היקשרות לא מאורגנת: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות

היקשרות לא מאורגנת: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות

אפרת ליה שחף

בהמשך לארבעת המאמרים הקודמים "מבוא לטיפול עצמי בטראומה היקשרותית", "טכניקות ותרגילים לפיתוח היקשרות בטוחה", "היקשרות נמנעת: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות" ו"היקשרות אמביוולנטית: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות" (שחף, 2025), המאמר הנוכחי מרחיב את הדיון בטכניקות ותרגילים מעשיים עבור המאופיינים בהיקשרות לא-מאורגנת, בהתבסס על ספרה של דיאן פול-הלר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" (Heller, 2019).

סגנון ההיקשרות הלא-מאורגן הוא המורכב ביותר מבין סגנונות ההיקשרות. הוא כרוך במערכת יחסים פנימית מבלבלת וסבוכה, משום שהוא משלב בין הצורך הקיומי בקשר לבין פחד עז מאותו הקשר עצמו – פחד שנוצר במערכת ההיקשרות הראשונית. בנוסף, זהו סגנון פחות נחקר ופחות מדובר לעומת סגנונות אחרים. הוא גם מאתגר במיוחד להבנה ולעבודה טיפולית, כיוון שאינו מתאפיין בדפוסי תגובה עקביים. במקום זאת, הוא מאופיין בהתנהגות בלתי צפויה ובמעברים חדים בין קרבה להימנעות, מה שמקשה על זיהוי הדפוס ועל יצירת תחושת יציבות.

בשנת 1986 הציגה מרי מיין, יחד עם ג'ודית סולומון, את הסיווג החדש של היקשרות לא-מאורגנת (Main & Solomon, 1986). הן הבחינו בתינוקות שהציגו התנהגויות ייחודיות בניסוי "המצב הזר" (Strange Situation Test) – הליך מחקרי שפיתחה מרי איינסוורת' לבחינת סגנונות היקשרות. באופן כללי, התנהגויות לא מאורגנות מתרחשות רק לזמן קצר, לפני שהתינוק נכנס בחזרה לאחד מדפוסי ההתקשרות הבסיסיים של איינסוורת' – היקשרות בטוחה, נמנעת או אמביוולנטית. לפיכך, תינוקות המאובחנים עם היקשרות לא-מאורגנת מקבלים גם סיווג משני באחד משלוש דפוסי ההיקשרות הבסיסיים (Lyons-Ruth & Jacobvitz, 2008). ההתנהגויות הסותרות והלא-מאורגנות נצפות לרוב במפגש מחודש עם האם, אך נמצאות גם בזמנים אחרים בהליך המצב הזר.

'טיפול דינמי באקלים טראומתי'
ערב היכרות בזום למתעניינים בתוכנית הפסיכותרפיה מבית עמך | יום א' 27.4 | 20:00

בניגוד לשלושת הדפוסים המאורגנים של היקשרות (בטוחה, נמנעת, ואמביוולנטית), בהיקשרות לא מאורגנת הילד אינו מפתח אסטרטגיה עקבית להתמודדות עם מצבי לחץ ולהשגת קרבה לדמות ההיקשרות. במקום זאת, התנהגותו מאופיינת ב:

1. התנהגויות סותרות: למשל, תנועה לקראת ההורה שנעצרת באמצע או משתנה לכיוון ההפוך.
2. התנהגויות סטריאוטיפיות: כגון נענוע או הכאה עצמית.
3. קיפאון או תנועות איטיות: בפרט בנוכחות ההורה.
4. פחד גלוי מההורה: לעתים ללא סיבה נראית לעין.
5. בלבול כללי: חוסר אוריינטציה או התנהגות מבולבלת.

סגנון ההיקשרות הלא-מאורגן מתפתח כאשר הדמות המטפלת נתפסת כמפחידה לאורך זמן. לעיתים מדובר בהורה שחי בעצמו במצבי פחד, כעס או ניתוק רגשי, ולעיתים בהורה שמתמודד עם טראומה לא פתורה או מגיב בפחד כלפי ילדו. במקרים אחרים, טראומת לידה, אירועים חיים דרמטיים או התערבויות רפואיות משמעותיות בשלב מוקדם – כל אלה עלולים לשבש את החיבור הטבעי בין ההורה לילד. במצבים כאלה, הילד לומד שמערכות יחסים אינן בטוחות, ולעיתים אף מסוכנות.

לאחר ההצגה הראשונית של פרוטוקולים לקידוד התנהגויות של היקשרות לא מאורגנת במצב הזר בתינוקות על ידי מיין וסולומון, מיין המשיכה לחקור יחד עם אריק הס את הגורמים להיקשרות הזו, וב-1990 הם הציעו שהתנהגויות של היקשרות לא מאורגנת ניתנות להסבר על ידי סתירה בין מערכת ההיקשרות לבין נטייה התנהגותית אחרת (Main & Hesse, 1990). מכיוון שמערכת ההיקשרות דורשת מהתינוק לחפש הגנה מדמות ההיקשרות כאשר הוא מבוהל: "תינוק שמפחד מדמות ההיקשרות מוצב בפני בעיה פרדוקסלית – דהיינו, דמות היקשרות שהיא בו-זמנית המקור לפחד שלו וגם הפתרון לה".

כאשר הורה מפחיד את ילדו בהתנהגות פוגענית, או שהוא עצמו נמצא במצב נפשי בלתי פתור בעקבות טראומה מהעבר - במיוחד ברגעים שבהם הילד מחפש נחמה - עלול להיווצר אצל הילד פרדוקס עמוק: הדמות שאמורה להגן ולהרגיע היא גם מקור לפחד. מצב זה תואר כמנגנון מרכזי בהתפתחות של סגנון ההיקשרות הלא-מאורגן. מחקרים אמפיריים אישרו את הקשר בין התנהגות הורית מפחידה או חרדה לבין הופעת דפוסי היקשרות לא-מאורגנים אצל תינוקות במבחן "המצב הזר" (Schuengel, Bakermans-Kranenburg & Van IJzendoorn, 1999). ממצאים דומים עלו גם במחקרים בין-תרבותיים, כמו עבודתה של מרי מקמהן-טרו באוגנדה (McMahan True, Pisani & Oumar, 2001) ומחקריה של קזוקו בהרנס ביפן (Behrens, 2016). רעיונות אלה הורחבו ונחקרו לעומק גם על ידי חוקרים נוספים, ובמיוחד ג’ובאני ליוטי (Liotti, 2004), שעסק במורכבות של טראומה והיקשרות.

אזהרה חשובה

הרעיון שהתנהגות הורית מפחידה עלולה להוביל להתפתחות של סגנון היקשרות לא-מאורגן עורר עניין רב בקרב קלינאים ועובדים סוציאליים. עם זאת, לעיתים קרובות נעשה שימוש שגוי במושג זה, במיוחד ככלי לסינון מקרי התעללות בתינוקות. מתוך דאגה לשימוש מוטעה כזה, מיין והס הבהירו כי כוונתם הייתה להציג התנהגות הורית מפחידה או מפוחדת כ"נתיב אחד מסוים, מספק אך לא הכרחי" להתפתחות היקשרות לא-מאורגנת (Hesse & Main, 2006). הם הדגישו כי לא בכל מקרה של היקשרות לא-מאורגנת ניתן להניח שהילד חווה פחד ישיר כלפי המטפל.

עמדה זו נתמכת בממצאי מחקר המצביעים על כך שמגוון רחב של גורמים – מעבר להתעללות או הזנחה – עשויים להוביל להתפתחות דפוס היקשרות לא-מאורגן. בין גורמים אלה נכללים:

• אובדן שלא עבר עיבוד רגשי (Hesse & Main, 2000).
• חוויות הוריות של חוסר אונים (George & Solomon, 2008).
• הפרעת חרדה ממושכת אצל ההורה (Manassis et al., 1994).
• מצבי חוסר יציבות כלכלית וחברתית (Cyr et al., 2010).
• פרידה משמעותית מהורה, גם בהיעדר התעללות, כגון בתהליכי גירושין (Solomon & George, 2011).

בנוסף, טיפול חוץ-ביתי נמצא בדרך כלל כבלתי קשור לדפוס היקשרות לא-מאורגן – למעט מקרים שבהם מדובר בנוכחות ממושכת במיוחד במסגרות חוץ-ביתיות. מחקר אחד מצא כי שהות של מעל 60 שעות בשבוע במסגרת יום, עשויה לנבא דפוסי היקשרות לא-מאורגנים, גם כאשר איכות הקשר עם המטפל בזמן השהות המשותפת אינה בעייתית (Hazen et al., 2015).

קבוצות טיפוליות
רשימה עדכנית של קבוצות פעילות בכל הארץ. ניתן להוסיף פרטים אודות קבוצות נוספות באופן חופשי

למרות שהנושא מעורר עניין בקרב קלינאים ועובדים סוציאליים, המגוון הרחב של גורמים שיכולים להוביל להיקשרות לא-מאורגנת גם בהיעדר התעללות מהווה סיבה מרכזית לכך שאין להשתמש בסיווג זה ככלי לסינון מקרי התעללות בילדים (Main, Hesse & Hesse, 2011). בנוסף, קיימת בעיה מתודולוגית נוספת בניסיון לזהות היקשרות לא-מאורגנת בסביבה הביתית: ממצא של מיין מראה כי חלק מהתינוקות שסווגו כבעלי היקשרות לא-בטוחה-נמנעת (insecure-avoidant) במבחן "המצב הזר", עלולים להפגין דווקא התנהגויות המזוהות עם היקשרות לא-מאורגנת בהקשר הביתי (Main & Stadtman, 1981). ממצא זה מדגיש את המורכבות והרגישות הנדרשות בפרשנות של דפוסי ההיקשרות, במיוחד כאשר שוקלים השלכות מעשיות כמו אבחון או התערבות.

