נעמי אורבך־שבילי, תמר אשל־ביאלר, עינת דרוקר, יורי סלע, אלון רשף
בין וינה לבייג'ינג
יחסי גוף-נפש בפסיכותרפיה בת-זמננו
הקומה השישית
ספר זה, העוסק בטיפול אינטגרטיבי גוף־נפש בתוך קונטקסט של תהליך ומפגש בין שותפים, נולד מתוך תשוקה אל האחר ואל האחרוּת. הספר מאגד בתוכו חמישה פרקים ואת הדיאלוגים אודותיהם, והינו תוצר של שיח מתמשך שהתקיים מעל עשור בין חמישה מטפלים שונים, שעבודתם היא תמהיל ייחודי בין עולמות תוכן של פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית, בודהיזם, רפואה סינית, טיפול בתנועה, פסיכותרפיה אינטגרטיבית ואנתרופולוגיה. בבסיס הספר מונחות השאיפה והתקווה ליצור דיאלוג חי וחופשי תוך חיפוש דרכים שונות לפתוח ולפתח ערוצי מחשבה ועשייה בתחום הפסיכותרפיה.
"מארג החיבורים בספר מיוחד זה נוצר בדיאלוג פתוח שמאפשר לצאת מהרדיקליות הקונספטואלית של המערב, ולדבר על המהות של היות האדם גוף־נפש־רוח. הגוף זוכר יותר מהנפש את הבעיות של חיי היומיום. הספר מראה איך כשהגוף פותח את שעריו, ואנחנו כמטפלים נוכחים ומלווים את הפתיחה הזאת, הוא מנחה אותנו בדרכים חדשות בפרקטיקה, והנפש מחזירה לעצמה את כוחותיה החיוניים." - פרופ' יולנדה גמפל
"הספר נע בין הגופני לבין המילולי, בין הנחשב לבין הנחווה, בין הצורני לבין חסר־ הצורה, ובין האישי לבין הבין־אישי. חמשת כותביו של הספר מייצרים יתדות־של־ ידע, וביניהן, כרשת, נטווים דיאלוגים מרתקים המאפשרים לקורא לבנות בתוכו תפיסה אישית של גוף־נפש, ובמשתמע – תפיסת עומק מרעננת של האנושי." - פרופ' שלמה מנדלוביץ'
"הספר מציג עיון יוצא דופן, מעורר מחשבה ומסקרן בתובנותיו, בנוגע לחידות הגדולות והעתיקות ביותר באשר ליחסי גוף־נפש ובפרט בהקשרם הפסיכותרפויטי, החיוני כל כך בזמנים אלה. השילוב הנדיר המופיע בפרקי הספר, המפגישים בין ידע עיוני מעמיק לבין ניסיון החיים ותובנות הכותבים, יועיל עם קהילת המטפלים, המטופלים ועם כל שוחרי הדעת." - ד"ר איתן בולוקן
- פרסומת -
נעמי אורבך־שבילי, פסיכותרפיסטית באוריינטציה דאואיסטית ובודהיסטית ומדריכה. מטפלת מוסמכת ברפואה סינית. מייסדת־שותפה של 'מכון דמו"ת לפסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות' ושל 'התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח־מערב', ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל־אביב. בעבר חברה בצוות פיתוח רעיוני של השירות הפסיכיאטרי, בית־חולים 'העמק', וחברה בוועדת־ההקמה של 'איגוד ישראלי רב־תחומי לפסיכותרפיה'. מטפלת ביחידים ובזוגות, ומנחה קבוצות קריאה. מורה מוסמכת ל'ג'יננג צ'ייגונג'. העיון בכתבים דאואיסטים ועמו תרגול והתבוננות במופעים החיצוניים והפנימיים של הצ'י הם עבורי מקור השראה עיקרי להעמקת הבנת האדם ועולמו הנפשי.
תמר אשל־ביאלר, פסיכולוגית קלינית בכירה ודוקטורנטית בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. הדוקטורט: "מצוקה ללא שם״ עוסק בסימפטומים פיזיים לא מוסברים רפואית. עבדה 22 שנה כפסיכולוגית קלינית במרכז רפואי העמק, מקימה־שותפה של תחום טיפול גוף־נפש במרכז. מדריכה ומרצה בתחום פסיכותרפיה בשילוב גוף־נפש במסגרות שונות. כיום פסיכולוגית קלינית בעמך סניף קריות, מנחה קבוצת "מרחב נשימה", קבוצה טיפולית גופנפש לנפגעי חרדה בעקבות המלחמה. בעלת קליניקה פרטית בקרית טבעון.
