"אובדן משלו"
חוויות האובדן של גברים בטיפולי פוריות
רני בלטוך, ג'וליה גוזמן
מבוא
במדינת ישראל שלטת אידאולוגיה פרו-נטליסטית, הכוללת מערך של אמונות, עמדות ופרקטיקות המעודדות ילודה, מדגישות את היתרונות שבהבאת ילדים לעולם ונותנות מקום של כבוד להורות (דונת, 2011). בהתאם, שיעור הזוגות בישראל אשר מתחילים טיפולי פוריות הוא מהגבוהים בעולם (Granek et al., 2017). במקרים רבים, זוגות המתמודדים עם מצב של אי פריון חשים שאינם מצליחים להתאים לנורמות החברתיות (Zhenyi & Rieder Bennett, 2013), ולענות לציפיות החברתיות, הנחלקות על פי מגדר: הציפייה מהאישה היא להרות, ומהגבר – להפרות (Grunberg et al., 2020).
ברוב המקרים גברים לא מתנסים בגופם בממד הפיזי של חוויית טיפולי הפוריות, אך עדיין הם נושאים על כתפיהם חוויות והתמודדויות מורכבות מהיבטים אחרים. לא מפתיע אפוא כי השפעות אי הפריון וטיפולי הפוריות באות לידי ביטוי ברמה הפיזיולוגית והנפשית הן בקרב נשים והן בקרב גברים.
גברים, בדומה לנשים, מתמודדים עם אובדנים רבים במהלך טיפולי הפוריות, חלקם עמומים ולא מקבלים לגיטימציה מהסביבה. עם זאת, גברים לרוב נתפסים כמשניים בטיפולי הפוריות (Grunberg et al., 2020); בהתאם, צורכיהם הייחודיים בתהליך, לרבות הצרכים הנפשיים זוכים לתשומת לב מופחתת. תופעה זו מתקיימת הן בתוך הזוגיות והן מצד החברה, ומתוך כך גם מצד הצוות הרפואי. כפועל יוצא, קיימת בשטח מידה פחותה משמעותית של מענים פסיכו-סוציאליים עבור גברים. לשיטתנו, מצב נתון זה מייצר הלכה למעשה מחיקה של הגבר בתהליך ולעיתים אף ׳הדרה עצמית׳ (באום, 2006, גור-אפטר, 2018). המאמר הנוכחי נכתב על רקע התרחבות ההבנה בשדה הקליני ובמחקר ביחס לצורך בפיתוח ידע לגבי פסיכולוגיה של גברים ובפיתוח כלי התערבות יעילים על מנת לעזור להם במצוקותיהם.
מאמר זה מתבסס על ניסיוננו הקליני ביחידות להפריה חוץ גופית של "אסותא מרכזים רפואיים", ומבקש לשפוך אור על החוויות הייחודיות לגברים. מתוך הלמידה מהקליניקה, אנו מביאות במאמר את נקודת המבט הייחודית של גברים על התהליך, בדגש על האובדנים המורכבים המתרחשים במהלכו. אובדנים אלו באים לידי ביטוי בכל תחומי החיים, אך במאמר אנו מתמקדות באלו המתרחשים בהקשר הזוגי ובחוויות האובדן הייחודיות לטיפולי הפוריות. אך לפני שנציג את המידע שאספנו ביחס לחווייתם של הגברים המטופלים, נתייחס לכמה היבטים מגדריים של תחום הפריון, ונציג את הרקע לפנייה של גברים לטיפולים רגשיים ביחידה להפריה חוץ גופית.
היבטים מגדריים של אי פריון וטיפולי פוריות
אי פריון (Infertility) מוגדר כמצב שבו זוג מנסה להיכנס להיריון במשך שנה ללא הצלחה (Zegers-Hochschild et al., 2009). מצב זה הוא מנת חלקם של כ-10% מהזוגות בישראל, בדומה לנתוני מרבית המדינות המפותחות בעולם (Pedro et al., 2017). ב-90% מהמקרים, מקורה של הבעיה היא לקות פיזיולוגית, וב-10% הנוספים המקור אינו ידוע (Gana & Jakubowska, 2016). בתפיסה הרווחת, מקורו הרפואי של אי הפריון משויך לנשים, וזאת אכן הייתה התפיסה הרפואית לאורך ההיסטוריה (Bell, 2016); אולם כיום ידוע שב-40%-50% מהמקרים של זוגות המתמודדים עם בעיית פוריות, המקור הרפואי של הבעיה נמצא אצל הגבר (Kumar et al., 2015). יחד עם זאת, הטיפולים עודם ממוקדים בגוף האישה.
לאי פריון וטיפולי פוריות השלכות משמעותיות במישורים הרפואיים, הנפשיים, התעסוקתיים, החברתיים והזוגיים, והטיפולים דנים את המטופלים לתקופה רצופה במתח. לפי הספרות, עשויות לעלות גם תחושות של כעס, עצב, איבוד שליטה, חרדה, אשמה, האשמה ובושה (Chow et al., 2016). מידת ההשפעה שיש לאבחנה הקלינית של בעיית הפוריות על ההתמודדות תלויה בגורמים רבים, שמקור אי הפוריות הוא רק אחד מהם.
הספרות מראה כי אבחנה של אי פוריות והתמודדות עם טיפולי פוריות משפיעות לרעה הן על נשים והן על גברים (בירמן וויצטום, 2010; בן קמחי, 2020; Jaffe & Diamond, 2011). אולם על אף ההצטברות של ראיות להשפעות אי הפריון ואי הפוריות על גברים, הספרות המחקרית ביחס לגברים בשדה הפוריות מועטה, והספרות הקיימת נוטה להתמקד בגברים כ"בני הזוג של", ומציגה התבוננות השוואתית לנשים. כך למשל, במהלך עשרים השנה האחרונות נערכו בישראל מחקרים בודדים בלבד בתחום הפריון ששמו במרכזם גברים (בירמן, 2003; דרור, 2021).
גם הזירה הרפואית משמרת במידה רבה את התפיסה הרווחת כי גברים הם משניים בטיפולי הפוריות (Grunberg et al., 2020). כך למשל, רק בשנים האחרונות נעשו צעדים ראשונים לפיתוח פתרונות רפואיים לגברים בתחום אי הפוריות (Bell, 2016). בהתאם, נשים הן הנושאות בנטל הטיפולים, ללא קשר למקור אי הפוריות (בן קמחי, 2020). הניסיון שלנו מהשטח ב"אסותא מרכזים רפואיים" מחזק תמונה זאת, שכן על אף שמדי שנה מתקיימות ביחידות עשרות התערבויות כירורגיות בגברים עם בעיות פוריות, אלו עדיין מהווים מיעוט מתוך סך כול ההתערבויות. זאת ועוד: בעבר הלא רחוק, סל המענים הפסיכוסוציאליים ביחידות לא הציע מענה אפילו לגברים אלו, שעברו בעצמם ניתוח – לא כל שכן לגברים שבנות זוגן עוברות טיפולי פוריות.
העובדה שרוב עול הטיפולים מונח תמיד על גב הנשים, מסבירה חלק מהשונות שעולה מהספרות באופן ובעוצמת ההשפעה הרגשית של טיפולי הפוריות על גברים בהשוואה לנשים. מחקרים מראים כי לנשים עם בעיות פוריות נגרם יותר מתח בהשוואה לגברים עם בעיות פוריות (Gana & Jakubowska, 2016) וכי באופן כללי ההשפעה הנפשית השלילית של טיפולי הפוריות על נשים גבוהה יותר מאשר על בני זוגם (Repokari et al., 2007).
