מ'מחקרים בהיסטריה' ועד היום
www.mutuality.co.il ,ד"ר אודי בונשטיין
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין להעתיק או לצטט מהמאמר ללא קבלת רשות מפורשת מאת המחבר
"והעצה הטובה ביותר שאני יכול להעניק למי שמתעניין בהתפתחות הקתרזיס לפסיכואנליזה היא להתחיל ב'מחקרים בהיסטריה' ולהמשיך בדרך בה אני עצמי צעדתי' (ז. פרויד, מחקרים בהיסטריה, ע"מ 30).
בעבודה זו אנסה (בהסתמך על המלצתו של פרויד המצוטטת למעלה) לעקוב אחרי הנתיבים העיקריים, הצמתים ונקודות המפגש ולבחון את הצירים ההתפתחותיים שעברה הפסיכואנליזה מאז פרסום ספרם החלוצי של ברוייאר ופרויד "מחקרים בהיסטריה" (1) ועד ימינו אנו. אציג שלושה פיצולים מרכזיים. שניים מהם הנם "חיצוניים": זה שבין הפסיכואנליזה לרפואה ולנוירולוגיה, וזה שבין הפסיכואנליזה להיפנוזה. הפיצול השלישי הנו סדרת פיצולים "פנימיים" שהתרחשו בפסיכואנליזה לאחר שזו הוכרה כדיסציפלינה חדשה.
אראה כי מסיבות "פוליטיות" בחר פרויד בחירה מודעת – אך מלאכותית - של בידול והתרחקות מהנוירולוגיה לצורך יצירת דיסציפלינה חדשה. אנסה לדון בסיבות שהניעו את פרויד להתרחק מההיפנוזה, ואנסה לבחון האם אין אנו נמצאים היום בנקודה ספיראלית דומה למדי לזו של ימי "מחקרים בהיסטריה". הדמיון והשוני יוצרים מרחב ייחודי ומלהיב מבחינת עושר האפשרויות הגלומות בו, עליהם אנסה להצביע בקצרה.
פיצול ראשון: הפסיכואנליזה ניתקת ממדעי המוח
פרויד החל דרכו כנוירולוג העוסק בחקר מערכת העצבים אך זנח את מחקרי המוח לטובת הפסיכואנליזה. הפסיכואנליזה שמה לה למטרה לעסוק בחיי הנפש של בני אדם כגישה סובייקטיבית. גישה זו התפצלה מהגישה ה"אובייקטיבית" (מדעי המוח) לפני מעט יותר ממאה שנים. "מחקרים בהיסטריה" של ברויאר ופרויד (כמו גם "פשר החלומות המאוחר יותר) הנם אבני דרך בפיצול זה, מאחר והחל מנקודה זו התקדמה כל אחת מהגישות במסלול נפרד. הסיבות לפיצול זה, כפי שמציינים סולמס וטרנבול, היו מורכבות, אך התבססו בעיקר על שיקולי נוחות. השיטות אשר עמדו אי אז לרשות חוקרי המוח לא אפשרו למידה יעילה של הנפש, ופרויד – הנוירולוג – סבר כי הדרך היעילה ביותר לחקירה, הבנה וטיפול בהפרעות של הסובייקט האנושי היא מנקודת מבט פסיכולוגית טהורה (2).
הייתי מוסיף לניתוח המעניין של סולמס וטרנבול מימד נוסף: האקלים החברתי בו חי פרויד, הכרה וקידום אקדמיים שנמנעו ממנו, ההתנגדות בה נתקל כלפי רעיונותיו המהפכניים והמזעזעים (ובראשם הכפירה ברציונאליות האדם הטמונה בקבלת ההנחה בדבר חיי הנפש הלא מודעים השולטים בהתנהגות וכן מקומה המרכזי של המיניות בחיי הנפש בכלל ואצל ילדים בפרט) – כל אלה תרמו גם הם לבחירה שבחר פרויד ליצור מסלול נפרד לפסיכואנליזה.