התערבויות להפחתת היקשרות לא-מאורגנת בילדים

במהלך השנים פותחו מספר התערבויות שמטרתן להפחית היקשרות לא-מאורגנת ולעודד התפתחות של דפוסי היקשרות בטוחים. שתיים מהבולטות שבהן הן "התערבות משוב-וידאו לקידום הורות חיובית ומשמעת רגישה" (VIPP) ו"התערבות היקשרות ואיזון ביו-התנהגותי" (ABC).

במסגרת VIPP, מצולמים קטעי וידאו קצרים של המטפל במהלך אינטראקציות עם הילד. הקטעים מנותחים במשותף עם המטפל לאורך 6-8 מפגשים, כאשר המתערב מסייע למטפל להבין את משמעות התנהגויות הילד ואת האופן שבו הילד מגיב להתנהגויות שלו עצמו. ההתערבות מתמקדת בהדגשת התנהגויות חיוביות, ובונה על חוויותיו האישיות של המטפל – כך שהוא משמש מודל לחיקוי עבור עצמו.

מטא-אנליזה עדכנית שכללה 25 ניסויים קליניים מבוקרים מצאה כי VIPP-SD תרמה לשיפור ברגישות ההורית, להפחתת שיעור ההיקשרות הלא-מאורגנת ולהגברת שיעור ההיקשרות הבטוחה. יתרה מזו, לא נמצאה ירידה באפקטיביות לאורך זמן, מה שמעיד על יציבות השפעת ההתערבות (Van IJzendoorn et al., 2022).

התערבות ABC שומרת על מבנה כללי דומה, אך שמה דגש על תגובה בזמן אמת: במהלך האינטראקציה, המתערב מעיר להורה מיידית על התנהגויותיו, מתוך מטרה לעודד תגובות הוריות מטפחות, מווסתות ורגישות. בהתאם לתיאוריה של מרי מיין, ההתערבות מכוונת להפחתת תגובות הוריות שעלולות לעורר חרדה אצל הילד. ניסויים קליניים אקראיים מצאו גם כאן עלייה בשיעורי היקשרות בטוחה וירידה בהיקשרות הלא-מאורגנת בקרב קבוצת ההתערבות, בהשוואה לקבוצת ביקורת (Bernard et al., 2012).

מרינוס ואן אייזנדורן, שפיתח בהולנד יחד עם פמי יופר ומריאן בקרמנס-קרננבורג את תכנית VIPP, היה שותף גם לפיתוח "השערת הרגישות הדיפרנציאלית", יחד עם בלסקי ובקרמנס-קרננבורג (Belsky, Bakermans-Kranenburg & Van IJzendoorn, 2007). השערה זו מציעה פרספקטיבה חדשה ומאוזנת יותר על יחסי הגומלין בין מאפייני הפרט לבין סביבתו. לפי מודל זה, אותם מאפיינים שנחשבו בעבר כ"גורמי סיכון" – כמו רגישות יתר או תגובתיות גבוהה – עשויים דווקא להגביר את הרווחה הנפשית כאשר הסביבה תומכת ומטיבה. ילדים רגישים עשויים להיפגע יותר בסביבות שליליות, אך גם להרוויח יותר מסביבות חיוביות – לעיתים אף יותר מילדים הנחשבים "עמידים".

החוקרים זיהו שלושה גורמים מרכזיים לרגישות דיפרנציאלית:

1. מזג תגובתי – רגישות רגשית גבוהה או תגובתיות אינטנסיבית.
2. רגישות ביולוגית ללחץ – תגובות פיזיולוגיות שונות למצבי דחק.
3. מבנה גנטי – שונות גנטית שמשפיעה על עיבוד השפעות סביבתיות.

במחקר פורץ דרך מ-2008, הראו החוקרים כי פולימורפיזם בגן DRD4 (המקודד לרצפטור לדופמין) ממתן את השפעתה של התערבות טיפולית: ילדים שנשאו וריאנט מסוים בגן זה הגיבו באופן חיובי יותר להתערבות, בהשוואה לילדים ללא הווריאנט – ממצא התומך בהשערת הרגישות הדיפרנציאלית (Bakermans-Kranenburg et al., 2008a & b).

כמעט שני עשורים של מחקר שיטתי על VIPP ו-VIPP-SD, במגוון קבוצות סיכון וקליניקות ברחבי העולם, הצביעו בעקביות על יעילות גבוהה של ההתערבות בשיפור מיומנויות הוריות חיוביות (Stein et al., 2006; Negrao et al., 2014; Pereira et al., 2014; Yagmur et al., 2014; Iles et al., 2017; Juffer et al., 2018). גודל האפקט נמצא מובהק סטטיסטית, ומעיד על שיפור משמעותי ברגישות ההורית.

בנוסף, פותחו גרסאות ייעודיות של VIPP המותאמות לצרכים של אוכלוסיות שונות:

הכשרה באבחון וטיפול בתגובות לחץ והפרעה פוסט טראומתית - PTSD
המרכז הלאומי לטראומה וחוסן אוניברסיטת תל אביב

• VIPP-CC – עבור הורים במסגרות טיפול ביתיות או מרכזיות.
• VIPP-TM – עבור משפחות ממוצא טורקי-הולנדי.
• VIPP-AUTI – עבור משפחות עם ילד על הספקטרום האוטיסטי.

לסיכום, התערבות VIPP מסייעת להורים לפתח תצפית מדויקת יותר על ילדיהם, להגביר את האמפתיה כלפיהם, ולחזק את התגובתיות הרגשית והחום ההורי. מחקרים רבים איששו את השפעתה בהפחתת דפוסי היקשרות לא-מאורגנת, חיזוק היקשרות בטוחה, ושיפור האקלים המשפחתי. עדויות של הורים מצביעות על כך שהתכנית מאפשרת להם "לראות את העולם מבעד לעיני ילדיהם", ולפעול ממקום רגוע, פתוח ומכיל יותר. למעוניינים, ניתן לצפות בסרטון הסבר קצר ביוטיוב, בערוץ של "קרן מכון טביסטוק לפסיכולוגיה רפואית", בשיתוף עם שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NHS).

טווח החוסן הרגשי (חלון הסיבולת) והתפתחות ההיקשרות

"בפגישותינו הטיפוליות הראשונות, מכיוון שאנני יכלה רק לרמוז על מה שהרגישה וחשבה לפני שהייתה נסגרת וקופאת, התמקדנו בהרגעת הכאוס הפיזיולוגי בתוכה. השתמשנו בטכניקות מגוונות שצברתי במהלך השנים, כגון נשימה ממוקדת בנשיפה, אשר מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית המרגיעה. בנוסף, לימדתי אותה להשתמש באצבעותיה כדי לתופף על נקודות לחץ (אקופרסורה) בגופה, טכניקה המכונה EFT (שיטת השחרור הרגשי), שהוכחה כמסייעת למטופלים להישאר בתוך 'חלון הסיבולת' ולעתים קרובות יש לה השפעות חיוביות על תסמיני הפרעת דחק פוסט-טראומטית" (תרגום המחברת: Van der Kolk, 2014, p. 274; הפסקה מופיעה בתרגום שונה בגרסה העברית של הספר, בתחילת פרק 16).

בסל ואן דר קולק מתאר את "חלון הסיבולת" (window of tolerance), המכונה לעיתים "חלון הסובלנות" או "טווח החוסן הרגשי", כמרחב שבו אדם מסוגל להתמודד עם חוויות רגשיות תוך שמירה על ויסות עצמי ולמידה מהחוויה. כאשר אנו נמצאים בתוך טווח זה, אנו חשים באנרגיה יציבה – ערניים אך לא מוצפים, רגועים אך לא מנותקים. מחוץ לטווח זה, אנו עלולים להיסחף להיפר-עוררות (חרדה, פאניקה, זעם) או לתת-עוררות (ניתוק, קיפאון, דיכאון).

"חלון הסובלנות" הוא מונח שהוצג בשנת 1999 על ידי הפסיכיאטר והסופר דן ג'. סיגל בספרו "המיינד המתפתח" (Siegel, 1999). מאוחר יותר, המושג אומץ והורחב על ידי חוקרים נוספים, ובהם פט אוגדן, קלייר פיין וקוקי מינטון (Ogden, Minton & Pain, 2006), ששילבו אותו בטיפול גופני מבוסס טראומה, בדגש על פסיכותרפיה סנסומוטורית. כיום, נעשה בו שימוש נרחב גם בחינוך ממוקד-טראומה, ככלי להבנת תגובות פיזיולוגיות ורגשיות ללחץ ולזיכרונות טראומטיים.

מודל חלון הסיבולת מציע כי אנשים בעלי היקשרות בטוחה מפתחים טווח חוסן רגשי רחב, המאפשר להם לשמור על איזון גם בסיטואציות של לחץ, על ידי מעבר טבעי בין עוררות לבין הרפיה. כלומר, מערכת העצבים שלהם מסוגלת לעבור בצורה חלקה בין הפעלה סימפתטית (אנרגיה, פעילות) לבין הפעלה פאראסימפתטית (רוגע, מנוחה).

לעומת זאת, אנשים עם היקשרות אמביוולנטית נוטים לצאת במהירות מטווח החוסן הרגשי, ולעיתים קרובות נכנסים למצבי היפר-עוררות – חרדה, פאניקה, רגישות יתר לנטישה, וקושי להרפות ממערכות יחסים. מנגד, אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים להדחיק ולנתק רגשות. במקרים רבים, מערכת העצבים שלהם נכנסת למצב תת-עוררות, המתבטא בתחושות ריקנות, דיכוי רגשי וצמצום מעורבות בקשרים אינטימיים. התהליך הזה משמש כהגנה לא מודעת מפני חוויות רגשיות כואבות.