ההבניה החברתית המכתיבה כי מדובר בבעיה של נשים משפיעה גם היא על גברים, כולל אלו המתמודדים עם בעיות פוריות שמקורה בהם. אולם במחקרים הקיימים נמצאו עדויות סותרות לאופן ולמידת ההשפעה של אי הפוריות על הגבר. מחד גיסא, ממחקר איכותני שנערך בארצות הברית עלה כי גברים משתמשים בשיוך התפיסתי של התופעה לנשים כהגנה, שבעזרתה הם יכולים לנתק את עצמם ואת זהותם מהאבחנה גם כאשר מקור בעיית הפוריות נמצא אצלם (Bell, 2016). החוקרים הצביעו על כך שזהותם של גברים לעיתים כה מנותקת מאי הפוריות, עד כי חלקם מאשימים את הנשים במצב גם כאשר נקבע שמקור הבעיה אצלם.
מחקר אחר שנערך בקרב גברים שמקור בעיית הפוריות אצלם הציג את השפעתה על גברים בעיקר בהיבט של תפיסה עצמית. מחקר זה מצא כי המצב של עקרות הגוף הגברי משפיעה על הזהות הגברית, וכי גברים המתמודדים עם בעיית פוריות נוטים להגדיר עצמם כישות כושלת שאינה מסוגלת להביא ילד ולכן אינה מסוגלת לקיים אידיאלים הגמוניים ולעמוד בסטנדרטים החברתיים המוצבים לגברים (Dolan et al., 2017).
לעומת זאת, ברמה הנפשית, שאינה תלויה בהכרח בשאלה האם המקור הפיזיולוגי של הבעיה היא בגוף הגבר או האישה, הספרות המחקרית מצביעה על דמיון בין גברים לנשים בתגובות הרגשיות לאי פריון. ואמנם, במהלך סבבי הטיפול בתקופת הטיפולים שני בני הזוג מתמודדים עם ציפייה להיריון המיוחל שאולי הפעם יגיע. במהלך תקופה זו הם חווים רכבת הרים רגשית הכוללת קשת רגשות מורכבת, ונעים בין שמחה ותקווה לבין עצב וייאוש גדול, שעולה כשעוד סבב לא מצליח. בתקופה זו, של ציפייה להיריון שלא נקלט, מתרחשים תהליכי אובדן שונים המתכתבים עם כל תחומיי החיים. אובדנים אלו מומשגים בספרות כ"אובדן עמום" (שלו ובן אשר, 2012), שאין להם מקום או מילים ואינם מקבלים הכרה חברתית, ועל כן הם משאירים את המתמודדים עימם בודדים במערכה.
היבט נפשי נוסף המשותף לגברים ולנשים קשור במתח הכרוך בטיפולים ((Chow et al., 2016. אחד המחקרים שבחנו את החוויה של זוגות העוברים טיפולי פוריות אף מצא כי בקרב מחצית מהזוגות הייתה זו החוויה המלחיצה ביותר שעימה התמודדו בחייהם (Péloquin et al., 2018). לעתים, להתמודדות עם אתגרי הפוריות והמתח המלווה את התהליך הרפואי המורכב מצטרפים אתגרים של מצבי דחק מקבילים, כמו במקרה של זוגות שעברו את התהליך בתקופה שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 כהתמודדות כפולה ומעיקה אף יותר (לנגר זיו וגוזמן, 2024).
במחקר השוואתי שבחן את ההשפעה הרגשית של אי פריון הן על גברים והן על נשים, גברים דיווחו על תחושות, מחשבות ואמונות דומות לאלו של נשים בנוגע לאי הפריון, אבל נמצאה שונות בתדירות הופעתן, משך הופעתן ועוצמתן (Jones & Hunter, 1996). ממצאים דומים ביחס להבדל בין גברים ונשים נמצאו גם במחקרים שעוסקים במשברים ואובדנים אחרים (באום, 2006). הפער בחוויה ובביטוי הרגשי של כל אחד מבני הזוג מייצר לעיתים קרובות כשלעצמו מרחק רגשי ואף פיזי בין בני הזוג, שסביבו נצברות חוויות של אובדן.
הספרות מציגה מגוון דרכי התמודדות של גברים הנמצאים בתקופת טיפולי הפוריות עם האתגרים הרגשיים האופייניים. רובן ככולן ממוקדות בתפקידים שהגבר לוקח על עצמו, הן מתוך רצון והן מתוך נורמות וציפיות חברתיות. באופן זה התפקידים מהווים אסטרטגיות פיצוי. הבולטים שבהם הם התפקידים המגדריים הקלאסיים – ״החזק״, זה ש׳אסור׳ לו להשבר (דרור,2021). אחת מדרכי ההתמודדות מתבטאת ביחס לתהליך הרפואי עצמו: גברים מנסים לתפוס תפקיד פעיל ולקחת חלק בקבלת ההחלטות בזירה הרפואית, ותופסים תחום זה כמרכזי בתפקידם בטיפולי הפוריות (Halcomb, 2018). דרכי התמודדות נוספות באות לידי ביטוי בחיזוק היבטים שנתפסים כגבריים, שאינם הורות. נמצא, למשל, כי מקום העבודה מהווה זירה שבה הגבר משקיע משאבים, במטרה להשיב לעצמו כוח המבוסס על יצירת כסף ומעמד (Verny, 1994) ומועצם על ידי תפקיד "המפרנס". לצד זאת, גברים רבים נוטים לאמץ תפקיד תפעולי, מעיין "אב הבית" אשר במסגרתו הגבר לוקח חלק פעיל יותר בכל הקשור במשימות הבית או בתחומים אחרים (דרור, 2021). תפקיד זה מאפשר לא להיות בעשייה ולהעלות את ערכו בבית. הן המושקעות בעבודה והן העשייה המרובה מאפשרות "היאחזות הגנתית" בשגרה והדחקת רגשות. דרך התמודדות זו עשויה להצטייר מבחוץ כאילו הגבר ממשיך בחייו כרגיל, בעוד האישה משתעבדת לטיפולים (בירמן וויצטום, 2010).
לצד האימוץ של תפקידים "גבריים", שמתאפיינים באקטיביות ותפעול, נמצאה גם עדות לאימוץ של תפקיד ה"תומך" מעמדה של תמיכה רגשית (דרור,2021). במחקר שהתמקד בגברים שהם ובנות זוגן היו בטיפולי פוריות, עלה כי הם תופסים את תפקידם כמסייעים לבנות זוגם לעבור את הטיפולים, לכן, עליהם להיות תומכים ואוהבים (Halcomb, 2018). תפקידים אלו מבוססים על תכונות כמו אמפתיה ועל הכלה של בת הזוג (דרור, 2021).
בהתאם לממצאים על התמקמות בתפקיד התמיכתי כדרך התמודדות, נמצא שלגברים אכן יש תפקיד משמעותי בכל הקשור להתמודדות של נשותיהן ובתמיכה בהן במהלך הטיפולים (בן קמחי, 2020). אולם כפי שהראינו לעיל, קיים פער בין מידת החשיבות של גברים בהתמודדות הזוגית עם טיפולי הפוריות, לבין מידת ההכרה בצורכיהם וברגשותיהם במהלך התמודדות זו, וכך הם נותרים שקופים ואף נוטים להדחיק ולהשתיק את רגשותיהם. יש לכך מחיר, שכן מחקרים מראים שלגברים נגרמת מצוקה מעצם התפיסה שמוטל עליהם לדכא רגשות שעולים במהלך תקופת הטיפולים (Hanna & Gough, 2016).
טיפול רגשי בגברים ביחידה להפריה חוץ גופית
ככלל, פנייה של גברים לטיפול רגשי עוברת דרך התמודדות עם מגוון חסמים (באום, 2006, גור-אפטר, 2018). בהקשר של הניסיון שלנו עם טיפול רגשי ביחידה להפריה חוץ גופית אפשר להצביע על חסמים נוספים וייחודיים: ראשית, מדובר על טיפול בתוך יחידה שבמרכזה ניצב תחום בריאות האישה, והגברים הופכים למשניים ועלולים להתקשות למצוא את מקומם. לכך מוסיף הרכב הצוות הפסיכו-סוציאלי ביחידה, המאויש על פי רוב על ידי מטפלות נשים, מה שעלול לייצר מצג של "נשים עבור נשים". הזהות הנשית של המטפלות עלולה ליצור חסם נוסף, שכן היא עשויה להקשות על גברים להגיע לטיפול סביב נושא הפוריות, שנוגע לסוגיות של זהות גברית ויחסים אינטימיים.
