג סימטרי מהווה במידה מסוימת הכחשה של אחת המשמעויות החשובות של המעשה הבלתי מקובל. אחת ההשוואות המעניינות שנעשו בהקשר זה היא שהיחס בין גישור עבריין - קורבן  להיוועדות דומה ליחס שבין משפט אזרחי לפלילי. בראשון מדובר על עימות בין שני צדדים המוגדרים כ- "morally equivalent". במקרה השני מדובר על הפרת כלל יסוד בחיי הקהילה, מה שמביא את המדינה להתערב כצד, ולעמוד מול העבריין עם כל עוצמתה.

ב. כוחה של הקבוצה. רעיון ההיוועדות נובע גם מהתפיסה שכינוס כלל הגורמים המושפעים ממעשה יאפשר לקהילה להשמיע את קולה, ולהשפיע באופן המשמעותי ביותר על החורגים מכלליה.

האופי מרובה המשתתפים משפיע באופן משמעותי ביותר על תפקיד המנחה. אם בגישור תפקידו של המגשר בהנחיית התהליך הנו מרכזי, הרי בהיוועדות עיקר הכוח עובר לקבוצה. עצם השימוש בכוח הנורמטיבי של תהליך קבוצתי מחייב את המנחה להתרכז באפשור המפגש. מסיבה זו נקרא מנחה המפגש "מתאם" (Coordinator), והוא אחראי בעיקר לגיוס המשתתפים, ולהנעת התהליך בראשיתו, וכן להנחות את המשתתפים במעברים בין שלביו השונים.

קיימים מודלים שונים לעריכת היוועדויות במקרים של עבירות ופגיעות באחרים, כאשר בד"כ מדובר על מקרים בהם הפוגע הוא קטין. בכל המודלים, התהליך מתחיל מפירוט של המעשים שנעשו ע"י סוכן חברתי מתאים (שוטר, מנהל בי"ס, וכדומה), והודאה של הפוגע במעשיו. בשלב זה נשאל הפוגע ע"י המתאם שאלות שונות המכוונות להנעת תהליכים של קבלת אחריות, וחיבור לתחושות אשמה ואמפטיה. בהמשך מפרט הקורבן את האופנים בהם הוא הושפע מהמעשה.

בשלב הבא של התהליך עובר הדיון לקבוצה, המורכבת בד"כ מתומכים (חברים, ובני משפחה מורחבת) של כ"א מהצדדים. כל משתתף מבטא את התייחסותו למקרה. בתום החלק הזה מתחיל הדיון על דרכים לאיחוי הנזק. בחלק מהמודלים יושבים הפוגע ומשפחתו לבדם, במטרה להכין תוכנית פיצוי לקורבן ושיקום לעבריין. במידה ותוכנית זו מתקבלת על דעת אנשי המקצוע (קציני מבחן לנוער, נציגי ביה"ס) וע"י הקורבן ומשפחתו, היא יכולה לצאת לפועל. במודלים אחרים לא מאפשרים למשפחת הפוגע זמן פרטי. במודלים אלו מתבקש הקורבן לפרט את ציפיותיו מהמפגש, ומנוהל מו"מ בין הצדדים על אפשרויות פיתרון שונות. לאחר ההגעה לפתרונות, ועד שהמתאם מסיים את ניסוח ההסכם מוזמנים המשתתפים להנות יחד מכיבוד המוגש בזמן זה, מה שמהווה עבורם הזדמנות להשתלבות מחודשת. ברוב המקרים, ביצועה של התוכנית מפסיק הליכים פליליים כנגד העבריין.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

קד"מ: קבוצת דיון משפחתית (Family Group Conferencing)

קד"מ הוא סוג מיוחד של היוועדות, המיועד בעיקר למטרות טיפוליות, ופחות למטרות של צדק מאחה. חשבתי, עם זאת, שעקב נפיצותו היחסית, הרלבנטיות שלו לעבודתם של בעלי מקצוע מתחום מדעי ההתנהגות ובריאות הנפש, והדמיון שלו לתהליך ההיוועדות בתהליכים של פגיעה בזולת, יש מקום להזכירו.

