עזרה למתבגרים ולהוריהם.- הורות על פי חוקי הגרביטציה/ נטע עופר זיו- מרכז אמירים
לעתים קרובות פונים אלינו הורים לילדים מתבגרים שנראים מבוהלים וחסרי אונים. הם ממטירים עלינו סדרת שאלות ספציפיות באשר למה עליהם לעשות בעניין זה או אחר ואנו מרגישים שהנחיות קונקרטיות זה ממש לא העניין. אנחנו מתרשמים שהם מוצפים בחרדה ואינם יודעים בכלל איך לאכול את גיל ההתבגרות. במאמר קצר זה אני רוצה להציע נקודת מבט על היחסים בין הורים לילדים בגיל הזה שיכולה לעזור לנו בתור מטפלים להבין חלק מהדינאמיקה הזאת, ויכולה אף לעזור לנו להסביר להורה בצורה מטאפורת את הדינאמיקה המתרחשת ואת החוקיות החדשה שלה.
נתחיל מלנפץ דעה רווחת מאוד בקרב הורים באשר לגיל ההתבגרות. הדעה גורסת כי בגיל ההתבגרות ההורים כבר פחות חשובים לילדים. "מה שבאמת קובע", יאמרו אנשים רבים, "זה החברים". אני סבורה שזה בהחלט לא המצב. בגיל ההתבגרות ההורים חשובים לילדים כמעט יותר מאי פעם. הם ממש לא בדפים האחוריים של העיתון אלא ללא הפסקה בכותרות הראשיות. נכון זה לא נראה ככה, בהחלט לא! אבל זה כך יותר מתמיד. טיב היחסים של ההורים עם בניהם ובנותיהם המתבגרים, מידת ההערכה שהם רוכשים להם, מי הם ההורים וכמה הם שווים? הם נושאים שמעסיקים אותם ומשפיעים ביותר על מצב הרוח שלהם ועל התנהגותם. מתבגרים עסוקים מאוד בניסיונות להכיר את הוריהם, לעמוד על קנקנם ולשפוט אותם. הם משקיעים מאמצים רבים בכדי להבין מה ההורים חושבים עליהם ואיך הם שופטים אותם. טיב הקשר בין הורים למתבגרים הוא אחד הנושאים החשובים ביותר למתבגר.
מה שבאמת משתנה זה לא החשיבות של ההורים בקשר עם המתבגרים אלא דווקא יכולת ההשפעה של ההורים עליהם. אם פעם ההורים יכלו להרגיע אותם בקלות, להשפיע על הלבוש שלהם, על החברים שלהם, על הדעות שלהם, על מה שהם חושבים על עצמם בשלב הזה, זה נהיה הרבה יותר מורכב. ההשפעה הישירה והפשוטה שהייתה להורים מפנה מקום להשפעה מסוג אחר השפעה שיותר דומה להשפעה שיש לכוח הגרביטציה הפועל בין שני גופים.
ההורות בגיל ההתבגרות היא הורות על פי חוקי הגרביטציה. לא עוד השפעה ישירה בעזרת מגע ישיר היכול לכוון בצורה מדויקת למדי את הילד אלא עכשיו יש חוקים חדשים. ההשפעה מתרחשת מרחוק ויוצרת מגמות כלליות של תנועה, אבל לא יכולה, לשנות דברים באופן מדויק ונקודתי. השפעה שאין עמה כמעט בכלל את היכולת לאחוז בילד ולכוון אותו לנקודה מסוימת, אלא רק יכולת, לשמור אותו בטווח מסוים ועם קווים מנחים. כמו בגרביטציה, גם כאן, המסה של הגופים היא משתנה מכריע, כמו גם, המרחק בניהם.
