טראומה בראי הקבלה היהודית
יעל חורי כהן
"טראומה קורעת לרווחה מרחב, והעדשה של חזיון התהום צומחת על פני המרחב..."
"תחושת הלידה מחדש פועלת כמין ארכיטיפ לא מודע,
או כתבנית, המסייעת לעבד את התנועה בין טראומה לבין החלמה.."
"אתה קבליסט", שרה אומרת," אתה עובד עם ניפוץ, עם שברים..."
(מייקל אייגן, העצמי הרגיש)
מבוא
השפעותיה של הטראומה על חיי הנפש של הנושאים אותה רחבה ומקיפה. במקרים רבים היא מצמצמת את האישיות לכדי נקודה מזערית, ומשחזרת באופן עקבי את הפגיעה המקורית שאכן דחקה את האדם לקיום הישרדותי בלבד. בעקבות הטראומה, האדם חווה אותות אזהרה ואיומי סכנה, גם חודשים ושנים לאחר האירוע. ניתן לומר כי נושאי השפעות פוסט-טראומטיות שוהים כמו בשדה קרב מתמיד, רגישים לתמורות המציאות וחשים חסרי הגנה.
הטראומה, השבר והקריעה הם היבטים שהעסיקו גם את הקבלה היהודית. כמי שממוקמים בשולי הזרם הלמדני ומתאפיינים בחתירה למעמקים, ניסו המקובלים למצוא דרך בה יוכלו להעניק מילים לחוויות סדוקות ומנפצות. קבלת האר"י, המובאת בהמשך, התפתחה בצפת בתקופה שאחרי גירוש יהודי ספרד. העולם היהודי חווה טלטלה אדירה, והצורך לאסוף את השברים ולאתר דרך למצוא מחדש כוחות חיים, היה בבחינת צורך קיומי. מאבקם של המקובלים למצוא שבבי אור בתוך האפלה חייב אותם לאתר שפה אשר תאפשר לגעת בתהום בידיים זוהרות.
שדה התאוריה וארגז הכלים הקיימים לטיפול בטראומה מגוון ומיומן. השטח מלא בעושר רב, המחקר לא חדל מפעילותו, ודרכים רבות מוכרות היום, יותר מתמיד, לטיפול במתמודדים עם השפעות פוסט-טראומטיות.
מטרת מאמר זה הינה להתבונן בטראומה דרך העדשה של הקבלה היהודית. אולי נקודת מבטם של המקובלים תוכל להעניק מעט השראה ותקווה בליבם של המתמודדים עם הזוועות, ובליבם של אלו המושיטים להם יד.
א. הצמצום
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה מלא מן אור אין סוף פשוט ההוא...
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים... הנה אז צמצם את עצמו אין סוף... ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני ... ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם..."
(עץ חיים פרק א', ר חיים ויטאל)
האר"י, ר' יצחק לוריא, חי בצפת במאה ה-16. את תורתו העביר לקבוצת תלמידים, אשר המובהק שבהם, ר חיים ויטאל, העלה את דבריו על הכתב.
לפי האר"י, הקריעה הראשונה במציאות, אשר קודמת לקריעות שאחריה ומכילה אותן, היא פרידתו של אור אין סוף מן העולם וצמצומו אל צדדיו, באופן דמוי מעטפת.
מה מכונן את צמצומו? רצונו לברוא עולם.
מדוע בריאת העולם מחייבת צמצום? מכיוון שכדי לאפשר מקום לנבראים להתקיים קיום עצמאי נפרד ובעל בחירה, אותו אור אינסופי חובק-כל מוכרח להסתלק.
העולם שאנחנו שרויים בתוכו נברא, על-פי הקבלה היהודית, בתוך חלל פנוי. החלל פנוי מן האור שמילא אותו. אותו חלל פנוי מקיים בתוכו אין ויש, יש ואין, באופן מתמיד. מצד אחד האור שהיה איננו עוד, ודפנות העולם כמו חוות את העדרו וחסרונו, ומצד שני חיים עשירים תוססים בדיוק במקום בו שרוי חלל ריק. המתח היצירתי הפורה מתקיים במתח שבין אימת ההסתלקות לבין חדוות הנוכחות.
