מרשה מ' לינהאן
לבנות חיים שראו לחיותם
עם עובד
"את אחת מאיתנו?" שאלה פעם מטופלת צעירה את מרשה לינהאן, הפסיכולוגית והחוקרת הנודעת שפיתחה את שיטת הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי (DBT). "כי אם כן, זה ייתן לכולנו תקווה רבה".
במרוצת השנים הציל טיפול דיאלקטי־התנהגותי את חייהם של אין־ספור אנשים שנלחמו בדיכאון ובמחשבות אובדניות, אבל לינהאן לא גילתה מעולם לאיש כי מקור ההשראה לעבודתה החלוצית היה המאבקים הנואשים שלה עצמה בצעירותה. רק כשנשאלה ישירות היא החליטה לבסוף לספר את סיפורה המעורר השראה.
לינהאן מתארת איך בהיותה בת שמונה עשרה היא התחילה להידרדר במדרון חלקלק והשתנתה מנערה אהודה לבחורה אובדנית. לאחר כמה שנים אומללות במוסד פסיכיאטרי נשבעה לינהאן לעצמה שאם תצליח להיחלץ מן הגיהינום הרגשי שלה, היא תנסה למצוא דרך לעזור לאחרים לצאת מן הגיהינום שלהם ולבנות חיים שראוי לחיותם. היא נרשמה ללימודים בבית ספר ערב ובקולג', חייתה בתנאים לא תנאים, ולעיתים קרובות צירפה פרוטה לפרוטה כדי לקנות אוכל. היא המשיכה ללמוד לתואר דוקטור בפסיכולוגיה והתמחתה בטיפול התנהגותי. בשנות השמונים של המאה העשרים היא הגיעה לפריצת דרך כאשר פיתחה את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי, גישה טיפולית שמשלבת בין קבלת העצמי ובין דרכים להשתנות. לינהאן רואה במיינדפוּלנס מרכיב מרכזי בשיטת הטיפול שלה, לצד טכניקות מקוריות ומפורטות לרכישה של כישורי חיים.
מרשה לינהאן נשארה לאורך הקריירה המדעית היוצאת מגדר הרגיל שלה אישה בעלת תודעה רוחנית עמוקה. סיפורה המרגש ורב־העוצמה הוא סיפור של אמונה ושל התמדה. בלבנות חיים שראוי לחיותם לינהאן מראה איך עקרונות הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי באמת עובדים – ואיך, תוך כדי שימוש בטכניקות ובכישורי החיים שלה, אנשים יכולים לבנות חיים שראוי לחיותם.
"הספר הזה הוא ניצחון על כל סוגי ההבנה המקובלים", גלוריה סטיינם
לפניכם פרק 1 מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
היה זה יום קיץ יפה בסוף יוני 2011. עמדתי מול קהל של כמאתיים אנשים באודיטוריום הגדול של "המוסד לחיים", מרכז פסיכיאטרי נודע בהרטפורד, קונטיקט.
שלא כדרכי, חשתי מתיחות רבה לקראת ההרצאה שעמדתי לשאת. הגעתי לשם כדי לספר איך פיתחתי לפני יותר משני עשורים שיטת טיפול התנהגותית לאנשים בעלי נטייה חמורה לאובדנות, שיטה המכונה טיפול דיאלקטי־התנהגותי (DBT). זוהי שיטת הטיפול המוצלחת הראשונה באוכלוסייה זו של אנשים, שחוֹוים את חייהם כגיהינום עלי אדמות וסובלים כל כך עד שהמוות נראה להם בגדר חלופה סבירה.
אנשים רבים מכל רחבי העולם הגיעו ל"מוסד לחיים" כדי לשמוע את ההרצאה שלי באותו יום ביוני. היו בהם כאלה שקיבלו הכשרה בשיטת הטיפול שפיתחתי, כאלה שהכירו אותי או את המחקרים שלי, סטודנטים ועמיתים לשעבר, וגם בני משפחתי. כבר הרציתי פעמים רבות בעבר על DBT, בדרך כלל בכותרת: "טיפול דיאלקטי־התנהגותי: איפה היינו, איפה אנחנו נמצאים, ולאן אנחנו הולכים". בהרצאות האלה תיארתי איך פיתחתי את שיטת הטיפול בשנים של מחקר, ולעיתים קרובות היה הדבר כרוך בניסוי וטעייה. תיארתי גם את השפעת הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי על אובדנות, ציינתי מצבים נוספים שהטיפול מועיל בהם וכן הלאה.
