עמוס פריבס
בין פרויד לפורנו
תשע פנטזיות על אהבה
פרדס
אנחנו רואים סקס בכל מקום. מיניות מעצבת בדרכים סמויות וגלויות היבטים רבים מאוד בתפיסת המציאות שלנו, והיא שלובה באזורים רבים בתוכנו. הספר הזה מציע ניסיון להבין אותה. מוצגות בו אפשרויות לפתרון בעיות שקשורות למיניות, כאלה שהפסיכולוג הקליני עמוס פריבס נתקל בהן בקליניקה שלו. בין היתר, הוא עוסק בתחושות של דחייה ומשיכה, מיניות בטריטוריה מונוגמית, התמכרות לפורנו ופנטזיות שנדמה שאי אפשר לממש, חוויות הטרוסקסטואליות והומוסקסואליות וביטויים ישירים ועקיפים של משאלות ארוטיות. פריבס מסמן גרעין משותף לדילמות מיניות שנראות שונות מאוד זו מזו. בלשון בהירה ובנימה אמפתית הוא מעמיק ודן בסוגיות מורכבות, וגם מציע פתרונות.
פריבס כותב: "הספר הזה מבקש להעשיר בצורות שונות את הרשת האסוציאטיבית שהקורא טווה סביב מיניות. לכן בחרתי לכרוך בו יחד תחושות של אנשים שעוזבים ותחושות של אנשים שנעזבים, סיפורים שמעוררים בנו אמפתיה וסיפורים שמעוררים בנו גועל, חוויות הטרוסקסואליות והומוסקסואליות וביטויים ישירים ועקיפים של משאלות ארוטיות. שכן אני מאמין שיש ערך ועניין בסימון של קשרים מפתיעים בין חוויות ארוטיות שנראות שונות, וגם בהצבעה על הבדלים בין חוויות שנראות דומות."
עמוס פריבס הוא פסיכולוג קליני שחי בתל אביב עם בת זוגו וילדיהם. בשנים האחרונות התפרסם באתר "הארץ" בלוג בשם "חקירות פנים" מפרי עטו. קטעים ממנו שזורים בפרקי הספר הזה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
הפנטזיה האדיפלית
בין קנאה רכושנית לסקס עם זרים מסתוריים
״שפרויד ילך להזדיין. אחרי מה שהרגע אמרת לי,
אני מפחד להתקשר לאמא שלי בטלפון.״
פול ויטי
א׳, בת 40 : ״אחרי שנים של חיים כהטרו בזוגיות ממושכת, התאהבתי באישה היא הייתה המרצה שלי בחוג, לסבית מוצהרת, ועזבתי בשבילה .את בעלי. אין ספק שהיא מאוד אוהבת אותי, אבל יחד עם זה אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שהיא האישה הראשונה שאני שוכבת איתה, ולה יש ניסיון מיני מפותח. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על נשים אחרות שהיא שכבה איתן. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שבגלל חוסר הניסיון שלי המאהבות הקודמות שלה היו יותר טובות ממני במיטה, והיא נהנתה איתן הרבה יותר. ההתעסקות בזה גורמת לי להירתע ממנה מאוד ולהתקשות לסמוך עליה, למרות ההכחשות של בת הזוג שלי. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיא אולי מתגעגעת לסקס שהיה לה ולתקופות הפרועות יותר בעברה, וזה מפריע לי מאוד להתקרב אליה."
פעמים רבות שזורות בחוויות הרומנטיות שלנו צורות עדינות של אשליה. אחת מהאשליות הכי נפוצות היא התחושה שהקשר הזוגי שלנו הוא חוויה ייחודית וחסרת תקדים עבור שני הצדדים. בני זוג מאוהבים חולקים כמעט תמיד רגע אינטימי שבו הם מגלים בהתרגשות זה לזה שבעיניהם הקשר הזוגי הנוכחי הוא אירוע חד–פעמי ושככה הם אף פעם לא הרגישו. קל אפוא להבין מדוע מחשבות על ההיסטוריה המינית של השותפים הרומנטיים שלנו מערערות אותנו, שכן באופן בלתי נמנע הן סודקות את האשליה הזו ומעוררות בנו תהיות באשר לרגעי התשוקה שבני הזוג שלנו חלקו עם מאהבים קודמים.