ביחידה להפריה חוץ גופית ב"אסותא" רמת החייל, התמודדנו עם חסמים אלו ואחרים ברוב המקרים דרך בנות הזוג. ראשית, בשלב האיתור, בנות הזוג הן אלו שנתנו תוקף לקושי הייחודי של בן הזוג בהתמודדות שלו עם הטיפולים, והציעו לו לגשת לטיפול רגשי. ״אישור״ זה סייע לגבר לבחון את האפשרות לקבל תמיכה. שנית, בנות הזוג היו גורם אקטיבי בפנייה של הגברים לטיפול: בחלק גדול מן המקרים הן שיצרו את הקשר הראשוני למערך הפסיכו-סוציאלי בשם בן הזוג, גם כשדובר על טיפול פרטני וגם במקרה של סדנה לגברים שנפתחה לראשונה ביחידה בשנת 2023. לאור דפוס פנייה ייחודי זה, אחד המענים שפיתחנו ביחידה הוא אינטייק זוגי עם שתי מטפלות מהצוות הפסיכו-סוציאלי. באופן זה התאפשר לאישה לרתום את בן הזוג למפגש המשותף, שבו הוצע לכל אחד מבני הזוג מרחב טיפולי פרטני, כאשר כל אחד ילווה על ידי מטפלת נפרדת.
כהמשך ישיר לכך, ניתן היה לראות כי בהגיעם לטיפול, הגברים הביאו תחילה מטרות שקשורות לאישה וליחסים הזוגיים, כגון "ללמוד להיות בן זוג תומך יותר" או "להימנע מקונפליקטים וריבים מיותרים בתקופה שגם ככה קשה עבורה". ברבים מהמקרים בן הזוג שם על עצמו דרישות גבוהות וציפייה לתפקד ולתמוך באופן 'מושלם'. ניתן להתבונן על נקודת פתיחה זו כעל ביטוי של רצייה חברתית או קושי לתפוס את מרכז הבמה בתחום שממצב את הגבר בשוליים. עם זאת, בהמשך הטיפולים מרבית הגברים בחרו להעמיק בחוויה האינדיבידואלית שלהם בתהליך ולהתבונן עליה. בהמשך המאמר אנו מבקשות להתמקד בחוויות האובדן הייחודיות לטיפולי הפוריות של גברים, ובאובדנים בהקשר הזוגי: אובדן חלקים בזהות הגברית ובתפקידים המגדריים, אובדן הקול, אובדן חלקים ממערכת היחסים האינטימית בין בני הזוג והנושא הטעון של אובדני היריון.
אובדן של מרכיבים בזהות הגברית ה"קלאסית" וביכולת למלא תפקידים מגדריים
גברים המתמודדים עם טיפולי פוריות מעידים על חוויה של פגיעה בגבריות שלהם, שמתעצמת עם הזמן ככל שתקופת הטיפולים מתארכת. גורם מרכזי לכך הוא ההתערערות של תפקיד מגדרי קלאסי שמוטל על הגבר – להפרות את האישה (דרור, 2021). השינוי בתפקיד זה כולל באותה נשימה שני מרכיבים: האקט המיני והיכולת להעמיד דור המשך של צאצאים. ואכן, בקרב הגברים שאנו פוגשות בקליניקה עולים קונפליקטים סביב שני המרכיבים של תפקיד זה.
לגבי יחסי המין, גברים רבים שמגיעים לטיפול משתפים כי אלה הפכו למטלה "שחייבים לעשות", וכי רכיב הספונטניות מהם נעלם כמעט לחלוטין. בזמן הטיפולים נוצר לחץ סביב האקט, יש לעשותו באופן מתוזמן, עם הנחיות ומטרה ברורה, שניתן לה ציון של הצלחה או כישלון (בירמן וויצטום, 2010). נוצר מהפך – מהנאה ואינטימיות לאקט טכני שניתן למדידה.
ה"מדידה האינסטרומנטלית" של הגברים באה לידי ביטוי גם במסגרת הטיפול הרפואי בבית החולים. בעת הטיפול נדרש הגבר לספק מנת זרע בנפח מסוים על מנת שתתבצע הפריה של הביצית. כאשר הגברים לא מצליחים לתת דגימה, ההליך הרפואי מסתיים בלית ברירה בהקפאת ביציות ללא הפרייתן. הניסיון הקליני מצביע על חוויה של גברים שהצוות הרפואי ובת הזוג ציפו מהם ״לספק את הסחורה" בחלון זמן מסוים, מעמד שנחווה כמלחיץ וקשה ושבמקרים אחדים הוביל לחרדת ביצוע בהמשך הטיפולים. חלק מהגברים שהצליחו להתמודד ולתפקד תחת הלחץ שיתפו כי היו חשופים להערות בנוגע לכמות הזרע שניתנה בדגימה. הערות אלו מצד הצוות נחוות פעמים רבות כציון שניתן למידת הגבריות שלהם.
המדידה האינסטרומנטלית פוגשת את הגבר במקום רגיש במיוחד גם בהיבט של תפיסת התפקיד שלו בתהליך הרפואי. גברים רבים שפגשנו לקחו על עצמם להיות אלו שמבצעים בפועל את ההזרקות לבת הזוג. לעיתים מתוך בחירה, אך לעיתים החוויה שעלתה שזה המינימום שביכולתם לעשות ולכן אין עוררין על כך שהם יבצעו את הפעולה. התפיסה הרווחת שעלתה בקרב הגברים הוא שהם חייבים לבצע את התפקיד באופן מושלם, ללא כל טעות. כל סטייה או היסוסֿ מתפקוד בסטנדרט זה עלולים להיות מאוד מערערים ולפגוע באופן שבו הגבר תופס את עצמו בתהליך. במקרים מסוימים התפקיד שמונח על כתפיהם תואר בקליניקה כמעורר חרדה רבה, שלעיתים באה לידי ביטוי בסימפטומים פיזיולוגיים – לרבות רעידות, הזעה ואף הקאות או ניתוק וקיפאון בעת הסיטואציה. במצבים כאלו עולים תחושת בושה, אשמה ואף כישלון, כפי שניתן לראות בדבריו של מטופל שאמר: "הרגשתי אפס, שאפילו את זה אני לא מסוגל לעשות כמו שצריך".
קונפליקט משמעותי נוסף שחווים גברים בזירה הרפואית מתרחש בהליך ההחזרה של העובר לרחם האישה. במסגרת הליך רפואי זה, שלרוב נעשה ללא הרדמה, הגבר צופה ברופא מחדיר לגוף האישה את העובר שנועד להיקלט ברחמה. בקליניקה, גברים מתארים לעיתים את הסיטואציה כחוויה של צפייה בגבר אחר שמבצע באופן עקיף את הפעולה שהם לא הצליחו לעשות באופן ישיר – הפריית בת הזוג. עבור חלק מהגברים סיטואציה זו תוארה כמביכה ומטלטלת, ויש שחוו אותה אף כמקטינה ומשפילה.
כפועל יוצא מתוך הקונפליקטים שתוארו לעיל, גברים רבים מגיעים לטיפול עם שבר בזהות הגברית שלהם ומעלים שאלות בנוגע למידת הגבריות שלהם ולאופן שבו היא באה לידי ביטוי. יש המנסים להגדיר מחדש מה היא גבריות עבורם, או מה הופך אותם לגברים. רבים חשים שמתפקידם המגדרי ה"תומך" נובע שאל להם לעשות טעות ושהם חייבים להיות מושלמים. במידה ולא יעמדו בציפייה זו, בחלק מהמקרים יופיעו בושה, אשמה ותחושת כישלון נוסף במרכיבי הזהות הגברית.
