הגרפולוגיה המדעית בהתהוותה
שייקה לנדאו
המונח "גרפולוגיה" נטבע ע"י מישון, הנחשב כמייסדה, ומשמעותו ביוונית עתיקה: תורת הכתב. קודם שנתקבל המונח נעשה שימוש גם במונחים אחרים, כמו "כירוגרמטומנטיקה" (ביוונית: ניחושים באמצעות הכתב), או כירוגרפיה. בגרמניה מקובל היום גם המונח המתאים יותר "פסיכולוגיית הכתב". הנחת היסוד של הגרפולוגיה היא שכתב היד יחודי לכותב, ומהווה ביטוי לאופיו, לכישוריו האינטלקטואליים והחברתיים, למידת הבשלות שלו, לכושר הסתגלותו ולמצבו הנפשי.
התפתחות הגרפולוגיה
כבר בימי קדם הבחינו בקשר בין כתב היד לאישיות, אולם רק בתחילת המאה ה-17 החלו באיטליה נסיונות שיטתיים יותר לביסוסו. חיבורים בודדים אלה לא עוררו תהודה של ממש, ורק כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, עם צאת ספרו של התיאולוג והפיזיוגנום השוויצרי המפורסם יוהן קספר לוואטר, "פרגמנטיים פיזיוגנומיים" (1777), החלה באירופה התעניינות רחבה בגרפולוגיה. לוואטר טען שהכתיבה, בדומה לאופן ההליכה, הדיבור ושפת ההבעה של תנועות הגוף, מבטאת את אופיו של הכותב. למרות שלוואטר לא הציע כל שיטה לביצוע האבחון, הרעיון הצית את דמיונם של רבים, וגל של גרפולוגים אינטואיטיביים, שאבחנו כתבי-יד על סמך המכלול של הכתב, שטף את אירופה במהלך המאה ה-19. הראשון שיצר שיטת אבחון מקיפה ומובנית היה הכומר הצרפתי ז'אן היפוליט מישון (1806-1881). לאחר למעלה משלושים שנות איסוף כתבי-יד ומחקר, פרסם מישון בין השנים 1872-1880 מספר חיבורים גרפולוגיים, בהם הניח את הבסיס לכל שיטה גרפולוגית מאוחרת יותר.
ממשיכו, קרפייה-ז'מן (1858-1940(, גיבש ועיבד את שיטת מורו, ונתן לה את צורתה המודרנית. נקודת המוצא שלו היתה, שלכל סימן גראפי משמעויות רבות אפשריות, ושמשמעות הסימנים אינה קבועה אלא תלוית הקשר, ונקבעת לפי המכלול של הכתב. הפרשנות יכולה להיות חיובית או שלילית, בהתאם לרמתו של הכתב, הנקבעת לפי מידת ההרמוניות שלו (ולפי קריטריונים אחרים, שנוספו עם התפתחות שיטתו). תפישה גשטאלטית זו של הכתב, שעברה גם לאסכולה הגרפולוגית הגרמנית, עם תרגום ספריו הראשונים של קרפייה-ז'מן לגרמנית בתחילת המאה, מהווה עד היום אחד מסימני ההיכר הבולטים של הגרפולוגיה המודרנית.
מישון פעל בתקופה שבה טרם היתה פסיכולוגיה, במובן השגור היום של המונח, וגם הגרפולוגיה של קרפייה-ז'מן היתה מבוססת בעיקרה על פסיכולוגיה של השכל הישר. האסכולה שקמה בעקבותיהם בגרמניה, ניסתה לכונן את ממצאי הגרפולוגיה הצרפתית על בסיס מדעי מוצק, ותוך הסתמכות על התורות הפסיכולוגיות של תקופתם. בספרו "על הפסיכולוגיה של הכתיבה" (1895), הראה וילהלם פּראייר, פרופסור לפיזיולוגיה באוניברסיטת יינה, שאנשים שאיבדו את ידם ולמדו לכתוב באמצעות הפה, אצבעות הרגלים או היד השניה, שמרו על המאפיינים היחודיים של כתב ידם, והסיק מכאן שכתב היד אינו אלא "כתב מוח" ואינו מותנה ביד. הפסיכיאטר גיאורג מאייר, מנהל בית החולים לחולי נפש בברלין, הביא בספרו "היסודות המדעיים של הגרפולוגיה" (1901), את מחקרו על כתב ידם של חולים מני-דפרסיביים, שהצביע על שוני ניכר במבע הגראפי של החולים בין התקופה המנית והדפרסיבית. בכך הוכיח שכתב היד מושפע על ידי האפקטים, ואינו רק פועל יוצא של הבדלים פיזיולוגיים ומוטוריים.