הפסיכואנליטיקאי האנגלי רונלד בריטון מסביר את הנטייה של בני האדם להשוות ללא הרף את חוויותיהם המיניות לאלו של אחרים, דרך פרשנות מקורית לתסביך אדיפוס המפורסם. בדומה לפרויד, הוא רואה בדרמה האדיפלית, שבה מתעוררות בילד פנטזיות רומנטיות קנאיות בנוגע לדמויות ההוריות, את אחד האירועים המכוננים בחיינו. אולם הוא מתייחס אליה באופן רחב מזה שבו מתייחסת אליה התפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית. לדבריו, הקושי שלנו להתמודד עם הגילוי שהורינו הם יצורים מיניים אינו נובע רק מכך שהוא משנה את יחסנו לגופנו או לגופם, אלא גם מכך שהוא מעמת אותנו עם ההבנה שאיננו מרכז עולמם של המבוגרים, ושהם מקיימים ביניהם קשרים אינטימיים שאיננו יכולים להשתלב בהם ולהבין אותם. בריטון מתאר איך מעורר בנו הגילוי הזה תערובת של התרגשות ארוטית, קנאה ועלבון, ואיך הוא גורם לנו לטפח פנטזיות בנוגע למה שמתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של חדר השינה.
לאחרונה הראתה הפסיכולוגית יפעת איתן–פריסקו שדינמיקות דומות מתרחשות גם במשקי בית שבהם לא מתקיים המודל הזוגי המסורתי. בספרה המשולש החדש ־ על חוויות אדיפליות במשפחות חד–מיניות (פרדס, 2023) היא מתארת כיצד נרקמים במשפחות מסוגים שונים יחסים כמו זוגיים בין הילד לדמות המגדלת, ואיך החשיפה של הילד לעולם האינטימי הנסתר של אותה דמות מעוררת בו תחושות אדיפליות של קנאה והתרגשות. במילים אחרות, נראה שמחשבה ילדית שלפיה קיימת צורה מסוימת, בוגרת וחשאית, של עונג ארוטי, שנותרת תמיד מחוץ להישג ידנו או שוכנת מאחורי דלתות שסגורות בפנינו, היא חלק בלתי נפרד מהעולם הדחפי שלנו בלי קשר למבנה המשפחתי שגדלנו בו.
אל מול מטפלים מראשית המאה הקודמת, שתיארו כיצד גורם העיסוק בתכנים האדיפליים לתחושות קיצוניות של חרדה ואשמה בענייני מיניות, מציע בריטון מופע מודרני יותר, שקושר בין הדרמה האדיפלית לפנטזיונריות. הוא מתאר את הפנטזיונר האדיפלי כמי שנאחז בחלומות מתסכלים על צורות נסתרות של התענגות שאינן בהישג ידו, ומסביר כיצד ממשיכות הפנטזיות הילדיות שטיפח לגבי מיניות רחוקה ונסתרת ללוות אותו לאורך השנים, ואיך הן גורמות לו להרגיש שאי–אפשר לאהוב אותו או להימשך אליו בעוצמה רבה כמו אל אחרים. בשיר מפורסם שזכה לכותרת "שיר קדמשנתי", מתארת יונה וולך איך ברגע רופף שלפני ההירדמות עולה במוחה המחשבה האדיפלית הרודפנית שהמיניות שלה ילדותית, בנאלית, עייפה ומשעממת, ואילו במקום אחר, בין מבוגרים מיומנים ועלומים, נרקם משהו מסעיר ואמיתי יותר:
רוֹמְזִים לָנוּ שיֵּש סכְּס אַחֵר.ֶֶ
טוֹב שׁמִּישׁהוּ יוֹדֵעַ עַל זה.ֶֶֶ
אִם יֵשׁ סכְּס אַחֵר, הֲֶ
בִיאוּהוּ לְכָאן וְנֵדָעֵהוּ נְ
דַבֵּר גְלוּיוֹת יֵשׁ אוֹ אֵין.