באופן טבעי, השבר נחווה בעוצמה גבוהה יותר בקרב גברים שמקור בעיית הפוריות אובחן אצלם. אל מול אבחנה של אי פריון הגבר, נצפית בחלק מהמקרים תגובה של הילחם/ברח/קפא, האופיינית למצבי הישרדות מול איום. כך לדוגמא אצל חלק מהגברים התגובה הראשונית לאבחנה הייתה פנייה מיידית של הגבר לבת הזוג בשאלה "את רוצה להיפרד?". אקט זה, של התוויית נתיב בריחה – ובו זמנית בדיקה ורצון בוולידציה להמשך הקשר הזוגי – מצביע על שאלת הערך העצמי שעולה אצל גברים המאובחנים עם בעיית פוריות.
תגובה נפוצה אחרת שעולה בקליניקה, שאפשר לראות אותה כנטייה לתגובה מסוג "הילחם", מתבטאת במשאלה לשאת בעול הטיפולים במקום בת הזוג. בני זוג מטופלי היחידות מביעים לעיתים רצון לעבור בעצמם התערבות רפואית, כואבת ככל שתהיה, ״כדי שאשתי לא תצטרך לשלם מחיר בגלל בעיה שהיא שלי״. בתגובה זו ניתן לזהות תפקיד מגדרי נוסף המזוהה עם גברים, והוא האינסטינקט לשאת בעול, במיוחד כאשר מדובר בתהליך שכולל אי נוחות ואף כאב פיזי שעשוי להיחוות כסבל. בטיפולי הפוריות נבצר מן הגבר לקחת תפקיד זה על עצמו, והוא נותר חסר אונים מול סבלה של האישה. חוסר אונים זה עלה גם בקרב גברים שלא נושאים את המקור לבעיית הפריון. ניכר כי העדות לסבלה של האישה מבלי שהגבר יכול לעשות דבר בנידון עומדת בקונפליקט ישיר עם ערכים של גבריות כפי שהם נתפסים על ידי בני הזוג. קונפליקט זה גורם למצוקה רבה.
אי פריון הגבר מוסיף להתמודדות עם פן מורכב נוסף, קריטי במיוחד, המתבטא בשאלה האם יהיה לי ילד ביולוגי משלי שיישא את המטען הגנטי ויהיה דומה לי? במקרים רבים, גברים מתמודדים עם האיום ששאלה זאת מעלה עבורם באמצעות מנגנוני הכחשה והדחקה, המזוהים עם גברים בטיפולי פוריות בכלל (דרור,2021). חלק אף מבטאים באופן ישיר את חוסר הרצון והיכולת לעסוק בהשלכות ובמשמעויות העמוקות של מצבם הרפואי, מביעים עניין לבצע מעבר מהיר לפעולה ולשלב הבא ש"יקדם את התהליך״, ומחפשים מה הם יכולים לעשות לטובת מטרה זאת.
אל מול הרצון להיות אקטיביים ולעבור הלאה, בקרב חלק מהגברים שבעיית הפוריות אובחנה אצלם נצפות גם תגובות רגשיות מסוג קיפאון. ממצאי מחקרים שנערכו בגרמניה ושווייץ הצביעו על כך שכאשר מקור הבעיה אצל הגבר, כ-60% מהמאובחנים מפתחים אין אונות מיידית (בירמן וויצטום, 2010). מעניין לציין שנמצא כי אבחנה זו משפיעה גם על בנות זוגן, אשר ברבע מהמקרים מפסיקות לבייץ.
בנוסף, אף שבחלק מהמקרים בני הזוג צריכים להשתמש בתרומת זרע, הגברים שפגשנו בקליניקה כמעט ואינם עוצרים להתאבל על אובדן האבהות בפן הביולוגי. ניתן להסביר את אופן ההתמודדות של גברים אלו באמצעות תופעה המכונה בספרות "תגובת אבל מושהית" (delayed grief), המציינת פער משמעותי בין מועד האובדן לבין תחילת תגובת האבל בפועל. משכו של הפער הזה משתנה, ויכול לנוע בין שבועות לאחר האובדן – עד לשנים ארוכות בחלק מהמקרים (Middelton et al., 1993; Rando, 1992/1993). ואכן, גברים רבים נוטים להדחיק את רגשותיהם בסמוך לקבלת האבחנה, אך להתחיל את תהליכי האבל וההתמודדות עם האובדן בשלב מאוחר יותר. את תופעת האבל המושהה ניתן למצוא גם בנושא טעון ורגיש במיוחד שחלק מהזוגות מתמודדים עימו במסגרת הטיפולים – אובדני היריון, שעליהם נרחיב בסעיף הבא.
אובדן ״הקול״: קושי להביא לידי ביטוי דעות וצרכים במהלך טיפולי הפוריות
חוסר הסימטריה בין בני הזוג הוא כאמור אחד המאפיינים הבולטים של טיפולי הפוריות. חוסר הסימטריה מתבטא הן בתפקידים שבני הזוג נושאים בתהליך, והן בחוויה האינדיבידואלית של כל אחד מהם. את התפקיד השולי יותר והתחושה הנלווית לו אפשר להבין כתוצר נלווה של אופי התהליך הרפואי, שבו האישה נושאת את מרב הנטל, ובהתאם – הרופא וצוות היחידה ממוקדים בה (בן קמחי, 2020).
כהמשך ישיר לכך, הגברים שפגשנו בקליניקה מיקמו את עצמם באופן גורף כפחותים ומשניים אל מול האישה, ביחס לקושי שאיתו היא נאלצת להתמודד בתהליך. הגברים העלו תחושה שאין להם לגיטימציה להביע את דעתם ואף את הצרכים והקשיים שלהם בתהליך. משפטים כגון "אין לי זכות להתלונן כי זה כלום לעומת מה שעובר עליה" היו נפוצים מאוד בפגישות הטיפוליות. במקרים אחדים אף עולה תחושה שהם צריכים 'ללכת על ביצים' או להימנע מלהביע את דעתם, ושאין להם מקום להגיד מילה.
גם במקרים שבהם התהליך הרפואי מתחיל באבחנה של בעיית פוריות של הגבר וכולל התערבות כירורגית שמטרתה לחלץ זרע, החוויה של שוליות עשויה להמשיך ולהתקיים. אחד המטופלים סיפר על חווייתו בתהליך טיפול רפואי שהתמקד בבעיית פוריות אשר מקורה אובחן אצלו. לתחושתו, גם בקשר עם הרופא שביצע את הניתוח שלו (לרוב מדובר ברופא נוסף לרופא הפריון הקבוע) השיח התנהל בעיקר עם אשתו, והעלה חוויה של צמצום ואף הקטנה: "כמו שני הורים שמדברים על מצב רפואי של הילד שלהם מעל לראש שלו".
גברים אחרים משתפים שכן הצליחו לתפוס מקום מרכזי יותר מול הרופא ולקחת חלק פעיל בשיח, בנוגע לטיפול הרפואי, בהתאם לאחת מדרכי ההתמודדות שנמצאו בספרות (Halcomb, 2018). הם מספרים כיצד למדו את השפה הגניקולוגית, עקבו אחרי תוצאות הפרוטוקולים השונים והבינו לעומק את המשמעויות של השלבים השונים בתהליך הרפואי. אולם גם כשהגברים תפסו מקום משמעותי יותר בתהליך והיו מעורבים, עולה במצבים מסוימים חוויית שוליות, ובפרט בצמתי קבלת ההחלטות ביחס לשאלות כמו האם ממשיכים בטיפולים או עושים הפסקה, או עד מתי מנסים להרות והחל ממתי מתחילים לבחון חלופות אחרות. מתחת לפני השטח, לרוב הגברים ברור שמי שמכריע היא בת הזוג.
