כשהפסיכדליה פוגשת טראומה
תובנות ממחקר פנומנולוגי עם שורדי מתקפת הטרור במסיבת נובה והצעה למודל טיפולי מיודע-פסיכדליה בדגש קהילתי
גיא סימון
בשבעה באוקטובר 2023, לפני עלות השחר מחבלי חמאס תקפו באכזריות אלפי אזרחים ואזרחיות שבילו בפסטיבל "נובה". הפוגעים והנפגעים באירוע הקשה לא ידעו עד כמה הוא ישפיע על העיסוק הקליני והמחקרי בקשר בין חומרים מרחיבי תודעה – חומרים פסיכדליים – לבין בריאות הנפש, ובשימוש בחומרים כאלה בהקשר של חוויה טראומטית.
עבור רבים מניצולי המתקפה על מסיבת הנובה, השימוש בחומרים פסיכדליים במהלך מתקפת חמאס הוסיף שכבה מורכבת לחוויה הטראומטית. ואכן, חומרים פסיכדליים ידועים ביכולתם לשנות את תפיסת העצמי, המרחב והזמן ולהגביר את פעילות חושי השמיעה, הראייה והחישה, ועל כן בעת השימוש הם יכולים לכאורה להשפיע עמוקות על אופן העיבוד של אירוע טראומתי או על התגובה אליו (Lyon, 2024).
במאמר זה אני עוסק בקשר בין הטראומה של שורדי הנובה לבין השימוש של רבים מהם בחומרים פסיכדליים בעת האירוע הקשה עצמו, ולשימוש כמאפיין תרבותי של רבים מהשורדים. המאמר מבוסס על ממצאים ראשוניים מתוך מחקר פנומנולוגי רחב היקף שאני עורך בימים אלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, בשיתוף חוקרים נוספים ובשיתוף עמותת "לב בטוח", אשר בה אני שותף מייסד וחבר ועד מנהל. המחקר עד כה כולל ניתוח תמתי-אנליטי וניתוח נרטיבי של ראיונות עומק מובנים חלקית עם כ-45 שורדי מסיבת הנובה.
את המאמר אפתח בסקירה קצרה של הקשר בין תרבות הפסיכדליה לעולם הטיפולי, ולאחר מכן אציג ממצאים ראשוניים על חוויית שורדי הנובה. אתייחס לתחושות הבושה והאשמה שנובעות בין השאר מהסטיגמה והביקורת החברתית על השימוש בחומרים פסיכדליים, וההשפעה שלהן על תהליך ההחלמה ועל היכולת לעבד תחושות בושה ואשמה העולות בהקשרים נוספים ביחס לאירוע הטראומתי. אדגיש במיוחד את ההיבט הקהילתי והחברתי בחווייתם של שורדי הנובה, ואת חשיבות השילוב של תמיכה קהילתית-משפחתית בהתערבויות הטיפוליות, יחד עם חשיבות המאמץ להפחתת הסטיגמה החברתית. לסיכום אתאר בקצרה את השינוי שחל בשדה הטיפולי בעקבות הניסיון המצטבר מהעבודה עם שורדי הנובה, שממצאי המחקר מצטרפים אליו. ניסיון נצבר זה משפר את יכולתם של מטפלים להציע גישות טיפוליות מותאמות.
רקע: המפגש בין תרבות הפסיכדליה ועולם הטיפול
"החוויה הפסיכדלית" מתוארת פעמים רבות כחוויה שבה המציאות הרגילה משוקעת בתחושה עמוקה של קדושה, רוחניות וטרנסצנדנטיות (Eliade, 1959, 2014; Otto, 2016). אך לא פחות מכך, הספרות מתייחסת אליה כאירוע חברתי, במונחים של חיבור הדדי בין משתתפים ותחושת שותפות טקסית – מה שהאנתרופולוג ויקטור טרנר כינה "קומיוניטס" (Communitas; Turner et al., 2017).
רבות מהחברות המסורתיות תופסות את ה"עצמי" כקשור עמוקות לסביבה, ולכן שואפות להטמיע את החוויות הפסיכדליות בהקשרים קולקטיביים המדגישים את חיבור העצמי לקהילה ולרוחניות. אכן, מחקרים מחברות שונות תיארו כי טקסי ריפוי העושים שימוש בחומרים פסיכדליים מעצימים את הסולידריות החברתית, מספקים סביבה תומכת ופותרים מתחים בין-אישיים (Rodríguez Arce & Winkelman, 2021; Tramacchi, 2000). בתרבויות מסוימות שנחקרו בעבר, חומרים פסיכדליים שימשו כאמצעי מרכזי בכינון ובגיבוש של הקהילה. חשיבות הממד החברתי-רוחני של השימוש בחומרים אלה עולה ממחקרים אנתרופולוגיים קלאסיים מזה עשורים רבים (Aaronson & Osmond,1970; de Rios, 1975; Metzner, 1998; Winkelman, 1991).