המייסד המובהק של האסכולה הגרמנית הוא לודוויג קלאגס (1872-1956), ד"ר לכימיה, פסיכולוג ופילוסוף ניאו-ניטשיאני נחשב, שחי רוב ימיו בשוויץ. בספרו "כתב-יד ואופי" (1917) הציג קלאגס את רכיבי הכתב כמערכת סימנים קוטבית (גדול-קטן, רחב-צר, מהיר-איטי וכדומה), ופיתח את שיטת הטבלאות, המאפיינת עד היום את מרבית ספרי הלימוד מן האסכולה הגרמנית. קלאגס העמיד את הגרפולוגיה על בסיס דינמי, ובניגוד להרמוניה אצל קרפייה-ז'מן, הציע כקריטריון לרמת הכתב את הריתמוס. כתב בעל רמה גבוהה הוא ויטלי, ספונטני ובעל איזון פנימי והאותיות טבעיות, חד פעמיות, מלאת חיים ונוצרות מתוך ריתמוס תנועי, בעוד שרמה נמוכה מתבטאת בכתב מכני, חסר חיות, קפוא ומונוטוני. לגישתו הגרפולוגית זיקה עמוקה לפילוסופיה הביוצנטרית שלו, שבהשפעת הרומנטיקאים וההנגדה הניטשיאנית בין הדיוניסי לאפוליני, ראתה את התרבות כאויבת של הטבע וכמתנגדת לה. קלאגס גם העניק ביסוס תיאורטי לגרפולוגיה באמצעות "מדע ההבעה" שיצר.
במקביל, חלה התפתחות ניכרת בשיטתו של קרפייה-ז'מן בצרפת. בעוד שחיבוריו מסוף המאה התשע-עשרה הניחו את הבסיס לגרפולוגיה המודרנית והיוו את נקודת המוצא של האסכולה הגרמנית, חיבוריו משנות השלושים של המאה העשרים, ובפרט ספרו המרכזי "אלף בית של הגרפולוגיה" (1929), יצרו את האסכולה הגרפולוגית הצרפתית. בספר זה, הוא מציג כ-175 סימני כתב הממויינים לפי שבע קטגוריות (ארגון, צורה, מימדים, כיוון, מהירות, לחץ ושטף). בעוד שסימני הכתב באסכולה הגרמנית מבוססים בעיקרם על מאפיינים גרפיים אובייקטיביים, השיטה הצרפתית מתבססת על האקספרסיביות של הכתב, ומובילה ישירות אל לב ליבו של הכתב. עקב העויינות ששררה בין גרמניה לצרפת בתקופה שבין המלחמות, התפתחו שתי האסכולות המרכזיות של הגרפולוגיה בנפרד, וכמעט ללא השפעה ביניהן.
