איש הברוש מאת יובל פלגי
(הוצאת עם עובד 2002)
מאת יורם צ. צדיק
בקיבוץ בעמק מתעורר דדי (עודד) בן העשר בלילות בגלל חלומות על מוות. חלומות הבלהה של דדי מאלצים את משפחתו – האם שאיבדה את משפחתה בשואה, האב שהתאלמן מאשתו הראשונה, האחות הגדולה ובן-זוגה, וגם את הפסיכולוג המטפל בדדי – לצאת למסע של חשיפת הסודות שנקברו עם העבר ועם המתים. שם הספר "איש הברוש" מתייחס לברושים הנטועים במקומות רבים סביב בית הקברות. גם בשמות של הגיבור (דדי) ואחותו (מתי) יש אסוציאציות למוות.
את הספר כתב יובל פלגי, יליד קיבוץ בעמק, שהוא פסיכולוג קליני בשרות קבע בצה"ל וגר בנשר.
מעבר לערכו הספרותי ולדרמות שמתגלות בו, הספר הזה מעניין עבור מטפלים בכלל ועבור מטפלים משפחתיים בפרט. הספר מתאר מערכת יחסים במשפחה: היחסים שבין דדי להוריו ולאחותו מתי, ובמקביל גם התפתחות היחסים בין מתי והחבר שלה, כשכל אלה מתפתחים במסגרת הלוחצת של הקיבוץ. מעבר לכך, יש עניין למטפלים בתהליכים הטיפוליים המתוארים בספר.
הטיפול בדדי הוא בעיקר טיפול במשחק ( play therapy ) מלווה בפירושים של המטפל. הטיפול הוא בעיקרו אינדיבידואלי, אבל יש בו התערבויות משפחתיות שונות. יש הנחיות שמופנות לאב ולאם ישירות ע"י הפסיכולוג (בפגישה יחידה עם ההורים הפסיכולוג מבקש שיספרו לדדי את הסיפור המשפחתי, כמה שיותר - יותר טוב) וגם התערבויות של הועדה הפדגוגית של הקיבוץ ("הפסיכולוג העביר את הערכתו לגבי המצב. להלן החלטות הועדה הפדגוגית הנגזרת מהערכתו של הפסיכולוג: על מאיר (האב) לצאת עם עודד לטיולי בוקר שימשכו חצי שעה, דבר שירגיע אותו ויאפשר לחזק את הקשר ביניהם, שלדברי הפסיכולוג מהווה חלק מהבעיה של עודד"). האב מתנגד לטיפול של דדי ומפעיל לחצים שהוא ייפסק. מצב זה קורה לעתים קרובות כאשר נערך טיפול אינדיבידואלי בילד, וההורים אינם חלק מן הטיפול. מטפלים משפחתיים יודעים שגישה יותר משפחתית וגיוס ההורים לטיפול, היה עוזר להגיע להסכמה עם ההורים על חשיבות הטיפול ועל הצורך לאפשר לו להימשך, גם מול קשיים ומצבים קשים.
הספר נותן מקום מרכזי לנקודת המבט של הפסיכולוג המטפל הנקרא עזרא (עזרה?) ולחוויותיו. במקביל לדרמה שביחסים בין דדי ומשפחתו, גילויי הסודות מן העבר והקשר שלהם לסימפטומים שלו, נפרשת גם הדרמה של יחסי הפסיכולוג המתמחה עם המדריך של קבוצת המתמחים (שנקרא בספר ד"ר ויינברג). דמות המדריך היא דמות שבדרך כלל אינה מוזכרת או ידועה למטופל. בשל היחודיות של תיאור הנושא כאן, אתייחס אליו בצורה יותר מפורטת מתוך התייחסות לתהליך ההדרכה וליחסי מדריך-מודרך/מטפל. היחסים בין המדריך למודרך המתוארים כאן מאופיינים בגישה דידקטית שבה המדריך מצפה שהמודרך ילמד ממנו מה וכיצד לחשוב ולעשות. המדריך נתפס כדמות יודעת (בשל הידע והנסיון שלו ומהישענותו על גישה תיאורטית ברורה) וכדמות אידיאלית שיש לחקותה. גישה זו נותנת בטחון למודרך, אך מקשה על התפתחות אוטונומית של הזהות המקצועית.
דמותו של המדריך עולה במחשבותיו של המטפל בזמן המפגש הטיפולי: "ד"ר ויינברג, המדריך הזקן של קבוצת הפסיכולוגים המתמחים אומר לנו תמיד: 'פסיכולוג טוב צריך להיות אובססיבי כדי שישים לב לפרטים הקטנים ופראנואידי כדי שיחשוב שלכל פרט יש משמעות'" (עמ' 29). (ובמקום אחר הוא שומע בראשו את ד"ר וינברג אומר "אתה מטפל בו, לא בעצמך, תן לו להתמודד עם התסכול, אל תהיה אבא מספק" (עמ' 31). ובסיום המפגש הטיפולי הראשון הפסיכולוג מהרהר: " 'הפגישה הראשונה היא כמו המערכה הראשונה במחזה – שם מוצגים כל השחקנים במחזה, הקונפליקטים, התככים ויחסי הכוחות' נוהג לומר לנו ד"ר ויינברג. אני חש שבמאבק הכוחות הזה הפסדתי" (עמ' 31).