המסה משולה ל"משקל הפסיכולוגי". בתור הורה המסה שלי היא השתקפות של תחושת היציבות הנפשית הפנימית שלי. כמה אני מרגיש טוב עם מי שאני, כמה אני מרגיש בעל ערך, אפקטיבי, רגוע, מוכר לעצמי. כמה אני מסוגל לשאול על עצמי שאלות קשות בלי להיבהל, כמה אני פתוח לשקול דברים שלא חשבתי עליהם, כמה אני יכול להיות גמיש בלי לאבד את עצמי ועוד. חשובות במיוחד, תחושות אלו, שיש לי כלפי היותי הורה וההורות שלי. המסה של הילד היא עוצמת התחושות האלו שלו. המרחק משול לטיב הקשר. לא רק למידת הקרבה הרגשית אלא גם מידת המעורבות, מגוון ערוצי התקשורת ואיכותם, והאופנויות השונות בהן מתנהלת התקשורת.
אם ישנו איזון בסיסי נכון בכל המשתנים הללו, אזי, גם התרחקות נקודתית, או החלשות נקודתית, של הילד או ההורה, תחלוף, ובסופו של דבר כוח המשיכה, יחזיר אותו למסלול הנכון. אם ישנה בעיה יסודית יותר באחד המשתנים הללו, אזי, הגרביטציה, או שתהיה חלשה מידי וייוצר ניתוק בין שני הגופים, או שהיא תהיה חזקה מידי ותיוצר קרבת יתר שתגרום לגופים לקרוס אחד לתוך השני.
ללא ספק הילד בגיל הזה משנה את התנהגותו והתייחסותו לעולם לסביבה להורים ולעצמו. יש כוחות רבים שמרחיקים אותו מההורים ומעוררים אצלו שאלות פנימיות שנקודתית, מקטינות מאוד את המשקל הפנימי שלו. הילד רוצה מאוד למצוא דרך להיות מישהו שהוא ירגיש ויהיה מרוצה ממנו. והוא רוצה למצוא לבד את המישהו הזה. הוא לא רוצה להיות המישהו שההורים ממליצים לו או לימדו אותו להיות, והוא גם לא רוצה להיות המישהו שהחבר שלו כבר "תפס". כך הוא מסתובב ומחפש. מחפש מה עושה לו נעים ומענג אותו? מה מרגיז אותו? עם מה ועם מי הוא יכול להזדהות? אילו דעות שהוא שומע מסביב מדברות אליו, נראות לו הגיוניות? אילוה סגנונות חיים מפתים אותו? הוא בוחן מה הוא מרגיש כלפי אנשים שונים, מה אנשים שונים מרגישים כלפיו. מה הוא מסוגל לעשות? מה מפחיד אותו?, בשביל מה הוא מספיק חזק? בשביל מה יש לו או אין לו סבלנות? איך הוא מרגיש אחרי שהוא מאבד שליטה? איך אנשים שונים מתייחסים אליו אחרי מעשים שונים, אחרי מפלות וכישלונות?, אחרי מעשי גבורה? הוא מסתובב בעולם בודק ושופט את עצמו ואת סביבתו ללא הרף, מאמץ חלקים מסוימים ונוטש אחרים. הוא בודק דרך החושים ודרך המחשבות ודרך הרגשות ודרך המעשים ודרך הכוח ודרך היצירה ודרך ההריסה.
החיפוש הזה ברגעים מסוימים מרחיק אותו ומבלבל אותו ונדמה להורים שהם מאבדים לחלוטין את כוח המשיכה (יכולת ההשפעה והכיוון). לפעמים החיפוש הזה יוצר שיבושים גדולים בתקשורת ושוב ההורים מפחדים שהמרחק הגדול ירחיק אותו מהם לבלי שוב.
ברגעים כאלה ההורים עשויים להיתקף חרדה. עולים בהם ספקות קשים באשר לחינוך שהם נתנו לו, באשר לערכים שהם הנחילו לו, באשר לערך שלהם כהורים, באשר לערך שלו בעיניהם. החרדה הזו למרות שהיא בלתי נמנעת היא הדבר המרכזי שמאיים על יכולת ההשפעה של ההורים.