עינת דרוקר, פסיכולוגית קלינית בכירה. מנהלת מערך השירות הפסיכולוגי בבית חולים "העמק" עפולה. רקע מגוון של עשייה קלינית והכשרת אנשי מקצוע, ובכלל זה מרצה במסגרות מקצועיות שונות בתחום החשיבה הדינמית. עוסקת בקידום חשיבה ועשייה משלבת של גישות ושפות טיפוליות שונות.
ד"ר יורי סלע, פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, פסיכותרפיסט אינטגרטיבי ודוקטור לפסיכואנליזה פרשנות ותרבות. ייסד את בית ספר 'מגע' לשיאצו והוא מייסד שותף של 'מכון דמו"ת לפסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות' ושל 'התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח־מערב', ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל־אביב. חבר ב'מכון ת"א לפסיכואנליזה בת־זמנינו', ובעבר חבר בצוות פיתוח רעיוני של השירות הפסיכיאטרי בבית חולים 'העמק' ובוועדת־ההקמה של 'איגוד ישראלי רב־תחומי לפסיכותרפיה'. מלמד ב'תוכנית לפסיכותרפיה' באוניברסיטת תל אביב, וכן בתוכנית ההכשרה ובתוכנית הבין־תחומית ב'מכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמנינו'. מתרגל טאי־צ'י וזאזן מזה כ 40 שנה. חוקר וכותב בנושאים של אי־שניות, פסיכולוגיה מזרח־מערב, קשרי גוף־נפש בפסיכואנליזה ופנומנולוגיה. פרסם ספרי שירה, פרוזה ועיון.
ד"ר אלון רשף, פסיכיאטר, מנהל המערך לבריאות הנפש במרכז הרפואי העמק, ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה בטכניון. בוגר בי"ס לפסיכותרפיה דינמית באוריינטציה פסיכואנליטית, ובוגר קורס הכשרה ברפואה סינית לרופאים. תחומי ענין והשפעה נוספים — משחק, טאי צ'י, ותרגול מדיטציית ויפאסנה. עוסק בחקירה והטמעה של אינטגרציה של שפות שונות בטיפול בנפש — פסיכותרפיה ופסיכיאטריה עם רפואה סינית מסורתית, גוף ונפש, גישות ברוח התרגול הבודהיסטי ועוד.
על העורכת: עדי כהן, פסיכולוגית רפואית מומחית מדריכה, עובדת לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף, סכמות ויחסים. מובילה את תכנית ההתמחות בפסיכולוגיה רפואית בבית קוגנטיקה. מייסדת שותפה של "בית הספר לפסיכותרפיה מבוססת מחקר ומצוינות קלינית". מנהלת ועורכת ראשית ב"קומה השישית" — מרחב מפגש, למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה ובית הוצאה לאור. בוגרת התוכנית התלת־שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח־מערב באוניברסיטת ת"א בשיתוף מכון דמו"ת. עוסקת בטיפול, הדרכה, הוראה ועריכה.
לפניכם פרקי ההקדמה והמבוא מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
הקדמה
ממבט ראשון ספר זה עשוי להיראות לקורא כאסופה אקראית של מאמרים העוסקים בשילוב הגוף בטיפול נפשי, אך אין הדבר כן. הספר, המאגד בתוכו חמישה פרקים וחמישה דיאלוגים, הוא תוצר של שיח מתמשך שהתקיים לאורך מעל עשור (בין השנים 2020-2007) בין חמישה מטפלים שונים, שעבודתם היא תמהיל ייחודי בין עולמות תוכן של פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית, בודהיזם, רפואה סינית, טיפול בתנועה, פסיכותרפיה אינטגרטיבית ואנתרופולוגיה. על כן אי־אפשר לומר שהספר הוא אסופה, אלא מארג של פרקים המהדהדים זה את זה, וביניהם — דיאלוגים שהתקיימו בהמשך לכתיבתם. בראיית־על ניתן לומר שבמרכז הספר מונח הדיון בטיפול אינטגרטיבי גוף־נפש בתוך קונטקסט של תהליך ומפגש בין שותפים, וזאת בשאיפה ליצור דיאלוג תוך חיפוש דרך לפתוח ולפתח ערוצי מחשבה ועשייה בתחום.