כיום נעשה שימוש הולך וגובר בחומרים פסיכדליים בקרב קהילות מערביות. כך למשל, דוח ממשלתי שפורסם ב-2020 באצות הברית ציין כי כ־48.5 מיליון איש (כמעט 15% מהאוכלוסייה) השתמשו בחומר פסיכדלי בימי חייהם, מהם 8.5 מיליון במהלך השנה שקדמה לסקר (SAMHSA, 2020). שימוש בפסיכדליים מתבצע הן בנסיבות חברתיות – במסיבות טבע, טקסי "איוואסקה" (Ayahuasca) ובטקסי פטריות פסילוסיבין – והן למטרת אישיות בשעות הפנאי (Kettner et al., 2021). אולם בעוד שבתרבויות לא מערביות השימוש בחומרים פסיכדליים נועד בראש ובראשונה לחיבור של האדם לחוויה דתית וטרנסצנדנטית של שחרור ואחדות אנושית ובין־אישית, בתרבות המערבית הפרקטיקה של שימוש בפסיכדליים נועדה בעיקר לשיפור עצמי של הפרט, להגברת תפקודיותו ולאופטימיזציה של יכולותיו האישיות, במסגרות של חקירה עצמית או טיפול (Hadar et al., 2023).1
רבים מפוקדי מסיבות הטבע רואים את המסיבה כמעין מרחב מקודש, שבסיוע החומרים מרחיבי התודעה מאפשר גישה עמוקה ומהירה לחקירה תודעתית עצמאית או משותפת (St John, 2015; Papadimitropoulos, 2009). ואמנם, מחקרים מראים כי חוויות פסיכדליות יכולות להשפיע במידה רבה על תפיסת העצמי, על היחסים הבין־אישיים ועל ההיבטים הרוחניים של הקיום האנושי (Carhart-Harris et al., 2018; Nour et al., 2016).
חיבור נוסף בין שימוש בחומרים משני תודעה לבין תהליכי שיפור עצמי מתבטא בעניין ההולך וגובר בחומרים פסיכדליים בעבודה טיפולית – הן בתחום המוסדר, הבוחן באופן מדעי את תרומתם של חומרים פסיכדליים כגון LSD, פסילוסיבין ו־MDMA לטיפול בהפרעות נפשיות, והן בתחום שאינו מוסדר ולרוב אינו חוקי, של תהליכים טיפוליים המלווים בשימוש בחומרים משני תודעה. התגברות העניין המחקרי-קליני בחומרים פסיכדליים, והעיסוק של המדיה הפופולרית בפוטנציאל שלהם לטפל בהפרעות נפשיות, זכו לכינוי "הרנסנס הפסיכדלי" (Hadar et al., 2023). ואכן, ממצאים ממחקרים לא מעטים ממחישים את הפוטנציאל הטיפולי הרחב של חומרים פסיכדליים במגוון התמודדויות שאינן זוכות למענה מספק ברפואה הקונבנציונלית כיום (Griffiths et al., 2016; Mitchell et al., 2023), ביניהן טיפול בטראומה (Nichols et al., 2017).
לצד זאת, מהספרות ניתן ללמוד גם על קיומם של מודלים מחתרתיים לפסיכותרפיה באמצעות חומרים פסיכדליים (Psychedelic Assisted Psychotherapy), כמו טקסי איוואסקה, ריטריטים של פטריות וטיפולי MDMA. השימוש במרכיב הפסיכדלי במסגרות מחתרתיות אלה מבוסס ברובו על ההנחה כי המסע הפסיכדלי מאפשר גישה לזיכרונות מודחקים או זיכרונות ראשוניים שעולים באמצעות דימויים סמליים לא מילוליים, שעבודה עמם מאפשרת לטפל בקשיים שמקורם לכאורה בילדות (Fischman, 2019; Smith et al., 2024). בהשראת יסודות פסיכואנליטיים, תפיסה זאת מציעה כי השימוש בחומרים פסיכדליים מאפשר להחליש מנגנוני הגנה. האתר המרכזי לריפוי, לפי תפיסה זאת, הוא בתודעתו של הפרט, שבמערב נתפסת בעיקר כממוקמת במוחו.