אנשי התנועה הפסיכואנליטית, ופרויד ויונג בראשם, גילו עניין בגרפולוגיה כדרך אל התת-מודע. פרויד, במכתבו לבינסוונגר מ-1910, הצביע על אלמנטים סכיזופרניים בכתב ידו, וטען ש"כתב היד אמיתי יותר מן החלום". ב-1911 הזמין פרויד את קלאגס להרצות על הגרפולוגיה בפני חברי האגודה הפסיכואנליטית בוינה. יונג התמצא בספרות הגרפולוגית, והיה מנוי על הירחון הגרפולוגי של סאודק. במכתבו לפרנצי, ניתח יונג את השינויים שחלו בכתב ידו של פרנצי, בתוספת הערות משמו של פרויד, ובמכתב נוסף הוא ממליץ לו על קריאת ספרו של קרפייה ז'מן[1]. אולם, רק בראשית שנות הארבעים, החלו חוקרים ליישם את תפישת האדם החדשה של פסיכולוגיית המעמקים בשדה הגרפולוגיה. פייר מנאר, פרופסור לפסיכולוגיה ותלמידו של הפסיכולוג המפורסם פייר ז'אנה (שאף הוא גילה עניין בגרפולוגיה, וכיהן כנשיא הכבוד של האגודה הצרפתית לגרפולוגיה), הוציא ב-1931 את ספרו "כתב-היד והתת-מודע". אניה מנדלסון (טייאר), פסיכואנליטיקאית שהיתה בקשר הדוק עם יונג, יישמה בספרה "כתב-היד והנפש" (1933) את הפסיכולוגיה האנליטית של יונג לגרפולוגיה. החשוב בין חוקרים אלו, היה הפסיכולוג והסופר השוויצרי, ד"ר מקס פולבר, שבספרו "הסימבוליות של כתב-היד" (1931), הציג, בהשראת התפישה הסימבולית של תכני התת-מודע של פרויד והארכיטיפים של התת-מודע הקולקטיבי של יונג, את "סימבוליקת המרחב", גישה פרשנית גרפולוגית חדשה, שהתייחסה לשטח הכתיבה כביטוי סמלי למרחב החיים של האדם.
בתחילת המאה הוקדשה תשומת לב רבה למחקר ניסויי, כמו מחקריו של הפסיכיאטר הנודע ואבי הסיווג הפסיכיאטרי, אמיל קרפלין, שניסה למדוד את המהירות ולחץ הכתיבה של חולי נפש ושל בריאים בנפשם. מגמה זו, שנפסקה בהשפעתו של קלאגס, שהתנגד לפסיכולוגיה הניסויית, חודשה עם עבודותיו של ד"ר רוברט סאודק, יליד צ'כיה שהתגורר באנגליה. בין תרומותיו החשובות של סאודק, שפורסמו בספרו "ניסויים בכתב-היד" (1928), היו מחקרו על מהירות הכתיבה, אותה שחזר על סמך התמונה הסטטית של הכתב, תוך שימוש במיקרוסקופ ובמצלמת הקולנוע, והקביעה של סימני חוסר יושר על סמך כתבי-יד של אסירים. רודולף פופאל, פרופסור לנוירולוגיה ולגרפולוגיה באוניברסיטת המבורג משנת 1945, עסק בפיזיולוגיה של הכתיבה וזיקתה לאיזורי המוח השונים, וחקר את רמת המתח והרפיון של תנועות הכתיבה.
למרות שכבר ב-1926, ניסתה מינה בקר, בספרה "הגרפולוגיה של הכתב הילדי" ליישם את העקרונות הגרפולוגיים על כתבי-יד של ילדים, נחשבו בדרך כלל כתבים אלו כבלתי מתאימים לאבחון, עקב חוסר הבשלות המוטורית של גילאים אלו. מהפכה בתחום זה יצר ספרה של הפסיכולוגית החינוכית הגרמניה אורסולה אווה-ללמנט, "גרפולוגיה של מתבגרים" (1970) . במחקר מקיף שנמשך כ-15 שנה, בחנה אווה-ללמנט כאלפיים כתבי-יד מגיל הילדות ועד לבגרות, והראתה את השינויים בכתב האופייניים לשלבי ההתבגרות השונים. תשומת לב מיוחדת ניתנה בעבודתה לאיתור סימני מצוקה אצל הילד והמתבגר. בצרפת נעשו תרומות חשובות לנושא על ידי הפסיכולוגית החינוכית והגרפולוגית ז'קלין פז'ו, ועל ידי הפסיכואנליטיקן והגרפותירפיסט רובר אוליבו.
לגרפולוגיה הוקדשה ספרות לימודית ומחקרית ענפה. הביבליוגרפיה המקיפה של אוסקר לוקוונדט, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בילפלד בגרמניה, מכילה 934 עמודים של פרסומים גרפולוגיים בשפה הגרמנית[2], ואילו הביביליוגרפיה המצומצמת יותר של ז'יל-מזני, פרופסור לאוירונאוטיקה ומתמטיקאי, שעשה הסבה לפסיכיאטריה, מונה למעלה מאלף מאתיים ספרים בשמונה שפות אירופיות ועשרות כתבי-עת[3]. הספריה לחקר כתב-היד בספרינגפילד (ליד בוסטון), מכילה למעלה מ-83,000 פריטים, מתוכם למעלה מ-65,000 הם כתבי עת[4].
