עורכים: מיכל ברנע-אסטרוג ויפתח אלוני
הנותרים
מפגשים טיפוליים בעקבות שבעה באוקטובר
אפיק
את הספר הזה לא קוראים. את הספר הזה מרגישים. בגוף. בנשימה. בזיעה. בדמעות. בחיוך שעולה פתאום ונעלם באבחה. עשרים סיפורים. אין סוף שברי אדם, עדויות, זעקות ולחישות שנעות בין חיים ומוות.
יש שיקראו בספר בכל פעם סיפור אחד, חצי סיפור, ואז יחכו קצת, יתאוששו, יאספו אוויר וכוחות, ויחזרו למחרת. יש שיקראו בבת אחת, מהופנטים לחוויה המטלטלת, מתוודעים לאותה הארה, כואבת מאוד, העולה מתוך הסיפורים הללו:
האדם, במלוא מהותו כאדם, לא נולד בגן עדן. הוא נולד בגיהינום. בגיהינום נולד האדם, ואדם אחר לצדו: שכן בטבורו של כל אחד מהסיפורים בספר זה, בלב הזוועה והכאב הבלתי נתפסים, תמיד עולה גם רגע, חצי רגע, שבריר רגע של תקווה. זוהי תקווה שאין לה חוקים, שהיא אישית, פרטית, מתהווה בין המציאות לבין הדמיון והאמונה – תהיה אשר תהיה. בין הכי לבד להכי ביחד.
"הנותרים" אינו מנסה לספר על מהותו של המפגש האנושי בלב המאפליה; "הנותרים" הוא המפגש הזה עצמו. אף אחת, אף אחד, לא יישארו אחרי הקריאה בו כפי שהיו לפניה.
(ד"ר בעז שלגי, פסיכולוג קליני, מרצה בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, עורך ראשי של "שיחות" – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה).
כתבו:
ד"ר תמר אהרונסון * ד"ר הילית אראל-ברודסקי * ד"ר מיטשל בקר * ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג * יעל גראור-פרנס * תמי דרור-שיבר * ד"ר צביה זליגמן * מאיה לאוב * ד"ר זיוה לויטה * שיפי סלובטיצקי * ד"ר עמית פכלר * ד"ר נורית ענבר-וייס * ליטל קפלן * ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל * ד"ר אורנה ראובן * ד"ר מיקי תודר-גולדין
לפניכם הסיפור 'הנותרים' מתוך הספר באדיבות העורכים וההוצאה לאור:
הנותרים/ רות קרא-איוונוב קניאל
בהתחלה, הנשמה עדיין נמצאת בבית. היא מסרבת להינתק ולהיפרד. אפשר לראות אותה לפעמים. נצנוצי הילה. משפטים שנלחשו לאוזן לא נראית. מגע יד על כתף קרובה, התחככות ברהיטים מוכרים. הדף צחוק. מישהו צריך לבוא. לחתוך את חבל הטבור. להפריד בין החלקיקים. מישהו צריך לבוא. לכסות את העיניים, לאסוף את יפי העולם וניחוחו לנקודה שקטה אחת, שחורה. לסתום את הגולל. להביט בנותרים. לומר, "מה שנשאר כאן, נשאר כאן. מה שהולך לשם, הולך לשם."
ועכשיו לברור: עיקר מטפל. מה שנעשה ומה שכבר לא ייעשה. היכל הנשיקות, ימינה. אתר הפסולת, המעידות והקלקולים, שמאלה. הפחדים באמצע. ואז מפשיטים את כולם. תינוקות שפוחדים מקבלים למצוץ מטלית רקומת אותיות, מרוחה בדבש. אבל הנשמות שלפנינו אינן תינוקות, ואנו לא יכולים לרקום אותיות בדבש.
***
הייתה רוח קרה ועיקשת וחיפשנו במעגלים את הדלת של הבניין הנכון. כל הדירות נראות בדיוק אותו דבר בשכונה הזאת בגילֹה (ואני בכלל חשבתי שגרים פה רק עולים חדשים).