במיוחד בהקשר של היקשרות לא-מאורגנת, מערכת העצבים עשויה להתנדנד במהירות בין שני מצבים קיצוניים – מעוררות יתר לקיפאון, באופן שגורם לשינויים קיצוניים בתגובות רגשיות וגופניות. זהו דפוס שמתבטא לעיתים בשינויים חדים בטמפרטורת הגוף, אכילה לא-מאוזנת (תת-אכילה או אכילה רגשית), דחפים מיניים מוגברים או מופחתים, ואף אפיזודות של דיסוציאציה.

ניתן להרחיב את טווח החוסן הרגשי באמצעות עבודה טיפולית ממוקדת, הכוללת תהליכי וויסות עצמי, וויסות-משותף עם אחרים, ותרגולים גופניים-חווייתיים כגון מיינדפולנס, נשימות מודעות, תנועה, יוגה ושיטת השחרור הרגשי (EFT), עליה פירטתי במאמר קודם "היפנוזה, אומנות השכנוע וערכים מקודשים" (שחף, 2024). ההבנה של חלון הסיבולת ככלי טיפולי מספקת מסגרת לעבודה עם מטופלים, ומאפשרת לזהות את האופן שבו חוויות העבר מעצבות את התגובות הרגשיות בהווה, ולסייע ביצירת חוסן נפשי-גופני רחב יותר.

הכשרה באבחון וטיפול בתגובות לחץ והפרעה פוסט טראומתית - PTSD
המרכז הלאומי לטראומה וחוסן אוניברסיטת תל אביב

גורמים להתפתחות של דפוס היקשרות לא מאורגן

כאשר אנו מתבוננים באנשים עם דפוס היקשרות לא-מאורגן, אנו רואים לעיתים קרובות תנועה בין שני קצוות מנוגדים של טווח החוסן הרגשי. חלקם חווים כיבוי מוחלט של איתות הבכי (Signal Cry) – כלומר, השתקה מוחלטת של הצורך בקשר – בעוד שאחרים חווים עוררות יתר קיצונית, שבה איתות הבכי מופעל כל הזמן, שכן מערכת ההיקשרות שלהם שלובה בתגובת האיום. מדובר בחוויה פנימית כואבת במיוחד.

בחלק מהמקרים, לחץ או איום מובילים לפחד ולנסיגה (הימנעות לא-מאורגנת). כך היה אצל האווי (Howie), מטופל שתיאר את אביו כשיכור קולני וכועס, במיוחד כאשר האווי נכשל במשחקי כדור בליגת הנוער. לאחר התפרצויות הזעם, האב היה מתנתק ונותן לבנו "כתף קרה" במשך ימים. כיום, כל קול רם או צעקה מעוררים בהאווי תגובת איום אוטומטית, שגורמת לו לרצות לברוח, להתנתק או להיכנס למצב דיכאוני.

אנשים אחרים חווים דפוס שבו לחץ ואיום מובילים דווקא להיצמדות מוגברת וחרדה קיצונית מפני נטישה (היקשרות לא-מאורגנת-אמביוולנטית). שלי, עמיתה שלי, שלחה הודעות חוזרות ונשנות לחברתה דיידרה ששהתה בספרד, מבלי לקבל תשובה במשך שלושה ימים. ככל שהזמן חלף, ההודעות שלה נעשו תכופות ודורשניות יותר. החוויה עוררה אצלה אימה, בשל זיכרונות של נטישה מוקדמת מצד אמה. כאשר דיידרה השיבה לבסוף, היא ביקשה משלי להפסיק ללחוץ עליה – מה שהחזיר את שלי ישירות לפחד הגדול ביותר שלה: דחייה.

בנוסף לכך שאנשים עם דפוס היקשרות לא-מאורגן נוטים לחוות הפעלה נוירולוגית מוגברת בתגובה ללחץ ממשי או מדומיין, חוסר הוויסות הכרוני הזה מקשה עליהם ליצור ולשמר מערכות יחסים אינטימיות יציבות. חשוב להבין שהיקשרות לא-מאורגנת אינה בהכרח מצב תמידי – לעיתים היא נובעת מטריגרים ספציפיים בלבד. כאשר טריגרים אלו נעלמים, האדם עשוי לחזור למצב של היקשרות בטוחה, אמביוולנטית או נמנעת.

כאמור, במחקריה של מרי איינסוורת', נמצא כי חלק מהילדים לא התאימו לאף אחד משלושת דפוסי ההיקשרות הידועים - בטוחה, נמנעת או אמביוולנטית. איינסוורת' תיארה ילדים אלה כ"מבולבלים" (Firestone, 2013). הם הציגו דפוסים סותרים: הם רצו לעבר אימם כאשר חזרה, אך לפתע שינו כיוון וברחו ממנה, נעו במעגלים, קפאו במקום, או אף הגיבו באלימות כלפיה.

בבדיקה מעמיקה יותר, נמצא כי התנהגויות אלו היו קשורות לעיתים קרובות לחוויות התעללות, הזנחה או פחד בלתי מפוענח בתוך הבית. חלק מהילדים גדלו עם הורים שלא היו בהכרח תוקפניים במובהק, אך חוו טראומה לא-מעובדת, שהובילה ליצירת סביבה רוויית פחד עבור ילדיהם. ילדים אלו למדו לנתק את עצמם רגשית מהוריהם - התפתחות שהובילה להיקשרות לא-מאורגנת.

בהיקשרות בטוחה, ילדים פונים להוריהם כאשר הם חשים סכנה או מצוקה. אך מה קורה כאשר ההורה עצמו הוא מקור האיום? כאשר המטפל – האדם שאמור להגן – הוא זה שמעורר פחד, הילד מוצא את עצמו במלכוד קיומי. מצד אחד, מערכת ההיקשרות הביולוגית מושכת אותו אל ההורה; מצד שני, אותו ההורה נתפס כאיום, ולכן מופעל מנגנון הישרדות שמורה לו לברוח. זהו הפרדוקס הבלתי-אפשרי של ההיקשרות הלא-מאורגנת. הוא בלתי-אפשרי עבור תינוקות וילדים צעירים, התלויים במטפליהם הן לוויסות רגשי והן לצורכי הישרדות בסיסיים. כך מתפתחת מערכת היקשרות לא-מאורגנת – כשהמוח והגוף נלכדים בין שני דחפים סותרים, ללא אפשרות לפתרון.

להלן גורמים נוספים שעלולים לתרום להיווצרות היקשרות לא מאורגנת:

סערות משפחתיות: כאשר המשפחה חווה קשיים כלכליים קשים, התמכרויות, אלימות, או מגורים בסביבה מסוכנת, הילדים נחשפים לכאוס מתמשך. במצבים אלו, אין להם אפשרות לפתח תחושת ביטחון בסיסית – חיונית להתפתחות היקשרות בטוחה.

חוסר יציבות רגשית של ההורים: ילדים שנחשפים למטפלים שנעים בין מצבי רוח קיצוניים – מעצב לשמחה בלתי-מציאותית, או מזעם בלתי-מבוקר לשתיקה קרה – חווים בלבול וחוסר ביטחון. דפוס זה מוביל לכך שהם מתקשים להבין מה צפוי מהם, וכיצד להגיב רגשית בעולם.

תקשורת מבלבלת ומסרים כפולים: הורים שנותנים הוראות סותרות ואותות מעורבים מבלבלים את ילדיהם – מציאות שעלולה להוביל לדפוסים של חרדה קיומית, בושה ודיכוי רגשי. ילד שגדל עם מסרים מבלבלים עלול לאבד אמון בעצמו ולתקשר עם העולם מתוך חוסר ודאות עמוק לגבי זהותו וצרכיו.

בטבע, לבעלי חיים רבים יש הבחנה ברורה בין טורפים לבין בני מינם. לדוגמה, ארנבים יודעים שהם בטוחים בקרב בני מינם – הם אינם צריכים להיות דרוכים בסביבת ארנבים אחרים, אלא רק כאשר הם חשים בסכנה חיצונית. לעומת זאת, בקרב בני האדם, אותם אנשים שאמורים לספק ביטחון עשויים להיות מקור הפחד עצמו. מצב זה מטשטש את ההבחנה בין "מוגן" ל"מאוים" ויוצר תפיסה מבלבלת של קשרים בין-אישיים, שמלווה לעיתים קרובות בתחושת דריכות מתמדת גם בתוך מערכות יחסים אינטימיות.

קבוצות טיפוליות
רשימה עדכנית של קבוצות פעילות בכל הארץ. ניתן להוסיף פרטים אודות קבוצות נוספות באופן חופשי

היקשרות לא-מאורגנת מתפתחת לרוב כאשר הורים מפחידים את ילדיהם – בין אם באופן מכוון או לא-מודע. היא יכולה להיות תוצאה של התעללות, טראומה הורית לא-מעובדת, או חיים בתוך כאוס רגשי מתמשך. למרבה המזל, ההבנה של הדפוס הזה והמודעות אליו מאפשרים לבנות מחדש תחושת ביטחון דרך טיפול, עבודה עם ויסות רגשי, ויצירת מערכות יחסים מיטיבות. ההכרה בדפוסים והרחבת טווח החוסן הרגשי מספקות דרך לשבור את המעגל ולנוע לעבר מערכות יחסים בטוחות יותר – עם אחרים ועם עצמנו.