ואולם ההרצאה באותו יום ביוני הייתה שונה. עמדתי לספר בפעם הראשונה איך באמת פיתחתי את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי, עמדתי לספר לא רק על שנות המחקר והניסויים שהושקעו בשיטה, אלא גם על המסע האישי שלי. "כתיבת ההרצאה שאשׂא לפניכם היום הייתה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי", כך פתחתי את ההרצאה.
לא רציתי למות פחדנית
התמודדתי עם דברים רבים בחיי, וההתמודדות הקשה מכולן הייתה הניסיון להשלים עם ההתמוטטות המוחלטת וההרסנית של עצמי, של מי שהייתי בעולם – ומיד אספק לכם הצצה לְמה שעברתי. בשל אותה אפיזודה נאלצתי להילחם כדי לרכוש מחדש את ההשכלה התיכונית שלי. נרשמתי ללימודי ערב, עבדתי לפרנסתי בשעות היום, והכול מתוך שאיפה להתקבל ללימודי התואר הראשון באוניברסיטה. לא היו לי חיים חברתיים, והתגוררתי בחדרים קטנים באכסניות ימק"א לנשים בערים שונות. כמעט בכל שלב בדרך התמודדתי עם דחיות חוזרות ונשנות, שהיו עלולות בקלות להסיט אותי מהמסלול. אחר כך נאלצתי להיאבק בחיי המקצועיים כדי שהרעיונות והגישות הרדיקליות שפיתחתי יתקבלו בידי הקהילה הטיפולית והפסיכיאטרית, וכמו נשים רבות לפניי, גם אני נאלצתי להתמודד עם קהילה אקדמית שרוב גברי שולט בה.
שלושה חודשים עבדתי על ההרצאה הזאת. פעמים רבות כבר התחרטתי על כך שהכנסתי את עצמי למצב הזה, שדרש ממני לדחוס את סיפור חיי לתשעים דקות. קושי נוסף היה שרוב חיי לפני גיל עשרים ועד גיל 25 נשכחו ממני כמעט לחלוטין מסיבות שאפרט בהמשך הדברים. נותרו רק הבזקים קצרים, כתמים בהירים פזורים בדלילות על בד קנבס כהה כמו שמי הלילה בעיר, שפה ושם היה אפשר להבחין בהם בנקודות של אור כוכבים מרצדות בחשיכה האין־סופית. נאלצתי לפנות לבני משפחה, לחברים ולעמיתים כדי שיעזרו לי לשחזר את סיפור חיי ולהסתמך על הזיכרונות שלהם בנוגע לאירועים. זה היה תהליך קשה – אבל קשה מכך הייתה הידיעה שאני עומדת לחשוף בפומבי בפעם הראשונה פרטים אינטימיים ביותר, אשר עשרות שנים שמרתי בסוד מפני כולם להוציא בני משפחתי וכמה מחבריי הקרובים. אם כן, מדוע רציתי לעשות את זה?
כי לא רציתי למות פחדנית. הבנתי שאנהג בפחדנות אם אמשיך לשתוק, ולא רציתי שכך יסתיימו חיי.
האם אוכל לעבור את ההרצאה בלי דמעות בעיניים?
ל"מוסד לחיים" יש מקום חשוב בחיי, ולכן חשבתי שזה המקום הנכון להרצאה שתכננתי. התקשרתי לדייוויד טוֹלין, אז מנהל המרכז להפרעות חרדה במוסד, ואמרתי לו שאני רוצה להרצות בחוף המזרחי, וכי נראה לי שהמוסד הוא מקום מתאים לכך. הוא התרגש, עד שאמרתי לו שאני רוצה להרצות באחד האולמות הגדולים, מכיוון שברור לי שההרצאה תמשוך קהל רב. הוא הסכים, אבל רק אם אספר לו מדוע. וכך עשיתי.