"בשיטת האר"י, כדי שיימצא דבר שאיננו אלוהים, הרי מן ההכרח הוא, שאלוהים יסתלק בתוך עצמו. ורק לאחר מכן הוא שולח את קרני האור לתוך החלל של הצמצום ובונה את בנייניו. ולא זו בלבד, אלא בכל רגע ורגע יש צורך בכוח הצמצום ובכוח המאציל גם יחד. בלי הצמצום - הכל יחזור להיות אלוהות. בלי האצילות - שום דבר לא יתהווה. רק פגישתם של שני הכיוונים השונים ("הסתלקות" ו"התפשטות") מהווה את הנמצאים."
(גרשם שלום, דברים בגו).
את קיומם המקביל של האין והיש, מגדיר שלום כקיומם המקביל של תנועת ההסתלקות ותנועת ההתפשטות. ההסתלקות של האור יחד עם ההתפשטות המתמדת שלו המהווה את קיום העולם בכל רגע הן שתי תנועות המדלגות קבוע בחלל העולם.
מדוע חשובה ההכרה בקיומן של שתי תנועות הפוכות, או, בלשונו של שלום, דיאלקטיות? תורת הצמצום של האר"י שוקדת לאפיין בריאה שלא נבראה בעבר, אלא כזו שמתהווה בכל רגע ורגע. כוחות ההתהוות שלה, רחשי היצירה, תנועת ההתפתחות המתמדת מתאפשרות הודות לנוכחות האור כמו גם להסתלקותו. הסתלקות האור היא ביטוי לפחדי הנטישה של כל בן אנוש, לחוויית הבדידות הקיומית ולנגיסות החסר המתמיד. התפשטותו הסמויה של האור, לצד הסתלקותו, היא המאפשרת לאדם להתמקם מול החסר באופן של נקיטת יוזמה, חדשנות ויצירתיות. האופן הדיאלקטי שבו מתקיימות שתי התנועות הסותרות, הוא האופן בו מתרחשת כל בריאה וכל יצירה חדשה בעולם שאחרי אותו צמצום.
נוכחות האור, תחת הסתלקותו, עשויה להיות חיונית לתפיסת הסובלים מהשפעות הטראומה. את הקרע בחוויית החיים, את הסתלקות האור או תחושת החיוניות - את כל אלה הם בוודאי מכירים. האם לצד התחושות הללו מסתתרות תחושות נוספות? האם תחושת החיות שלהם נעלמה לחלוטין? היכן היא? איפה מי שהיו בטרם הופיע האירוע הטראומטי ופצע את נפשותיהם? וחשוב מכל - האם נוכל לאפשר לאנשים ששרדו טראומה ושנושאים אותה עמם לקיים במקביל שתי תחושות סותרות: אין נורא ומכלה ולצידו יש כלשהו, יש שלהם, יש שמתעקש שהוא שם אף על פי כן ולמרות הכל?
"מתחת לפני השטח של החלקים המגוננים אצל שורדי טראומה, מתקיימת ישות בלתי-פגועה של עצמי שהוא בעל בטחון, סקרן ורגוע, עצמי הנשמר מפני ההרס שזרעו המגינים השונים, אלה שנולדו מתוך מאמץ להבטיח הישרדות. כאשר המגינים מאמינים שכעת בטוח עבורם לעזוב, אותו עצמי יצוץ באופן ספונטני, והחלקים יוכלו להתגייס לתהליך ההחלמה."
(נרשם בגוף, עמ 363)
באורח פלא מתקיימת אצל שורדי טראומה, באופן תת-קרקעי, נוכחות עצמית בלתי פגועה ומלאת בטחון. תחת נזקי הטראומה ורסיסיה הפוצעים, חיה אותה ישות עצמית אשר ממתינה לשעת הכושר בה תוכל להפציע מבין ההריסות. ניתן אף להרחיב ולומר, שגם ברגעים של אי התגלות, תומכת בעצמי הפגוע אותה נוכחות עצמית, ושולחת את קווי האור שלה לרשום רישומים של תקווה לריפוי וכוחות של חיים, על אף השבר הנורא.