הגברים בקליניקה מדברים על קונפליקט פנימי שנובע מההתנגשות בין הרצון להיות מעורב ולהביע דעה באופן אותנטי, לבין העמדה שלפיה הם משניים לאישה ולכן אין להם באמת יכולת להחליט. בנוסף, עולה חשש מתגובת בת הזוג לנוכח הצגה של עמדה נחרצת מצד המטופל. חלקם משתפים כי אינם מרגישים בנוח עם עמדה זו בתהליך ואף מנסים להילחם בה, גם במחיר של "פיצוץ" במערכת הזוגית. אחרים נותנים לבנות הזוג להוביל ונוקטים עמדה נייטרלית, מתוך החוויה שאין להם קול שווה בקבלת ההחלטות. היטיב להעיד על כך אחד המטופלים בקליניקה, שאמר: "אני לא יכול להגיד אף פעם את המילה הראשונה, וגם לא את המילה האחרונה". אמירה זו מבטאת גם את הצמצום העצמי שגברים רבים נוקטים כחלק מתהליך טיפולי הפוריות, במודע או שלאו. במצבי צמצום אלו עולות תחושות של כעס, תסכול, אובדן שליטה וחוסר אונים. רבים מהגברים שאנו פוגשות בקליניקה מגיעים לטיפול כמו נושאים עימם סוד שלא ניתן לשתף אותו באף מרחב אחר. הטיפול הופך למקום שבו ניתן בחלק מהמקרים להוציא את הסוד לאור ולמצוא מחדש את קולם בתהליך.
רוב הגברים מסבירים את הדינמיקה הזו בזוגיות בעובדה שהנטל הרפואי מונח על גופה של האישה, והיא זו שצריכה לעבור על בשרה את הטיפולים. ואכן, בתחום הרפואי יש הצדקה קונקרטית לחוסר סימטריה, המעוגנת במאפיינים האינהרנטיים לתהליך הרפואי. אולם ניסיוננו מראה כי הדינמיקה הממקמת את הגבר כשולי נוטה לזלוג גם מחוץ לתחום הרפואי, ולהשפיע על תחומים נוספים בהתמודדות של בני הזוג עם הטיפולים. אחד הנושאים המדגימים זאת ביותר הוא בהכרעה בדבר השאלה האם ומתי לשתף את הסביבה הקרובה בדבר בעיית הפוריות והטיפולים. במקרים רבים מי שמכריעה בכך היא בת הזוג – אפילו במצבים שבהם מקור בעיית הפוריות היא בגוף הגבר.
ניתן אפוא לומר כי סביב טיפולי פוריות עשוי להתערער מקומו של הגבר במערכת הזוגית, ואף עלולה להיווצר חוויה חזקה שהדעות והרצונות שלו נמוכות יותר בסדר העדיפויות. כהמשך ישיר לערעור זה ולצמצום של הגבר את עצמו בתוך הזוגיות, עולים אובדנים נוספים הטמונים בדינמיקה של הקשר הזוגי.
אובדן האינטימיות הרגשית והמינית בין בני הזוג
רבים מהגברים שאנו פוגשות בקליניקה מגיעים לטיפול רגשי לראשונה בחייהם. במידת מה, עצם הפנייה לתמיכה מחוץ לזוגיות מצביעה על אובדן שנוצר במערכת הזוגית, שסובב סביב התחום האינטימי בשני רבדים – הן אינטימיות מינית, והן אינטימיות רגשית. במהלך הטיפול הרגשי, גברים רבים משתפים שבעבר בת הזוג הייתה הדמות היחידה בחייהם שהיוותה מקור לתמיכה ונחמה עבורם, אך המצב השתנה במהלך טיפולי הפוריות. נוצר חלל במערכת האינטימית של הגבר, שמראש הייתה מצומצמת ופעמים רבות הופקדה אצל בת הזוג באופן בלעדי.
חוויית האובדן של הגברים מתייחסת אפוא גם לפערים שנוצרו ביחסים: "זו לא אותה אישה שהייתה לפני שהתחילו הטיפולים", כהגדרת אחד מהמטופלים. גברים רבים מביעים הבנה לכך שבמהלך הטיפולים בת הזוג נאלצת לגייס את כל כוחותיה להשגת ההיריון ולהתמודדות עם הקשיים, ולכן לא תמיד מצליחה להמשיך ולהיות "החברה הכי טובה שתומכת בי".
ניכר שעבור רוב הגברים 'נוח' יותר לדבר על החסר באינטימיות הרגשית, מאשר על הפן של האינטימיות המינית. השערה אחת שמסבירה מצב זה קשורה להרכב הצוות הטיפולי ביחידה, שמורכב מנשים בלבד. יחד עם זאת, ישנם גברים שבמהלך הטיפול כן מדברים באופן ישיר על הפגיעה ביחסי המין במהלך טיפולי הפוריות. גברים אלו מעלים חוויה של מחיקת הספונטניות, הפיכת יחסי המין לאקט משימתי ולכזה שיש לו משמעות של הצלחה או כישלון.
סביב שני הרבדים של אובדן האינטימיות עולים רגשות של אכזבה, תסכול וכעס ממצבים שבהם הגבר נותר עם החוויה שלו לבדו, אל מול בת זוג שיש לה פחות מקום לצרכים שלו בתהליך. נושא אובדן האינטימיות, בעיקר המינית, מדובר מעמדה של אי נוחות – לעיתים בשל חוויית הדחייה הקשה שגברים מציפים. לעיתים הוא עולה בטון מתנצל על עצם הצפת הקושי, שלכאורה הוא שולי. לצד זאת, עולים רכיבים של העברה אירוטית מול דמות המטפלת הרגשית, בשל המענה שהיא מספקת לצורך הרגשי כחלק מהטיפול.
הפער שנוצר בין בני הזוג, והעדר היכולת לדבר עליו, מוביל פעמים רבות לחוויה קשה של דחייה ואף בדידות בזוגיות. גם בהקשר הזה, גברים נוטים לצמצם את עצמם ולהביע פחות את הקשיים שלהם, ומתמקמים בעמדה של "תומך" (דרור, 2021). מעניין שלמרות הניסיונות של גברים רבים למלא תפקיד תמיכתי, נשים רבות בקליניקה מספרות על חוויה עם היבט דומה, ומעידות על קושי מצדן לשתף את בן הזוג בחוויה האישית שלהן ועל חוויית תסכול רב סביב ניסיונות להיעזר בו כמקור לתמיכה בנושאים אינטימיים. אך למרות הדמיון בחוויית הקושי להיתמך בבן או בת הזוג, נראה כי יש הבדלים מרכזיים בין שני המגדרים בהתמודדות: נשים מעלות יותר את אובדן האינטימיות הרגשית ומתקשות בחלק מהמקרים להיתמך בבן זוגן, בעוד שנושא האינטימיות המינית הוא לרוב שולי בטיפול שלהן.
הבדל משמעותי נוסף הוא שבשונה מגברים, נשים נוטות לייצר שיח עם קבוצת השוות וכך למצוא תחליף לאינטימיות ולתמיכה הרגשית שהן לא מצליחות לקבל מבן הזוג. בשל הנטייה של גברים להימנע משיח כזה, הם נשארים מבודדים במערכה, בהשוואה לנשים.