אבל כשעמדתי שם מול מאות אנשים, חשבתי בליבי: "לְמה הכנסתי את עצמי?" חששתי שלא אצליח לעבור את ההרצאה בלי דמעות בעיניים, וממש לא רציתי לבכות.
סיפרתי לקהל כי בהרצאותיי הרגילות על ההתפתחות של הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי אני מציינת בדרך כלל את שנת 1980 כנקודת הפתיחה. זו השנה שבה קיבלתי מענק מן "המוסד הלאומי לבריאות הנפש" לשם מחקר על יעילותו של טיפול התנהגותי לאנשים שהאבחנה שלהם היא ״הפרעת אישיות גבולית״. "אבל התשוקה שלי לחלץ אנשים מן הגיהינום התעוררה עוד קודם לכן", אמרתי.
הסתכלתי על הקהל כמה שניות, סקרתי את האנשים הנפלאים הרבים שהיה להם חלק בחיי – חברים, עמיתים, תלמידים ותלמידים לשעבר. ידעתי שאחותי אלין נמצאת שם וקיוויתי שגם האחים שלי: ג'ון, ארל, מרסטון ומייק. לא הייתי בטוחה שאלין תצליח לשכנע אותם להגיע, אבל הם ישבו שם בשורה הראשונה. ממש מאחוריהם ישבו ג'רלדין, בתי הפרואנית, ובעלה נייט, שעימם אני גרה מאז התחתנו. גם אחיה של ג'רלדין ובת זוגו היו שם. הודיתי לכולם על בואם. ברגע המרגש הזה הייתי על סף דמעות. למרבה המזל, אף דמעה לא חצתה את הסף.
ההתחלה האמיתית של DBT
"למעשה נזרעו זרעי הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי ב־1961", המשכתי, "כשאושפזתי כאן, ב'מוסד לחיים', בגיל 18".
הייתי תלמידת תיכון מאושרת, בעלת ביטחון עצמי, אהודה על חבריי וחברותיי לכיתה. לעיתים קרובות אני הייתי יוזמת הפעילויות – קונצרטים למשל או פשוט מארגנת קבוצה של חברים ללכת לאכול גלידה. הקפדתי תמיד על כך שהצרכים של כולם ייענו, שאף אחד לא יישאר בחוץ. בשנה הראשונה שלי בתיכון הייתי המועמדת של הכיתה לתפקיד מלכת חגיגות המרדי גרא. הפופולריות שלי התבטאה לא רק בעובדה שהיו לי המון חברים ושנבחרתי לתפקידים חשובים בכיתה בשנתיים האחרונות של התיכון, אלא גם כי הייתי נערה מהסוג שעשויים לבחור בה לנערה "המקובלת ביותר" או לנערה "שהכי צפויה להצליח".
אלא שבשנה האחרונה בתיכון התחילה הנערה בעלת הביטחון העצמי להיעלם.
לא ידעתי מה קרה לי. אף אחד לא ידע. החוויה שהתנסיתי בה במוסד הייתה של ירידה לגיהינום, של סערה שיצאה מכלל שליטה, של עינויים רגשיים ושל ייסורי תופת. לא יכולתי לברוח. "אלוהים, איפה אתה?" הייתי לוחשת בכל יום, אבל לא קיבלתי תשובה. קשה לתאר את הכאב ואת סערת הרגשות. איך אפשר לתאר כיאות חיים בגיהינום? אי אפשר. אפשר רק להרגיש את זה, לחוות את זה, וזה מה שקרה. הרגשתי הכול בתוך עצמי, מה שבסופו של דבר התפרץ כהתנהגות אובדנית.
אבל שרדתי. ולקראת סוף השהות שלי במוסד הבטחתי לאלוהים, נדרתי נדר, שאוציא את עצמי מן הגיהינום – וכי אחרי שאעשה זאת, אמצא דרך להוציא משם אחרים.
טיפול דיאלקטי־התנהגותי היה ועודנו הניסיון המוצלח ביותר שלי עד כה לקיים את הנדר. הנדר הזה שלט ברוב חיי. הייתי נחושה בדעתי למצוא שיטת ריפוי שתעזור לאנשים האלה, אנשים שנחשבו לעיתים קרובות כל כך חסרי סיכוי. וזה מה שעשיתי. הרגשתי את הכאב שחשים המטופלים שלי, כשהם נאבקים בשדים הרגשיים שקורעים את נשמתם. אני מבינה מה פירוש להרגיש כאב רגשי נורא ולרצות נואשות לברוח בכל דרך שהיא.