הורים רבים שחשים בסיטואציות אלה את ההתרחקות מנסים להתקרב ומאמצים ניסיונות לטשטש את ההבדל בינם לבין הילדים. הם לכאורה, מאמצים את הדעות של הילדים, את המוסיקה שלהם ומנסים להיות חברים שלהם. הורים אחרים מנסים להתמודד עם ההתרחקות ע"י פסילת הדברים המושכים את הילד, כדי להפחית את ערכם בעיניו, ואז הם מקשיחים את עמדותיהם, פוסלים את הרעיונות הילדותיים והטיפשיים של הילד ומסתייגים בצורה מבטלת מהתנהגותו. הורים אחרים מנסים לשוב ולהפעיל את מנגנוני ההשפעה הישירים ואוסרים בכוח על הילד להסתובב עם אנשים כאלה ואחרים, להתלבש באופן כזה או אחר, ומנסים למנוע ממנו בדרך זו את מה שלא נראה להם. שלושת סוגי התגובות הללו לא לוקחות בחשבון את חוקי הגרביטציה ולכן הן אינן יעילות. הן כולן פוגעות קודם כל במסה של ההורה כלומר במוקד כוח המשיכה , ובמקביל הן פוגעות בערוצי התקשורת, כלומר "מגדילות את המרחק".
כיצד הן פוגעות במסה של ההורה? כל אחת מהתגובות האלה מציגה הורה חרד ולא בטוח. ההורה שממהר להדמות לילד ולאמץ את דעותיו ורעיונותיו, משדר לילד שהוא חרד מידי מכדי להחזיק בעמדותיו, ושהוא אינו מספיק בטוח בעצמו ובדרך שבחר. ההורה שמגיב בפסילה של דעות הילד, משדר לילד שהוא אינו מספיק בטוח בדעותיו בכדי לבחון ולהתמודד בצורה פתוחה עם רעיונות אחרים, ושהוא יכול להחזיק בדעותיו רק משום שהן היחידות שנכונות ולא משום שהוא בחר בהן. ההורה שמגיב בניסיונות השפעה ישירים נתפס ע"י הילד כמי שלא סומך מספיק על המסה שלו ועל השפעתה ולכן נאלץ לפעול באופן ישיר.
אז מה הוא אם כן הדפוס היעיל יותר? הדפוס היעיל הוא הדפוס בו ההורה יביע את דעתו באופן בהיר וברור, יציין אותה כבחירה שלו, ינמק את הבחירה שלו בדעה זו, אך לא יפסול את דעתו של המתבגר או יביע הסתייגות מוחלטת לעומתה. הורה כזה גם יכול להיות קשוב לרעיונות של המתבגר ולאמץ חלקים מהם כאשר הוא באמת משתכנע שיש בהם לתרום לו (להורה). הורה כזה גם יכול לקבל התנהגויות מסוימות מבלי להסכים עמן מתוך אמונה שהוא מעריך כי בהבהרת עמדתו הוא עוזר לילד להקשיב לקולות הפנימיים שתומכים גם הם בעמדה זו. הורה כזה מרגיש בטוח שעמדותיו כפי שהוצגו בפני הילד שנים רבות מהוות תשתית חזקה לעמדות החדשות אותן יאמץ הילד. הורה כזה גם לא יאפשר התנהגויות שיזלזלו בו (בהורה) או יפגעו בו. כאשר התנהגויות כאלה מופיעות הוא מגיב בצורה ברורה ע"י אכזבה או מניעה של משאבים שעומדים לרשותו של הילד באמצעות ההורה כמו הסעות, כסף, וכו'. כאשר הורה מאפשר פגיעה בו על ידי הילד הוא תורם לתהליך הפחתת המסה שלו. הורה כזה לא ישתמש בתגובות של מניעת משאבים כאלה על דברים שאינם פוגעים בו ושהם בתחום הבחירה של הילד כמו למשל לבוש, עישון שלא בתוך הבית, אכילה וכו'.
חשוב לציין שישנם מקרים בהם הילד מסכן את עצמו שאז יש למנוע סיכון זה באופן מיידי ע"י השפעה ישירה, כלומר, התערבות ברורה תוך הפעלת כוח במטרה למנוע את הפגיעה. אך חשוב להבין שצעד זה אינו מטפל בשורש הבעיה אלא רק שומר על הילד בכדי לאפשר טיפול בבעיה.