פיצול שני: הפסיכואנליזה ניתקת מההיפנוזה
ומדוע הבחירה המוצהרת "לנטוש" את ההיפנוזה? ההסבר שסיפק פרויד נגע ברצונו לעבוד עם ההגנות ולעודד הופעתה של ההעברה. הסבר זה אינו מדויק ואינו מספק (על אף שהוא מקובל על רבים מאיתנו) וראוי לבחון אותו מקרוב.
פיצול זה, בדומה לפיצול הראשון עליו הצבעתי, משרת אף הוא את התפתחותה וגיבושה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה נפרדת וקיימת בזכות עצמה. פרויד חב חוב עצום למהפנטים הגדולים של זמנו, ובראשם שארקו וז'נה. מעניין הדבר כי בעוד שאת תקופת ההכשרה אצל שרקו מציין פרויד כנקודת מפנה בדרכו המקצועית, הרי שאת תרומתו של ז'נה לרעיונותיו אין הוא מציין. ברויאר (ולא פרויד) הוא זה המצטט את רעיונותיו של ז'נה (הנראים מרתקים גם כיום). לא סביר שפרויד לא הכיר את תרומתו של ז'נה, ו"שיכחה" זו כנראה אינה מקרית. לשאלה האם נעשתה בתום לב ומתוך חוסר מודעות הגנתית, או שמא במכוון – לא אדרש כאן, אלא אפנה לדון בסיבות אפשריות נוספות. פרויד מציג עצמו כמהפנט אשר אינו שולט היטב בטכניקה ההיפנוטית, וייתכן כי תחושה זו שלו היא שגרמה לו לזנוח אט אט את הגישה הסוגסטיבית לטובת פיתוח הטכניקה הפסיכואנליטית. זו נקודה תמוהה למדי מאחר ופרויד מצטייר כמטפל רב השראה המצליח להשיג תופעות היפנוטיות מרשימות במטופלותיו. פרויד "נוטש" את ההיפנוזה, אם כי "מחקרים בהיסטריה" הנו במפורש ספר על היפנוזה. בפועל, נטש פרויד את העמדה הסמכותית להיפנוזה, עמדה אשר מעטים, אם בכלל, מחזיקים בה היום (לנקודה זו אשוב בהמשך). למעשה, דומה כי רב המאחד על המפריד: הפסיכואנליזה רוויה באמצעים סוגסטיביליים, החל במערך הטיפולי (ה- setting) וכלה בתיאוריות בעלות המטען הסוגסטיבילי (ראו 3). מן העבר השני – הפרקטיקה והתיאוריה ההיפנוטיים התקדמו במסלול מקביל למדי לאלו של הפסיכואנליזה, (עד כדי ייסוד זרם מרכזי הנקרא "היפנו-אנליזה"), ומושגים פסיכואנליטיים כהעברה, התנגדות, הגנות ועוד הנן אבני ייסוד בעבודתו ובהכשרתו של כל מטפל העושה שימוש בשיטות אלו.
פיצול שלישי: הפיצול הפנימי בפסיכואנליזה
המגמה השלישית עליה אצביע היא פיצול פנימי בפסיכואנליזה, למעשה – שורה של פיצולים – אשר התאפשרו בעקבות הגדרת "גבולותיה החיצוניים" של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה חדשה ועצמאית. לא אעמוד כאן על כל הזרמים וההסתעפויות אלא אציג כיוון התפתחות כללי של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנלטיים. ברמן מציין מעבר מ"פסיכולוגיה של אדם אחד" לעבר "פסיכולוגיה של שני אנשים" כציר התפתחות מרכזי. למעשה, פרויד עצמו עבר מהפך בדעותיו, בכיוון הפוך. מהפך זה התבטא במעבר שבין פיתוח "תיאורית הפיתוי", לפיה נגרמת הנוירוזה בשל פיתוי מיני של הילד על ידי בני משפחה או מבוגרים אחרים בתקופת הילדות לבין התנערותו מתיאוריה זו והדגשת הפנטזיה התוך אישית שמקורן בתסביך אדיפוס. ברמן מציין כי תיאורית הפיתוי הנה תיאוריה בין אישית במהותה, בה מודגשת השפעתו של פרט על משנהו בעוד שהתיאוריה של תסביך אדיפוס הנה מודל תוך אישי המדגיש את השפעת עולם הדמיונות הפנימי של הפרט על תפיסת המציאות שלו. במשך שנים רבות היה מקובל לראות את המהפך בין המודלים כהישג מבורך, שאפשר לפסיכואנליזה מורכבות ותחכום גדולים יותר, אך לאחרונה עולה דעה הפוכה בתכלית הרואה במהפך זה נפילה, התנתקות מתשומת הלב לעולם המציאות והשפעותיו.