ב. עובר במעי אימו
את מודל הצמצום, כמודל דרכו מתהווה כל יצירה חדשה בעולם, מחילים חכמי התלמוד על היצירה האנושית האולטימטיבית, על הלידה. לפי תיאורם, שרוי כל עובר ברחם אימו, במצב הטוב ביותר שלו. רגע הלידה הוא רגע של שידוד מערכות, של השתנות חדה, מעבר ממצב אחד למצב אחר לחלוטין. זהו רגע של צמצום האור התוך-רחמי בדרך להתהוותו של אדם נפרד.
"דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח: ידיו על שתי צדעיו... וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח. ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיוון שיצא לאוויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו מעל ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני..." (איוב כט, ב)... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..."
(מסכת נידה דף ל ע"ב)
תיאור העובר במעי אמו הוא של התמזגות מלאה - "אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה". זוהי התמזגות מלאת תענוג החוסכת מן העובר כל ידיעה אודות פער בינו לבין העולם המקיף אותו, ומשתדלת לספק לו את מקסימום התנאים להתפתחותו ללא הפרעות.
אותה התמזגות אם-עובר, אשר מתוארת כתענוג מוחלט ("ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים") מתקיימת גם בהתמזגות עם האלוהי, או עם המציאות הנסתרת, הנעלמת, אותה חווה ואליה שייך העובר טרם צאתו לאוויר העולם: "נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו".
לצד זאת, אותה התמזגות טרום-לידה מכילה גם היבט מסוכן אותו מביע התלמוד בדאגתו המופנמת של העובר לאימו: ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אימו (רעי=צואה). פסולת גופו של התינוק עלולה לפגוע באם ופגיעה באם פירושה פגיעה בעצמו. זהו הרמז היחיד אותו שותל התלמוד אודות המחיר של ההתמזגות, שהרי חייו כרוכים בחייה וחייה בחייו. העובר לא יכול להיות הוא, להוציא את הרפש שלו, להתברר כאדם נפרד.
אותה התמזגות מלאה ומענגת מגיעה לקיצה ברגע הלידה ומתוארת בתלמוד כסטירה על הפה, סטירה מכאיבה אשר מטרתה להשכיח את כל מה שלמד העובר ברחם. ההשתנות הדרמטית ברגע הסטירה מציינת את הופעת הנבדלות, את הופעת הפער ואת ראשית הכאב של כל בן אנוש. רגע הסטירה הוא רגע של השכחה המייצר ריקנות ואובדן. ברגע זה העובר מאבד את ההוויה אשר היה נתון בתוכה ונדרש לצאת למסע חייו העצמאיים. חיים אלה, כך הוא עשוי לגלות, שונים מקצה לקצה מן החיים כפי שידע אותם ברחם. שוני זה מובע בתלמוד במילים "נפתח הסתום, ונסתם הפתוח" אשר באופן הגלוי מביעים את המעבר מן הטבור אל הפה, אך באופן סמוי מביעים את השינוי המהותי שאותו עובר כל אדם מחייו בתוך הרחם לחייו בעולם.
"כמו שאור אין סוף מילא את הכל טרם הבריאה, כך אור אין סוף מילא את האדם טרם לידתו. האדם היה חלק בלתי נפרד מחוויה רציפה, בטוחה ומתמשכת לעד... צמצום אור אין-סוף משמעו פירוד טראומטי ואכזרי של האני - הישות האישית - מאותה הוויה אחדותית אינסופית שבה היה נתון. מהיותו חלק בלתי נפרד מאור אין-סוף הממלא כל, חבוק ומוכל בבטחון, נזרק האני ונעזב לגורלו, לתוך חלל אי-הוודאות. (הצמצום) משמעו היחשפות לתודעה, ויותר מכך לחוויה של פחד מפני אי-ההיות... אימת הסוף, הכיליון... משתררים עליו, נחרטים בבשרו..."
(גמליאלי, פסיכואנליזה וקבלה, 118, 184)
ג. סזורה
תיאור העובר במעי אימו ותיאור העולם במעי אור אין סוף מקבילים באופן שבו הם אינם מתארים את רגע ההיווצרות כרגע של חדש מוחלט, אלא כרגע של 'השתנות המשכית' או 'המשכיות משתנה' מן החיים שקדמו להם. במובן הזה, שני התהליכים מקבילים: על אף ההשתנות הדרמטית, הם מותירים חותם של היזכרות, של איזה יש נעלם, של "רושם" בקרב הנושא אותם. מי ששכח את כל מה שלמד, יכול להיזכר. מי שנר דלק פעם מעל ראשו, מפעמת בו תחושה עלומה של אור נסתר.