דוגמה לתקשורת מבלבלת: פול-הלר מספרת שאחת המטופלות שלה, פרידה, גדלה עם אם שציפתה ממנה לנקות את הבית ולעזור במטלות שונות בכל שבת. לא היה בזה משהו חריג, אבל אמה הייתה פרפקציוניסטית בנוגע לניקיון ותמיד מצאה סיבה להעיר לה. אם זה היה הסדר הלא נכון של ביצוע המטלות, זה היה הציוד הלא מתאים שהיא השתמשה בו, או פשוט הדרך שבה, לדעת אמה, היא ביצעה את המשימה בצורה שגויה.

כשהייתה מבקשת הבהרה, שואלת למשל, "מה לעשות קודם, לשאוב אבק או לנקות את האבק?" אמה מעולם לא נתנה לה תשובה ברורה. במקום זאת, הייתה אומרת, "את גרה כאן מספיק זמן כדי שתדעי כבר איך לעשות את זה." כמובן, פרידה לא ידעה, כי בכל פעם מחדש נאמר לה שהיא טועה. התחושה שלא משנה מה תעשה, זה לעולם לא יהיה מספיק טוב, ליוותה אותה במשך שנים.

כשהתבגרה, היא התקשתה לשמור על סדר בבית ובמקום העבודה. היא סיפרה לי שהייתה מתחילה לארגן דברים אך מהר מאוד מתייאשת. התחושה של כישלון בלתי נמנע גרמה לה להימנע לגמרי מהמשימה. היה נדמה לה שאין טעם אפילו לנסות.

אם החוויה הזו נשמעת לך מוכרת, ייתכן שתחושת איום סמויה הייתה חלק בלתי נפרד מחייך. חשוב לזכור שההשפעות של סגנון ההיקשרות שלך עשויות לנבוע מחוויות מוקדמות מאוד, אולי כאלה שהתרחשו עוד לפני שהיית מסוגל לזכור או לספר לעצמך סיפור ברור על מה שקרה. אם מעולם לא חווית תחושה עמוקה של ביטחון, זה כנראה נושא שממשיך ללוות אותך גם היום.

בדיוק בגלל זה, פול-הלר מציעה תרגול שיכול לעזור לך להתחבר מחדש לתחושת מוגנות והחזקה רגשית. לא משנה עד כמה ילדותך הייתה כאוטית או מכאיבה, ניתן לטפח מחדש תחושת ביטחון בסיסית. זה אולי נשמע לא מציאותי, אבל פול-הלר מזמינה אותך לנסות את התרגיל ולראות מה קורה.

תרגיל: המגן המוסמך

מצא מקום נוח לשבת. קח כמה נשימות עמוקות, הרפה את גופך, והתכוונן לתחושות הפיזיות שלך. שים לב לרגליים שלך על הרצפה, לתחושת המשקל שלך על הכיסא. הזז מעט את אצבעות הרגליים, התמקם בנוחות, והתבונן כיצד הגוף שלך נתמך לחלוטין. כרגע, אין לך צורך לעשות דבר מלבד להיות נוכח ולתת לתרגיל הזה צ'אנס.

כעת, נסה להיזכר במישהו שהיה עבורך דמות מגוננת ובטוחה – מישהו שהיה שם בשבילך, אפילו אם רק לזמן קצר. ייתכן שזה היה סבא או סבתא, מורה, חבר קרוב, או אפילו חיה אהובה. זהו אדם שלא היה שקט או פסיבי בטיפול בו, אלא עמד לצידך, פעל למענך, או עודד אותך להגן על עצמך. דמות זו לא הייתה רק מקור של נחמה, אלא הייתה שם עם נוכחות ממשית שסיפקה לך הגנה.

כשהאדם הזה עולה בזיכרונך, הזמן את נוכחותו לחדר. שים לב לתחושות שעולות בך. איך זה מרגיש לדעת שיש מישהו שנמצא שם עבורך? היכן בגוף שלך אתה מבחין בתחושת התמיכה הזו? אולי יש חום שמתפשט, אולי הנשימה שלך נעשית עמוקה וקלה יותר, או שהלב שלך נפתח ומתרחב. אפשר לעצמך להרגיש את ההשפעה של המגן הזה עליך, ולשים לב לשינויים שמתרחשים בגוף.

לא לכל אחד יש דמות כזו בזיכרון ילדותו, וזה בסדר. יש אנשים שמוצאים דמויות מגוננות בהשראה ספרותית או קולנועית – גיבורי ילדות, דמויות לוחמות, או אפילו חיות מיתיות. אם זה מרגיש נכון עבורך, תן לעצמך להיות יצירתי ולמצוא נציג של כוח והגנה שנוגע בך. מטופלים שלי בחרו בדמויות כמו וונדר וומן, הענק הירוק או זינה הנסיכה הלוחמת. אחרים התחברו לחיות עוצמתיות כמו אריה, דוב או דרקון, המסמלים בעיניהם כוח פנימי וביטחון. אין בחירה נכונה או שגויה – מה שחשוב הוא שתוכל להרגיש נוכחות מגוננת לצדך.

אם אינך מוצא דמות כזו, נסה ליצור לעצמך מגן אידיאלי, מישהו שמתאים בדיוק עבורך. איך הוא נראה? מהן התכונות שלו? כיצד הוא מתנהג כשהוא שומר עליך? היכן הוא ממוקם ביחס אליך – מלפנים, מאחור, לצדך? האם הוא מופיע כשאתה זקוק לו, או שהוא שם כל הזמן? תן לדמות הזו להתגבש בראשך, והרגש איך החוויה שלך משתנה כאשר אתה מאפשר לעצמך להיות מוגן.

עבור רבים מאיתנו, תפקיד המגן לא היה קיים בילדות, אבל אולי מצאת את עצמך בתפקיד הזה עבור אחרים – ילדים שלך, חברים, בעלי חיים, או אנשים נזקקים. נסה להתחבר לרגע שבו הגנת על מישהו אחר, שבו היית עמוד תווך של ביטחון למישהו שזקוק לכך. איך זה מרגיש בגוף שלך? האם אתה חש התרחבות, עוצמה, יציבות? עכשיו, נסה להפנות את אותה אנרגיה מגוננת כלפי עצמך – כמבוגר המגן על הילד הפנימי שבך.

דמיין לרגע שאתה שם, לצידו של הילד שהיית, בדיוק כפי שאתה עכשיו. תן לו לדעת שאתה כאן בשבילו, שאתה המגן שלו. איך זה מרגיש עבור הילד לדעת שהוא לא לבד, שיש מישהו שדואג לו ומגן עליו? חלק מהאנשים מדווחים שכאשר הם עושים זאת, הילד הפנימי שלהם מרפה מהדריכות המתמדת, מהצורך להיות כל הזמן בכוננות לסכנות. יש מישהו שם עכשיו שמחזיק אותו, כך שהוא יכול סוף סוף לנוח.

---

- פרסומת -

הכשרה באבחון וטיפול בתגובות לחץ והפרעה פוסט טראומתית - PTSD
המרכז הלאומי לטראומה וחוסן אוניברסיטת תל אביב

---

שים לב למה שקורה בגופך במהלך התרגיל הזה. אולי הכתפיים שלך משתחררות מעט, אולי הנשימה נעשית איטית ורגועה יותר, אולי אתה מרגיש לרגע תחושת ביטחון חדשה או אפשרות לביטחון. כשתסיים, קח רגע לחזור למציאות סביבך. אם עיניך היו עצומות, פתח אותן בעדינות והתבונן בחדר שבו אתה נמצא. התחבר מחדש לנקודות המגע שלך עם הכיסא והרצפה, הרגש את התמיכה הפיזית, וקח את הזמן שלך להתקרקע לפני שתמשיך ביום שלך.

לאחר שתבצע את התרגיל הזה, שים לב כיצד הוא משפיע עליך בחיי היום-יום. האם אתה מרגיש מעט בטוח יותר? האם אתה מרגיש שהגוף שלך מגיב אחרת ללחצים קטנים? אנשים שמתרגלים זאת באופן קבוע מדווחים כי הם מתחילים לחוות יותר תחושת יציבות וסקרנות כלפי העולם, ואפילו מסוגלים לקחת סיכונים רגשיים בצורה מבוקרת יותר. ככל שתעמיק בחוויה, כך תוכל לשלב את תחושת הביטחון הזו בתוך חייך ולראות כיצד היא משתלבת במציאות היומיומית שלך.

מאפייני ההיקשרות הלא-מאורגנת

פול-הלר מספרת שפעם הייתה לה מטופלת בשם אלי, שגדלה בתוך מציאות של אלימות במשפחה. כבוגרת, היא נאבקה בחוסר ויסות רגשי וחוותה קשיים עמוקים במערכות יחסים. כבר בפגישה הראשונה שלהן, היה ברור לפול-הלר שהסיפורים של אלי סובבים סביב סכנה. במקום להימנע מאיומים, אלי מצאה את עצמה שוב ושוב נמשכת אליהם, כאילו לא היה לה מנגנון פנימי שמזהיר מפני סכנה. היא נהגה לשוטט באזורים המסוכנים ביותר של העיר כאילו זה היה טבעי, ונקלעה באופן תדיר לקשרים מתעללים.

כשהייתה ילדה, היא לא באמת בחרה להיכנס לתוך סכנה. יום אחר יום, היא חזרה מבית הספר לבית שבו שלט אב אלים, ולמדה שעליה להתעלם מהפחד שלה כדי לשרוד. בתור מבוגרת, ההתניה הזו נשארה טבועה בה – היא לא יכלה לזהות את הסכנה, וגם כשהרגישה רמז לאיום, היא לא ידעה כיצד להתרחק ממנו.