שֹכְּבָר אֲנַחְנוּ עֲיֵפִימְאֹד מִֶ
נָשֵׁינוּ וִידִידוֹתֵינוּ הַבְּתוּלוֹת וְכָּל
- פרסומת -
ֶהַזְּמַן מַרְאִים לָנוּ בִּתְמוּנוֹת ש
באמת יֵשׁ מַשׁהוּ אַחֵר וְגַם אֲֶֶֶֶ
נַחְנוּ מַרְגִּישִׁים שׁזּה לאֹ סְתָם.ֶֶ
וְאִם יֵשׁ סכְּס אַחֵר בְּעוֹלָםֶ
אַחֵר נָשִׁים חֲדָשׁוֹת וְיוֹדְעוֹת לָ
מָּה לאֹ יָבִיאוּ כַּמָה לְ
לַמֵּד את נשֵָׁינוּ הַיְגֵעוֹת וְאוֶּ
לַי יִפְתְּחוּ גַּם את הַגְּבוּלוֹת כְֶּ
שׁאֲנַחְנוּ עֲיֵפים ונחְנָקימְאֹד.ֶֶ
באופן טבעי, מערכות יחסים זוגיות, שתכנים פסיכולוגיים, מיניים ומשפחתיים שלובים בהן יחד, מפגישות אותנו שוב ושוב עם אותו חשש אדיפלי שיש צורות של אינטימיות שאיננו יכולים להשתלב בהן. תחושת הנחיתות הזו יוצרת דפוס ייחודי מאוד של קנאה. שכן המחשבה שלבן הזוג שלנו או לאנשים שמקיפים אותו יש מיומנויות ארוטיות שחסרות לנו, מובילה אותנו לא רק לדאוג למקומנו בקשר, אלא גם להרגיש תחושות נחיתות וכעס על בן הזוג. במילים אחרות, אנחנו מקנאים לבני הזוג שלנו ומפחדים שיעזבו אותנו, אבל בד בבד גם מקנאים בהם על שבתקופות אחרות, עם אנשים אחרים, הצליחו להתנהל בצורה משוחררת יותר מאיתנו.
טשטוש הגבולות בין העצמי לאחר, שבא לידי ביטוי בשילוב שני סוגי הקנאה האלה, מוזכר בספר הזה בכמה הקשרים. שכן בלא מעט מערכות יחסים זוגיות משקפים חיכוכים בין הצדדים מצב שבו חלקים בחוויה הרגשית שליחיד קשה להכיר בקיומם, משויכים לבן הזוג. כלומר, כדי להתחמק ממתיחות פנימית שנוצרת למול תוכן נפשי או מצב רגשי מסוים, בוחר האדם בן זוג שיאפשר לו מגע עקיף ומאיים פחות עם אותם תכנים ומצבים. כך, למשל, פעמים רבות יחשוף טיפול זוגי חוויה של חולשה נסתרת המקננת גם במי שנחשב הצד המתפקד במערכת היחסים, שמבקר את בן זוגו על כך שהוא דיכאוני או פגיע מדי; או משאלות דחפיות פראיות כמוסות גם בנפשו של זה שנחשב המתון והמיושב בקשר, שמרבה להתלונן על האימפולסיביות של השני. גם במקרה של שואלת השאלה, שמתארת צד אחד בזוגיות כתאוותני ומנוסה מבחינה מינית ואת השני כחרד ובתולי, סביר להניח שהמציאות מורכבת יותר והמתח הזוגי משקף גם כאן קונפליקטים פנימיים מסובכים. במילים אחרות, הקושי של השואלת להכיר בפנטזיות שלה עצמה באשר למיניות פרועה מחוץ לקשר הזוגי, מוביל אותה לעיסוק עיקש בהיסטוריה הרומנטית של בת הזוג שלה ולמחשבות על מפגשים מיניים סוערים שזו חוותה עם מאהבות קודמות. במובן הזה, העיסוק האובססיבי באקטים ארוטיים שהתרחשו במקומות ובזמנים אחרים אינו נובע רק מתחושות נחיתות ומחרדת נטישה, אלא גם מתשוקה ומסקרנות שמעורר סקס שמתקיים מחוץ למרחב הידוע והמוכר.