למרות הקשיים המתודולוגים בישום קריטריונים סטטיסטיים של תיקוף לבדיקת מבחנים השלכתיים[5], שהם הוליסטיים באופיים[6], הולכים ומתרבים המחקרים התומכים ביכולתה של הגרפולוגיה לשמש ככלי אבחוני תקף[7]. קורסים אקדמיים בגרפולוגיה נלמדים במוסדות אקדמיים רבים בעולם, ובמספר אוניברסיטאות אירופיות אף מוצעות תוכניות לימוד מלאות לגרפולוגיה לתואר ראשון או שני.
הגרפולוגיה בארצות הדוברות אנגלית ובישראל
הגרפולוגיה צמחה והתפתחה באירופה, משם הובאה לארצות הדוברות אנגלית, על ידי גרפולוגים מן האסכולה הגרמנית, שהידועים שבהם הם הנס יעקובי, קלרה רומן ותיאה שטיין-לוינסון. למרבה הצער, האסכולה השלטת בארצות האנגלוסכסיות מיוסדת על תפישה מיושנת, שהיתה מקובלת במאה ה-19, ומבוססת על יחוס תכונות לסימנים מבודדים, דבר המסביר את העויינות כלפי הגרפולוגיה בארצות אלו. בישראל התהוותה הגרפולוגיה בעיקר תחת השפעת האסכולה הגרמנית, שנציגיה הבולטים היו ד"ר רפאל פוקורני (1977-1894), פסיכולוג וגרפולוג בעל שם עולמי, שסלל את הדרך לגרפולוגיה של הכתב העברי; ד"ר אריה נפתלי (1990- 1912), שייסד ב-1977 את האגודה הישראלית לגרפולוגיה מדעית; וישראל אודם (1997-1908), שתורת הטיפוסים שלו, העוסקת בהפרעות בהסתגלות הקיומית, זוכה לפופולריות רבה בקרב אנשי המקצוע בארץ.
המתודה של הגרפולוגיה
הכתיבה היא פעולה מורכבת, המשלבת אלמנטים קוגניטיביים, אקספרסיביים והשלכתיים. המאפיינים הקוגניטיביים של הכתב קלים יחסית להדגמה. כתב עירני, שוטף, בעל מרווחים בהירים בין המלים והשורות, קריא ואינדיבידואלי בצורתו, מעיד על רמת אינטליגנציה טובה ועל עירנות מחשבתית. כתב מונוטוני, מסורבל, מבולגן ובעל צורות שבלוניות, מסובכות ועמוסות בפרטים טפלים, מעיד על חשיבה מבולבלת ולא אינטליגנטית. הכתיבה נתפשת כמשימה שאופן הביצוע שלה מעיד על מידת השליטה העצמית של הכותב, על כושר ההתמדה שלו ועל מידת הסתגלותו לנורמות חברתיות.
בעוד התמונה הסטטית של הכתב מבטאת בעיקר את ההיבטים הקוגניטיביים של האישיות, התנועתיות של הכתב ואופן ההתהוות שלו משקפים, בדומה למימיקה ולשפת הגוף, את האלמנטים האקספרסיביים של האישיות. גרפולוג מיומן יזהה ללא קושי האם התנועה עצורה או זורמת, קלילה או כבדה, בטוחה או מהוססת, גמישה או נוקשה, רפה או נמרצת, רגועה או חסרת מנוחה, רכה או קשוחה, מעודנת או גסה, מבוקרת או אימפולסיבית וכדומה. מיומנות זו דורשת הכשרה ארוכה, אולם היא מהווה אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת הכתב.