מסע מלא הפתעות
כשיצאתי לדרכי בשאיפה לקיים את הנדר שלי לאלוהים, לא היה לי מושג שהמסע יהיה מורכב ומפתיע כפי שהיה או שהמטרה (טיפול יעיל לאנשים אובדניים מאוד) תהיה כה שונה מהטיפולים הקיימים. כל מה שהיה לי בתחילה הוא אמונה בלתי מעורערת בכך שאפתח טיפול התנהגותי שיעזור לאנשים אובדניים מאוד לחיות חיים שראוי לחיותם. זה הכול. וגם מידה טובה של תמימות, כפי שגיליתי אחר כך.
למשל לא היה לי מושג שיום אחד איכנס למשרדו של ראש המחלקה שלי ואומר לו כי עליי לשהות תקופת־מה במנזר זן כדי ללמוד קבלה (acceptance). מאוד זן מצידי... אבל זה מה שעשיתי. גם לי לא היה מושג שפיתוח הטיפול יימשך 12 חודשים שלמים, ולא שלושה חודשים כפי שצפיתי בתחילה. ועד אז מעולם לא שמעתי את המילה "דיאלקטי".
שני דברים מייחדים את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי. הראשון הוא האיזון הדינמי בין קבלה עצמית וקבלה של מצבנו בחיים ובין אימוץ של שינוי לקראת חיים טובים יותר (זוהי משמעותה של "דיאלקטיקה" – איזון בין הפכים והגעה לסינתזה). עיקר עניינה של הפסיכותרפיה המסורתית הוא לעזור לאנשים לשנות את ההתנהגויות שלהם, להחליף התנהגויות שליליות בהתנהגויות חיוביות.
מצד אחד, כבר בשלב מוקדם מאוד בתהליך הפיתוח של הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי גיליתי שכאשר אני מתמקדת בניסיון לסייע למטופלים לשנות את ההתנהגות שלהם (המטרה האופיינית של טיפול התנהגותי), הם מוחים ואומרים משהו כמו: "מה? את אומרת לי שאני הבעיה?" מצד אחר, אם הייתי מתמקדת בניסיון ללמד מטופלים איך לקבל בסובלנות את חייהם, הם שוב היו מוחים ואומרים: "מה? את לא מתכוונת לעזור לי?"
הפתרון שהגעתי אליו היה למצוא דרך לאזן בין קבלה לשינוי, ריקוד דינמי ביניהם: קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. האיזון הזה בין אסטרטגיות שינוי ובין אסטרטגיות קבלה מצוי בבסיס הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי והוא ייחודי לו. ההדגשה של הקבלה כאיזון לשינוי נובעת ישירות מהשילוב של מסורת המזרח, של תרגול זן כפי שחוויתי אותו, ושל פסיכולוגיה מערבית.
היבט ייחודי נוסף של הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי הוא התייחסות אל תרגול מַיְנְדְפוּלְנֶס (קַשִּׁיבוּת) כאל מיומנות טיפולית – לראשונה בפסיכותרפיה. גם זה בא עקב הניסיון שלי בתרגול זן. מיינדפוּלנס היה באותה עת (אמצע שנות השמונים) נושא אזוטרי, ולעיתים קרובות נתפס כ"ניו־אייג'י'' מכדי להיבחן ברצינות יתרה, בייחוד בחוגים אקדמיים. עכשיו, כידוע, מיינדפוּלנס נמצא בכל מקום, לא רק בפסיכותרפיה, אלא גם בבריאות, בעסקים, בחינוך, בספורט ואפילו בצבא.
למי מועיל הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי?
המטרה של כל טיפול התנהגותי היא לעזור לאנשים לשנות התנהגויות, ובייחוד דפוסי התנהגות המשבשים מאוד את חייהם בבית ובמקום העבודה, ולמצוא להן חלופות התנהגותיות יעילות יותר. טיפול דיאלקטי התנהגותי הוא סוג של טיפול התנהגותי – אבל כפי שהסברתי, הוא שונה מאוד מטיפול התנהגותי מסורתי.