ספר זה הוא תוצר בעל צורה מגובשת. עם זאת, הוא אינו סגור או מוגמר, אלא משקף תהליכי התפתחות בחשיבה ובהוויה של כל אחד מהכותבים בפני עצמו ושל השותפים יחד כקבוצה, עם וללא קשר לתהליך כתיבה זה. כדי לשקף את התהליכיות המהותית ביצירת הספר ולהשאירו חי וחופשי ככל הניתן, הוחלט, לצד מחשבה והעמקה בעולם התוכן, לייצג באופן עריכתו את הדרך שבה התקיימו המפגשים והדיאלוגים המשותפים, ואת התוצרים שהתקבלו דרכם.
לכן, לאחר כל פרק עיוני מופיעים כלשונם 'דיאלוגים' שהם דיונים, סוערים לעתים, שערכו חברי הקבוצה סביב התכנים של כל פרק. דיונים אלו, המופיעים ב'פונט' אחר, משקפים הן את ההסכמות והן את הפערים בין שותפים לדרך שהכשרותיהם הטיפוליות שונות ומגוונות. בנוסף, בתום כל פרק, מופיעים חלקים המציגים את 'הסיפור האישי' של הכותבים. חשבנו שדרכם המקצועית־אישית של הכותבים מהווה תיעוד משמעותי המשפיע על מהות הספר, קרי, על הדרך שבה גישות קונבנציונליות וחלופיות יכולות להידון בצורה פתוחה וכנה באופן שישרת בצורה מיטבית את טובת ציבור המטופלים. כמו לגבי הדיונים הדיאלוגיים, ערכם של חלקים אלו בחריגתם מהממד האישי הצר: הם מייצגים מקורות ורקעים של אנשי טיפול רבים המחפשים את דרכם בין עולמות הטיפול ועולמות התוכן השונים מתוך רצון לחתור לדיאלוג, לפגוש וליישב סתירות ולתור אחר דרכם הייחודית בשדות מקצועיים אלו.
הקוראים מוזמנים, אם כן, לקרוא את הספר כספר עיון בלבד או לפנות גם לחלקיו הדיאלוגיים והאישיים יותר.
הספר נפתח בפרק של עינת דרוקר, "הגוף של אנשי המילים", העוסק בשאלת שילוב הגוף בטיפול נפשי אצל מטפלים שהעבודה עם הגוף אינה חלק מהשפה הטיפולית שלהם. עינת משתפת את התהליך האישי שעברה, תוך חשיפה לכתיבה תיאורטית על היבטים גופניים בטיפול נפשי והתנסות אישית. בפרק היא מרחיבה בנושא חיבור המטפל לגופו כתנאי לעבודה טיפולית מוכוונת גוף, ומעלה שאלות מעניינות על ריבוי השפות הטיפוליות בימינו ועל קווים מנחים בקביעת סוג הטיפול (treatment of choice).
הדיאלוג על הפרק של עינת הוביל לשני כיוונים. הראשון, המובא גם בדיאלוג שבסוף המאמר, עוסק בדיאלקטיקה בין מילים ותחושות ובין המשגה פסיכולוגית לפנומנולוגיה. השני, לסיפורם האישי של כל אחד מהכותבים בהקשר להתגבשותו כמטפל העוסק ביחסי גוף־נפש. חלק זה עובד לסיפורים אישיים, ובדיעבד הבנו שסיפורים אישיים אלו מסייעים להבין ולהבהיר את נקודות המבט הייחודיות של כל כותב, ולכן הם חותמים את הפרקים.