בדירה לא מעט מבקרים, חברים ומכרים. אחדים נשארים להתפלל מנחה, אחרים מתגוששים עם הדלת, נפלטים לעשן בחדר המדרגות, מדברים בקול רם. לא מזמן חזרו מהלוויה. אין הורים בבית. יש הרבה צעירים. בסלון הקטן ידיים מניחות עוד ועוד תבניות של אוכל, סלטים, רוגלך, מטעמים. מי זו שיראל? אחותה הגדולה מסבירה לי שאורטל נרצחה, וגם דניאל, חבר של אורטל1. היא מספרת ששיראל הייתה איתם במסיבה, והיא ניסתה להציל אותם, והידקה חוסם עורקים, ועשתה אינספור פעולות החייאה, והחליפה מכנסיים, בגלל ריח הדם, ואז ברחה, והגיעה למקום שחשבה שהוא בטוח אבל אלו שוב היו מחבלים, שירו בה בשתי הרגליים, והיא ברחה וברחה בין השדות, ובסוף איכשהו הגיעה לבית חולים באשקלון, ואז לכאן. ירושלים עיר הקודש.
שיראל עצמה מדברת משפטים קצרים, משהו על אביאל, שלו היא מחכה. היא ספק עומדת ספק קורסת, נשענת על קיר נעלם, בלתי נראה, העור שלה קצת שקוף והיא חזקה מאוד, רואים שהיא מחזיקה את הכל בכל כוחה. מי זה אביאל, אני עדיין לא ממש מבינה. גם אורטל לא מדברת הרבה, היא נטועה במקומה, המנחמים מתחלפים, אני מביטה אל עיניה היפות, סימני החיוך על הלחי, נקודת החן. צלקת ישנה מעל הגבה הימנית. אין לי מושג אם היא באמת נמצאת בחדר או שאני מדמיינת, ולמי מאחיותיה היא דומה יותר.
אני סופרת אחת שתיים שלוש, ושוב, אחת ושתיים, ולא מבינה. האם ראיתי את אחותן עומדת בחדר ומגישה קפה לאורחים והאם אכן שמעתי את שיראל פונה ומשוחחת עמה. אין לי מושג. אבל חזרתי אחרי יומיים, ואחרי שבוע ואחרי חודש וחודשיים. לפעמים עם חברות ולפעמים לבד. התמונה לא מתבהרת. אין שום דרך פשוטה לקשר בין פנים לשמות. להבין מי במחנה הנעדרים, מי במחנה המתים, ומי הם הנותרים. מה מתוך הנגלה לעיניי הוא סיוט ומה הזיה, השתתפות פעילה בהלוצינציה קולקטיבית, תעתוע אכזר.
בהתחלה חשבתי שהיא מדמיינת שאחותה עדיין בחיים, ושבן זוגה עדיין חי, או שאולי לא שמעתי נכון. היא דיברה ליד הדלת על אביאל. אבל שיראל הייתה צלולה יותר מכולנו, בערב הראשון כמו עכשיו, כשהיא חורטת על זרוע ידה השמאלית קעקוע של המילה NOVA. בשורה או אימה. מספר המחנה שאין דרך לקלפו, או שבועה: "לא נפסיק לרקוד". במשך יממה נוספת היא באמת קיוותה שהוא ישוב, שיעלה מהאוב. אבל אביאל לא חזר. למחרת, עוד זה מדבר וזה בא, עוד לא סיימה לקבור את אחותה, וכבר נלקחה להלוויית בן זוגה. נשארו לה רק אותיות, עדות וחותם בבשר.
בכל פעם שאני יושבת ליד שיראל עובר בי רעד נורא. אין לי הסבר לתדר הזה. הרעד נמשך לפעמים שעות אחרי שאנחנו נפרדות. זה לא התוכן של האימה. זאת הצורה שלה. מה שאני מבינה ולא יכולה להעביר לשפה.
אני חולמת: צועדים ביער. ריח הדם עודנו נישא באוויר. נשמות שנאספות צעירות עטויות אגלי טל. יש שם פטריות בגדלים שונים, והכל מרוח בצבעי פסטל. אפשר להתבוסס בהם כמה שרוצים. מי שבורח מהקומה הראשונה נתפס במרפסת. מי שבורח מקרחת היער נתפס בשולי גלימתו. ישויות אחדות הופכות לעצים, אחרות לציפורים. בסוף הדרך יש מסך. ומישהו אומר קדיש, בקול חרישי, מלטף. יש כאלו שמתעוררים, ויש כאלו שנעדרים מהרשימה.
***
שיראל שולחת אלי כמה חלומות שהיא חלמה על אחותה. החלומות החלו בלילה שאחרי הלוויה, ומאז מופיעים אחת לכמה זמן. היא חלמה גם על אביאל. היא יודעת שאני לומדת ומלמדת זוהר, ושמחקר של חלומות זה תחום שמעסיק אותי. שם אנחנו נפגשות לרגעים. חיל ורעדה.