המודלים של פסיכותרפיה באמצעות חומרים פסיכדליים מדגישים את מה שהקהילה הפסיכדלית מכנה ״הסט והסטינג״ של המסע הפסיכדלי, המתייחס להיבטי השונים של הפרקטיקה הטיפולית הפסיכדלית (Hartogsohn, 2016, 2017, 2018): הבחירה בחומר הפסיכדלי והגשתו, הסידור המבני של המטפל והמטופל, הפרקטיקות הדיסקורסיביות, האסתטיקה התרבותית הסימבולית המשולבת בטיפול (אלמנטים תרבותיים בחלל הטיפולי, למשל פסל בודהה), הסביבה הפיזית והסמלית שבה מתקיים הטיפול, תקשורת בנוגע לציפיות מהתהליך והכוונה טיפולית לפני הטיפול, במהלכו ואחריו ואינספור היבטים אחרים של בניית הפרקטיקה הטיפולית הפסיכדלית.
אם כן, הפסיכותרפיה הפסיכדלית כפי שמתעצבת כיום מבוססת על תפיסות תרבותיות של העצמי שלעיתים מתעלמת מהשלכות חברתיות ותרבותיות רחבות יותר של חוויות פסיכדליות, ומהפוטנציאל של חוויות אלו לשנות לא רק את מוחו או תודעתו של הפרט, אלא גם את מערכת היחסים שהוא מקיים עם סביבתו (Lyubomirsky, 2022). אולם הבחירה להציג את העצמי כמנותק מהקשרים תרבותיים עלולה להחמיץ את חשיבותם של הממדים הקהילתיים והרוחניים בעיצוב תהליך הריפוי.
עם זאת, יש לציין שיש בנמצא גם גישות מערביות של טיפול פסיכדלי המתייחסת לתפיסות תרבותיות רחבות יותר של העצמי, ושואפות לגשר על הפער בין תפיסות שונות של העצמי ולשלב עבודה אינטגרטיבית. גישות אלה מכוונת הן לשינויים פנימיים ברמת העצמי והן להבנה תפקידו בהקשרים חברתיים רחבים, ואף פוליטיים (Roseman et al., 2021).
טיפול מיודע פסיכדליה
בשונה מהמודלים של טיפול פסיכדלי, אשר מדגישים את חשיבות הסט והסטינג בעת השימוש בחומרים פסיכדליים בעת הטיפול עצמו, ומכוונים לשימוש בחומרים משני תודעה על מנת לשחזר זיכרונות, גישת הטיפול המיודע-פסיכדליה אינה מחייבת שימוש בחומר. עם זאת, היא יוצאת מנקודת הנחה שחוויות נטורליסטיות של שימוש במרחיבי תודעה – כלומר לשם הנאה ובילוי ולא בהקשרים קליניים – הן דבר שבשגרה בקרב קהילות מסוימות, לא בהקשר של התמכרות.
לאור הנחה זאת, גישת הטיפול המיודע הפסיכדליה נשענת על עקרונות של מזעור נזקים, פסיכו-חינוך והגמשה פסיכולוגית. היא מתמקדת בבנייה של מרחב לא שיפוטי וחומל המעצים את האוטונומיה ואת החירות הקוגניטיבית והממשית של המטופל בחיי היום-יום. טיפול מיודע פסיכדליה נועד לספק מסגרת טיפולית בטוחה, המאפשרת למטופלים להפיק את מרב המשמעות ממצבי התודעה הייחודיים המתקבלים מהחוויה הפסיכדלית (בין אם התרחשה במסגרת נטורליסטית עצמאית או כחוויה משותפת), בד בבד עם צמצום הסיכוי לפגיעה כזו או אחרת.
הגישה הטיפולית נשענת על הבנה עמוקה של הפנומנולוגיה הייחודית של חוויות פסיכדליות – כגון התמוססות האגו ושינויים בתפישת הזמן והמרחב – ושל ההשלכות הנרחבות שלהן על תפיסת העצמי, על יחסים בין-אישיים, על המשגת המציאות ועל היבטים רוחניים של הקיום האנושי. בה בעת, היא עוסקת בצרכים הטיפוליים המורכבים שחוויות אלו יכולות ליצור, כמו גם בפסיכופתולוגיה שיכולה להיות קשורה בהן. המטרה היא אינטגרציה של החוויות הפסיכדליות באמצעות תהליך של עיבוד התובנות מהחוויה ויישומן בחיי היום-יום, כדי לתרום לתחושות המשמעות ושביעות הרצון מהחיים.