הפרק השני, מאת תמר אשל־ביאלר, "גוף־נפש־משמעות — סיפורה של מצוקה ללא שם", עוסק בתופעה של סימפטומים גופניים שלא נמצא להם הסבר רפואי. המחברת מציעה את הפרספקטיבה האנתרופולוגית כדרך אחרת להתבונן על התופעה הזאת, דרך שבה ניתנת תשומת לב לאופן שבו אנשי מקצוע ומטופלים מַבנים את החוויה שלהם. הפרק מדגים את התרומה הטיפולית הפוטנציאלית של הגישה, תוך שימת דגש על חשיבות ההחזקה של אי־הידיעה האינהרנטית במצבים אלו. הדיאלוג בעקבות הפרק של תמר נוגע בשאלות של אבחנה, אחריות ומצוקת המטופלים והמטפלים נוכח אי־הוודאות המתעוררת כאשר החלוקה המקובלת של פתולוגיות ל'נפשיות' או 'גופניות' קורסת או שבכלל אינה רלוונטית.
הפרק השלישי, מאת דוקטור אלון רשף, נקרא "החזקה, הכלה ואינטגרציה באשפוז הפסיכיאטרי — הגוף והרפואה המשלימה". הפרק עוסק במאפיינים של אשפוז פסיכיאטרי ובתהליכים הנפשיים והגופניים הכרוכים בו, ודן בהיבטים של החזקה והכלה באשפוז ובשילוב של התערבויות מהרפואה המשלימה במחלקה פסיכיאטרית. הדיאלוג בעקבות הפרק נוגע בהיבטים של חיבורים בין התיאוריה לפרקטיקה בכלל, ובאופן ספציפי יותר, לחיבור בין תיאוריות פסיכואנליטיות לבין מקומו של הגוף הקונקרטי בפרקטיקה של אשפוז ובתרומות של רפואה משלימה לחיבור יוצא דופן זה.
הפרק הרביעי, מאת נעמי אורבך־שבילי, "צ'י — על תרומתו של 'השלישי' להבנת תנועת החיים ויחסי גוף־נפש", מוקדש לבחינת החידתיות של יחסי גוף־נפש מפרספקטיבה של ההגות הדאואיסטית ושל הרפואה הסינית המסורתית. מתוך פרספקטיבה זו הפרק כולל הסבר על המושג 'צ'י' (חיוניות) ברפואה סינית, ומסביר כיצד ניתן להיעזר בחשיבה על הצ'י בטיפול נפשי־פסיכותרפויטי. הדיאלוג בעקבות הפרק של נעמי עוסק בחידוד המושג החמקמק 'צי', בפוטנציאליות נפשית־גופנית ובהיבטים של חיוניות ונוכחות המטפל.
הפרק החמישי והאחרון, מאת דוקטור יורי סלע, "מהפירוש האמפתי למותאמות הגוף־נפש כפירוש — התבוננות זן בנוכחותו של המטפל", שם במרכזו את נוכחות המטפל ואת אפשרות פיתוחה באמצעות תרגול מדיטטיבי, תוך הדגמה כיצד מחוותיו הלא־מילוליות של המטפל והאופן שהוא נוכח עם מטופלו בחדר הטיפולים משמשים התערבויות טיפוליות בפני עצמן. הדיאלוג בעקבות הפרק העלה שאלות באשר לאפשרות להגדיר מחוות לא־מילוליות, ובכללן להגדיר את מותאמות הגוף־נפש של המטפל כפירוש.
מארג החיבורים בספר הוא מעין מניפה רבת־גוונים של הקשרים בין הגוף לנפש. הוא משרטט את הרעיונות של הכותבים סביב נושא זה בכלל, ומדגיש, על ידי וינייטות טיפוליות והצגות מקרה קצרות, את מחשבותיהם הספציפיות בנוגע ליישומים טיפוליים בפרט. בספר נפרשת, בדרכים מפורשות ומובלעות, התפיסה על חשיבות ההתייחסות לקשרי גוף־נפש בטיפול נפשי ועל טיפוח היכולת של האדם לחיות את חייו מתוך חיבור פנימי לרגשותיו, לגופו ולחוויית משמעות בעולם, כחלק מהמהלך הטיפולי. מאחר שנוכחות המטפל בחדר הטיפולים היא חלק מהמצע ההכרחי לתהליך זה, תפיסה זו מקפלת בתוכה עמדה אתית שלפיה על המטפל לטפח את נוכחותו ואת חיוניותו עבורו ועבור מטופליו. אנו מקווים כי השיח המוצג כאן לפני הקוראים, המורכב ממארג של פרקים ושיחות, יפרה ממבט־על, ירחיב את צורות המחשבה המקובלות, וישרטט לקוראים קווי מתאר של מודלים אפשריים לעבודה עם אוכלוסיות שונות בקליניקה הפרטית ובמחלקות פסיכיאטריות.