השלב הראשון בטיפול היה לבנות מחדש את היכולת של אלי להבחין בין סכנה לביטחון. פול-הלר ביקשה מאלי לחשוב על אדם שהיא מרגישה איתו בטוחה, והיא ציינה את חברהּ פול. היא התבקשה להתמקד בתחושות הגוף שלה כשהיא נזכרת בנוכחותו – איך הגוף שלה מגיב כשהוא שם, מקרין יציבות, רוגע, ודאגה אמיתית. לאט-לאט, היא החלה לחוש חמימות פנימית ורוגע. דרך התרגיל הזה, היא פיתחה יכולת לזהות אנשים ומצבים בטוחים, במקום לשחזר שוב ושוב את המצבים המוכרים של סכנה.

בשלב הבא פול-הלר ביקשה מאלי להרגיש בגוף מה קורה כשהיא נמצאת בסביבה מאיימת. אלי דיברה על המבטים הבוחנים, הדחיפות שהיא חווה ברחוב, והאנשים שמשרים בה חוסר נוחות. ככל שהן המשיכו לחקור את החוויה, אלי החלה לזהות מחדש את תגובת האיום הפיזיולוגית שלה – זו שנמחקה בילדותה.

מערכת האיום שלנו קיימת כדי להגן עלינו. אנחנו זקוקים לה כדי להימנע מסכנה או להילחם כשצריך. בסוף הפגישה, פול-הלר הרגישה שנעשה בטיפול צעד משמעותי – אלי החלה לפתח הבחנה בין סכנה לביטחון. אבל כעבור שבוע, כשהגיעה לפגישה הבאה, היא סיפרה לפול-הלר מה קרה מיד אחרי שיצאה מהקליניקה. כשהגיעה למעלית, אלי הרגישה נוכחות מאיימת מצד גבר שחיכה שם. פול-הלר שאלה אותה מה עשתה. אלי ענתה בפשטות: "נכנסתי איתו למעלית".

לא עלה בדעתה להמתין למעלית הבאה, להשתמש במדרגות, להישאר בחדר אחר עד שילך, או אפילו לשוב למשרד של פול-הלר ולחפש מחסה. אף אחת מהאפשרויות הללו לא עלתה לה בתודעה, כי הן פשוט לא היו חלק מהתכנות שלה. כשהייתה ילדה, לא הייתה לה ברירה אלא לחזור שוב ושוב לבית שבו שלטה האלימות. כעת, כאישה בוגרת, היא המשיכה לחיות את אותו דפוס – נכנסת שוב ושוב למקומות של סכנה, מבלי לשקול שיש לה אפשרות לבחור אחרת.

החדשות הטובות היו שהיא הצליחה לזהות תחושת איום. אבל הצעד הבא היה ללמוד כיצד לפעול בהתאם – לזהות אפשרויות אחרות, לפתח אסטרטגיות של הגנה עצמית, ולתרגל אותן עד שהפכו להיות טבע שני. היה פחות חשוב אם אותו גבר היה באמת מסוכן או אם רק נתפס כך בעיניה; מה שהיה משמעותי הוא שאלי תשיב לעצמה את היכולת להפעיל את תגובת האיום שלה, להגן על עצמה, ולנוע בביטחון בעולם מבלי לשחזר שוב ושוב את ההישרדות הכפויה של ילדותה.

אלי היא רק דוגמה אחת לאופן שבו חוויות מוקדמות של סכנה יכולות לשבש את הדרך שבה אנחנו תופסים ומגיבים למצבים מאיימים בבגרותנו. חלק מאיתנו, כמו אלי, מתקרבים אל הסכנה במקום להימנע ממנה. אחרים מוצאים את עצמם חיים בדריכות מתמדת, ממוקדים כל כך בזיהוי איומים עד שקשה להם לחוות ביטחון אמיתי.

נטייה לאיום: כאשר ילד גדל בסביבה שבה הפחד הוא מצב תמידי, מערכת העצבים שלו יכולה להתכוונן לתגובת איום כרונית. הוא עלול להפוך לחשדן, להירתע ממערכות יחסים, או להיות מוצף ברגשות עוצמתיים כמו זעם ואימה. מבחינה נוירולוגית, כאשר החלקים במוח האחראים על הישרדות מופעלים ללא הפסקה, הגישה לחלקים האחראים על חיבור ורגשות חיוביים עלולה להיחסם. אנשים שחוו זאת בילדותם מתקשים ליצור מערכות יחסים יציבות, משום שהקשרים שלהם מוכתבים על ידי פחד ולא על ידי ביטחון.

תואר שני - MA בפסיכולוגיה ארגונית
מתכונת לימודים המאפשרת שילוב עבודה ולימודים: יום לימודים אחד בשבוע + יום להתנסות בשטח

עיסוק עצמי והתנהגויות שליטה: עבור אחרים, האתגר המרכזי אינו פחד מתמיד אלא הצורך לשלוט בכל דבר. כאשר מישהו חווה חוסר שליטה מוחלט בילדותו, ייתכן שבבגרותו הוא יחפש דרכים לוודא ששום דבר לא יצא מידיו. צורך זה יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות – החל מהצורך לשלוט באנשים סביבו, דרך ניהול קשוח של מערכות יחסים, ועד התנהלות מחושבת שמטרתה למנוע חוסר ודאות. שליטה מעניקה תחושה של כוח והגנה מפני הכאוס של העבר, אבל במערכות יחסים היא עלולה להפוך לחרב פיפיות, ולגרום לריחוק ולחוסר אותנטיות.

חוסר שליטה בדחפים: מנגד, יש אנשים שנעים בדיוק בכיוון ההפוך – הם חווים חוסר שליטה מוחלט גם ברגשותיהם ובתגובותיהם. לעיתים קרובות הם נוטים להתפרצויות רגשיות, מגיבים באימפולסיביות, או מתקשים להרגיע את עצמם לאחר רגעי לחץ. אחרים חווים חוסר שליטה דרך נטייה לקפוא במצבים מאיימים, כשהגוף שלהם פשוט מפסיק להגיב. תגובת הקיפאון הזו, שמוכרת היטב בטראומה, מתרחשת כאשר מערכת העצבים מופעלת בצורה קיצונית אך נבלמת בו-זמנית, וגורמת לאדם להרגיש משותק וחסר אונים.

תחושת כישלון מתמשכת: היקשרות לא-מאורגנת יכולה גם לגרום לתחושת כישלון תמידית. כשילד גדל תחת ציפיות סותרות או תחושה מתמשכת של חוסר הצלחה, הוא עלול לפתח חוסר אמון ביכולתו להצליח. בבגרותו, הוא עשוי להימנע מלקיחת סיכונים או לנטוש משימות עוד לפני שניסה להתמודד איתן. כל בעיה עלולה להיראות בלתי פתירה, לא מפני שהיא באמת כזו, אלא משום שהמוח למד מראש שהוא יכשל.

כל התגובות הללו – משיכה לסכנה, הימנעות מיחסים, שליטה קפדנית, אימפולסיביות, תגובת קיפאון, ותחושת כישלון מתמשכת – הן הסתגלויות שורדות שנוצרו בילדות והמשיכו להתקיים גם בבגרות. הן אינן סימן לחולשה או לפגם באדם, אלא ביטוי לדרך שבה המוח למד לנווט בעולם כדי לשרוד. החדשות הטובות הן שהמוח הוא גמיש. מה שנצרב בו בעבר אינו חייב להישאר כך לנצח. עם מודעות, טיפול והכוונה נכונה, אפשר לשנות את הדפוסים האוטומטיים הללו וללמוד כיצד לבנות חיים מתוך ביטחון, ולא מתוך הישרדות מתמדת.

קונפליקט פנימי ובלבול

הסתגלות לא מאורגנת מלווה לעיתים קרובות בתחושת בלבול עמוק, הן ברמה הקוגניטיבית, הן ברגשית והן בגוף. זה הגיוני כשמבינים שבבסיסה של ההיקשרות הלא-מאורגנת שוכנת התנגשות בלתי פוסקת בין שני דחפים ביולוגיים יסודיים: מצד אחד, הרצון להתחבר, להתקרב, ליצור קרבה אנושית; מצד שני, הצורך להימנע מסכנה ולהבטיח הישרדות. כאשר מערכת ההיקשרות נצרבה בפחד, כל קרבה עלולה להיתפס כמאיימת, גם כאשר יש בה אהבה.

הקונפליקט הזה מתבטא לפעמים בדרכים מבלבלות: רגע אחד אנו מרגישים פתוחים ונמשכים לאינטימיות, וברגע הבא מתכווצים מבפנים, מוצפים בחשש שמשהו רע עומד לקרות. עצם הקרבה יכולה להציף פחד, לא משום שהאדם שמולנו מאיים בפועל, אלא משום שמשהו עמוק ולא מודע בגוף שלנו מזהה את המצב כמצב של סכנה. אנחנו עשויים להיתקע אז בדפוס חוזר של התקרבות ואז התרחקות, דינמיקה מבלבלת גם עבורנו וגם עבור מי שקרוב אלינו.

ככל שהקשר הופך קרוב ויציב יותר, כך הוא מתחיל לעורר תגובות מהמערכת ההיקשרותית העמוקה ביותר שלנו – זו שנוצרה בילדות מול הדמויות המרכזיות שטיפלו בנו. גם אם בתחילת הקשר הכל מרגיש נעים ובטוח, דווקא כשהאינטימיות מעמיקה והקשר מתייצב, הגוף עלול להתחיל להגיב כאילו משהו אינו כשורה.