דבריו של ד"ר ויינברג עולים שוב ושוב, אך הפסיכולוג המודרך מתחיל להתווכח עם דבריו, במחשבותיו בלבד בשלב זה. כאשר האב יוצא בטריקת דלת מהפגישה עזרא מהרהר: "איך, חשבתי, לעצמי, אפשר לצפות שדדי יגדל נורמלי במשפחה כזאת. שוב עלה לפני ד"ר ויינברג 'אם אתם לא מבינים את ההורים ולא מזדהים עם הקשיים וההתלבטויות שלהם, גם לא תוכלו לטפל בילד שלהם'. שד"ר ויינברג ילך לעזאזל עם התיאוריות שלו, חשבתי, עם הורים כאלה אי אפשר להזדהות..." (עמ' 52).
בהמשך מתחיל הפסיכולוג לגלות עצמאות גם במעשיו בטיפול, אך הוא חושש להעלות זאת בגלוי מול המדריך. בפגישה עם דדי, אומר לו עזרא: " אתה יודע שגם סבא שלי מת במלחמה ואף פעם לא הכרתי אותו, ובכל זאת אני חושב עליו הרבה... אני אומר ויודע שאת המשפט הזה לא אכתוב בסיכום הפגישה. דברי ד"ר ויינברג הולמים במוחי כפטישים גדולים: 'אסור בתכלית האיסור לפרוש בפני המטופל את העולם הפנימי שלך...". כשדדי שואל את עזרא איך קראו לסבא שלו, שוב עולה דמותו של ד"ר ויינברג. "אני כבר רוצה לענות אבל שומע את ד"ר ויינברג עונה מגרוני: 'מדוע אתה שואל?'" (עמ' 72).
עזרא מרגיש תלות במדריך וכשמודיעים לו שדמות משמעותית לדדי נפטרה, הוא מיד מתקשר למדריך שלו, ד"ר ויינברג, ומספר לו על ההתרחשויות האחרונות. המדריך נענה לצורך של הפסיכולוג המתמחה ומחליט להקדים את ההדרכה.
בהמשך מתברר שדר' ויינברג המדריך, שתואר כדמות חזקה ומגוננת, אינו כה חזק ומגונן. לאחר שדדי הולך בלילה לבית הקברות ומבעיר שם מדורה ומעורר מהומה בקיבוץ, האב דורש להפסיק את הטיפול והועדה הפדגוגית תומכת בו. בשלב זה ד"ר ויינברג מגיב בהבעת ביקורת וכעס על עזרא:
"דברים קשים אמר לי אתמול בטלפון ד"ר ויינברג. אמנם אמר שלא כל האחריות עלי, אבל לדעתו לא גיליתי מספיק רגישות מקצועית כדי להבחין בסכנה שבמצב של דדי. אמר שיעשה מאמצים אך לא בטוח שאוכל להמשיך לעבוד בקיבוץ, אולי אחזור לתחנה" (עמ' 155). כשעזרא מאחר מעט לפגישה שנקבעה עם הועדה הפדגוגית ד"ר ויינברג כועס: "פרצופו הזועף של ד"ר ויינברג מקדם את פני בפתח המזכירות: 'זה שיש לך קוקו לא אומר שמותר לך לאחר' הוא אומר בקול נוזף".
המדריך המבוגר, דמות האב הטוב והחכם, שדבריו החכמים עולים במוחו של המטפל שוב ושוב, אינו מצליח לשמור על המטפל והטיפול, נכנס ללחץ וקורס. "לנגד מבטן הכועס של מרים וענת (חברות הועדה הפדגוגית) שח מעט ראשו והוא מבין שלא יוכל להציל את עורי". ד"ר ויינברג הוא שמציע שהטיפול אצל הפסיכולוג ייפסק (לאחר פגישת סיכום), ושדדי יועבר לטיפול פסיכיאטרי. "ד"ר ויינברג קרס בכסאו מותש מהמאבק וסימן לי בעיניו שההחלטה נפלה" עזרא נפגע: "עלבון חד מפלח את גופי מול תחושת חוסר האונים וההרגשה שפונים אלי לאחר שהדברים כבר הוחלטו", וגם הוא מתקשה להתבטא לאחר שנפגע ונעלב, ןמילותיו מתנגשות זו בזו ויוצאות החוצה שבורות ומרוסקות.
אין פרוט בספר מה קורה ליחסים שבין עזרא הפגוע לבין ד"ר ויינברג, המדריך שנחשף בחוסר האונים שלו ובאי יכולתו לשמור על הטיפול ועל המטפל. אין ביטוי לתחושות אכזבה וכעס שיכול עזרא לחוש מול הדמות הכריזמטית שהכזיבה. סביר להניח שהארועים שתוארו יביאו לשינוי ביחסים ביניהם, ושדמותו של ד"ר ויינברג כבר לא תיתפס כחזקה וגדולה כפי שהיתה קודם. ייתכן ששינוי זה יביא לכך שהמטפל יתחיל לבנות לעצמו אוטונומיה וזהות משלו, ללא החיקוי וההערצה שאיפיינו קודם לכן את יחסיו למדריך.
היחסים המורכבים שבין המטפל והמדריך והשינויים שיחסים אלה עוברים, הם נושאים מרתקים שלא תוארו (עד כמה שידוע לי) בספרות היפה וזו תרומה יחודית של הספר הזה.