הרעיון המרכזי של קד"מ הוא שהדרך הטובה ביותר לקדם את רווחת הפרט ו/או התא המשפחתי היא העצמת המערכות הטבעיות הסובבות אותו (Mirsky, 2003). כדי להשיג זאת מוזמנים המשתתפים (גורמים המצויים בסביבה הטבעית של בן המשפחה או התא המשפחתי, ושיש להם, או שיכולה להיות להם השפעה חיובית, כגון משפחה מורחבת, שכנים, ידידי משפחה, מדריכים, מורים וכדומה) למפגש עם חברי התא המשפחתי השרוי במצוקה, ואנשי מקצוע. תפקידם של האחרונים אינו לנהל את התהליך, אלא להביע את דאגותיהם בהקשר לבן המשפחה ו/או התא המשפחתי. רוב העוסקים בתחום מסכימים שלב התהליך הנו זמן פרטי של המשתתפים, ללא אנשי מקצוע כלשהם, בו הם דנים בכדי להגיע לתוכנית העונה לדאגות שהובעו ע"י אנשי המקצוע, והמבוססת על תרומתם הפעילה להעצמת התא המשפחתי הפגוע. משמעות הזמן הפרטי היא שחברי המשפחה המורחבת הם "מנהיגי התהליך" (Mirsky, 2003, p.4). זהו, למעשה, ההיבט המאחה שבמודל: איחוי חלקי המשפחה המורחבת, והעצמתם עד למידה בה הם יוכלו לקחת אחריות על הטיפול בחלקים החלשים שלה.

שימוש בתהליכי קד"מ נעשה כיום בתחומים שונים ומגוונים, בהם נדרש הממסד לתת מענה טיפולי חדש לאדם או לתא משפחתי. כאשר תא משפחתי אינו מצליח לספק לילדים צעירים טיפול מינימאלי מתאים, כאשר מורגשת הידרדרות בתפקודו של מתבגר, וכדומה. שימוש נכון ומושכל עשוי להחליף תהליכים ממסדיים קשים ויקרים של השמה במוסדות, ולהפוך את המשפחה המורחבת ואת הקהילה לשותפים לטיפול ביחד עם אנשי המקצוע.

3. מעגלי הידברות (Circling)

המעגל הוא מושג מרכזי בכל האמור לדרכים מסורתיות לפתרון בעיות בחברות האינדיאניות העתיקות של צפון אמריקה והאוקיאנוס השקט. המעגל מבטא את התפיסה הבסיסית שכל החברות הללו שותפות לה, לפיה לכל אחד יש זכות להשפיע על מהלכים הנוגעים לאירועים משמעותיים בקהילה, ומאידך לאף אחד אין זכות לכפות משהו על אחר.

כל חברה או שבט יצרו לעצמם סוגים שונים של מעגלים, העונים לסוגים שונים של בעיות. ישנם מעגלים העוסקים ב"תביעות אזרחיות" של אדם כנגד רעהו. זהו סוג של מעגל הדומה מאוד להיוועדות: מפגש של התובע, הנתבע וקבוצות התמיכה שלהם. ההבדל הבסיסי הוא שהמתאם הנו אדם מכובד מהקהילה שאיננו ניטרלי, אלא יש לו עמדה לגבי מערכת הערכים שצריכה להתקיים בקהילתו. הזקן מנחה את המשתתפים לדון בבעיה ברוח הדברים שהוא נושא, אך אינו מתערב ברמת הפתרונות הספציפיים.

אחד היישומים העכשוויים של המעגל פועל כיום בשיתוף של מערכות המשפט בשמורות אינדיאנים בארה"ב, כאשר מתרחש אירוע פלילי. במקרה כזה משתתפת הקהילה כולה במעגל הידברות, שבסופו מועברת "המלצה קהילתית" לחבר שופטים, אשר יכולים לקבל או לדחות אותה.

אחת ההתפתחויות האחרונות בשטח זה הוא השימוש במעגלי הידברות בתוך ההקשר החינוכי. בתוכנית הנקראת "safersaner school", משתמש טד וכטל בטכניקת מעגל ההידברות על מנת ליצור מה שהוא מכנה  "restorative community" (Wachtel, 1999). המעגל הוא הצורה בה הכיתה מסודרת כאשר נערכים בה פגישות ההידברות הסדירות, בזמנים קבועים וידועים מראש, וכאשר עולים קונפליקטים וקשיים אחרים בין חברי הכיתה. שיחות אלו מבססות את תחושת חברי קהילת הכיתה שכל מעשה שלהם משפיע על אחרים, ובכך מתחזקת הן תחושת האחריות ההדדית והן תחושת התמיכה שהם חשים. וכטל מדווח על מחקרי מעקב ראשוניים המצביעים על שיפור ניכר באקלים הכיתה וביה"ס, וזאת במספר רב של מימדים.