הכתב מהווה גם מבחן השלכתי הנותן ביטוי לתכנים הנפשיים של הכותב. כך למשל, כתב גדול עשוי להעיד על בטחונו העצמי של הכותב ועל תחושתו שהוא תופש את מקומו הראוי בחברה. לעומת זאת, כאשר הגודל מופרז, או עומד בסתירה לסימנים אחרים בכתב, המצביעים על חוסר בטחון ועל הפרעות בדימוי העצמי, יתפרש הדבר לא כתחושת בטחון אותנטית אלא כדחף להתבלט וכפיצוי לרגשי נחיתות. רק ניתוח מדוקדק של מכלול התופעות בכתב וסינתיזה זהירה שלהן, עשויים להעמידנו על הפרשנות המדוייקת של כל אחת מן התופעות.
הגרפולוג מסתמך על סימני כתב רבים בבואו להסיק את מסקנותיו. כך למשל, הסימנים העשויים להצביע על מצוקה בכתב ידם של ילדים הם: קו נוקשה, שבור, רפה, מרוח או "מלוכלך", רקמת קו רכרוכית; כתב יצוגי ומעוצב יתר על המידה, כתב קטן מאד, כתב משתנה או עם אי סדירות קיצונית ברכיבי הכתב השונים; תנועתיות מוגזמת, עודף תיקונים בלתי נחוצים, תנועתיות מכוונת לאחור, מחסומים בסיום האות, גלגולים פנימה; אותיות צרות וצפופות, זוית כתב שמאלית, האזור העליון או התחתון מעוותים או מופרזים בגודלם; עריכה כפייתית, מפורקת או בלתי מאוזנת של רכיבי הכתב, ועוד.
הסקה של תכונות התנהגותיות מתוך הכתב עשויה להיות פעולה מורכבת, הדורשת הערכה של האישיות כולה. כך למשל, על מנת להעריך יושר מתוך הכתב, יש לבחון את יכולתו של הכותב להפנים נורמות חברתיות ולהסתגל להם, את כושר האמפטיה שלו כלפי האחר, את עמידותו ללחצים, את יכולתו לדחות סיפוקים ואת מידת השליטה שיש לו על דחפיו. גם ליכולות קוגנטיביות כמו כושר שיפוט תקין, עקיבות מחשבתית והבנה של עקרונות מופשטים, וכן לאיזון הנפשי של הכותב יש חשיבות בהערכת התנהגותו האתית בנסיבות החיים השונות.
התפתחות הידע הגרפולוגי נעשתה בכלים מדעיים מובהקים, והיא מבוססת על עקרונות פסיכולוגיים מופשטים ועל מתודת אבחון מורכבת. ואולם, התחום מושך אליו מיסטיקנים ו"גרפולוגים" עממיים רבים, רובם חסרי הכשרה פורמלית של ממש, המציגים תמונה פשטנית של עקרונות האבחון הגרפולוגי, מייחסים משמעות מאגית לאותיות השונות, וחלקם אף מתיימר לגלות עתידות מתוך הכתב, או מעניק אבחנות רפואיות חסרות אחריות. שיפור המודעות הציבורית לאבחנה בין גרפולוגיה המבוססת על ידע ועקרונות מדעיים לבין מיסטיקה היא אחד היעדים החשובים של האגודות הגרפולוגיות המדעיות בארצות השונות.
שימושי הגרפולוגיה ותפוצתה
הגרפולוגיה עשויה לשמש ככלי עזר בידי המורה, היועץ והפסיכולוג באיתור מצוקות אצל בני נוער ומבוגרים, בהכוונה מקצועית וביעוץ לפרט ולמשפחה. אולם, עיקר הפופולריות שלה בשוק התעסוקה במיון ואבחון מועמדים לעבודה, עקב נוחות הביצוע שלה, העלויות הנמוכות יחסית ויכולתה לספק מידע רלוונטי כמו כישורים ביצועיים וניהוליים, אינטליגנציה בין-אישית, מוטיבציה ורמת מהימנות. בשוק האמריקאי מקובל להשתמש בגרפולוגיה גם לצורך מיון מושבעים בבתי המשפט.