מעניין לחשוב איך מושפע הדפוס הכללי המתואר כאן מהעובדה שמדובר בזוגיות גאה. גם אצל זוגות הטרוסקסואליים עשויה הדינמיקה הזוגית לבטא מתחים פנימיים אישיים. האם העובדה ששני בני הזוג הם מאותו מגדר וקל להם יותר להבחין בנקודות של דמיון והשוואה ביניהם, משפיעה על יכולתם להשתמש במרחב הזוגי כדי לבטא או לייצג היבטים שקשה להכיר בהם בחוויה הפרטית? אצל חלק מהזוגות החד–מיניים שטיפלתי בהם התאפיינה תחילת הטיפול בהבחנה ברורה בין הצדדים: אחד מהם ייצג עמדה מינית מתירנית ופתוחה יותר, והשני תפיסה שמרנית ונוקשה. ככל שהתקדם הטיפול, נתגלה שקו הגבול מטושטש הרבה יותר משנדמה בהתחלה, ולמעשה פחדים, עכבות ומשאלות משני הסוגים קיימים בשני בני הזוג. מדובר בדפוס מסוים, שהופיע במקרים ספורים בלבד, ובכל זאת זו שאלה שמעניין לחקור באופן מסודר. בפרט לאור הלגיטימציה הממסדית המבורכת שזוכות לה סוף–סוף מערכות יחסים גאות.
כך או כך, כדי להיפטר ממחשבות טורדניות על מיניות שמתרחשת או התרחשה בין בני הזוג שלנו לאחרים, צריך להכיר בתפקיד שממלאת התאווה האדיפלית לסקס אחר במחשבות הללו. כלומר, כדי לקנא פחות, השואלת צריכה לבוא במגע עם כמיהתה לארוטיקה חבויה ואסורה שמתרחשת תמיד בין אנשים אחרים או במקום אחר, כאלה שרחוקים תמיד מרחק מתסכל ממנה.
ד', בן 29 : ״מאז ומתמיד ידעתי שאני נמשך לגברים, אבל גדלתי במשפחה מאוד שמרנית, והמסלול הבורגני היה מותווה עבורי כבר מהתחלה ־ משפחה של גבר, אישה וילדים. אם להודות על האמת, לא הצלחתי לשרוד במסלול הזה, ואף פעם לא התמדתי במערכות יחסים ארוכות. לפני שנה בערך נפטר אבי, והמוות שלו שחרר אצלי מחסום שתמיד היה, ויצאתי מהארון. אומנם בצנעה יחסית, עוד לא נחשפתי מול המשפחה, אבל בעולם החברתי שלי כולם יודעים. מלא תשוקה הסתערתי על עולם הגייז, ואפילו הכרתי בחור מושלם והתאהבתי בו, אלא שהוא דורש קשר שיש בו בלעדיות וזאת בעצם הבעיה שלי ־ עוד לפני שהספקתי ליהנות עד הסוף מהסטטוס החדש, מצאתי את עצמי מחויב למערכת יחסים מונוגמית. אני אוהב להיות מאוהב, אבל מרגיש שאני מפסיד המון, חושב ללא הרף על ריגושים מיניים שהייתי יכול לחוות, ושואל את עצמי אם זאת לא טעות להתחייב לקשר הראשון. אולי אם הייתי 'חוגג' יותר את החופש שלי או מתנסה יותר עם אחרים הייתי מרגיש אחרת, אבל כרגע אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה שאני מפסיד כשאני 'מתמתן' או מתמסד מהר מדי ."
גם בשאלה הזו נוכח תסכול שמהדהדת בו פנטזיה על מיניות אחרת. פעמים רבות אנחנו מרגישים שמערכת היחסים שלנו מספקת לנו בנדיבות קשת רחבה של צרכים רגשיים ואין לנו עניין לוותר עליה, ולצד זאת אנחנו נאבקים במשיכה מתמדת לטריטוריות ארוטיות שנמצאות מחוץ לקשר הזוגי ומהלכות עלינו קסם פתייני שקשה לנו לעמוד בפניו. כך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושב מול הפיצול המתסכל בין הבטוח, האהוב, המשפחתי והמוכר לבין המאיים, הזר והמושך. אפשר לומר ששתי השאלות שמובאות כאן מציגות צדדים שונים של אותו פיצול ושל האופן שבו מעוררות בנו המחשבות על מיניות רחוקה ואחרת תערובת מסובכת של התרגשות, קנאה, סקרנות ורגשי נחיתות.
