גולי פורת
י' כמו ים
שתים
"אני רוצה הביתה, הגתה לראשונה את המילה, והוא נבהל. הנופים התחלפו בחלון, אורות העיר התנגשו בזגוגית. ידו פרעה את צמתה ושרטטה קווים על עורפה. השתיקה הלכה והתעבתה ושירה נאנחה. אבל זה הבית שלנו כאן, עמית ניסה להרגיע אותה ואת הבהלה שלו"
שירה היא צלמת שמהגרת לארצות הברית. שם היא מתאהבת בעמית, רופא ישראלי שהיגר לאמריקה בילדותו. הם חיים יחד ומקימים משפחה קטנה ומאושרת, שלרגעים נדמית כהתגשמות חלום. אולם הבית שהקימה שירה בעמל רב הולך ונסדק נוכח המרחק שלה מהארץ, ובעקבות ההתרחקות שלה ושל עמית זה מזו. שירה מחליטה לחזור לארץ כדי לטפל באימה החולה, ובכך, למעשה, עוזבת את עמית, מתוך תחושה שדווקא היא זו שנעזבה.
י' כמו ים של הוא רומן פסיכולוגי עמוק, השוזר קטעי חיים זה בזה ביד אמן. ההיסטוריה של שירה נמסרת לקוראים לסירוגין, ושירה נאחזת בקרעי הזיכרונות הללו, בניסיון להבין כיצד עליה לנווט את שברי חייה. דרך המבט באימה החולה, שמעולם לא הצליחה ללמוד את השפה העברית ולהשתמש בה, מבינה שירה שהזרות הפנימית עברה גם אליה. הרומן מציע מבט רב-רבדים באישה אחת, בעודו עוסק בשאלות אוניברסליות של שייכות ואהבה, ובכוחה של השפה לייצר משמעות.
גולי פורת, נשואה ואם לשלושה, פסיכואנליטיקאית, מורה ומדריכה במרכז ויניקוט. עוסקת ויוצרת במרחב שבין אומנות לפסיכואנליזה ומטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב. במהלך חייה העתיקה פעמיים את מגוריה ממושכות עם משפחתה – תחילה לטקסס, משם חזרה לישראל, ולאחר מכן לקליפורניה, בטרם שבה שוב לארץ. עבדה עם ילדים ונוער בשלוותה והתמחתה במכון הפסיכואנליטי בלוס אנג'לס, שם טיפלה בקהילה הישראלית והנחתה קבוצות אימהות. המפגש עם ישראלים ברילוקיישן, סביב חוויות של הגירה ושפה, הוביל אותה לחקור את הנושא במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. במהלך המחקר הבינה כי היא נמשכת לעסוק בנושא ההגירה דווקא באופן פרוזאי ולא אקדמי, וכך נולד ספר זה.
לפניכם פרק 1 מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
קיץ 2011, בין שם לפה
הדיילת בעלת הצמה הארוכה, שכמו נלקחה מהשיר המפורסם, מזכירה לשירה איך היתה אימה מתפעלת משיער ארוך ושופע, "אישה", הייתה אומרת, "כל היופי שלה בשערות".
הלילה רוכן מבעד לחלונות. שירה מתבוננת בו ארוכות והוא משיב לה את בבואת פניה. כמה זמן חלף מאז המריאו? מוזר היה לה לחשוב על הזמן דווקא ברגע הזה, כשהזמן משוחרר מזמניותו, נטול מקום, בין שמיים וארץ. בן נע על מקומו. מאז הבשורה על עזיבתם צנח מצב רוחו וכעת סירב לנגוע בארוחת הערב שהגישה לו הדיילת, אפילו לא פתח את העוגייה שהיתה ארוזה בשקיק. לאילו חיים אני לוקחת אותו, היא חושבת, איך אני קורעת אותו ככה? ובתוך כך ניסתה לשכנעו, אבל אתה אוהב שוקולד־צ'יפס. לא בא לי, הוא עונה. שב ונד בראשו לשלילה.