בנקודה הזו, רגשות עמומים של איום עשויים להופיע. אנחנו עלולים לחוות פחד ממשי כלפי אדם שאנחנו אוהבים ואפילו סומכים עליו, מבלי להבין מדוע. פעמים רבות מדובר בזיכרונות גופניים (body memories) – תחושות שנצרבו בנו מבלי שהצלחנו לנסח אותן או לשייך אותן לסיפור מסוים. פתאום, מתוך תחושת קרבה, עולה גם תחושת סכנה לא מוסברת. זה יכול להיות מבלבל, מייאש ולעיתים אף משתק. המורכבות הזו אינה מעידה על כך שמשהו "מקולקל" בנו, אלא על כך שמנגנוני ההישרדות הכי בסיסיים שלנו עדיין פועלים מתוך ניסיון להגן עלינו – גם אם בדרכים שכבר אינן משרתות אותנו.

תחושת הצפה ותגובת הקיפאון

תחושת הצפה ותגובת הקיפאון הן תופעות רווחות בקרב אנשים עם דפוס היקשרות לא-מאורגן, אך הן אינן בלעדיות להם. גם אנשים עם סגנונות היקשרות אחרים שעברו טראומה משמעותית עלולים לחוות תגובה כזו. כאשר הדחף להישרדות מתנגש עם הצורך הביולוגי בקשר, הגוף עלול להיכנס למצב שבו הוא פשוט ננעל – קופא. תגובה זו קיבלה שמות שונים בקרב חוקרי גוף-נפש: פיטר לוין מכנה אותה "תגובת שיתוק" (Tonic Immobility; Payne, Levine & Crane-Godreau, 2015), וסטיבן פורג'ס מדבר על "קיפאון וגאלי-גבי" (Dorsal-Vagal Freeze; Levine, Porges & Phillips, 2015), שבו שני חלקי מערכת העצבים האוטונומית – הסימפתטית והפראסימפתטית – פועלים בו-זמנית, כמו רגל אחת על הגז ורגל אחת על הברקס.

"במצב של דחק חריף וקיצוני במיוחד, מערכת העצבים האוטונומית הפגינה דפוס פרדוקסלי, הכולל הפעלה קיצונית וסימולטנית של שתי המערכות, הסימפתטית והפאראסימפתטית. דפוס זה עלה גם במחקרים אחרים, והוא נתפס כמכניזם בבסיס התופעה המוכרת של העמדת פני מת (Playing Dead / Tonic Immobility), המתרחשת אצל בעלי חיים ובני אדם במצבי דחק קיצוני. על בסיס ממצאים אלה פיתח לוין את גישת החוויה הסומטית לטיפול בתסמונת הפוסט-טראומטית" (להב וקלארמן, 2019).

במצב כזה, האדם עשוי להיראות רגוע כלפי חוץ, אך בתוכו מתרחש מאבק עוצמתי. הגוף נמצא בעוררות עצומה, אך לא מצליח לפעול. התחושה היא של תקיעות עמוקה – פחד, קיפאון, חוסר תנועה ולעיתים ממש שיתוק. במצבים מסוימים, אנשים עלולים לאבד את היכולת לדבר או לשמוע, משום שהעצב הווגאלי שמחבר את מערכת העצבים למיתרי הקול ולאוזן הפנימית עלול להפסיק לתפקד. קשה לבטא מצוקה כשכל המערכת נמצאת במצב של עצירה מוחלטת.

זו לא בחירה מודעת. עבור אנשים עם היקשרות לא-מאורגנת, תגובת הקיפאון יכולה להתרחש באופן אוטומטי בכל פעם שמצב מסוים מרגיש מציף או מאיים. כך הייתה גם אמנדה, אחת המטופלות של פול-הלר, שגדלה בבית שבו אמה התפרצה עליה בזעם שוב ושוב. בכל פעם שזה קרה, אמנדה הייתה פשוט קופאת. היא הפסיקה לזוז, הפסיקה להגיב, עד שאחותה החלה לקרוא לה "הילדה הזומבית". היא לא בחרה בכך – זה היה המנגנון שהגוף שלה פיתח כדי להמשיך להתקיים בתוך הכאוס.

המנגנון הזה דומה למה שקורה לאייל שמביט בפנסי רכב – לא תנועה, לא בריחה, רק קיפאון. פורג'ס מתאר מצב כזה כמעין הכנה לקראת מוות (Porges, 2011). ברור שאין זה מצב שנועד להחזיק מעמד לאורך זמן. הגוף שלנו נועד לתנועה – בין עוררות להרפיה, בין חיבור לבדידות, בין ביטוי עצמי לרגעים של התכנסות. אבל כשחיים תחת איום מתמשך, המעברים הטבעיים האלה משתבשים.

טראומה פוגעת בדיוק בזרימה הזאת. היא גורמת למערכת להיתקע – לפעמים בעוררות-יתר, ולפעמים בקיפאון עמוק. וזהו, אולי, אחד המאפיינים הכואבים ביותר של היקשרות לא-מאורגנת: לא רק שהאדם לא יודע מתי הוא בטוח, אלא שגם כשהוא מזהה סכנה – הוא לא תמיד מסוגל להגיב לה.

התמודדות עם דפוסים לא מאורגנים

החדשות הטובות הן שאפשר להפריד בין מערכת ההיקשרות לבין תגובת ההישרדות, וכשזה קורה — משהו עמוק משתנה. בעבודה עם דפוסי היקשרות לא מאורגנים, בין אם בתוכנו ובין אם אצל מישהו שקרוב אלינו, ניתן ללמוד ליצור תחושת ביטחון פנימית, לפתח חיבור מודע לאנשים בטוחים, ולהחזיר לעצמנו את האפשרות לבחור בתגובה שמקדמת הגנה, חיבור או רגיעה.

התמודדות עם תגובת הקיפאון

כאשר אדם חווה תגובת קיפאון, הצעד הראשון הוא הכרה בכך שמשהו מפחיד הפעיל את המערכת העצבית בעוצמה כזו, עד שהיא כבתה את כל התנועה. במצב הזה, הגוף נוטה להפחית את קצב הנשימה, את רמות האנרגיה, ולעיתים קרובות מופיעות גם תחושות קור, עייפות, דיכאון או ניתוק. נשימה עמוקה עשויה לעזור, אך לעיתים עדיף קודם ליצור תחושת ביטחון – ומשם, הגוף ינשום מחדש באופן טבעי. כל תנועה, אפילו קטנה, יכולה להתחיל לשבור את הקיפאון הזה.

קייטי, מטופלת שעברה טראומות קשות, התחילה את הטיפול עם פול-הלר ממקום שבו לא הייתה לה תחושת גבול כלל. פול-הלר ביקשה ממנה לשבת על הרצפה ולסמן לעצמה מרחב מוגן באמצעות חוט צמר. זה אולי נשמע פשוט, אבל עבור קייטי זו הייתה התחלה חדשה – התחלה של הכרה בזכותה למרחב בטוח. כדי לבדוק איך היא מגיבה כשמשהו מתקרב אליה, הן הסכימו שפול-הלר תגלגל לעברה כדור ספוג. הכדור נע באיטיות, באזהרה מוקדמת. ובכל זאת, ברגע שהוא התקרב, קייטי קפאה. שום דבר דרמטי לא קרה, ובכל זאת הגוף שלה הגיב כאילו הופרה לה הזכות הבסיסית ביותר – הזכות לגבול.

הן התחילו לתרגל יחד תנועות פשוטות של הגנה – הנפת יד, חסימה. בהתחלה זה דרש ממנה מאמץ עצום, אבל לאט-לאט התנועה הפכה לטבעית, אפילו מהנה. היא עברה ממצב של תגובה פסיבית לקיפאון למקום שבו היא מרגישה שהיא מסוגלת לבחור – להדוף, להגן, ליצור גבול. זו הייתה נקודת מפנה בטיפול.

גם ג'יימס, מטופל אחר של פול-הלר, הביא איתו את דפוסי הגוף שנצרבו בו בילדות. הוא היה עובד סוציאלי מסור, חם עם ילדים, אך כשהיה מדובר במבוגרים – ובמיוחד בנשים – משהו בו התרחק. הוא לא הבין למה זה קורה לו. לא הייתה לו היסטוריה של קשרים רומנטיים, אבל הייתה לו חברות קרובה עם גבר בשם רון. כדי לחקור את זה, השתמשנו שוב בכדור – הפעם כדור התעמלות גדול. ג'יימס התבקש לדמיין שהכדור הוא רון, ולשים לב מה קורה לו בגוף כשהכדור מתקרב.

ברגע שהכדור התקרב, גופו של ג'יימס דיבר בקול רם יותר ממנו: זרועותיו נמתחו קדימה, אצבעותיו נפרשו, כאילו הוא מנסה להרחיק מישהו. הוא עצמו לא שם לב. רק כשצפינו יחד במה שקרה, הוא הבחין בכך – ונדהם. "אני לא מבין", אמר, "למה אני דוחה מישהו שאני דווקא רוצה בקרבתו?" התשובה לא הייתה ברורה לגמרי, אבל הגוף זכר. והעבודה שלנו התמקדה בדיוק בזה – לא בלשלוף זיכרון קונקרטי, אלא בזיהוי התחושות, בנוכחות, וביכולת לבחור תגובה אחרת.

באמצעות תרגול חוזר, ג'יימס התחיל לחוות בגוף מה זה אומר לאפשר התקרבות, תוך שמירה על גבול. הוא לא רק למד ליצור מרחב לעצמו – הוא גם התחיל להרגיש שבתוך המרחב הזה יש מקום לחיבור.