ממצאים ראשוניים על חוויית הניצולים והניצולות
הראיונות שנערכו עד כה עם שורדי ושורדות הנובה שהתמקדו בקשר בין הטראומה שחוו לבין חוויית השימוש בחומרים פסיכדליים לא מאפשרים לקבוע במדויק כיצד השפיעו החומרים הפסיכדליים על התהוות הטראומה עצמה. איננו יכולים לדעת, וכנראה גם לא נדע, איזה מהגורמים השפיע ביותר על חוויית הטראומה אצל כל ניצול וניצולה –האסיד, הקטמין, האדרנלין, או החרדה המשתקת כשלעצמה. יחד עם זאת, מהראיונות עם רבים מניצולי הנובה עולה הייחוס הסובייקטיבי לאופן שבו השפיעו החומרים הפסיכדליים על ההתמודדות הרגשית בזמן האירוע.
כמה מהניצולים דיווחו על חוויה של בלבול חמור ושיתוק רגשי, ותחושה חריפה של חוסר ודאות לנוכח המעבר הפתאומי והמטלטל מאושר לאימה. כך למשל, משתתפת שצרכה קטמין (סם דיסוציאטיבי) סיפרה שהרגישה לכודה בתוך סיוט: "הרגשתי כאילו אני טובעת בים של אימה מבלי להצליח לזוז או להגיב. מזל שלקחו אותי משם, לבד לא הייתי מצליחה לברוח״.
עדויות נוספות של שורדים מצביעות על תופעה מעניינת, שכן אצל חלקם ההשפעה הישירה של החומרים במהלך האירועים עצמם לא הייתה דומיננטית: הם לא חוו באופן מובהק את האפקט המלא של החומרים במהלך המנוסה, וניכר כי השפעתם ירדה בזמן האירוע. חלק מהמרואיינים סיפרו שחזרו להרגיש את השפעת החומר רק כשהגיעו לביתם.
ניתן לקשר ממצאים אלה להשערות ביחס לשני מנגנוני פעולה מקבילים: האחד קשור לאפקט הפלצבו (Wager & Atlas, 2015), שבו ציפיות סובייקטיביות ומסגרת הקשרית ממלאות תפקיד מרכזי ביצירת החוויה הפסיכולוגית, ואולי אף הפיזית. השני קשור למורכבות הפסיכונוירולוגית של מצבי טראומה חריפים: ייתכן שכאשר אדם נמצא בסכנת חיים מיידית, הגוף מפעיל את תגובת "הילחם או ברח", המשחררת כמויות גדולות של הורמוני דחק, ובראשם אדרנלין. במצבים אלו, המוח מתעדף מנגנוני הישרדות בסיסיים על פני השפעות פסיכואקטיביות אחרות, ומערכת העצבית מדכאת זמנית את השפעת החומרים הפסיכדליים. העובדה שהחומרים חזרו להשפיע כאשר השורדים הגיעו למקום בטוח, מחזקת את ההשערה כי קיימת היררכיה דינמית במערכות הנוירו-כימיות, שבה מנגנוני ההישרדות המיידיים מקבלים קדימות בעת סכנה חריפה. אולם על מנת להבין טוב יותר את התופעה, שניכר שהייתה משמעותית מאוד ללא מעט שורדים נדרש מחקר עומק נוירו-פסיכופרמקולוגי.
מרבית המרואיינים ציינו כי החומרים יצרו מעטה הגנה דיסוציאטיבי – חיובי, לתחושתם – שמנע מהם לחוש מאוימים, מפוחדים או חסרי אונים בזמן האירוע ואיפשר להם להגיב במהירות ובחדות. חלק מהם דיווחו כי בעת החוויה הטראומטית העניקו להם החומרים הפסיכואקטיביים תחושת בהירות והחלטיות בלתי צפויה ועזרו להם לנווט בתוך הכאוס ולקבל החלטות שהתבררו כמצילות חיים.
מעדויות השורדים עלה היבט משמעותי נוסף: חלק מהשורדים העידו כי בעת האירועים עצמם הם היו מודעים להשפעות הספציפיות של החומרים שאותם נטלו, ואף תיעלו השפעות אלו לצורך ההתמודדות בפועל. חלקם אף תיארו כי היו מודעים לאופן שבו החומר שנטלו ניתק אותם מהסיטואציה או עזר להם להתמודד עמה באופן שמנע או מיתן את חוויית האיום, הפחד או חוסר האונים שחשו, ובכך איפשר להם לכאורה להגיב במהירות ובדייקנות. כך למשל, ניצול אחד שנטל LSD לפני ההתקפה תיאר חוויה רוחנית עמוקה שלדבריו הצילה את חייו: "במהלך הכאוס הרגשתי תחושת רוגע ובהירות עמוקה", הוא נזכר. "זה היה כאילו יכולתי לראות את הדרך הנכונה לברוח". אדם אחר ייחס לאקסטזי (סם מסיבות שמכיל MDMA) את הכוח הפיזי והרגשי שאיפשר לו לשאת את חברתו המשותקת למקום בטוח, למרות הפחד והאימה שאפפו אותם.