עיגולי האור מעל לראשה מתעמעמים. כל מטוס בשמיים הוא כמו כוכב נופל, ואפשר להביע משאלה, היא שומעת את קולה של רוני, כאילו היא יושבת לצידה. שבוע קודם, כשהיו בדרכן לבילוי אחרון של אם ובת לפני הנסיעה. בבית קפה, אמרה לה שירה, תראי כמה נחמד פה. רוני עיוותה את פרצופה מול הוויטרינה שהציגה שלל כריכים ופסלה אותם בנחרצות. די היה בכך כדי לקלקל לשתיהן את מצב הרוח. הן נקלעו לוויכוח נוקב שעניינו חוסר שביעות הרצון התמידי שהפגינה רוני כלפי כל דבר ועניין. הכיף נגוז ושתיהן איבדו את התיאבון ויצאו מבית הקפה כלעומת שבאו. כשצעדו לעבר האוטו הן נראו לשירה כמו שני בלונים מרוקנים. ואז התחיל להחשיך, כאילו קרא אותן מזג האוויר. רוני התיישבה מאחור בהפגנתיות. אחרי כמה דקות של נסיעה התפרצה והטיחה בה, למה את תמיד חייבת להרוס הכול! שירה לא ענתה, ורוני התחילה לבכות וגמגמה, את חושבת שאני רעה. את תמיד חושבת שאני רעה. שירה נבהלה, מה פתאום רעה? אני בחיים לא אמרתי לך את המילה הזאת ומאיפה הרעיון הזה בכלל, והוסיפה בשקט שכל כך רצתה שהפעם האחרונה שלהן תהיה מוצלחת. גם לה עמדו דמעות בעיניים. ולפתע, בקול ששירה לא שמעה עד כה, רוני לחשה, למה את עוזבת אותנו?
פניה האדימו מבכי. שירה רצתה לשלוח יד ולאחוז בכף ידה, כפי שנהגה לעשות כשהיתה תינוקת, צורחת בכיסא הבטיחות מאחור, אבל משהו עצר בעדה. הכעס ורגשות האשם פעפעו. לו רק יכלה לכסותם בערמת פלסטרים כפי שנהגה רוני לעשות בילדותה, מוכרחה למקם את כאביה באחד מאיברי הגוף, לסמן אותם, לגבב זה על זה שלל פלסטרים עם דמויות של דיסני. יש לי כאב באצבע, היתה אומרת, יש כאב בבטן, פה בברך, את הגעגוע מיקמה ב"פוקפיק", כפי שנהגה לומר, ואטמה גם אותו בערֵמת פלסטרים צבעונית. בסוף, בקול חנוק, אמרה: אני לא עוזבת, רוני, אני לא עוזבת אתכם. אני חייבת לחזור. בגלל סבתא. היא היססה בניסוח ומצאה עצמה אומרת, יבוא יום ותביני למה רציתי לחזור, ולמה רציתי להחזיר אתכם. רוני שתקה, ושפתיה התלחלחו מדמעות. ושירה קיוותה שתהיה להן הזדמנות לתקן את מה שהתקלקל.
במטוס, הפנתה שירה מבט אל שכניהם לשורה. חצי שעה לפני כן סיפרו שני האחים הצעירים, יהודים אמריקאים, כי אביהם מת והם מביאים אותו לקבורה בישראל. בהתחלה התעסקה במחשבה שמלבד "שלום" הם לא יודעים ולו מילה אחת נוספת בעברית, כאילו די ב"שלום" הזה כדי להעניק להם הרגשת שייכות, בעוד היא עצמה למדה ושיננה במשך שנים את האנגלית שלהם, ועדיין בכל פעם שדיברה, היתה האנגלית שבפיה מהוססת וזרה. הידיעה שגופת האב מונחת שם בבטן המטוס, תחת המושבים, הכניסה אותה לאי־שקט, והעלתה בגרונה תחושת מחנק. היא ראתה בזה סימן רע שאולי מבשר על מותה הקרוב של אימה.