I. חלום ראשון של שיראל על אורטל
אני נכנסת למסדרון ומחכה בתור, להיכנס ולראות את אורטל. אני נכנסת לחדר עם מיטה עגולה. היא יושבת שם מקופלת מכאב. אני מחבקת אותה, היא חלשה ממש, אני בוכה איתה והיא אומרת לי שלא טוב לה. אנחנו יושבות על המיטה יחד. אני מרימה אותה ופתאום היא בסדר, רגועה, ואני מחבקת אותה ומדברת איתה. אני מרגישה שאלו מילות פרידה ושעוברות שעות ארוכות. ואז מגיע מישהו בהול, הוא אומר לי שאורטל נכנסת לניתוח דחוף, ושאחרי הניתוח היא תחזור ואני אוכל לראות אותה. אני יוצאת מהחדר, וכשאני סוגרת את הדלת אני יודעת שלא אראה אותה לעולם. אני פותחת את הדלת והחדר ריק. ואז אני שומעת קולות שקוראים לי לחזור למטה, לרדת ולהתעורר. בדרך למטה אני מעבירה בראש את מה שקרה בחלום כדי לזכור, ואז אני מתעוררת.
II. חלום שני של שיראל על אורטל
חלום קצר. אני יושבת על הרצפה בבית של אמא שלי, בחדר של אורטל, ממש ליד המיטה שלה עם כמה אנשים שאני לא מכירה אבל בחלום אנחנו חברים. אני מספרת להם עליה. אני אומרת להם בצחוק: "לאורטל יש שלדים מתחת למיטה," והיא פתאום גם יושבת לידי וצוחקת, ואז אני מסתכלת עליה ואומרת "זו אורטל. אני חייבת לזכור אותה." אני מתעוררת.
III. חלום שלישי של שיראל על אורטל
חלמתי על דניאל ואורטל. אנחנו במדבר הולכים על סלעים ענקיים. הם עולים ויורדים מהסלעים, ואני רוצה גם לרדת. אני מנסה ונפצעת. יורד לי דם ואני מתרחקת מהסלעים, מסתכלת אחורה ורואה את דניאל עולה. אורטל באה אלי, מחזיקה לי את היד. ואז יש קול שאומר "את ביקשת שאחד מהם יחזור, הנה היא חוזרת." אני מתעוררת.
***
בהתחלה, הנשמה עדיין נמצאת בבית. היא מסרבת להינתק ולהיפרד. אפשר לראות אותה לפעמים. נצנוצי הילה. פיסות של נוכחות. נוצות דביקות. משק כנפיים רך.
לבי יוצא אלייך, שיראל, אל חלומותייך, אל האופן שבו את מוכנה לפגוש את אחותך האהובה, להביט בה, לאחוז בתווי פניה, לצחוק איתה. לרפא אותה, להרים על הידיים, לעגל את המרובע, להילחם על נפשה, להתחנן שתשוב. להצחיק אותה. לבכות ולהמשיך לחלום.
אנחנו לומדים על עליות נשמה, אנחנו קוראים בדרשות הקבליות והחסידיות שהמוות הוא רק "כמי שעובר מחדר לחדר". מה אני מבינה על דלתות שמחברות בין החדרים הללו, מה למילה דלת ולחציצה שבין העולמות. אני לא הייתי מעיזה להציץ כמוך, שיראל, מאחורי הפרגוד. הייתי מסבה את פני. לא הייתי מזכירה שלדים מתחת למיטה, ובטח לא הייתי מצליחה לדמם בעולם שכולו טוב.
רגלייך עדיין מנוקבות, יש כדורים שנכנסו ולא יצאו, יש כדורים שיצאו ולא נכנסו. את מובהלת לניתוח דחוף, את יוצאת ממנו בהולה. את מוכנה להרגיע אותה במשך שעות, כמו תינוקת שרק נולדה לך ומיד מתה, אצבעונית, גוזל ציפור בכף ידך, תוך כדי מסיבת האימה. כשעור התוף נקרע. הזמן לא נחשב כאן כלל. זה פשוט לא עניין של זמן, אלא של התמסרות, כניעה טוטאלית, התאיינות למענה. ואת אומרת "זו אורטל," ואת אומרת "אני מוכרחה לזכור," ואת מתעוררת וצוללת שוב לשינה כבדה, עד הפעם הבאה שבה היא תצוץ בין האבנים הגדולות והסלעים המסוכנים, במסע שאין לו התחלה ואין בו החלמה.
- שיראל, אורטל, אביאל ודניאל מופיעים בשמותיהם המקוריים, לבקשתה של שיראל.