מבוא
ההר והעמק
ספר זה הוא תוצר של מפגשים מתמשכים בין חמישה אנשי מקצוע בתחום הפסיכותרפיה: בין נעמי אורבך־שבילי וד"ר יורי סלע ממכון דמו"ת בירושלים, "אנשי ההר", לבין תמר אשל־ביאלר, עינת דרוקר וד"ר אלון רשף מהמרכז הרפואי "העמק" בעפולה, "אנשי העמק". החבירה של החמישה התרחשה בהדרגתיות במשך שנים, ולוותה בפיתוח חשיבה תיאורטית, ביצירת שירותים טיפוליים חדשים ובחדווה על שותפות הדרך. הדיאלוג שנוצר בין החמישה מחזיק עומק של חשיבה פילוסופית לצד עשייה פרקטית נוכח האיכויות השונות שכל אחד מביא עימו ונוכח ייחודו של המסע האישי והמקצועי של כל אחד ואחת.
ספר זה נולד מתוך תשוקה. תשוקה אל האחר ואל האחרוּת, תשוקה להעמיק את מרחב ההבנה ותשוקה להרחיב את מרחב העשייה. התשוקה הזאת — המייצרת קשרים, המחברת ופורמת, והנותרת לא־מסופקת — הצליחה לחבר בין אנשים שהמרחק ביניהם משמעותי בכמה ממדים: מרחק גיאוגרפי, מרחק במיקום המוסדי ומרחק (במובן של שונות) בדגשים התיאורטיים והפרקטיים. ואולם הכוח המחבר והמפרה שבין השותפים הוא שהניע, והוא העומד בבסיס ספר זה. כדי להכניס אתכם, הקוראים, אל התנועה המחברת הזאת, נבקש לשתף אתכם בהיסטוריה של הקשר ובתהליכים של התפתחות החשיבה והעשייה של שתי הקבוצות ושל התנועה ביניהן:
בשנת 1988, נפגשו לראשונה יורי, מטפל צעיר בשיאצו ורפואה סינית, ונעמי, בוגרת לימודי פילוסופיה ומוסיקולוגיה ותלמידה של המסורת הדאואיסטית ב"מכון לאקולוגיה אנושית", שהיה אחד מבתי הספר הראשונים בישראל ללימוד שיטות טיפול באמצעות הגוף, והשיחה שהחלה ביניהם צמחה לשותפות משמעותית ורבת שנים. אחרי השיחה ההיא נע המהלך האישי של השניים בכיוונים הפוכים: יורי פנה מהתנסות בעבודה טיפולית־גופנית־אנרגטית ללמידה והמשגה מילולית כפסיכולוג קליני, ואילו נעמי פנתה מלימודים אקדמיים ללימודי רפואה סינית ולהעמקת ההתנסות בעבודה ישירה עם הגוף.
בראשית הדרך, מה שהניע את העבודה המשותפת בין יורי לנעמי היה תחושה אינטואיטיבית על הערך שיש בחיבור גישות מהמזרח — בעיקר בודהיזם, דאואיזם ורפואה סינית — עם השדה של הטיפול הנפשי האינדיבידואלי. גישות אלו נוגעות להנכחתו של הגוף, ויש בהן גם ממדים של תפיסה רוחנית. אינטואיציה זו גובתה בהמשך בהתנסות מרובה בעבודה בקליניקה משותפת, והתרחבה גם מתוך עבודה של הוראה והדרכה במסגרות מוסדיות וחוץ־מוסדיות כאחד. יורי ונעמי חיים ופועלים בהרי־ירושלים, שם גם הקימו ב־1994 את מכון דמו"ת ל"פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח־מערב", מרכז המביא לידי ביטוי את חשיבתם התיאורטית. המודל הטיפולי של מכון דמו"ת, המבוסס על תפיסה המשלבת דינמיקה, מגע ותנועה, שואב תובנות ממודלים פסיכותרפויטיים דינמיים והומניסטיים ומִגישות הנשענות על פילוסופיות המזרח, וברוח זו, פתחו וניהלו במשותף החל משנת 2006 תוכנית תלת־שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית באוניברסיטת תל אביב.