הבה נתבונן במבט מהיר על מטרות הפסיכואנליזה בת זמננו כפי שמגדירים אותה מיטשל (4) ואוגדן (5). מיטשל מציין כי מטרת הפסיכואנליזה ביימנו הנה כינון תחושת זהות עשירה ואותנטית יותר (להבדיל ממטרת הפסיכואנליזה בימי פרויד שהייתה הבנה רציונאלית ושליטה על דחפים קונפליקטואלים המונעים על ידי פנטזיה). גם האמצעים השתנו, עם שינוי המטרות. כיום מספק הטיפול בגישה הפסיכואנליטית "הזדמנות לגלות באופן חופשי ולחקור בדרך משועשעת את הסובייקטיביות של עצמנו, את הדמיון שלנו" (6, עמ' 47). עוד מציין מיטשל, שבעוד פרויד שאף לבהירות, להסבר ולתובנה, מדגישים המחברים האנליטיים העכשוויים את העמימות, את ההעשרה ואת המשמעות.
החיבור מחדש
האם היום המצב שונה ומאפשר ראייה אינטגרטיבית יותר ומפרה הדדית? נדמה שכן, לפחות בחלק מהמסלולים שהתפצלו, וזאת אנסה להראות בשורות הבאות.
המסלול המאחד הראשון קורם עור וגידים לנגד עיננו. דומה כי גישור השסע ההיסטורי ואיחוי הקרע בין שתי הגישות לחקר הנפש (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הנה משימה חיונית. בפועל, אנו עדים לגישור מבורך מעין זה ולמחקר אינטר-דיסציפלינארי, כפי שבא לידי ביטוי למשל בתחום המחקר החדש הנקרא "נוירו-פסיכואנליזה". חוקרי המוח אשר החלו להתמודד עם מורכבות הסובייקטיביות האנושית נעזרים רבות בידע העצום ובהמשגות הפסיכואנליטיות. המטפלים, מצידם, נעזרים בהישגים האמפירים של מדעי המוח ולקדם בעזרתם חשיבה ומחקר תיאורטי וקליני (ראה למשל - 7).
מחקרים מרתקים שעושים שימוש בציוד הדמיה מתוחכם כמו גם בשיטות "קונבנציונאליות" יותר מצביעים בבירור על קיומו של לא-מודע, על מיקומו האנטומי ועל הקורלציות הפיזיולוגיות שלו. כך הדבר גם לגבי הדחקה, לגבי מודעות, לגבי חלום ולגבי theory of mind (ואלו מקצת מהנושאים). מבלי הצורך להכריע בשאלת הגוף-נפש (אני עצמי מצדד ב"מוניזם דו-היבטי" הגורס כי אנו עשויים מסוג אחד של "דבר", אך הנתפס בשני אופנים שונים) אנו יכולים ללמוד על החוויה האנושית לכל גווניה מכיוונים שונים ומשלימים ולא דווקא סותרים.
המסלול המאחד השני נראה לי פחות אופטימי, אך אני סבור כי אנו עדים לנביטתו. ברבות השנים חוזק הפיצול בקרב הפסיכואנליטיקאים לגבי ההיפנוזה, אך חלה מגמה הפוכה בקרב העוסקים בהיפנוזה לגבי הפסיכואנליזה. למעשה, מסלולי ההתפתחות העיקריים בפסיכואנליזה באים לידי ביטוי גם בגישות התיאורטיות והקליניות להיפנוזה, וכך ניתן למצוא בספרות המקצועית התייחסויות בין אישיות ואינטר-סובייקטיביות להיפנוזה, ושימוש במושגים מלב ליבה של הפסיכואנליזה. יתרה מכך, התבוננות חוזרת במטרות הפסיכואנליזה בת זמננו הולמת את הגישות ההיפנוטיות העכשויות.