למדנו רבות על חוויה זו מסדנה שפתחנו עבור גברים ביחידה להפריה חוץ גופית ב"אסותא" רמת החייל, ושמרבית המשתתפים בה הגיעו לדבריהם מתוך צורך זה, בשיח עם קבוצת השווים. עבור רובם, הסדנה הייתה מקום המפגש הראשון עם גברים נוספים שעוברים את התהליך עם בנות זוגם, במהלכה הם התייחסו לאובדן של חלקים מיחסי החברות עם בת הזוג. בסדנה עלו תחושות של פליאה ואף מבוכה נוכח גילוי חלקים חדשים ופחות ״פוטוגניים״ ביחסים הזוגיים. למשל, לרבים מהגברים היה קשה להכיל מצבים שבהם בת הזוג הביעה קנאה כלפי אימהות או נשים בהיריון. תחילה, ההתמודדות עם השינויים שחלו בבת הזוג התבטאה באמירות הומוריסטיות וסרקסטיות שנועדו להקליל את המצב. ככל שהשיח העמיק, הגברים שיתפו גם בכאב ובדאגה שעולה מול רגשות של בת הזוג, כמו עצב וייאוש עמוק.
משתתפים בקבוצה הביעו קושי עם התפקיד שלפי תפיסתם מוטל עליהם, להיות האדם ש"מוציא אותה מזה", וסיפרו על תחושת חוסר אונים שהתפקיד מעורר. הן בסדנה והן בקליניקה במפגשים הפרטניים, חוויית חוסר האונים אל מול בת הזוג מתוארת פעמים רבות כבלתי נסבלת עבור גברים.
בנוסף, בסדנה עלו שיתופים בנוגע לתוקפנות של בנות הזוג ובין בני הזוג במהלך הטיפולים. גם גברים שאנו פוגשות בקליניקה מספרים על ריבים טעונים יותר או תוקפנות גלויה, ומתאים זאת בפליאה. נדמה כי עבור רבים, החלק התוקפני בבת הזוג ובזוגיות לא היה מוכר קודם לכן. אל מול מצבים אלו ניכר שחלק מהגברים מתמקמים בתפקיד שבו מוטל עליהם להיות "מכילים ב-100%" ולהבין את מצב בת הזוג, מאחר שהיא "הורמונלית". כפי שתיאר אחד המטופלים, שאמר "התפקיד שלי בבית זה רק ללכת על ביצים". עמדה זו מביאה אותם פעמים רבות לכעס ולתסכול רב, ואף לתחושה של התשה.
במקרים רבים גברים חוששים שהקושי והמופעים הרגשיים הם לא זמניים, שחלק מהיחסים הזוגיים אבד וספק אם יחזור, ושבת הזוג השתנתה מעתה ועד בכלל. במקרים רבים חוזרת השאלה "האם היא תישאר ככה תמיד או שתחזור לעצמה מתישהו?". שאלה זו משקפת לא רק חשש לגבי בת הזוג, אלא גם חשש ביחס לחלקים שהגבר מבחין שהשתנו בזוגיות, ואצלו, בין אם כתגובה לשינויים בבת הזוג ובין אם לאו. הגברים בקליניקה מדברים על חשש זה גם מתוך ראייה לעתיד, ומחשבה על התקופה שלאחר הכניסה להיריון ולקראת השינוי במערכת המשפחתית לאחר הלידה.
אובדני היריון מנקודת מבט של גברים
במסגרת טיפולי הפוריות, בני הזוג מתמודדים עם אובדנים פסיכולוגיים לצד אובדנים קונקרטיים, כאשר בכל סבב של טיפול רפואי עולה התקווה להיכנס להיריון ולעזוב את היחידה להפריה חוץ גופית. עת שהסבב לא מצליח, נגזרת גם התמודדות רגשית עם התרסקות החלום הזה. לצד ההתמודדות עם האובדן הפסיכולוגי, לעתים קרובות הזוג מתמודד גם עם הפלות בשלבים שונים של ההיריון. בדומה לתחום הפריון, גם נושא אובדני ההיריון מהווה טאבו בקרב גברים, ומשויך בעיקר לנשים, ולכן הוא מתואר בספרות כ"אבל הלא מוכר של הגבר" (באום, 2005).
אל מול החוויה הנשית, שחלק גדול ממנה טמון בגוף ובתחושותיו, החוויה הגברית מתעצבת מעמדה של ״עד״ (witness) שצופה במתרחש דרך בת זוגו (דרור, 2021). לפיכך, גם בהקשר של אובדן ההיריון במבט ראשון הגבר עלול להיתפס כ"שולי", אולם בפועל הוא נחשף ב"קו ראשון" למצבים שעשויים להיות קשים ואף טראומטיים עבורו. למעשה הוא נוכח בסיטואציה של סבל פיזי ונפשי שבת זוגו עוברת, ופעמים רבות הוא אינו מסוגל לעשות דבר על מנת להקל או להגן עליה. מצב זה עלול כשלעצמו לעורר מצוקה נפשית. לראיה, מחקר כמותי שהתמקד באובדני היריון מהזווית הגברית העלה שגברים אחרי אובדן היריון נמצאים בסיכון לרמת דחק נתפס גבוהה יותר, ושהשבר בתחושת המסוגלות והביטחון שלהם קשור לעלייה בסימפטומים של דיכאון וחרדה (מרכוס, 2020).
יחד עם זאת, גברים שהתמודדו עם אובדני היריון מציינים בקליניקה את המידע הזה כאינפורמציה יבשה, מבלי שהם מאפשרים להעמיק בחוויה. רבים מהם כמו לא בשלים לשוחח על כך, ואף מבקשים במפורש "לעבור הלאה". כך למשל, מטופל שבת זוגו הייתה מאושפזת לאחר הפלה טראומטית, דיבר באותה העת בקליניקה על הסבב הבא ועל הרצון העז שלו להמשיך את הטיפולים כבר בחודש העוקב. רצון כזה נראה לעיתים כמשאלה להתנתק ולא לתת מקום לאובדן, אולם אפשר להבינו באמצעות התופעה שתוארה לעיל כאבל מושהה (באום,2021).
גורם נוסף המשפיע על ההתמודדות של הגבר הוא הסביבה (Lazarus & Folkman, 1984). הנורמות החברתיות שמהן נגזרים התפקידים המוטלים על גברים במהלך הטיפולים מעצבים את ההתמודדות ודוחפים אותם להמשיך הלאה ולא "להיתקע" על האובדן. הגבר מצופה להיות מקור לתמיכה לאישה ותו לא. וכן, מטופלים לא מעטים שאנו פוגשות בקליניקה אשר לא הצליחו "להתקדם הלאה" במהירות לאחר אובדן היריון, חשו אשמה וכישלון במילוי התפקיד ה"טבעי".
יתרה מכך, גבר שלא מסתגל למצב ולא מצליח להתמקם בתפקיד "התומך" בבת זוגו, עלול אף לחוות מהסביבה העדר אמפתיה ואף ביקורת על אופן ההתמודדות שלו. חוויה כזו הופיעה למשל באחת השיחות עם מטופל, שקיבל מהסביבה הרפואית פידבקים שליליים על אופן התפקוד שלו וחוסר היכולת שלו להיות עוגן לבת זוגו אחרי הפלה שהתרחשה בתחילת ההיריון. מטופל זה מצא עצמו בסיטואציה שבה הוא ננזף על ידי גורם מקצועי שהתעלם לחלוטין מהעובדה שהאובדן משותף לשני בני הזוג.
כתגובה לאובדן קונקרטי זה עולות תחושות קשות של תסכול, כעס ואף זעם מול הסביבה הקרובה, לרבות המשפחה, חברים וכן המערכת הרפואית. רגשות אלו לא מקבלים מקום או לגיטימציה מצד החברה, ועל כן פעמים רבות עולה שימוש במנגנוני הכחשה והדחקה ששומרים על הגבר במצב של ניתוק רגשי.
ההתמודדות הרגשית של גברים עם ריבוי האובדנים
כפועל יוצא מהאובדנים הקונקרטיים והפסיכולוגיים שהוזכרו, והדחתו של הגבר מהתפקידים שבהם נשא טרום טיפולי הפוריות, החוויה של גברים היא במידה רבה של פגיעה בגבריות. היא כוללת מרכיבים שונים הנוגעים לפגיעה במקום של הגבר בתוך הזוגיות ומחוצה לה, ומתוך כך לפגיעה בערך העצמי. גברים רבים העלו תחושות קשות של השתקה, צמצום, הקטנה ובמקרי קיצון אף השפלה.