עם זאת, אחד ההבדלים המשמעותיים בין השאלות הוא שבמקרה הזה מנוסחת גם תהיה קונקרטית שכדאי להתייחס אליה: עד כמה כדאי לנו ללכת ולחפש סקס אחר? האמת, קשה לומר. פילוסופים ומטפלים חלוקים בשאלה איך צריך להתייחס לדחף המתמיד של אנשים לחקור טריטוריות ארוטיות חדשות. את הגישה הראשונה אפשר לתמצת באמירה הידועה של חז״ל בנוגע לאיבר המין: ״משביעו ־ רעב, ומרעיבו ־ שבע״. במילים אחרות, הניסיון להשתמש במיניות כדי לחוש בטוח, נחשק או אהוב יותר, רק מגביר את תחושת המחסור שלנו וגורם לנו לצלול עוד ועוד במורד הספירלה ולחפש את אותו סקס אחר שנשאר לעולם מחוץ להישג ידינו. ומכיוון שהמרדף אחרי ריגושים מיניים חדשים יכול להימשך לנצח, ללא נקודת רוויה ברורה, כדאי לנסות מראש להימנע ממנו. במילים אחרות, כדי לייצב את הדימוי העצמי ואת מערכות היחסים שלנו, עלינו ללמוד לצנזר ולווסת את דחפינו הארוטיים, שכן הם לעולם לא יוכלו להעניק לנו משענת גופנית או רגשית יציבה.
למול התפיסה הנזירית הזו ניצב הרעיון הטנטרי (וכן תפיסות באשר לאהבה ומיניות שאפיינו את תרבות הנגד שהתפתחה בארצות הברית בשנות השישים). לפי הגישה הזו, להצפה דחפית יכול להיות אפקט משחרר דווקא. באופן מעניין, התעמקות בתפיסות המתירניות הללו וביחסן לביצוע של אקטים מיניים שונים עם הרבה שותפים במקביל, חושפת נקודות דמיון מפתיעות בינן לבין סוג של טיפול בהפרעות חרדה שמכונה ״טיפול בחשיפה״. טיפול פסיכולוגי זה מבוסס על ההנחה שמגע מובנה ומתמשך עם גירוי מאיים מסייע לנו לפתח בהדרגה דרכים חדשות להתמודד עם החרדה שהוא מעורר בנו. באופן דומה, טוענות תפיסות של מיניות אלטרנטיבית שמקדמות אידיאל של אהבה חופשית, כי התנסויות ארוטיות מגוונות יכולות לשנות בהדרגה את המשמעות הנפשית של האקט המיני עבורנו, ולשחרר אותנו מהיבטים מערערים שלו כמו תחושות סירוס או תאווֹת רכושניות כלפי השותפים הרומנטיים שלנו. כלומר, דרוש לנו דווקא ריבוי של אינטראקציות מיניות כדי שנוכל להיבהל פחות מהדחפים המתעוררים בנו, לבסס תחושת בעלות על עולמנו היצרי ולחקור אותו בצורה רחבה ופתוחה יותר.
אף שהגישות האלה הפוכות לכאורה, שתיהן מתארות מעין התפכחות שאמורה להוביל את האדם להפסיק להשתמש במיניות כדי לתחזק היבטים שונים בעולמו הרגשי. גם ברבות מהתפיסות הפסיכולוגיות הפופולריות בימינו, שיחסן למיניות שונה לכאורה מיחסן של הגישה הנזירית והתפיסה הטנטרית, ניכרת שאיפה לנסות לשחרר את המטופל מהנטייה לייחס למיניות משמעויות סמליות מסוימות. לסיכום, נראה שגישות פילוסופיות וטיפוליות שונות מאוד זו מזו מכירות כולן בכך שיש תפקידים רגשיים שלא כדאי שהמיניות תמלא, גם אם הן חלוקות באשר למידה שבה תורמים או מפריעים האקטים המיניים עצמם לשחרור מאותן פנטזיות ארוטיות בעייתיות.
אבל איך אפשר לאפיין את התכנים המיניים שרודפים אותנו, אלה שמהם צריך להשתחרר? נראה שהפנטזיות המיניות הכי מתסכלות קשורות לרצון שלנו לחוות את עצמנו כיצורים מיניים.