פיתחתי את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי כדי לעזור לאנשים שנמצאים בסיכון גבוה מאוד להתאבדות – אנשים שקשה לטפל בהם, שסובלים בדרך כלל מכמה בעיות נפשיות והתנהגותיות חמורות אחרות, ושמופיעים לעיתים קרובות ברשימות השחורות של בתי החולים. אחת ההפרעות העיקריות שאנשים כאלה מאובחנים בה היא הפרעת אישיות גבולית (BPD), הפרעה נפשית שקשה עד מאוד להתמודד עימה. בקריטריונים להפרעת אישיות גבולית יש תנודות רגשיות קיצוניות, כעס פתאומי, קשרים אימפּוּלסיביים והרסניים, פחד מנטישה ותיעוב עצמי. הפרעת אישיות גבולית מקשה מאוד על חיי המטופל או המטופלת, ולעיתים קרובות עושה את חייהם לבלתי נסבלים ומקשה גם על הסובבים אותם, בני משפחה וחברים. ההפרעה היא גם אתגר עצום למטפלים, אשר לעיתים קרובות נאלצים לספוג את הכעסים של המטופלים. לכן מטפלים רבים מסרבים לקבל לטיפול אנשים בעלי הפרעת אישיות גבולית.
מיומנויות DBT הן מיומנויות לחיים
DBT, טיפול דיאלקטי־התנהגותי, הוא תוכנית לטיפול התנהגותי, ולא גישה של פסיכותרפיה פרטנית. מדובר בשילוב של מפגשי פסיכותרפיה פרטניים, של אימון קבוצתי, של אימון טלפוני, של צוות מייעץ למטפלים ושל הזדמנות לעזור ולשנות את המצב החברתי או המשפחתי של המטופל (למשל בהתערבות משפחתית). בצורות אחרות של טיפול התנהגותי יש כמה מהמרכיבים הללו, אך לא כולם. זה דבר נוסף שמייחד את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי.
לימוד מיומנויות הוא בעל חשיבות מרכזית למידת האפקטיביות של טיפול דיאלקטי־התנהגותי: מיומנויות שעוזרות למטופל למצוא דרך להפוך חיים אומללים מאוד לחיים אפקטיביים שראוי לחיותם. זכיתי לראות את השינויים האלה פעמים רבות.
ואולם אותן מיומנויות עצמן חשובות מאוד לכל אחד ואחת מאיתנו בחיי היום־יום שלנו. לכן אפשר לקרוא להן כישורי חיים. הן עוזרות לנו במערכות היחסים שלנו עם בני משפחה, עם חברים, עם עמיתים לעבודה ועם העולם בכלל, ועוזרות לנו לנהל את הרגשות שלנו ולהתגבר על פחדים. הן חשובות לשם התמודדות עם העולם המעשי למשל בביצוע מוצלח של מטלה.
כל המיומנויות האלה מדגישות ניהול של חיים אפקטיביים בתחום החברתי והמעשי. מקצת האנשים טובים בהן יותר מאחרים. למקצת האנשים קל יותר להתמודד עם העליות והמורדות ועם האתגרים המעשיים של חיי היום־יום.
הדלאי לאמה אמר שכולם רוצים להיות מאושרים. אני חושבת שהצדק עימו. כל המטופלים שלי רוצים להיות מאושרים, והתפקיד שלי הוא לעזור להם להבין איך ביכולתם להגיע לשם או לפחות לעזור להם להגיע לחיים שנחווים כחיים שראוי לחיותם. לְמה הכוונה? כשאנחנו קמים בבוקר, מצפים לנו מספיק דברים חיוביים – פעילויות שאנחנו נהנים מהן, אנשים שאנחנו אוהבים להיות בחברתם, טיול עם הכלב – שעשויים לעורר בנו רצון לצאת מהמיטה ולחוות אותם. אין בזאת כדי לומר שאין שום דבר שלילי בחיינו, שכן אצל רבים מאיתנו דברים או רגשות לא נעימים הם עניין שבשגרה. הדבר נכון בייחוד אצל המטופלים שלי. אני מלמדת אותם מיומנויות חיים שעוזרות להם לפני הכול לקבל את הבעיות בחייהם באופן שיוכלו לשנות את צורת ההתנהלות שלהם בעולם, לחפש את החיובי ולשאת את השלילי.