הגרפולוגיה מהווה אחד הכלים הנפוצים ביותר למיון עובדים, ביחוד באירופה הקונטיננטלית, שבה רבות מן החברות משתמשות באופן קבוע בגרפולוגיה ככלי למיון עובדים[8]. בצרפת ובשוויץ, שם צמחו האסכולות העיקריות של הגרפולוגיה (ע"י מישון, קרפייה ז'מן, קלאגס ופולבר), הגרפולוגיה משמשת ככלי העיקרי למיון עובדים, 93% בצרפת (מתוכם 55% באופן קבוע), ושני שלישים בשוויץ (77.2% בחלק הגרמני ו-41.2% בחלק הצרפתי)[9]. למרות העויינות כלפי הגרפולוגיה בארצות האנגלוסכסיות והעדר הנגישות שלהם לגרפולוגיה האירופית, כ-3,000 חברות אמריקאיות, כולל רוב הבנקים הגדולים נעזרות בגרפולוגיה[10]. לפי מקור עדכני יותר, כ-2.8% מן החברות בארה"ב וכ-3% מן החברות באנגליה משתמשות בגרפולוגיה ככלי למיון עובדים[11]. בשנים האחרונות יש דיווחים על עליה משמעותית בשימוש בגרפולוגיה ככלי מיון בארה"ב[12]. בסקר שנעשה בישראל, דווח ש-25% מן החברות שהשתתפו במחקר משתמשות בגרפולוגיה[13].
יש להבחין בין הגרפולוג לבין המומחה לכתב יד, שעיסוקו באיתור זיופים ובדיקת האותנטיות של חתימות וכתבי יד, תחום טכני בעיקרו, הדורש הכשרה מיוחדת.
[1] על יחסה של התנועה הפסיכואנליטית לגרפולוגיה ראה:
De-Grave Michel (1998). Freud, Jung, Lacan et la graphologie,
[2] Lockowandt Oskar (1990). Bilefelder Graphologische Bibliographie, self-published book, Bielefeld.
[3] Gille-Maisani Dr. Jean-Charles (1992). The Psychology of Handwriting, Scriptor Books,
[4] ראה: ברדלי נייג'ל (2001), הספריה לחקר כתב היד, גרפולוגיה מס' 12 (בטאון האגודה לגרפולוגיה מדעית – ישראל).
[5] שיטות השלכה כמו רורשאך ומבחן ציור איש ממשיכות להיות פופולריות בקרב הקלינאים, למרות הממצאים השלילים במבדקי התוקף שלהם (אנסטאזי אן (1990). מבחנים פסיכולוגיים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 551). מטפלים קלינים גם אינם מתרשמים מן העובדה כי "לא הוכח באופן כללי שהטיפול שמציעים מטפלים מקצועיים עדיף בתוצאותיו על טיפולים לא מקצועיים" (קרסון&בוצ'ר&מינקה (1998). פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1016). גם מצבם של שאלוני אישיות אינו טוב יותר (אנסטאזי, שם, עמ' 500).
[6] פרופ' עדה אברהם, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, מקדישה פרק שלם בספרה על ציור האיש (אברהם עדה (2002). הגלוי והנסתר בציורי דמויות אנוש, הוצאת מודן, עמ' 61-68) לדיון על הליקויים המתודולוגיים של מבדקי התקפות המשמשים במחקר מבחן האיש, וקובעת "שאין לדון במהימנות ובתקפות מבחן מחובר בלי לטפל בבעיות הקשות, שמעוררות שיטות המחקר, שנפוצות היום".
[7] רשימה ביבליוגרפית של למעלה ממאתיים מחקרים כאלו בשפות אירופיות שונות, מצויה באתר של הקולקויום הבין-לאומי לגרפולוגיה:
http://www.igc-grapho.n...mp;Itemid=71.
[9] Huteau Michel (2004). Ecriture et personnalité: Approche critique de la graphologie, Dundod,
[10] Sutherland שם. יש לציין שכל המקורות בהם השתמשתי הם מקורות עויינים לגרפולוגיה, ויש להתייחס לדיווחים אלו בזהירות.
[11] Huteau שם. יש לציין שכל המקורות בהם השתמשתי הם מקורות עויינים לגרפולוגיה, ויש להתייחס לדיווחים אלו בזהירות.
[12] ראה: http://www.wulaw.wustl....html#fn9#fn9.
[13] Rafaeli A., Drory A. (1988). Graphological Assessments for Personnel Selection: Concerns and Suggestions for Research, Perceptual and Motor Skills, 66, p. 743-759. ראה: Huteau עמ' 33.