באשר למסלול השלישי, דומה כי ראייה מטה-תיאורטית המשלבת הן את הפסיכולוגיה התוך אישית עם זו הבין אישית הולכת וצומחת לנגד עיננו. היכולת לראות בתיאוריה "מארגן" של החוויה האנושית - ולא אמת כשלעצמה – מאפשרת גמישות רבה ביכולת לעשות שימוש בתיאוריה. אולם גם כאן, זוהי מגמה שאת ניצניה אנו רואים ועדיין לא את פריחתה.
סיכום
ב"פשר החלומות" קבע פרויד כי הוא "מתעלם מהעובדה שהמנגנון שבו אנו עוסקים כאן מוכר לנו גם בצורת ישות אנטומית" והפציר בקוראיו "להישאר על קרקע פסיכולוגית". זהו מקורו של הפיצול. אלא שמאז חלפו עברו מאה שנים. פרויד לא אמר שהמנגנון שהוא מתאר אינו גם ישות אנטומית (כפי שבטעות יש המפרשים אותו), אלא אמר במפורש שהוא מתעלם מכך (8, p. 174). יש לזכור כי פרויד קרא רק לתקופה מסוימת של עצמאות דיסציפלינארית, על מנת שהפסיכולוגיה תוכל לנהוג לפי דרישותיה שלה. "לאחר שנשלים את עבודתנו הפסיכואנליטית", המשיך, "יהיה עלינו למצוא נקודת מגע עם הביולוגיה (ע' 175). מרתק לקרוא היום את דבריו של פרויד: "הביולוגיה היא ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. נוכל לצפות ממנה לידיעות מפתיעות ביותר ולא נוכל לנחש אילו תשובות תשיב לנו בעוד כמה עשרות שנים...אולי יהיו אלה ממין התשובות שיפזרו לכל רוח את כל מגדל ההיפותזות המלאכותי שהקמנו (8, p. 60). פג תוקף המלצתו של פרויד להתרחק מחקר המוח, אין עוד צורך באסטרטגיה הזמנית שמטרתה הייתה מיקוד חסר פשרות בנקודת המבט הסובייקטיבית.
והנה, דומה כי בחינת צירי ההתפתחות של חקר החוויה האנושית, ובעיקר הפסיכואנליזה, משרטטת תנועה ספיראלית – הרי פרויד החל את עבודתו ממקום מאוד דומה לזה שבו אנו נמצאים היום. התבוננות מטה, ממרומי האלף השלישי, מאה שנים ויותר, מגלה הדהוד מרתק ומפעים, עם אפשרויות לדיאלוג והפריה הדדית, עם אמצעי מחקר שכמותם התקשו לדמיין גם סופרי המדע הבדיוני– זו ההתקדמות. אני מקווה כי נשכיל להשתמש בפרספקטיבה וביתרון שמעניקות לנו מאה השנים ויותר של פירוד כפוי לצורך גיבוש זהותה של הפסיכואנליזה - על מנת לחבר מחדש את הזוויות השונות לחוויה האנושית באופן שלם ועמוק יותר מאי פעם.
ביבליוגרפיה:
[1]. זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר. מחקרים בהיסטריה. צפת: ספרים, הוצאה לאור/קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה, 2004.
[2]. סולמס, מ., טרנבול, א. המוח ועולם הנפש. תל-אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
[3]. בונשטיין, א. (2003). על האפשרות לבחור לדעת והסוגסטיה שלא מדעת. שיחות י"ח(1): 79-80.
[4]. מיטשל ס.א. (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל-אביב, תולעת ספרים, 2003.
[5]. Ogden T., The Matrix of the Mind: Object Relations and the Psychoanalytic Dialogue. New York, Jason Aronson, 1986.
[6]. בונשטיין, א. (2005). אינטגרציה בין תאוריות פסיכואנליטיות ומודל נוירופסיכולוגי לסכיזופרניה בטיפול בנערה פסיכוטית: Theory of mind, שיחות, י"ט(3): 247-251.
[7]. Freud, S (1915). The unconscious. S.E. 14: 161.
[8]. Freud, S (1920). Beyond the pleasure principle. S.E. 18: 7.