כבּיהביוֹריסטים איננו מאמינים שאדם בוחר להיות אומלל. אנחנו מאמינים שהגורמים למצב האומללות מצויים בהיסטוריה שלו, בסביבה שלו. גם איננו מאמינים שאדם כזה לא היה רוצה להשתנות. אנחנו מניחים שכל אחד רוצה חיים מאושרים. בטיפול פסיכודינמי, טיפול מעמיק שמבקש לפתוח צוהר אל התת־מודע של האדם, המטפלים לא אומרים למטופל מה לעשות. אני לעומת זאת לא מפסיקה לומר למטופלים מה לעשות. זה הבדל נוסף בין טיפול דיאלקטי־התנהגותי לטיפולים אחרים.
העמדה שלי כלפי מטופלים היא זו: "אתם יודעים מה אתם צריכים בחייכם, אבל לא יודעים איך להשיג את מה שאתם צריכים. הבעיה היא שייתכן שיש לכם מניעים טובים, אבל אין לכם מיומנויות טובות. אני אלמד אתכם מיומנויות טובות".
סיפור על כוחן של התמדה ואהבה
כמו הנאום שנשאתי ב"מוסד לחיים" באותו יום ביוני, הספר שלפניכם מתאר את תקופת השהות שלי במוסד, מה הוביל אותי לנדר שנדרתי, איך הצלחתי לצאת מן הגיהינום בעצמי – ואיך הצלחתי למצוא דרכים לסייע לאחרים לצאת מן הגיהינום.
חיי הם במובן מסוים תעלומה, שכן עד היום אין לי מושג איך בהיותי בת 18 הגעתי לגיהינום במהירות רבה כל כך ובצורה מוחלטת כל כך. אני מקווה שהעובדה שהצלחתי לצאת מן הגיהינום ולהישאר מחוצה לו תביא תקווה למי שעדיין נמצא בגיהינום. אני מאמינה שאם אני הצלחתי לעשות זאת, גם אחרים יצליחו.
הסיפור שלי מורכב מארבעה חוטים השזורים זה בזה.
הראשון הוא מה שאני יודעת על הירידה שלי לגיהינום, ואיך הדבר הוביל לנדר שנדרתי לצאת מן הגיהינום ואחרי כן להוציא אחרים.
השני הוא המסע הרוחני שלי – המסע שהציל אותי. זה סיפור המסע שבסופו הייתי לזן מאסטר, מסע שהשפיע עמוקות על הגישה שלי בפיתוח הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי והוביל אותי לשלב מיינדפוּלנס בפסיכותרפיה.
השלישי הוא חיי כחוקרת, איך השפיע הדבר על יכולתי להגשים את המטרה שלי, על הקשיים שהתמודדתי עימם כל הדרך כדי להתגבר על הטעויות שעשיתי ועל הדחיות המרובות שנתקלתי בהן.
הרביעי הוא הכוח העצום של האהבה בחיי, איך פרשות אהבה עוררו בי את ההרגשה שאני בפסגת העולם ואחר כך גרמו לי את הצער העמוק ביותר בחיי. הכוח שבקבלת טוּב הלב והאהבה של אנשים כה רבים, שהיו מוכנים למשוך אותי למעלה תמיד. ובתמורה – הכוח הטמון באהבת אחרים, שמשך אותי למעלה בדרך משלו. חלק מהסיפור הזה הוא האופן שהשלמתי עם אחותי, איך הצלחנו לסלוח זו לזו אחרי שנים רבות כל כך של מרחק וכאב. ואיך נהייתי לאימא ולסבתא.
הסיפור שלי הוא גם סיפור על אמונה ועל חשיבותו של המזל. זה סיפור על הכוח שלא לוותר לעולם, על כישלון שרודף כישלון, אבל גם על היכולת להצליח ולהתרומם (או למצוא מישהו שימשוך אותך) שוב ושוב ולהמשיך הלאה. זה סיפור על התמדה, על קבלה – חלק גדול מהטיפול הדיאלקטי־התנהגותי הוא לומר כן.