על מנת לחזק רכיבים שנותנים תוקף מחדש למקומם, עלו אסטרטגיות פעולה שונות של תפיסת מקום מחדש או פיצוי על ערעור המקום והתפקידים בהם נשאו טרום הטיפולים (בירמן וויצטום, 2010).
גם כאשר גברים מנסים לקחת על עצמם תפקידים חלופיים, ניכר כי פעמים רבות הם מצפים מעצמם לבצע אותם באופן מושלם, ללא ידיעה כמה זמן יצטרכו לעשות זאת. במצבים שבהם הם לא מצליחים לסייע לבת הזוג ולתפקד כך, הם חשים כישלון ואכזבה מעצמם. גם הסביבה ובת הזוג בעצמה תורמים לציפיות אלו, שבמקרים רבים לא ניתן לממש אותן, הן בשל הבניות חברתיות והן בשל מרכיבים אישיותיים של הפרט.
הניסיון שלנו בקליניקה ביחס לדפוסי ההתמודדות של הגברים עולה בקנה אחד עם ממצאי הספרות בנושא. הדפוס המרכזי שאנו פוגשות מתבטא בחיזוק היבטים הקשורים לקריירה, במטרה להתקדם בעבודה, להרוויח יותר כסף ולשפר את המעמד בזירה זו כדי לשפר את תחושת הערך העצמי הירודה (Verny, 1994). דפוס התמודדות נוסף שבו אנו נתקלות הוא הרחבת חלקו של הגבר בתפקידי תפעול הבית: הגבר לוקח אחריות רבה יותר על התפעול בשוטף, כך שחלוקת מטלות הבית בין בני הזוג משתנה (דרור, 2021). גברים בקליניקה מרבים להזכיר את מועדי הכניסה של האישה לחדר ניתוח – הן בשאיבת הביציות והן בהחזרות העוברים – כתקופה שבה הם דוחפים את האישה לנוח ולהסיר מעצמה את מטלות הבית, עד כדי תפעול הבית באופן בלעדי.
כמו כן, בדומה לממצאים בחלק מהמחקרים שהוזכרו לעיל (Halcomb, 2018), גם המעורבות בתהליך הרפואי וביסוס הקשר מול הרופא עולה בקליניקה כדרך התמודדות נפוצה. מניסיוננו עולה אפוא כי אל מול הפגיעה רבת הממדים, גברים פועלים – בין אם במודע או שלאו – על מנת לחזק רכיבים שנותנים תוקף מחדש למקומם בבית, מתוך אסטרטגיה של תפיסת מקום מחדש או פיצוי על ערעור המקום שלו (בירמן וויצטום, 2010).
בעבודה הקלינית משתקפים אפוא אובדנים שרובם ככולם נעוץ בזהות הגברית שמתערערת בתקופת הטיפולים, לרבות חלקים בזהות הגברית ובתפקידים המגדריים, אובדן הקול, אובדן האינטימיות בין בני הזוג והנושא הטעון של אובדני היריון.
הניסיון של גברים להתמודד רגשית עם התהליך כולל פעמים רבות גם שימוש במנגנוני הכחשה והדחקה, ואף שימוש בהומור והיפוך תגובה (שלו ובן אשר, 2012). יחד עם זאת, כשאלו הופכים ללא יעילים, עולה חוויה של התשה וייאוש, והקושי צף על פני השטח. ואכן, רוב המטופלים שפנו לטיפול רגשי היו כבר לפחות שנה בתהליך הרפואי, ונראה שהמנגנונים שבתחילה סייעו להם בהתמודדות לא היו יעילים דיים לאורך זמן.
סיכום ומסקנות
בשנים האחרונות הולך וגובר העיסוק בפסיכולוגיה של גברים ובגבריות, ואיתו ההבנה לגבי הצורך בהרחבת הידע בנושא ובפיתוח שיטות התערבות ייחודיות על מנת לעזור להם במצוקותיהם. עם זאת, אנשי מקצוע רבים אינם מוכשרים למתן מענים רגישי-מגדר לגברים – מענים המביאים בחשבון את המרכיבים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים המעצבים את זהותם המגדרית ומשפיעים על הטיפול בהם (גור-אפטר, 2018).
בכל הנוגע לפוריות, נדמה שהתפקידים המגדריים הנוקשים בתחום הילודה והרחבת המשפחה נשארו ללא שינוי: התפקיד של האישה הוא להרות, ותפקיד הגבר – להפרות. בהתאם, הניסיון הקליני ביחידות להפריה חוץ גופית מלמד כי המקום הניתן לגברים בתהליך של טיפולי פוריות, וההתייחסות הייחודית לצרכיהם, עדיין טעוני שיפור. הניסיון שצברנו בטיפול רגשי בגברים שבנות הזוג שלהם מטופלות ביחידות כאלה מחדדים את הצורך במתן תמיכה פסיכו-סוציאלית לגברים בתהליכי פוריות בשל חוויות האובדן הייחודיות למגדר הגברי.
במאמר תיארנו את חוויית ההדרה והצמצום במקומם של הגברים שאנו פוגשות בחדר הטיפולים, ואת ההשפעה המשמעותית שלה על מצבם הרגשי והתמודדותם עם התהליך. הניסיון מהקליניקה, כפי שהצגנו במאמר, מצביע על חוויה של חוסר נראות של העצמי והצרכים של הגבר כאדם נפרד. חוויה זו של חוסר נראות כוללת העדר הכרה ותוקף לאובדנים המאפיינים את המגדר הגברי, שאינם נמצאים במודעות של הסביבה המשפחתית והחברתית של הזוג, ולעיתים – גם של הצוות המטפל. כך, גברים לעיתים כמו נותרים שקופים – הן בקשר הזוגי והן אל מול המערכת הרפואית. יתרה מזאת, כפועל יוצא מחוויה זו הגברים אף נוטים להדרה עצמית ומחיקת צרכיהם בתהליך.
במאמר התמקדנו באובדנים של גברים המתרחשים בהקשר הזוגי ובחוויות האובדן הייחודיות לטיפולי הפוריות: אובדן חלקים בזהות הגברית ובתפקידים המגדריים, אובדן הקול, אובדן חלקים ממערכת היחסים האינטימית בין בני הזוג והנושא הטעון של אובדני היריון.
למרות האובדנים המרובדים של גברים בתהליך, החוויה הרגשית המורכבת שהיא מנת חלקם, וההשלכות הפסיכו-סוציאליות הרבות של התהליך הטיפולי עליהם ועל הזוגיות המענים הקיימים לגברים ביחידות להפריה חוץ גופית בארץ – ובמרחבים מוטי מגדר נוספים בהם האישה ניצבת במרכז – לרוב לוקים בחסר. למרות שגברים אלו נוכחים פיזית במערכת בית החולים, הם לא מקבלים די הכרה במסגרת התהליך הרפואי המורכב. כך, במקרים רבים הם נותרים שקופים גם מבחינתם של השירותים הפסיכו-סוציאליים של אותן יחידות, וחוויותיהם הרגשיות – לרבות תחושות של פגיעות, פגימות, תסכול וחוסר אונים, ייאוש כעס שהולך ומצטבר – נותרות ללא מילים ותוקף מהסביבה.