תיקון גבולות

הדוגמאות של קייטי וג'יימס מראות כיצד ניתן לגשת לעבודה עם תגובת קיפאון בצורה יצירתית ומעשית. חשוב לזכור שכל גבול שנפגע בילדות – כל חדירה, כל בלבול — ניתן לתקן. בדיוק כמו שהעור שלנו יודע לרפא חתך, גם המערכת האנרגטית והרגשית שלנו יכולה ללמוד לחדש את עצמה.

העור, למעשה, הוא דימוי מצוין לגבולות. הוא גמיש אך שומר, חדיר אבל יודע מתי לסגור. כך גם הגבולות הנפשיים שלנו צריכים לפעול – לא כחומות נוקשות, אלא כקרום חי, שמאפשר גם חיבור וגם הפרדה.

העבודה עם גבולות אינה רק פיזית, אלא גם רגשית, אנרגטית ותרבותית. מרחב אישי משתנה מתרבות לתרבות (Hosie, 2017), אבל כשאנחנו נפגענו בגיל מוקדם, משהו בגבול שלנו מתערער. אולי לא קיבלנו את הזכות לומר לא, אולי לא הייתה לנו האפשרות להתרחק כשמשהו הרגיש לא נכון. כשזה קורה, הגוף לומד לוותר מראש.

שיקום של תחושת הגבול הוא חלק מרכזי בהשבת תחושת הביטחון. ברגע שאנחנו מתחילים להרגיש שיש לנו "עור אנרגטי" שמגן עלינו, משהו משתנה. אנחנו יכולים לצאת אל העולם בתחושת יציבות גדולה יותר, לקחת סיכונים, לבנות קשרים, ולנוע בלי פחד.

גם אם הגבולות שלנו נפגעו, גם אם עבר זמן רב, תמיד אפשר להתחיל לשקם. לפעמים זה מתחיל בכדור רך, חוט צמר, או תרגול של עצירה רגע לפני תגובה אוטומטית. זה לא משנה איך – העיקר להתחיל להרגיש, ושוב לבחור.

עזרה לאחרים

אולי אינך מזדהה בעצמך עם דפוס היקשרות לא מאורגן, אבל ייתכן שיש אנשים בחייך שחיים עם דפוס כזה. אם את/ה רוצה לעזור להם לחוש ביטחון, יש כמה דברים שאפשר להתחיל לנסות כבר עכשיו. אלו אינם כללים נוקשים או שיטות טיפול, אלא דרכים פשוטות שיכולות לחולל שינוי משמעותי בקשר. ואם את/ה עצמך נושא/ת את הדפוס הזה – אולי תוכל/י לבקש בעדינות מאנשים שקרובים אליך לנסות לנהוג כך כלפיך.

תקשורת פשוטה וברורה: נתחיל בתקשורת. אנשים עם היקשרות לא מאורגנת גדלו לעיתים בסביבה שבה המסרים שקיבלו היו מבלבלים, לעיתים אפילו סותרים. לכן, שפה פשוטה, ישירה וברורה חשובה במיוחד. כאשר אדם כזה מרגיש מוצף, מבולבל או קפוא, מוטב להציע לו מעט מאוד אפשרויות – שתיים או שלוש בלבד. גם אם מדובר בהחלטות יומיומיות, כמו איפה לאכול, יותר מדי אפשרויות עלולות להציף. ואם מדובר בילדים, חשוב להשתמש במילים שמובנות לגילם.

הקפדה על טון הדיבור: גם הקול שלך משפיע. לא רק מה שאת/ה אומר/ת, אלא איך. טון רך, עם מוזיקליות טבעית, עוזר להעביר מסר של ביטחון. קול חד, חדגוני או חזק מדי עלול להיתפס כמאיים, גם בלי כוונה. כשאנו מרגישים בטוחים, הקול שלנו נוטה להיות חם, זורם ומחובר. וכשאנחנו כועסים, הוא משתנה – לעיתים נהיה צורמים, חדים, או רועמים. השינויים האלה, שמטרתם הביולוגית להתריע על סכנה, עלולים להפעיל אצל אנשים רגישים את כל מערכות ההגנה. לכן, כשמדובר בקשר חשוב – כדאי לשים לב לא רק למה שנאמר, אלא גם איך זה נאמר.

תרגל/י מגע בטוח: מגע הוא עוד ערוץ לתקשורת עמוקה. מגע בטוח, מכבד ומודע לגבולות, עשוי להעביר תחושת ויסות ורוגע בצורה ישירה יותר ממילים. חיבוק מלא, עמוק, כזה שבו הבטן נוגעת בבטן, יכול לעיתים להרגיע כמו שיחה ארוכה. אך חשוב להרגיש יציבות פנימית לפני שמשתמשים במגע. אם את/ה עצמך מוצף/ת או חסר/ת ויסות, עדיף קודם להירגע ואז לגשת. אנשים חשים את האנרגיה בגופך – היא מועברת בלי מילים (Wood, 2012). לעיתים אני מתחילה פשוט בלשבת ליד מטופל, להרגיש את הנוכחות שלו. רק לאחר מכן, אם הוא מסכים, אני נוגעת – בעדינות, בקצב שלו, תוך הקשבה תמידית למה שמתאים לו.

התבונן/י באחרים (והשתמש/י בהבעות פנים) עם נדיבות-לב (Kindness): גם הבעות הפנים שלך משדרות תחושת ביטחון או איום. העיניים בפרט, כפי שהוזכר בחלק על היקשרות בטוחה, המבט הקורן (Beam Gleam), המבט החם, הפתוח, זה שכולל הערכה אמיתית, רוך, עדינות – הוא אחד המסרים הכי מרגיעים שאנחנו יכולים להעביר. אבל חשוב לזכור – לא כל אדם פנוי מיד לקשר עין. בושה יכולה לגרום להימנעות, ולכן לפעמים נדרש זמן עד שמבט כזה יוכל להתקבל באמת.

אם את/ה חיה עם דפוס היקשרות לא מאורגן, אולי זה נשמע כמו הרבה דרישות מהסביבה. אבל זה גם פתח לתקווה – יש מה לעשות. אנשים יכולים ללמוד לשדר ביטחון, ואת/ה יכול/ה ללמוד לזהות מתי משהו מרגיש בטוח באמת. אפשר לבקש, אפשר לתרגל, ואפשר לאט-לאט לגדול לתוך תחושת חיבור שהיא לא רק מתסכלת או מאיימת – אלא גם מזינה.

בחלק הבא מופיע תרגול נוסף – אם הוא מרגיש כרגע חזק מדי, מותר לדחות אותו. כשיהיו יותר משאבים פנימיים, תמיד אפשר לחזור. ובינתיים, אולי פשוט לזכור: גם כשדפוס ההיקשרות מרגיש מקובע, עמוק, או בלתי-ניתן לשינוי – יש דרכים עדינות להחזיר לעצמנו את האפשרות להיות בקשר בטוח, עם אחרים ועם עצמנו.

קריאת הפרק הזה אולי עוררה בך לא מעט תחושות. אם כך, זכור/י להיות עדין/ה עם עצמך, ואל תשפוט/י את עצמך בחומרה. היקשרות לא מאורגנת נפוצה הרבה יותר משניתן היה לצפות. הפסיכולוג הקליני והסופר דיוויד וולין ציין כי מטפלים רבים חווים סוג כלשהו של היקשרות לא מאורגנת לא מעובדת, לפחות במצבים מסוימים, כך שאם את/ה מזדהה עם סגנון היקשרות זה, את/ה בחברה טובה (Wallin, 2014). לא משנה מי את/ה, היקשרות לא מאורגנת עשויה להיות מורכבת ומתסכלת לכל הצדדים המעורבים, ולכן מומלץ להתקדם בצעדים קטנים ולעבוד תחילה עם אנשים ומצבים שנראים לך ניתנים לניהול. אסוף/י סביבך אנשים שיהיו בעלי ברית אמיתיים, והשקיע/י בטיפוח הקשרים הללו ככל שתוכל/י. הסתמכות על מערכת תמיכה בטוחה היא חיונית ללמידה כיצד לווסת את עצמך טוב יותר ולהשיב לעצמך את תחושת ההיקשרות הבטוחה שהיא זכותך מלידה.

את/ה יכול/ה ללמוד את המיומנויות הללו. את/ה יכול/ה ללמוד לווסת את עצמך ולווסת יחד עם אחרים. את/ה יכול/ה ללמוד להרגיש בטוח/ה. את/ה יכול/ה לחצות את הגשר בחזרה להיקשרות בטוחה.

שאלות להערכת דפוס היקשרות לא-מאורגן

• האם את/ה תופס/ת מערכות יחסים אינטימיות כמסוכנות?
• האם את/ה לפעמים קופא/ת או משותק/ת בקשרים עם אחרים – רגעים שבהם את/ה מרגיש/ה שאינך יכול/ה לזוז בשום כיוון?
• האם את/ה מתקשה לעיתים קרובות עם מסרים סותרים מאנשים אחרים (למשל, "בוא/י לפה, תתרחק/י")?
• האם את/ה חווה לפעמים פחד בלתי מוסבר כאשר את/ה מגיע/ה לרמת אינטימיות מסוימת עם אחרים?
• כאשר אחרים מתקרבים אליך באופן בלתי צפוי, האם את/ה מגיב/ה בתגובת בהלה מופרזת?
• האם אנשים טענו כלפיך שאת/ה שולט/ת מדי?
• האם את/ה מצפה לעיתים קרובות שהגרוע מכל יקרה במערכות יחסים?
• האם את/ה מרגיש/ה שמערכות יחסים קרובות עלולות לעורר בך חוסר איזון רגשי שקשה לך להתמודד איתו?
• האם את/ה מתקשה להרגיש בטוח/ה עם בן/בת הזוג שלך, גם כשחלק גדול ממך יודע שאפשר לסמוך עליהם?
• האם את/ה נוטה להתנתק, לחוות ניתוק רגשי (דיסוציאציה), או להרגיש מבולבל/ת במערכות יחסים?
• כשמדובר במערכות יחסים קודמות, האם את/ה מתקשה להיזכר בהן או לדבר על הרגשות שחווית בהן?
• האם את/ה חווה לעיתים חסימות זיכרון משמעותיות – תקופות זמן או אירועים חשובים שאינך זוכר/ת?
• האם את/ה חווה מעברים חדים ובלתי צפויים במצב הרגשי שלך (למשל, מעבר פתאומי משמחה ואושר לפחד וכעס)?
• כאשר את/ה מופעל/ת רגשית, האם את/ה מרגיש/ה לחץ או בלבול מול הוראות מורכבות או סיטואציות מסודרות ומובנות?
• האם את/ה מרגיש/ה לפעמים שאינך מסוגל/ת לפתור בעיות ושהן נועדו להכשיל אותך?
• האם חווית כמיהה עמוקה להתחבר לאחרים ואז, באופן בלתי מוסבר, רצון עז להתרחק מהם?