משחלפו שעתיים תמימות בשחקים, ובן עצם סוף־סוף את עיניו ונרדם, התפנתה לעכל את מבול השאלות שהנחית עליה. היא לא התכוננה אליהן כראוי. אז את ואבא מתגרשים? שאל בעברית, כמו ההורים של לורן? ואז פירט את שמות הילדים מכיתתו שהוריהם התגרשו. ושל טיילר? ושל דייב? דייב היה חברו הטוב, שבין הוריו, היא יודעת, התנהל מאבק גירושין מר וארוך שילדי הכיתה כולה נחשפו אליו. לא פעם היו מתכתשים מחוץ לשער בית הספר בטענה שזהו יום המשמורת שלהם. שירה נקלעה לאחת ההתכתשויות האלה. כמה שנאה ותוקפנות יצאה מהם. תשובתה יצאה מגומגמת, לא ממש יודעת, בן, זה קצת מורכב, אבל יהיה בסדר, אני יודעת שיהיה בסדר. אני חושב על אבא, בן לא הרפה, מה עם אבא? לאבא יש את הקליניקה שלו, שירה ענתה ובן שאל, אז מתי אני אראה אותו, ואז עבר לאנגלית נרגשת וסוערת, ומתי אני אראה את רוני? שאל בדמעות, למה היא לא באה איתנו? היא תבוא, שירה ענתה. והתקשתה להסביר לו שרוני ביקשה להישאר בקליפורניה, לפחות עד תחילת שנת הלימודים, כי מיאנה להיפרד מחברותיה הטובות. אז אני לא אראה אותה יותר? הקשה, ושירה אמרה, ברור שתראה אותה, אבל בעצמה לא ידעה מתי זה בדיוק יקרה, בעיקר על רקע העובדה שרוני כל כך קשורה לעמית. אחר כך הסבירה לו בשקט, סבתא צריכה אותי, סבתא חולה, אני צריכה להיות קרובה אליה. ובתוך כך, בינה לבין עצמה, נזכרה בטלפון ממיה. אמא בטיפול נמרץ. שירה מיד הסיקה מקולה שהמצב חמור וקשה ואולי אף בלתי הפיך. למרות השיפור במצבה של מרים והעברתה למחלקה הפנימית — החליטה שירה שהיא חייבת לנסוע לארץ, להיות איתה.
היא ניסתה לסדר גם את מחשבותיה, האם הפעם תיסע כדי להישאר? אבל למה בעצם. ושוב תקפוה רגשות אשם. לראשונה טסה לארצות הברית כדי לבקר את תמר. זה היה כמה חודשים אחרי שיאיר נהרג. היא השתוקקה להתעורר במקום אחר. לשכוח את העבר. עד כמה שזה אפשרי. פעם היו לאמא חיים אחרים, אמר פעם עמית לבן, ובן שאל אותה בפליאה, מה, באמת? איזה חיים היו לך פעם? מתקשה להאמין שהיו לה חיים בלעדיו.
מבעד לחלון הזכוכית עלטת האוקיינוס. הם צפויים לנחות בארץ אחר הצהריים. ובניגוד לטיסה ההיא, הראשונה, הפעם אמור המקום שממנו נמלטה לחזור להיות לה בית. מקום שבו תרגיש שייכת. אפילו המחשבה על המילה חיק, מטאפורי ולא מטאפורי, שהרי חיבוקיה של מרים היו ספורים — עוררה בה התרגשות. בביקור הראשון שלה עם רוני עטפה להפתעתה מרים את נכדתה הפעוטה בידיה, חיבקה ונישקה ללא הרף, וכששירה התיישבה לצידן, הרחיבה מרים את קשת חיבוקה ואספה את שירה אליה פנימה, בטבעיות גמורה, כאילו מאז ומעולם נהגה כך.