סיום

אין זה מקרי שמקורן של הרעיונות של צדק מאחה אשר החלו להתפשט בעולם בסוף שנות ה-80, היה בקהילה שבטית עתיקה (בני העם המאורי מניו-זילנד). רעיונות כאלו, המבוססים על קהילה פעילה, על שיתוף פעולה ולקיחת אחריות, ועל מערכת ערכים מוסכמת פחות או יותר, מתאימים לסיטואציה הפרה-מודרנית, של החיים בקהילות קטנות. אין זה מקרי, גם, שהמעבר לחברות העירוניות בעידן המודרני חייב מעבר לתפיסות צדק והתמודדות עם גרימת עוול בין אישי בדרך אחרת, אשר אינה מצפה לשיתוף פעולה, ולתקשורת פתוחה וכנה בין אנשים שהם אנונימיים או כמעט אנונימיים זה לזה. מסיבות אלו, הנכונות גם היום, לא ניתן להפעיל את המודלים של צדק מאחה כפשוטם, במקום אלו של הצדק המעניש.

עם זאת, אין מקריות גם בכך שרעיונות הצדק המאחה שבים ועולים ומעוררים עניין בעידן הנוכחי. היום, במה שמכונה "העידן הפוסט-מודרני", אנו ערים יותר להשפעות השליליות של ההסתמכות על מוסדות המדינה לפתרון בעיות אנושיות. מערכות החינוך, הבריאות והצדק הן עצומות בגודלן, ונותנות שירות לאוכלוסיה גדלה והולכת בתנאים ובמשאבים הולכים ומצטמצמים. השימוש השיטתי במערכות הציבוריות בתחומים אלו ואחרים גורמים לתלות הולכת וגוברת במדינה, ובמקביל, להחלשה של כוחות מקומיים וטבעיים. תהליך מעגלי זה גורם בהכרח לתחושות של ניכור וחוסר שביעות רצון אצל ציבור גדל והולך, המעוניין לקבל שליטה והשפעה רבה יותר על חייו. במקביל לתופעה זו, אנו גם עדים לתופעת היציאה מהעיר, והתפתחות היישובים הקהילתיים האינטימיים יחסית. תופעות אלו מחזירות למרכז הבמה תהליכים של פתרון בעיות המערבים את הצדדים באופנים סמכותיים פחות, והמקנים להם יותר השפעה.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

זוהי הנקודה בה תפיסת צדק מאחה פוסט מודרנית יכולה להתפתח. מדובר על תפיסה שלא באה להחליף את הצדק המעניש, אלא באה להצטרף אליה, להעשיר אותה וליצור יחד מענה טוב יותר לבעיות. חשוב להבין שהצדק המאחה התפתח בחברות מסורתיות גם בגלל שלא היו קיימים אמצעי כפייה משמעותיים אחרים, עקב חולשתו של השלטון המרכזי. כפי שכבר נאמר, קיימות כיום עדויות, שלפחות בחברה הבדואית, הנטייה להשתמש בשיטות של צדק מאחה עמדה ביחס הפוך וברור לחוזקם ונגישותם של מנגנוני הסמכות השלטוניים. היום, בעידן התמוטטות המערכות הסמכותיות הותיקות, כשביטויי חוסר משמעת עולים וגובהים בכל המערכות הציבוריות, יש מקום לחשוב גם על מערכות צדק כאלו שיסייע להתפתחות אותה מוסריות הנובעת מהמחויבות האישית זה לזה. מאותה הדדיות מימנה נברא המשפט הנצחי: "ואהבת לרעך כמוך".

​​​​​​​​​​​​​​

מקורות

1. Braithwaite, J.B. (1989) Crime, Shame & Reintegration. Cambridge University Press.
2. McCold, P. (2000) Restorative justice practice – The state of the field 1999. Published at the International Institute for Restorative Practices website: www.restorativepractices.org.
3. Mirsky, L. (undated article) Family Group Conferencing worldwide. Published at the International Institute for Restorative Practices website: www.restorativepractices.org.
4. Morrison, B. (2002) Restorative Justice & School violence: Building theory & practice. Published at the International Institute for Restorative Practices website: www.restorativepractices.org.
5. Nathanson, D.L. (1992) Shame & Pride. Norton, New York.
6. Rosenberg, M. (1999) Nonviolent Communication: A Language of Life. Puddle Dancer.
7. Tajfei, H. & Turner, J.C. (1979) An integrative theory of intergroup conflicts. In Austin, W.G. & Worchel (eds.) The Social Psychology of Intergroup Relations. Brooks/Cole, Monterey.
8. Tomkins, S.S. (1962-1992) Affect/Imagery/Consciousness vol. 1-4. Springer, New york.
9. Wachtel, T. (1999) Restorative Justice in everyday life: Beyond the formal ritual. Published at the International Institute for Restorative Practices website: www.restorativepractices.org.

* הכותב הנו פסיכולוג חינוכי, מגשר ומנחה בכיר במרכז גבים לגישור, מנהל מכון "הידברות" לפסיכולוגיה חינוכית, גישור וייעוץ משפחתי ומרכז פעילות עמותת "קד"מ- ילדים ונוער" בצפון הארץ.