במרחק של כמאה קילומטרים משם, במרכז הרפואי "העמק", הנמצא בליבו של עמק יזרעאל הרב־גוני, התנהלה ומתנהלת במסגרת של שירות ציבורי עשייה יום־יומית עשירה, מגוונת, ולעיתים אף סיזיפית של טיפול באנשים הסובלים מקשיים גופניים ונפשיים. בזמן שמכון דמו"ת בירושלים הרחיב את פעילותו וביסס את גישתו התיאורטית, התחילו אלון, אז פסיכיאטר צעיר, ותמר, שהייתה מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, לחבור סביב הכרה משותפת כי יש ערך טיפולי בשילוב עבודה גופנית בתהליכים של טיפול נפשי. במקביל ביסס כל אחד מהם את מקומו כאיש מקצוע טיפולי וחיפש את דרכו הייחודית.
ההתעניינות המשותפת הפכה לעשייה טיפולית מוחשית בשנת 2007, כשפתחו אלון ותמר קבוצה טיפולית ייחודית — קבוצת גופנפש, שהתבססה על עקרונות טיפול קבוצתי דינמי בשילוב גישות גופניות מגוונות. בקבוצה זו ביקשו למצוא את הדרך לעזור למטופלים שמצוקתם הוגדרה נפשית אך ביטויי המצוקה שלהם היו בעיקר גופניים, והם התקשו להתבטא בשפה המילולית והרגשית לתיאור מצוקתם. הטבעיות שבה קיבלה הקבוצה הטיפולית את דרך העבודה הלא־שגרתית שהוצעה לה ביססה את התחושה האינטואיטיבית של הצורך לדבר עם המטופלים בשפתם, ושל יכולתם להפיק תועלת טיפולית ממפגש המתנהל בדרך זו. קבוצה זו הייתה כר לחשיבה התיאורטית והפרקטית של צוות "העמק" בהמשך הדרך. העיקרון של העבודה הטיפולית, המלווה עד היום ולאורך השנים את החשיבה ואת העשייה של צוות היגוי גופנפש במערך בריאות הנפש בבית חולים "העמק", הוא הישענות על הבנת הנפש והיחסים הבין־אישיים על פי התיאוריות הפסיכודינמיות, כשבעבודה הפרקטית ניתן מרחב להתנסות חווייתית וגופנית.
הבסיס ליצירת הקשר בין השותפים לספר זה נוצר כאשר הגיע אלון, בתהליך החיפוש וההתפתחות האישית שלו, למכון דמו"ת, שם הכיר את יורי ואת נעמי ונחשף לגישתם התיאורטית והטיפולית. הקשר התרחב וכלל את תמר, ובהמשך הצטרפה גם עינת, והוקם צוות היגוי של גופנפש במרכז הרפואי "העמק". החבירה בין החמישייה נשענת על מתח הנובע ממרחק ומפערים המייצרים סקרנות, משיכה, ספק וחילוקי דעות, עם הפריה הדדית, חיפוש דרך ותהליכים מתמידים של בנייה ופירוק.
צוות ההיגוי של "העמק" הביא איתו אל המפגש המשותף את העשייה במרחב הציבורי, מרחב שיש בו נגיעה בקהלים שונים ומגוונים מתוך פתיחות לחשיבה טיפולית מגוונת, ותוך חיפוש אפשרויות וגישות שונות על מנת להתאים את הטיפול המיטבי עבור קהל היעד. מרכז רפואי "העמק" מטפל במרחב גיאוגרפי רחב ומגוון מאוד מבחינה חברתית ותרבותית — משויכים אליו יישובים עירוניים וכפריים, קיבוצים ומושבים, אוכלוסייה יהודית וערבית, עולים חדשים וותיקים ואנשים משכבות סוציו־אקונומיות שונות. היבט זה היה גורם משיכה עבור צוות מכון דמו"ת, שרצה לבחון את המודל שלו ולהנחילו לאוכלוסייה רחבה יותר מאשר בָאֵי הקליניקה הטבעיים או התלמידים. הרעב שלהם היה ל"יציאה אל העולם" — אל עולם שאינו סלקטיבי ואינו מסונן, עולם כפי שהוא.