תמונות אחרונות: היא ממיינת את האלבומים בחדרו של בן. שואלת את עמית, שעומד בדלת, אילו אלבומים הוא רוצה שתשאיר. ובמפתיע, בלי התרעה, היא לא חשבה על זה קודם, הרי ידעה היטב מה תהיה התשובה, שאלה, אולי תצטרף אלינו בכל זאת? ועמית היסס רגע כמי שבורר את המילים היטב וענה, את יודעת שאני לא יכול עכשיו. ושירה שאלה, ואחר כך? ועמית העמיד פנים שלא הבין, אחר כך מה? ושירה הבהירה, אחר כך תצטרף, ולרגע תהתה, אולי אינו מבין את מלוא משמעות החלטתה. אולי הוא חושב שהיא מתכוונת לחזור? וכבר התכוננה לסיבות ששב ומנה באוזניה בכל פעם שעלה העניין הזה, שיחזרו כזוג לארץ. תמיד היה מעמיד את הקליניקה ואת הקידום ואת המשכורת ואת שלל הסיבות הקשורות כולן לעבודתו ולקריירה, מילה ששירה תיעבה. בתוך כך נושרת מעטפה ובה תמונות. בתמונות של רוני היא תמיד בפוזות של דוגמנית. מחייכת. פניה קורנות. בניגוד לאחיה, שתמיד היה סרבן מצלמה ובכל התמונות נראה נרגן, פיו קפוץ ומבטו רציני. אין לשירה ספק כי את התמונות שבהן נלכד מחייך או אפילו צוחק צילמה היא, לא לפני שהורתה להם להגיד את המילה "פלאפל". המילה העברית תמיד היתה מעוררת בו פרצי צחוק ופוקעת את רצינותו.
ובזווית העין קולטת שירה את פניו של עמית, שערבוביה של צער, כעס וחוסר אמון כובשת אותן. שירה ידעה היטב כמה פוצעת הקריעה שלו מבן, ובהמשך, מרוני. היא לא בטוחה שהיא עצמה מבינה מה היא עושה. האם היא באמת מתכוונת לנטוש ולעזוב את הגלות הזאת, שאם תרצה או לא תרצה, הפכה להיות לה לבית? ואת עמית?
תמונה: רגלה פוגשת את רגלו במיטתם ומיד מתרחקת, כאילו הסיגה גבול, כאילו חצתה קו הפרדה לבן. מעולם קודם, עד עזיבתו, לא היה קו כזה. הקו נולד ביום שחזר. תחילה היה מקווקו, רופף ומטושטש, ועם הזמן התקעקע והפך, גם בתוכה, לעובדה מוגמרת.
ועוד תמונה: ארגזים שנארזים — הספרים שהעלו אבק על המדף נפתחים שוב. ממיינת ומסדרת את חייהם בתוך אורגנייזרים. תעודות, מכתבים, ברכות, דרישות שלום מימים אחרים, אחד אחד היא תוחבת אותם אל תאי החלוקה השקופים. רק הכאב מסרב להתארגן.
היציאה מן הבית. היא מכבה את האור בחדר הכביסה המוביל אל הגראז'. מדפי הגראז' עמוסים באריזות מזון בגדלים עצומים. עד עכשיו לא התרגלה להרגלי הצריכה המופרזים של האמריקאים. עמית מעולם לא עמד בפיתוי ונהג לחזור הביתה מצויד בשקיות רבות, ועוד היה גאה ושבע רצון, כאילו ניצח את השיטה. עמית הניע את המכונית והם יצאו לשדה התעופה. סימני התדהמה על החלטתה ניכרו בפניו כל הדרך.