מול תיאור זה של התלמוד אי אפשר שלא להזכיר את דבריו הידועים של פרויד:
"בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר, יש המשכיות רבה יותר מכפי שה'סזורה' המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" (פרויד, עכבות תסמינים חרדה, 1926).
הסזורה, הלא היא החיץ הבולט, מקום החיתוך, מייצרת אשליה תפיסתית. אירוע הלידה כל כך מפעים כך שהוא מספק את הרושם שממנו החיים מתחילים. פרויד, אשר חתר כל חייו אל מה שנמצא מעבר למבט השגרתי, טען כנגד אשליה זו. ניתן לומר כי פרויד ממשיך את הרעיון התלמודי בדבר המשכיות של חיים, לעומת המחשבה על הפצעתם כיש מאין.
מי שהרחיב ועיבד את תפיסתו של פרויד אודות ה'סזורה' הוא ביון. במאמרו 'סזורה' (ביון, 1977), בקש ביון לייצר המשכיות במקומות בהם אנו נוטים לבצע חיתוך או הפרדה. כך הוא כותב:
".. ככל הנראה אין האישיות מתפתחת כפי שהייתה יכולה להתפתח אילו הייתה פיסת ישות אלסטית שנמתחת. היא כמו משהו שפיתח קליפות רבות ושונות בדומה לבצל. נקודה זו מוסיפה חשיבות לגורם ה'סזורה', הצורך לחדור את מה שמזוהה כאירוע דרמטי כמו לידה או אפשרות להצלחה או להתפרקות. המטופל חווה התפרקות או משבר ולאו דווקא 'פריצת דרך'. פסדות רבות נשתמרו הודות לאותה פורענות עצמה שהפכה אותן לעיי חורבות מוצלחים."
בהערת שוליים (מס 38) מוסיפים אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני:
"אדם פוגש במצב שמעורר בו סערה רגשית או מצב של שבר. המידה בה הוא יוכל להשתמש במצב החדש שנוצר ולצאת ממנו נשכר, תלויה ביכולתו לנוע במרחב החדש שנוצר, לצלוח את הסזורה החדשה ולא לקרוס לתוכה. האירוע שהתרחש יכול להיות חתך או שבר, אולם לחלופין, הוא יכול להיות סזורה - חתך שיש לאחריו המשכיות. הסזורה של הלידה מהווה רק מודל לאפשרות המעבר ממצב אחד לאחר."
(סזורה, וילפרד ביון, תרגום מוער חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין, 2012)
לידה היא טראומה. בשפת המקרא מקום הלידה קרוי בשם 'משבר': "...כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" (ישעיהו לז, ג).
התפיסה האנושית הרווחת קובעת כי לידה היא מאורע של התחלת החיים. אבל מה אם החיים החלו כבר קודם? מה אם הלידה היא רגע שאמנם חל בו שינוי דרמטי, אך הוא גם ממשיך את החיים שקדמו לו? הרי לנו ארוע רב עוצמה, טראומטי, שאיכשהו אנחנו מצליחים ברוב המקרים, לצלוח אותו. זהו משבר בעל אופי מפרק, והנה אנחנו חווים אותו כהצלחה, בשמחה של הופעת חיים חדשים. במובן מסוים, ביון שואל: האם אפשר להעתיק את המודל הזה: אולי אפשר להשוות את הלידה למשברים אחרים, לחתכים וטראומות שנחווים לאורך החיים, ולחפש דרך של המשכיות גם במצבים של קטיעה? האם אפשרי למצוא דרך להפוך פורענות לעיי חורבות שיהוו תשתית למבנה חדש?