שכן חלק גדול מההנאה שהאקט המיני מסב לנו קשור לאופן שבו הוא מאשש היבטים ״גבריים״ או ״נשיים״ בזהות שלנו ונוטע בנו תחושה של פוטנטיות. במילים אחרות, אנחנו זקוקים למין בין השאר כדי שנוכל לחוות את עצמנו כמבוגרים מושכים שיש להם יכולת לעורר באחרים ריגוש ארוטי ולחוות כזה בעצמם. בהקשר הזה מעניין לראות ששני השואלים קושרים בעצמם, ברגישות ובחוכמה, בין עיסוק במיניות שמתרחשת בין אחרים או עימם, לבין הצורך לחוות את הזהות המינית שלהם עצמם כמגובשת ויציבה יותר. אפשר אפוא להבין מדוע טריטוריות מיניות אסורות או חבויות מהלכות עלינו קסם מיוחד. שכן חוויות ארוטיות שמעוררות תחושה שסוף–סוף הצלחנו לחדור למרחב המיני הנסתר שעליו פנטזנו מבחוץ כילדים, שהצלחנו לכבוש או להפוך לקרוב את מה שפעם היה רחוק וחידתי, מאששות את הבשלות המינית שלנו ומאזנות את התחושות המסרסות והמקטינות שחווינו בעבר למול המיניות הבוגרת. במילים אחרות, הקישור האינפנטילי בין המיני למסתורי והמגונה ממשיך ללוות אותנו בבגרותנו ומוביל אותנו לעיסוק קדחתני בארוטיקה שמתרחשת מחוץ לאזורים המיניים שכבר מוכרים לנו. את התאווה הזו לחבוי ולמודחק קשה, כמובן, להשביע בתוך הסביבה המוכרת של הקשר הזוגי, אבל אין זה הקושי היחיד בה, שכן רכיב מסוים בפנטזיה הזו משאיר אותה לעולם לא ממומשת. קצת כמו במערכון הידוע מ"רחוב סומסום", שבו ילד מתוסכל בעל תשוקה בוערת ״להיות שם״ מתאכזב שוב ושוב כשאנשים סביבו אומרים לו שהוא ״נמצא פה״ ־ גם בניסיון שלנו לחוות מיניות ״אחרת״ יש גרעין בלתי אפשרי, מכיוון שכל חוויה מינית שנתקרב אליה תאבד מייד את יכולתה לשמש מושא של פנטזיה רחוקה. נראה שמהדינמיקה הפרדוקסלית הזו ־ שבה אנחנו רודפים אחרי מקסם שווא אינפנטילי כדי לבסס זהות מינית בוגרת, מחפשים ללא הרף אחרי ריגוש ארוטי שמתרחש במרחק מתסכל מאיתנו ־ מנסות התורות הפילוסופיות והטיפוליות שהוזכרו לעיל לחלץ אותנו.
אז איך משתחררים מאותו מרדף חסר תוחלת? לפני שנפנה לתשובה שמציע השיח הטיפולי, כדאי להזכיר את מה שהפך לצורת ההתמודדות הפופולרית ביותר בימינו ־ ההיאחזות בדימוי עצמי גרנדיוזי, כלומר, טיפוח של תפיסה עצמית חיובית מוגזמת וההתייחסות לעצמנו כאל אנשים אטרקטיביים במיוחד.
אין ספק שפתרון זה מתאים לרוח התקופה, שכן מצב הדברים העכשווי בחברה המערבית כמעט מחייב אותנו לתחזק תחושת ערך מנופחת. בעולם שבו (באופן תיאורטי לפחות) קשרים רומנטיים או מינויים מקצועיים אינם נקבעים לפי שייכות לקבוצה מסוימת, ומערכות יחסים מושתתות על בחירה של הצדדים זה בזה ולא על יחסי בעלות או על מערכת חיצונית של מחויבויות וכללים, אנחנו חייבים לתפוס את עצמנו כמי שכדאי לבחור בהם. באקלים תרבותי כזה אין לנו ברירה אלא לחוש שאנחנו מציעים משהו ייחודי שקשה להתחרות בו. לכן אולי אין זה מפתיע שהפתרון הפופולרי שמוצע לחרדות האדיפליות שמשתקפות בשתי השאלות שמנוסחות כאן, הוא שעל השואלים לאהוב את עצמם אהבה רבה כל כך עד שההיסטוריה הרומנטית של בני זוגם לא תאיים עליהם (שהרי מי ישווה להם?) וגם הדחף לבחון את מידת האטרקטיביות שלהם מחוץ לזוגיות יתמתן (שכן הצורך שלהם באישור חיצוני יפחת).