השבר התחיל בערב ההוא, יומיים לפני האלווין. לקח את המזוודה והלך, בפתאומיות, בגחמה שאז לא הבינה אותה כלל, השאירה אותה המומה ומופתעת. היא התקשתה אז לסלוח לו. הכעס והעלבון פעפעו בתוכה. הוא אומנם חזר והביע את אהבתו וגמגם התנצלויות מכל מיני סוגים, שנדמה כי לא התכונן עליהן מספיק, המילים התערבבו בפיו, שבורות ונבוכות, אלא שאז ראתה לפתע את הילד שהיה, הים בעיניו נראה מובס. לרגע נדמה היה לה שהיא צופה בו כפי שהיה בחתונת אימו. הלום ואבוד, מבולבל ומפוחד, מתקשה להבין את המציאות הגחמנית. ומשהו נכמר בה, אבל רק לרגע, כל כמה שרצתה לקבלו, לשכוח את הנטישה הפתאומית, את העזיבה האימפולסיבית, לא יכלה להן ורגליה המשיכו לרעוד מזיכרון האדמה שנשמטה תחתיהן, המיטה והבית שהתרוקנו באחת ושאלות הילדים, איפה אבא? לאן הוא הלך? מתי הוא יחזור? באותה תקופה החלו לנבוט במוחה מחשבות החזרה לארץ.
ובתוך כך היא משחזרת את הלילה ההוא, את הבהלה. את הפחד שלא יחזור. איך קם, ארז כמה בגדים בתוך מזוודת טרולי קטנה ויצא. איך נדהמה לגלות שאכן הלך. איך המשיך להלום בה בשתיקותיו בשיחת הטלפון שהתקיימה פחות משעה אחר כך. איך אתה מעז ללכת? איך אתה מעז להשאיר אותי פה לבד? קראה אל תוך השפופרת והרגישה איך כל גופה נדרך. חודשים אחר כך הסתובבה עם הצעקה הזאת, כלואה, נזעקת פנימה אל תוכה. עמית! שמעה את עצמה לוחשת, כמעט בתחינה, והמחשבות נבהלו במוחה: הוא עזב, הוא עזב אותי, מה יש לי לעשות פה בלעדיו? היא ניסתה להבין במה היתה המריבה הזאת שונה מקודמותיה? מה גרם לו לאבד את זה הפעם? היא ניסתה לשרטט את מהלך התקופה האחרונה, את המתחים והתסכולים שרדפו זה את זה. אולי יש לו מישהי? המחשבה הזאת היתה המפרקת ביותר, המקריסה ביותר, האמון הבסיסי שנבנה ביניהם — נשבר. ובחשש גדול שאלה, אתה לא אוהב אותי יותר? דווקא אז החליט לענות, מה הקשר? מה את מדברת איתי עכשיו על אהבה? זמן קצר אחר כך התקשרה למרפאה סרישטי. המזכירה ההודית גמגמה שאיננה יודעת, שאולי גרייס תדע. נדמה לה שכבר שמעה את השם הזה פעם. לרגע נחרדה מהמחשבה שעמית לן בביתה של אותה גרייס, אחות בצוות המרפאה. שירה נבוכה כשהיא נזכרת איך החלה לבלוש אחריה. איך החלה לקושש בדלי מידע על אודותיה, כמה נמוך ירדה! הקנאה והכעס הטריפו את דעתה. כשחיפשה אותו ביום המחרת, הרגישה שהוא מסנן אותה. פעם או פעמיים נסעה אליו למרפאה, אבל לא נכנסה. רק עמדה מחוץ לדלת הראשית של הבניין והשקיפה על האנשים שנכנסו ויצאו. ואז, בשעה ארבע — היה זה יום חמישי שבו נהג לסיים מוקדם — ראתה את סרישטי יוצאת, ודקות ספורות אחר כך ראתה אותו. היא מיהרה להפנות את גבה והתרחקה מן המקום. ובכל זאת קלטה את העייפות שמילאה את פניו. עייפות ועצבות, כך חשבה. עוד באותו ערב, כאילו חש במעקב החשאי, התקשר ובקול מדוד וענייני הודיע כי יאסוף את הילדים למחרת. ושירה התאפקה מלהטיח בו את כל כעסה, את שאלותיהם של הילדים, את חששותיהם עקב היעלמותו הפתאומית, הבלתי מוסברת.