הרעיון הזה שפיתח ביון בעקבות פרויד הוא מהפכני, ולעתים קשה לעיכול. ההפרדה הברורה בין טוב לרע, בין חיים למוות ובין הצלחה לפורענות עוזרת לנו להבטיח סדר פנימי ולשמור על ה"טוב" מפני ה"רע". ניתן לומר שביון התכתב עם הצמצום הקבלי ועם הרעיון שהעולם נברא מתוך משבר של צמצום אור. כשאנחנו בוחנים תופעה נפשית, ושואלים אם לפנינו טראומה או יצירה חדשה, ניתן לומר שביון מבקש מאיתנו להישאר פתוחים, לא למהר להכריע ולחצוץ.
את הרעיון הזה הרחיבה רות קרא איוונוב קניאל, אשר קראה תיגר על תפיסת חרדת המוות המקובלת ולא קיבלה אותה כפשוטה. בספרה חבלי אנוש, נטען כי הפחד מן המוות הינו הפחד מלמות בעודנו בחיים, כלומר, הפחד שלא להיוולד:
"לפנינו עדות לעומק אימת אי-הקיום, אימה שהיא ההפך מהמוות. החרדה שלא להיוולד, כלומר לא "להתממש כיאות" ולא להוציא אל הפועל את הצלם האלוהי הטמון בנו... הפחד למות בחיים נובע לא מחרדת המוות, אלא מההכרה בקושי להיוולד ולחיות "באמת" את חיינו, עד תום."
(חבלי אנוש, קרא איוואנוב קניאל, עמ 40-41)
הרעיון בדבר המוות המופיע בתוך החיים ולא מחוצה להם, הינו פועל יוצא מן הרעיון כי מוות כרוך בלידה ולידה במוות, שכן השניים מלופפים זה בזה לבלי הפרד. בלידה, עובר נמצא בסכנת מוות, וניתן לומר כי מת ממש. מצבו הקודם כלה לגמרי, וחרדות איון מלוות את יציאתו לאוויר העולם. האם הוא נולד או מת? תשובה חד משמעית תפספס את החוויה, שהרי הוא גם וגם.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א) מארצך - זהו גן עדן התחתון, ומבית אביך - זהו גן עדן העליון, אל הארץ אשר אראך - זוהי ארץ חשוכה ושפלה..."
(זוהר חדש, אחרי מות, מז ע"א)
הזוהר מחבר בין כניסתה של הנשמה לעולם לבין מסעו של אברהם אבינו. אף על פי שזוהי כניסה רצויה, יש בה ממד טראגי. אברהם משול למי שאיבד את גן עדן, למי שויתר על כל השייכויות המענגות שהיו מנת חלקו. כך, לפי הזוהר, הולך כל אדם לתוך יצירתו החד פעמית בעולם, דרך קושי פסיכולוגי של ניתוק ותלישות.
הליכה זו, בהקבלה למונחיו של ביון, היא "מוות להלך רוח קיים", מוות שאמנם מאפשר לידה, אך כרוך בו "שינוי קטסטרופלי" (קרא, חבלי אנוש, עמ 36).
ד. שבירת הכלים
התיאור הקבלי ממשיך ומתחקה אחר האופן בו התהווה העולם (ומתהווים לדידו, מאז, כל תהליכי יצירה ובריאה אנושיים), ומן הצמצום הוא עובר לאירוע הדרמטי המכונה שבירת הכלים.
בתהליך הצמצום יכולת הבריאה מתגלה דרך צמצום האור ומגלמת תנועה דיאלקטית של אין מצד אחד ויש מן הצד השני. בתיאור המכונה שבירת הכלים, הופעתו של האור לתוך כלי הקיבול היא המכוננת את שבירתם. כלומר, התגלות האור שוברת את הכלים שנועדו לשאת אותו.
"האל המתגלה בכוחותיו השונים, רוצה לבנות את הבריאה. לשם כך הוא יוצר כלים, העתידים לשמש להתגלות מהותו הוא... אור זה נמשך חזק מאוד לתוך הכלים, ומתוך סיבות רוחניות שמקובלים מרבים לדבר עליהן, נשברו כלים אלה. זהו האקט שמקובלים מכנים "שבירת הכלים"... הכלים לא הכילו את האור ונשברו. ומה תוצאת שבירת-כלים זו? הכלים נשברו- האורות נתפזרו..."