האמונה המופרזת הזו בכוחה המרפא של אהבה עצמית ניצבת בבסיס שיטות טיפול לא פורמליות רבות. אולם חשוב לשים לב לכך שיותר משהגישות האלה מטיפות להתפכחות מהפנטזיה האדיפלית על סקס אחר, הן מציעות לעטוף אותה בפנטזיה נוספת של היפוך תפקידים. אמירות מעולם הניו–אייג כמו ״הכול נמצא בתוכי״, ואפילו עידוד מפורש לשמש מעין הורים לעצמנו, מנסים לטעת בנו את התחושה כאילו אנחנו האנשים הנחשקים שעליהם פנטזנו מרחוק. במילים אחרות, שהסקס שלנו הוא הסקס האחר, ובכלל שאין עונג שהעולם יכול להסב לנו ויהיה גדול מזה שאנחנו יכולים להסב לעצמנו. יש משהו מפתה ולכאורה מועיל ברתימה הזו של הפנטזיות הארוטיות שלנו להאדרה עצמית, אבל פעמים רבות היא גורמת ליותר נזק מתועלת.
מעניין שעולם הניו–אייג כיום מציע פתרון שבראשית דרכה של הפסיכולוגיה נתפס כסוג של עמדה נרקיסיסטית–פתולוגית, שלפיה במקום לערוג למשהו שנמצא מחוץ לגבולותיך ולהתמודד עם קנאה, עם נחיתות ועם פחד מדחייה, אתה מתכנס פנימה, מפנה את הדחפים הארוטיים כלפי העצמי ומזהה אותו עם הדימוי האידיאלי שאליו אתה נכסף.
מובן שלאסטרטגיה הפופולרית הזו יש מחיר כבד. הניסיון לגלם את האידיאל של סקס אחר מוביל אותנו לטפח בקנאות דימוי עצמי שטוח, שמצמצם את עולמנו הרגשי ופוגע ביכולתנו ליצור קשרים אינטימיים עם אחרים. בד בבד נדמה שתחושת הנחיתות והתהיות באשר למה שקורה במקומות אחרים אינן נעלמות, אלא נדחקות פנימה וממשיכות לקנן בנו באופן סמוי (כך נוצר השילוב הנרקיסיסטי הייחודי של ביטחון עצמי מופרזופגיעות ושבריריות רבה). בסופו של דבר האדרה עצמית אולי מרגיעה אותנו בטווח הקצר, אבל אינה פותרת אותנו מהעיסוק בפער המתסכל שבין הפנטזיה על אודות סקס אחר לבין המציאות, ואולי אפילו להפך.
למול כל אלה מציע השיח הפסיכולוגי מבט מפוכח יותר על הפנטזיה האדיפלית, כזה שמנסה לסייע לנו ליצור סוגים מורכבים של קרבה והזדהות עם האחר ולהבין שהתשוקה שמפעילה אותו זהה לזו שפועלת בנו. לעיתים קרובות יכולה ההבנה הזו לשחרר אותנו מעולם הדימויים הפנטסטי שטווינו סביב הרעיון של סקס אחר, לאפשר לנו להתקרב לאחרים ולעצמנו ולקבל את העייפות ואת החלקיות כחלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו ושלהם. בהקשר הזה יש הצטלבות מעניינת בין החשיבה הפסיכואנליטית לתפיסת העולם הבודהיסטית, שמדגישה את חוסר הטעם בכמיהתנו למעין ״אחרות גדולה״, שניצבת מחוץ לסדר הדברים המוכר והגלוי ומעודדת אותנו להשתחרר מהמרדף הריקני וחסר התוחלת אחרי פנטזיות רחוקות.