בעקבות העמקה בנושא, הצוות ביחידות להפריה חוץ גופית ב"אסותא" החליט להרחיב את סל המענים הפסיכו-סוציאליים, ולפיכך פתחנו קבוצת תמיכה לגברים, הצענו טיפול פרטני לגברים, והצענו אינטייק זוגי לנשים הפונות לטיפול רגשי עם בני זוגן, בדומה לפגישה ראשונה עם הרופא המטפל בזוג. יתרה מכך, נערכה התערבות פנים-מערכתית ביחידה, מול הצוות הרב מקצועי לטובת העלאת המודעות לנושא. התערבות פסיכו-חינוכית זו נועדה לגייס את כלל הסקטורים ביחידות על מנת לשנות את נקודת ההתבוננות ולסייע באיתור גברים שנדרשת להם תמיכה בתהליך.
לצורך הבנה מעמיקה של חוויית הגברים בטיפולי הפוריות ובניית תכנית התערבות פסיכו-סוציאלית מבוססת ראיות (evidence-based) בהתאם, נדרש המשך מחקר אורך. המאמר הנוכחי מהווה צד ראשון בתהליך, בתקווה שהניסיון שהוצג בו יתרום לאנשי מקצוע שעובדים בתחום ויסייע במתן הכרה לחוויה ולצרכים של הגברים בטיפולי פוריות.
יש להדגיש שהאובדנים שצוינו במאמר לא תמיד ידוברו באופן ישיר בקליניקה; יתרה מכך, התגובות הרגשיות של גברים בתהליך עשויות להעלות תמונה ראשונית של אדישות, הכחשה, תסכול ואף כעס. אולם במאמר ניסינו לשפוך אור על הרגשות שעומדים בבסיס החוויה, כדי להעמיק את הבנה של החוויה הגברית בתהליך ולסייע לעובדים עם אוכלוסייה זו, במטרה לתת מענה רלוונטי ומותאם לצרכים הייחודיים של מגדר זה.
מקורות
באום, נ' (2021). אובדנים שאינם מוות. רסלינג.
באום, נ' (2006). המגדר הנאלם: התייחסות העבודה הסוציאלית אל הגבר כלקוח. חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, 26 (2), 219-237.
בירמן, צ' (2003). גברים בטיפולי פוריות – סיפורי חיים, הדרך בה מתארים גברים את טיפולי הפוריות, המשמעות שהם נותנים לעקרות: היבטים קליניים, מגדריים, תרבותיים ומעשיים של דרך הגבר בטיפולי פוריות. עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, בית הספר לעבודה סוציאלית.
בירמן, צ' וויצטום, א' (2010). להביא ילדים לעולם. בעיות פוריות: ההיבטים הנפשיים והטיפול בהם. אריה ניר.
בן קמחי, ר' (2020). לא טוב היות האדם לבדו: היבטים של בדידות בצל אי-פיריון וטיפולי פוריות. פסיכואקטואליה, 25-31.
גור-אפטר, י' (2018). איפה הגברים כולם? מודל להסבר המחסומים בפנייה של גברים לעזרה נפשית מקצועית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3674
דרור, ט' (2021). "ניצב בסצנה" – חוויות של גברים בטיפולי פוריות. עבודת תיזה. אוניברסיטת בר-אילן.
דונת, א' (2010). פרו-נטליזם סדוק: נרטיבים של הולדה ואי-הולדה בישראל. סוציולוגיה ישראלית, י"א(2), 417-439.
לנגר, ז' וגוזמן, ג' (2024). בין אובדן אישי לאובדן קולקטיבי: טיפולי פוריות בעת מלחמה. מידעו"ס בחירום, מלחמת "חרבות ברזל".
מרכוס, א׳ (2020). אבות במשבר: דחק נתפס כמתווך את הקשר בין אובדן היריון לדיכאון, דיכאון גברי וחרדה בקרב גברים. עבודת תיזה. האוניברסיטה העברית.
שלו, ר' ובן אשר, ס' (2012). התמודדות של משפחות וילדים עם אובדן עמום במצבי "נוכחות נפקדות" של אחד ההורים. היועץ חינוכי: כתב עת של אגודת היועצים החינוכיים בישראל, י"ז, 52-65.
Bell, A. V. (2016). ‘I don't consider a cup performance; I consider it a test’: and the medicalization of infertility. Sociology of Health & Illness, 38(5), 706-720.
Chow, K. M., Cheung, M. C., & Cheung, I. K. (2016). Psychosocial interventions for infertile couples: a critical review. Journal of Clinical Nursing, 25(15-16), 2101- 2113. https://doi.org/10.1111/jocn.13361
Dolan, A., Lomas, T., Ghobara, T., & Hartshorne, G. (2017). ‘It's like taking a bit of masculinity away from you’: Towards a Theoretical Understanding of Men's Experiences of Infertility. Sociology of Health & Illness, 39(6), 878-892.
Gana, K., & Jakubowska, S. (2016). Relationship satisfaction in couples: Two longitudinal studies. Developmental Psychology, 50(9), 2291.
Granek, L., Nakash, O., & Carmi, R. (2017). Women and health in Israel. The Lancet, 389(10088), 2575-2578.
Grunberg, P., Miner, S., & Zelkowitz, P. (2020). Infertility and perceived stress: The role of identity concern in treatment-seeking men and women. Human Fertility, 1-11. https://doi.org/10.1080...2019.1709667
Jaffe, J. & Diamond, M.O. (2011). Reproductive Trauma – Psychotherapy with infertility and pregnancy loss clients. American Psychological Association.
Jones, S. C., & Hunter, M. (1996). The influence of context and discourse on infertility experience. Journal of Reproductive and Infant Psychology, 14, 93-111.
Halcomb, L. (2018). Men and infertility: Insights from the sociology of gender. Sociology Compass, 12(10), e12624.
Hanna, E. S., & Gough, B. (2016). Men's emotions and support needs in relation to infertility. Journal of Fertility Counselling, 23(3), 14-16.
Kumar, N., & Singh, A. K. (2015). Trends of male factor infertility, an important cause of infertility: A review of literature. Journal of Human Reproductive Sciences, 8(4), 191.
Lazarus, R. S. (1984). Stress, appraisal, and coping. Springer.
Middelton, W., Raphael, B., Martinek, N., & Misso, V. (1993). Pathological grief reactions, In M. S. Stroebe, W. Stroebe, & R. O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement (pp. 44-61). Cambridge University Press.
Pedro, J., Sobral, M. P., Mesquita-Guimarães, J., Leal, C., Costa, M. E., & Martins, M.V. (2017). Couples’ discontinuation of fertility treatments: a longitudinal study on demographic, biomedical, and psychosocial risk factors. Journal of Assisted Reproduction and Genetics, 34(2), 217-224.
Péloquin, K., Brassard, A., Arpin, V., Sabourin, S., & Wright, J. (2018). Whose fault is it? Blame predicting psychological adjustment and couple satisfaction in couples seeking fertility treatment. Journal of Psychosomatic Obstetrics & Gynecology, 39(1), 64-72. https://doi.org/10.1080...2017.1289369
Repokari, L., Punamäki, R. L., Unkila-Kallio, L., Vilska, S., Poikkeus, P., Sinkkonen, J., ... & Tulppala, M. (2007). Infertility treatment and marital relationships: a 1-year prospective study among successfully treated ART couples and their controls. Human Reproduction, 22(5), 1481-1491.
Rando, T., A. (1992/1993). The increasing prevalence of complicated mourning: The onslaught is just beginning. Omega, 26, 43-59.
Verny, T. (1994). The stork in the lab: Biological, psychological, ethical, social and legal aspects of third party conceptions. Pre- and Peri-natal Psychology Journal.
Zhenyi, L & Rieder Bennett, S (2013). Chronicity Enquiries: Making Sense of Chronic Illness. Brill.
Zegers-Hochschild, F., Adamson, G. D., de Mouzon, J., Ishihara, O., Mansour, R., Nygren, K., ... & van der Poel, S. (2009). The international committee for monitoring assisted reproductive technology (ICMART) and the world health organization (WHO) revised glossary on ART terminology, 2009. Human reproduction, 24(11), 2683-2687.