"סמל 'השבירה' מציין את התהוות הרע או הוצאתו לרשות עצמו מתוך 'שבירת הכלים' הראשונים שהיו צריכים לקבל את האורות הבונים את הבריאה. הכלים לא יכלו לסבול את שפע האורות הנשפעים לתוכם ורובם נשברו או נפגמו במשהו..."
(גרשם שלום, דברים בגו)
השבר נוצר והטראומה קורעת עקב האור העז החודר אל תוכה. כלומר, האור יצר חושך, הבריאה בראה הריסה וחורבן. באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת, המיסטיקה היהודית יצרה שפה, שמאפשרת לדבר על בריאה והרס כשתי מהויות שאינן סותרות או הפוכות אלא מתקיימות כל העת במקביל. שפתם הפנימית של המקובלים מתחקה אחר מציאות חמקמקה של לידה מתוך שבר, ושל שבר בעקבות לידה דוחקת. זהו מצב של יצירה מכל צידי הקטסטרופה, מתוכה, לצדה, מעליה ומתחתיה.
המקובלים יצרו עולם מושגים אשר מאפשר להם לומר כי באופן הפרדוקסלי ביותר ההרס הנראה למראית עין אינו אלא דחיסות כל כך גבוהה של היווצרות חדשה ("אור"), שהורסת את המצב הקיים מכיוון שהיא בעלת אופי של לידה, של הופעה מקורית יחידנית. ההרס הנוצר הוא תגובה לפעפוע תת קרקעי, שלא יכול היה לפרוץ אל גבולות התודעה של האדם אלא בשבירתם, שלא יכול היה להופיע במציאות חייו אלא בהפיכת אדמתו על פיה.
האם נוכל להעלות על דל מחשבתנו את הרעיון שאולי התופעות שנכללות בטראומה ולא מרפות, כל אותם - פלאשבקים, סיוטים, חלומות חוזרים ונשנים, אינם בעיקרם דחפי מוות המתלבשים בזיכרונות הקרבה אליו, אלא לידות, צמיחות, תובנות, רסיסי אור יחידאיים, רכיבים הטמונים במעבה אדמת ההרס הנורא, ומחכים כי ידלו אותם משם? האם נוכל לומר כי הכוח הדוחף מתגלה בחיצוניותו ככוח ממית ומכלה, אך הישנותו, עיקשותו ועוצמת ההדף שלו מקבלים את אונם מפאת כוחות החיים הספונים בקרבו?
...תחושת ההתמוטטות שוויניקוט מתאר, המתרחשת בראשית ההיווצרות של האישיות. המילה "התמוטטות"... היא בעלת כפל משמעות. מחד-גיסא היא מתייחסת לשבירה, להישברות... לדעת או לנפש או לעצמי המתמוטטים. תחושת השבירה היא קיצונית. ייסורים בלתי נסבלים מובילים לטשטוש חושים, לעילפון, לשיתוק. אי אפשר להישאר בסבל מטיל אימה וממושך בלי שינויי מצב נוספים, שפרויד מכנה שינויים של האני. שינויים שהם מעבר לאני, ומכל מקום, שינויים הכרוכים במוטציות החודרות לכל המבנים הנפשיים, ובמקרים מסוימים מאיימים לפרום את הנפש כולה... הרעיון של שבירה בראשית ההיווצרות הוא רעיון רב עצמה. הוא משאיר אותך חדור בתחושה, שאם אדם מתחיל להיווצר, הוא יישבר.
(העצמי הרגיש, מייקל אייגן, עמ' 99)
כאשר אדם מתחיל להיווצר, הוא יישבר. השבירה המתחוללת בכל חלקי אישיותו מרסקת את הלך הרוח הקודם שלו, או במילים אחרות "שוברת את הכלים", מכיוון שהיא מכוונת ליצירה חדשה. האור תמיד גדול מן הכלי המכיל אותו, אך שבירת הכלי תמיד עטופה באור. גם הרסיסים הקטנים ביותר, ספוגים בהוויה החדשה שמתוכה הם נשברו, שרצתה להפציע בתוכם, שיצרה אותם כי לא הייתה לה ברירה, כי המציאות הקודמת לא יכלה לאפשר מציאות חדשה באמת אחרת ממנה.