מאמר זה מציג תקציר ותובנות מתוך הפרק הרביעי בספר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" מאת דיאן פול-הלר (Heller, 2019), אך אינו תחליף לקריאתו המלאה. מומלץ למי שמתעניין להעמיק בנושא לעיין בספר המקורי או להשתתף בסדנאות שהיא מציעה.

מקורות

Bakermans-Kranenburg, M. J., Van IJzendoorn, M. H., Mesman, J., Alink, L. R., & Juffer, F. (2008a). Effects of an attachment-based intervention on daily cortisol moderated by dopamine receptor D4: A randomized control trial on 1-to 3-year-olds screened for externalizing behavior. Development and psychopathology, 20(3), 805-820.

Bakermans-Kranenburg, M. J., Van IJzendoorn, M. H., Pijlman, F. T., Mesman, J., & Juffer, F. (2008b). Experimental evidence for differential susceptibility: dopamine D4 receptor polymorphism (DRD4 VNTR) moderates intervention effects on toddlers' externalizing behavior in a randomized controlled trial. Developmental psychology, 44(1), 293-300.

Behrens, K. Y. (2016). Reconsidering attachment in context of culture: Review of attachment studies in Japan. Online Readings in Psychology and Culture, 6 (1), 7.

Belsky, J., Bakermans-Kranenburg, M. J., & Van IJzendoorn, M. H. (2007). For better and for worse: Differential susceptibility to environmental influences. Current directions in psychological science, 16(6), 300-304.

Bernard, K., Dozier, M., Bick, J., Lewis-Morrarty, E., Lindhiem, O., & Carlson, E. (2012). Enhancing attachment organization among maltreated children: Results of a randomized clinical trial, Child Development, 83(2), 623-636.

Cyr, C., Euser, E. M., Bakermans-Kranenburg, M. J., & Van IJzendoorn, M. H. (2010). Attachment security and disorganization in maltreating and high risk families: A series of meta-analyses, Development and Psychopathology, 22, 87–108.

Firestone, L. (2013). Disorganized attachment: How disorganized attachments form & how they can be healed. Psychalive.

George, S., & Solomon, J. (2008). The caregiving system: A behavioral systems approach to parenting. In J. Cassidy & P.R. Shaver (Eds.), Handbook of attachment: Theory, research and clinical applications (2nd ed., pp.833-856). New York: McGraw-Hill.

Hazen, N., Sydnye, D.A., Christopher, C., Umemura, T., & Jacobvitz, D. (2015). Very extensive nonmaternal care predicts mother–infant attachment disorganization, Development & Psychopathology, 27(3): 649-661.

Heller, D. P. (2019). The power of attachment: How to create deep and lasting intimate relationships. Sounds True.

Hesse, E., & Main, M. (2006). Frightened, threatening, and dissociative behavior in low-risk samples: Description, discussion and interpretations, Development and Psychopathology, 18, 309-343.

Hesse, E., & Main, M. (2000). Disorganized infant, child, and adult attachment: Collapse in Behavioral and attentional strategies, Journal of the American Psychoanalytic Association, 48(4), 1097-1127.

Hosie, Rachel. (May 2, 2017). How Personal Space Boundaries Vary in Different Countries. Independent.

Iles, J. E., Rosan, C., Wilkinson, E., & Ramchandani, P. G. (2017). Adapting and developing a video-feedback intervention for co-parents of infants at risk of externalising behaviour problems (VIPP-Co): A feasibility study. Clinical child psychology and psychiatry, 22(3), 483-499.

Juffer, F., Bakermans-Kranenburg, M. J., & Van Ijzendoorn, M. H. (2018). Video-fedback intervention to promote positive parenting and sensitive discipline. Handbook of attachment-based interventions. New York: Guilford.

Levine, P., Porges, S., & Phillips, M. (2015). Healing trauma and pain through polyvagal science and its interlocking somatic interventions. Healing trauma and pain through polyvagal science: an e-book, Copyright.

Liotti, G. (2004). Trauma, dissociation, and disorganized attachment: three strands of a single braid. Psychotherapy: Theory, research, practice, training, 41(4), 472-486.‏

Lyons-Ruth, K., & Jacobvitz, D. (2008). Attachment disorganization: Genetic factors, parenting contexts, and developmental transformation from infancy to adulthood. In J. Cassidy & P.R. Shaver (Eds.), Handbook of attachment: Theory, research and clinical applications (2nd ed., pp.666-697). New York: McGraw-Hill.

Main, M., & Hesse, E. (1990). Parents' unresolved traumatic experiences are related to infant disorganized attachment status: Is frightened and/or frightening parental behavior the linking mechanism? In M.T. Greenberg, D. Cicchetti & E.M. Cummings (Eds.) Attachment in the Preschool Years (pp.161-181), Chicago: University of Chicago Press, p.163.‏

Main, M., Hesse, E., & Hesse, S. (2011). Attachment theory and research: Overview with suggested applications to child custody, Family Court Review, 49(3), 426-463

Main, M., & Solomon, J. (1986). Discovery of an insecure-disorganized/disoriented attachment pattern.‏ In T. B. Brazelton & M. W. Yogman (Eds.), Affective development in infancy (pp. 95–124). Ablex Publishing.

Main, M., & Stadtman, J. (1981). Infant Response to Rejection of Physical Contact by the Mother, Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 20(2): 292-307.

Manassis, K., Bradley, S., Goldberg, S., Hood, J., & Swinson, R. P. (1994). Attachment in mothers with anxiety disorders and their children, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 33, 1106 –1113.

McMahan True, M., Pisani, L., & Oumar, F. (2001). Infant–mother attachment among the Dogon of Mali. Child development, 72 (5), 1451-1466.

Negrão, M., Pereira, M., Soares, I., & Mesman, J. (2014). Enhancing positive parent–child interactions and family functioning in a poverty sample: a randomized control trial. Attachment & human development, 16(4), 315-328.

Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorimotor approach to psychotherapy (norton series on interpersonal neurobiology). WW Norton & Company.‏

Payne, P., Levine, P. A., & Crane-Godreau, M. A. (2015). Somatic experiencing: using interoception and proprioception as core elements of trauma therapy. Frontiers in psychology, 6, 93.

Pereira, M., Negrão, M., Soares, I., & Mesman, J. (2014). Decreasing harsh discipline in mothers at risk for maltreatment: a randomized control trial. Infant mental health Journal, 35(6), 604-613.

Porges, S. (2011). The Polyvagal Theory with Stephen Porges, PhD. interview by David Van Nuys, Shrink Rap Radio, (265).

Schuengel, C., Bakermans-Kranenburg, M. J., & Van IJzendoorn, M. H. (1999). Frightening maternal behavior linking unresolved loss and disorganized infant attachment. Journal of consulting and clinical psychology, 67 (1), 54-63.

Siegel, D. J. (1999). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are. Guilford Publications.

Solomon, J., & George, C. (2011). The Disorganized Attachment-Caregiving System. In Judith Solomon & Carol George (Eds.), Disorganized attachment & caregiving (pp. 25–51), NY: Guilford Press.

Stein, A., Woolley, H., Senior, R., Hertzmann, L., Lovel, M., Lee, J., ... & Fairburn, C. G. (2006). Treating disturbances in the relationship between mothers with bulimic eating disorders and their infants: a randomized, controlled trial of video feedback. American Journal of Psychiatry, 163(5), 899-906.

Van der Kolk, B. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. New York, 3.‏

Van IJzendoorn, M.H., Schuengel, C., Wang, Q. & Bakermans-Kranenburg, M.J. (2022). Improving parenting, child attachment and externalizing behaviors: Meta-analysis of the first 25 randomized controlled trials on the effects of Video-feedback Intervention to promote Positive Parenting and Sensitive Discipline. Development & Psychopathology, 1-16.

Wallin, D. (2014). Because connection takes two: The analyst’s psychology in treating the "connection-resistant" patient. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 9(3), 200-207.

Wood, P. (2012). SNAP: Making the most of first impressions, body language, and charisma. New World Library.

Yagmur, S., Mesman, J., Malda, M., Bakermans-Kranenburg, M. J., & Ekmekci, H. (2014). Video-feedback intervention increases sensitive parenting in ethnic minority mothers: a randomized control trial. Attachment & human development, 16(4), 371-386.

ואן דר קולק, בסל. (2021 [2014]). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.

להב, יעל; קלארמן, מיכל. (30 במאי 2019). חוויה סומטית: שימוש בתחושות הגוף בטיפול בטראומה. פסיכולוגיה עברית.