לעומת זאת, עבור צוות ההיגוי של "העמק" היה הידע הנרחב של צוות דמו"ת בתורות המזרח, בשילוב עם העבודה המחויבת שלהם על ניסוחים תיאורטיים והבניה של דרכי עבודה אינטגרטיביות בטיפול הנפשי, כוח משיכה משמעותי. שיחות פילוסופיות ארוכות ומפותלות התנהלו במפגשים של החמישייה, מפגשים שהתקיימו באמצע הדרך, בין ההר לעמק, בבית הקפה "ביתא קפה" ברמת אביב. אנרגיה רבה הושקעה ברצון לייצר מפגש של שפות ושל הבנה הדדית, ולגבש חזון משותף. יורי ונעמי הוזמנו להרצות וללמד במרחב של "העמק", ואילו אלון, עינת ותמר נפגשו עם הסטודנטים של יורי ונעמי במסגרת תוכנית ההכשרה שהקימו וניהלו בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, והביאו את ניסיונם מהשדה.
ואולם המיקום של צוות "העמק" במרחב הציבורי היה בו בזמן גם מקור לתסכול ולספק הדדי. אנשי דמו"ת, שראו ורואים את עצמם "חוץ־ממסדיים", בחרו לפעול במרחב עצמאי ופתוח. באופן זה הם אינם נתונים לחוקים ולגזירות הנובעים מכללים ביורוקרטיים, ואף אינם נתונים בתוך מערך רפואי שבו הרפואה והגישות הקונבנציונליות הם בעלי הכוח והסמכות. מנקודת מבטם של אנשי "העמק", אנשי דמו"ת רואים את עצמם משוחררים ממחויבות ואחריות בהיבט הציבורי, וגישתם הביקורתית נשענת על היותם משוחררים מכבלי ההכרח לתת שירות לכל אדם, תהא מצוקתו אשר תהא. ואילו מנקודת המבט של אנשי דמו"ת, שיקול הדעת של אנשי "העמק" — מתוך מחויבות למערך שבו הם עובדים — מכפיף את עצמו במידה מסוימת למוסכמות מקובלות, גם כאשר הן אינן נותנות מענה מדויק לצורכי המטופל האינדיבידואלי.
פערים אלו באו לידי ביטוי במפגשים של החמישייה, ובצורה בולטת עוד יותר במפגשים שבין הסטודנטים של מכון דמו"ת1 לבין צוות הטיפול ב"עמק", ומפגשים אלו היו חלק משיתוף הפעולה שהתהווה בין ההר לעמק. יורי ונעמי, שהפעילו תוכנית לימודים הכוללת גם תכנים ודרכי לימוד שאינם מוכרים במסגרות ממסדיות, סברו כי חשוב שתוכנית הלימודים שלהם תכלול ביקור בבית חולים מסודר והיכרות עימו. אלון, תמר ועינת מצידם האמינו שמפגש כזה יכול להעשיר את הצוות של המרכז הרפואי, לעורר בו סקרנות ולהרחיב את החשיבה שלו, אך בפועל התגלו במפגשים הללו רמות גבוהות של חשדנות והסתייגות מצד חלק ניכר מהתלמידים. כמו כן, גם חלק גדול מהצוות של "העמק" הביע התנגדות למפגש, חוסר עניין ואף התנשאות על התלמידים. התלמידים מצד אחד, הגיבו בהתנגדות להיבטים הנוקשים של הממסדיות וחוו פעולות כמו מתן אבחנות או החלטה על אשפוז פסיכיאטרי כמשקפות כוחנות וכפייה. ומן הצד השני, חוו אנשי הצוות של בית החולים את התלמידים כחסרי עוגן במציאות, חסרי אחריות וחסרי ידע.
הספר שלפניכם מבקש אפוא להצליח לגעת בשני סוגי הקהלים הללו, להסביר ולתאר את הבסיס המשותף, ולהדגיש את התרומה שיכולה לצמוח מתוך המפגש עם "האחר".