השלב הבא בתהליך, נקרא בפי הקבלה "תיקון" (ספרות הקבלה מלאה בהסתעפות מהלכי התיקון, אך אין כאן המקום לפרטן). זוהי הפעולה המכרעת של השבת הדברים למקומם, אשר נמסרה בידי האדם. שבירת הכלים הינה מאורע הכרחי, אך עדיף שלא ילווה באשמה והאשמה. התמסרות לתהליך התיקון מאפשרת לנטרל את נטייתו הבסיסית של האדם לשאול "למה זה קרה לי"; במקום להאשים את עצמו ואת האחרים, עליו להניח כי הופעת חיים חדשים היא זו שפירקה את מבנה אישיותו העכשווי. מה שהתפרק הוא המבנה הקודם, ומציאות פנימית חדשה מתחילה לפלס דרך בתוכו ולאתר אפשרויות ביטוי רעננות ומבנים חדשים. אלו אפשרויות ביטוי שלא היו זמינות קודם, בדיוק כפי שאותה הוויה חדשה לא הופיעה עדיין ולא הייתה חלק מן המציאות המודעת של האדם או ממרחב החיים הנחיים דרכו.
אין לאדם ברירה או בחירה, השבירה מתרחשת ותתרחש תמיד. "על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי" אומרים חכמי המשנה (אבות ד, כב). בחירתו היחידה של האדם היא אם ייוולד, יסכים להיות נילוש בכאב ואימה, ויוכל לפרש ולתרגם את הכאב לא רק כסבל של מוות אינסופי וכפוי, אלא גם כציריה של יצירה חדשה המתעקשת להיוולד, מתוכו דווקא.
סיכום
"אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל"
(בראשית רבה י', ו'. ספר הזוהר)
שומר אותו? או מכה אותו? בכמה מקומות מצוטט המשפט ללא הצירוף 'מכה אותו'. מה פשר הגרסאות השונות? האם זו השמטה מכוונת הנובעת מקושי לשאת את המשמעות? כמה נעימות יכלו המילים להתנגן ללא ה'מכה אותו'. כמה קשה לעיכול, שאין השמירה, המכה והגדילה חלקים הנפרדים אלו מאלו.
הצמצום יוצר נפרדות, ובכך הוא מכה גדולה לעולם או לאדם. זהו החלל הפנוי בו יכול האנושי להתהוות. יעבור האדם אבדן תהום ומהומה, יחוש את האין המאיים, אך בו זמנית נפשו שוקדת, במסתרים, בבריאת דבר-מה חדש. שמא יצטרף לנפש, האדם הנושא את כאביו, האדם אשר אצבעותיו זבות מדם רסיסי חייו?
"ובבוא שעות קשות, והן באות לעתים לא רחוקות ומכות בלתי צפויות, רעות ותפלות, מחוץ ועוד יותר מבית, ניחתות בך, מכות המחשיכות את אור העיניים, המשמימות את הנפש, המהממות אותך כולך, והעלית בזכרונך אז את האגדה הישנה והרהרת בלבך כי כל אלה לך מידי המלאך הממונה על היצירה: הוא העומד ומכה על ראשך וקורא לך: 'גדל'!"
(א"ד גורדון, מכתבים לגולה, מכתב ראשון)
מקורות
- אבות, משנה. פרק ד'.
- אייגן, מ'. העצמי הרגיש. תרגום: מרב בן שך. תולעת ספרים, 2014.
- בבלי, מסכת נידה דף ל
- ביון, ו'. סזורה. תרגום מוער חגית אהרוני אבנר ברגשטיין, תולעת ספרים, 2012.
- בראשית רבה, מדרש.
- גורדון, א"ד. מכתבים לגולה, מכתב ראשון. (בתוך: האומה והעבודה)
- גמליאלי, ד'. פסיכואנליזה וקבלה, לוס אנג'לס: כרוב, תשס"ו
- ויטאל, ח'. עץ חיים
- זוהר חדש, אחרי מות, מז ע"א
- ישעיהו פרק לז
- פרויד, ז'. עכבות תסמינים חרדה, 1926
- קולק, ב'. נרשם בגוף. פרדס, 2021
- קרא איוואנוב קניאל, ר'. חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה. כרמל, 2018.
- שלום, ג'. דברים בגו, עמ' 208-211, עם-עובד, תל אביב, תשל"ו