על פניו זו נשמעת תובנה די מדכאת, שיכולה להסביר למה מאשימים פסיכולוגים בהשבתת שמחות. פרשנות חלקית של הנאמר אכן יכולה להוביל אותנו לדמיין מטפל שמרן שמסביר לשני השואלים שסביר להניח שהסקס שהיה לבן זוגם עם שותפים קודמים, והסקס שיכול להיות להם עם אנשים אחרים, אינם מלהיבים כמו שנראה להם, ובכך מסייע להם להפסיק לרצות לשכב עם אנשים אחרים או עם בני זוגם או בכלל. אבל פתרון דכאני כזה בסגנון הניתוח הצליח אבל החולה איבד את החשק לחיות, אינו מה שמוצע פה.
הרעיון הוא שפירוק הפנטזיה על אודות הסקס האחר נועד למחזר את החומרים הנפשיים שמהם היא מורכבת ולהשתמש בהם באופנים אחרים, קרובים יותר. פירוק הפנטזיה מסייע לנו להפסיק להפנות מבט קנאי וחסר ביטחון אל בני הזוג שלנו ולחדול לחיות בתחושת החמצה מתמדת, אבל אינו אמור לרוקן או לדלל את החוויה המינית שלנו, אלא להפך, לאפשר לנו לטעון אותה במשמעויות חדשות.
חשוב לומר שזניחה של הפנטזיה האדיפלית אינה מביאה בהכרח לבחירה באורח חיים שמרני. גם פוריטניות נוקשה מדי מבוססת על דימוי רודפני של סקס אחר ועל זיהויו כתוכן מסוכן ומערער שצריך לרסן ולצנזר. בהקשר הזה מעניין לתהות אם השנים שבהן בילו השואלים בארון, והמאמץ שנדרש מהם כדי להכיר בנטיותיהם המיניות ולבטא אותן, עוררו בהם צורך מוגבר לפגוש בהדהוד של תשוקתם בתשוקות של אחרים. במקרה כזה אפשר להבין איך חוויות ארוטיות מגוונות יוכלו לסייע להם להרגיש בנוח עם עצמם כ״יצורים מיניים״ ולבסס בהדרגה תחושה של בעלות על עולמם היצרי. לכן לא נראה לי נכון להמליץ אוטומטית לזנוח את השאיפה לגיוון מיני, אלא לבחון מה מצוי בבסיסה.
אחת הטענות היפות של בריטון היא שפתרון מוצלח של הדרמה האדיפלית כרוך בהבנה שסיומה של הפנטזיה אין פירושה סיומו של הקשר. כלומר, שביסוס תחושת בעלות על היצריות שלנו והשתחררות מהדימוי האידיאלי של מיניות פלאית רחוקה אינם גורמים לנו לאבד עניין במגע אינטימי, אלא מסייעים לנו להתמסר אליו התמסרות שלמה יותר. החשיבה הבודהיסטית, שמתארת איך השתחררות מהמרדף אחרי אמיתות נסתרות ומכמיהות למושאי תשוקה בלתי מושגים מגבירה את היכולת שלנו לנכוח נוכחות מלאה יותר בכאן ועכשיו, מבוססת גם היא על רעיונות דומים.
במילים אחרות, בחינה של תחושות הנחיתות, המבוכה והאיווי הרעבתני שאפיינו את המחשבות המיניות הראשונות שלנו, יכולה לעזור לנו להבין איך גיבשנו בגיל צעיר פנטזיות ארוטיות סביב גירויים מיניים שלא היו מובנים לנו במלואם. הדימויים המתעתעים האלה, שסירוס ילדי ותשוקה לחידתי והמסעיר שזורים בהם יחד, ממשיכים ללוות אותנו בצורות שונות לאורך חיינו, ומסמנים עבורנו טריטוריות מיניות שבה בעת מושכות אותנו ומאיימות עלינו. אולם בעוד שהיבטים מסוימים בפנטזיות האלה מעשירים את החיים המיניים שלנו, חלקים אחרים בהן גורמים לנו לרדוף ללא הרף אחרי מקסמי שווא רחוקים ולעסוק באובססיביות במה שקורה בחדרי השינה של אחרים. כשאנחנו מצליחים להשתחרר מהפנטזיות המוקדמות הללו, ובעיקר מהשאיפה להרגיש מיניים דרכם ובעזרתם, אנחנו מסוגלים לשאוב סיפוק עמוק ושלם יותר ממגע אינטימי קרוב.