אימוץ של הורות על פי כללי הגרביטציה בשלבים המוקדמים של גיל ההתבגרות תוך שהיא מחליפה בתהליך הדרגתי את ההורות ע"י השפעה ישירה מונעת בדרך כלל מצבים קיצוניים ויכולה להיות הורות ששומרת על מערכת קשרים יציבה יחסית עם המתבגר מערכת שבה משברים מתפתחים לדיאלוג ולא לניתוק קשר או למלחמות הכנעה.
בכדי להיות הורים כאלו ההורים צריכים להיות בעלי מסה גדולה כלומר הורים חזקים מבחינה נפשית הורים שמודעים לחשיבות שלהם עבור הילד, מודעים לזכויותיהם מול הילד כמו הזכות לביטוי צרכים משלנו, יכולים להקשיב לילד בלי להיבהל מביקורת ובלי לחשוב שהם צריכים תמיד לעשות מה שהילד מבקש. הורים שנותנים מקום הן לצרכים שלהם והן לצרכים של הילד תוך הבנה שעליהם מוטל להיות מוקד הגרביטציה. לצערי הרב החברה הופכת הורים כאלו למוצרים נדירים יותר ויותר בשל ההדגשה הלא פרופורציונאלית על זכויות ילדים ועל "הקשבה" לילדים. אך זהו נושא למאמר אחר.
חשוב מאוד לעודד הורים להתמודד עם קשיים כאשר הם עדיין קטנים יחסית כאשר האיזון בשיווי המשקל הגרוויטציוני לא מופר עדיין בצורה קיצונית כי אז בצעדים קטנים ובתהליך פשוט ניתן להחזיר את המערכת לשיווי משקל. בשלב כזה מספר קטן של פגישות ייעוץ להורים יכולות לתת להם כלים נכונים להפעלת שיקול דעת במצבים שונים, יכולה לחזק את ה"מסה" שלהם, לשפר את התקשורת עם הילד ולעזור להם באמצעות כל אלה להביא את המערכת לשיווי משקל נכון.
במקרים אחרים בהם הפניה לייעוץ היא במצבים בהם המערכת כבר מאוד לא מאוזנת וההורים מאוד מודאגים בקשר למתבגר יש צורך לעבוד בתהליך ארוך יותר תוך התייחסות להגדלת ה"מסה" של ההורים- עבודה עם ההורים, הגדלת ה"מסה" של הילד- עבודה עם הילד, ויצירת מרחק נכון-עבודה על הקשר בין ההורים לילד- עבודה זו מתבצעת הן במסגרת העבודה עם ההורים והילד והן במסגרת עבודה משותפת בשלבים מתקדמים יותר.
לצערי במקרים רבים בפניה של הורים המבקשים עזרה בקשר למתבגר בוחרים מטפלים לעבוד בעיקר עם המתבגר או רק עימו ומזניחים את העבודה החשובה ביותר עם ההורים. בחירה כזו נובעת בדרך כלל מחשש של המטפל להתמודד עם ההורים ומהזדהות רבה שלו עם המתבגר והיא מהווה פספוס גדול משום שהיא מחמיצה את ההזדמנות להשפיע על המשתנה החשוב ביותר שהוא חיזוק המסה שבבסיס כוח הכבידה- חיזוק שיאפשר למערכת לתפקד בצורה בריאה יותר לאורך שנים. בחלק מהמקרים בהם יטופל רק המתבגר יהיה שיפור משמעותי אצל המתבגר (כתוצאה מהגדלת ה"מסה" שלו) והמטפל יהיה הגיבור שחילץ את הילד מהמשבר אבל המערכת תישאר לא מאוזנת ולא יהיה שיפור מהותי בקשר בין ההורים לילד וב"מסה של ההורה" מצב שייצור בעיות רבות בהמשך החיים ובמערכות יחסים נוספות. חשוב אם כך לסכם שגם כמטפלים וגם כהורים חשוב מאוד להתחשב בחוקי הגרביטציה כאשר עוסקים בעזרה למתבגרים ולקחת בחשבון את כל חלקי המשוואה המסה של מוקד המשיכה, המסה של הגוף הנמשך והמרחק ביניהם.