משמעות הדבר היא שהחומרים לא פעלו באמצעות מנגנונים פסיכופרמקולוגיים ישירים בלבד, אלא דרך תהליכים מורכבים של הענקת משמעות ותמיכה סובייקטיבית, אשר נתפסו על ידי המשתמשים כמשמעותיים להתמודדותם בזמן אמת. במילים אחרות, ניתן לומר כי החומרים הפסיכדליים שימשו בזמן האירוע כ "כלי קיבול אפיסטמולוגי", כלומר כמסגרת קוגניטיבית שדרכה השורדים לא רק חוו את השפעות החומרים, אלא גם פירשו והבינו אותם באופן שאיפשר הכלה, מיתון וארגון של המציאות הטראומטית במהלך האירוע. מה שסייע להתמודדות היה לא רק הידע על השפעות החומרים, אלא גם היכולת להשתמש בידע זה ככלי הישרדותי.
כלי הקיבול האפיסטמולוגי איפשר לשורדים לשהות במצב של "דיסוציאציה אדפטיבית״ – מנגנון הגנה יעיל בטווח הקצר, התורם להתמודדות על ידי יצירת מרחק רגשי וקוגניטיבי מהחוויה (Lynn, 2005). מדברי המרואיינים עולה כי הדיסוציאציה האדפטיבית נתמכה על ידי האפקט האמפתוגני של ה-MDMA או האפקט הפסיכו-רוחני של ה-LSD.
לצד הדיסוציאציה האדפטיבית, חלק מהמרואיינים מייחסים לחומרים שנטלו תרומה גם לגמישות תודעתית, שעזרה להם להתאים את תגובתם לתנאי החירום המשתנים בזמן האירוע. ניתן לתאר זאת כ"פלצבו פרדוקסלי" – מצב שבו דווקא המודעות להשפעה המינימלית של החומר מעצימה את מנגנוני ההתמודדות. בשונה מאפקט פלצבו רגיל, שבו האמונה בהשפעת התרופה יוצרת את ההשפעה, כאן דווקא המודעות למוגבלות ההשפעה מאפשרת גיוס משאבים פנימיים נוספים. נראה כי תפישת המצב שבו נמצאו כמצב ההישרדותי, פיתחה אצל חלק מהשורדים מנגנוני התמודדות החורגים מההבחנה הבינארית בין השפעה ממשית למדומיינת, שכן החומר תפקד כעוגן סמלי בלבד ואיפשר גיוס משאבים פנימיים. החומרים משני התודעה נתפשו בראיונות עם שורדים אלה כאחראים ליצירת מרחב תודעתי המתווך בין המציאות הטראומטית לבין התודעה. מרחב זה תפקד בזמן האירוע כמערכת משמעות דינמית אשר איפשרה שמירה על רצף תפקודי.
חלק מהשורדים העידו בראיונות גם על כך שבעת האירועים השתנתה חוויית הזמן, באופן שאופייני לחוויה הפסיכדלית: הזמן הכללי (שבשעון) איבד את משמעותו בחוויה הסובייקטיבית, והטראומה נחוותה באופן הטרנס-טמפורלי, מחוץ לזמן הליניארי הרגיל, מבלי לייחס משמעות לזמן הרב שעבר. חוויה זו איפשרה הפחתה של העומס הרגשי המיידי, תוך שמירה על תפקוד במצב החירום. עם זאת, בטווח הארוך, המרחק הרגשי והקוגנטיבי מהאירוע עלול להקשות על התמודדות עם ההישארות של פוסט-טראומה, שכן הוא עשוי להקשות על האינטגרציה העתידית של החוויה למבנה הנפשי הכולל. ואכן, מעקב אחר מצבם של השורדים בתקופה שלאחר האירוע חושפת פרדוקס מהותי: בעוד שבזמן אמת החומרים נתפסו כגורם מגן ומאפשר, בפרספקטיבה ארוכת טווח מתברר כי הדיסוציאציה ה"אופורית" שנחוותה לא נתפסה בהכרח כמועילה לעיבוד החוויה הטראומטית, ואף נתפסה לעיתים כמעכבת את תהליכי ההחלמה.
ממצאים אלו מערערים על התפיסה הרדוקציוניסטית המייחסת את ההשפעות המגינות או התרפויטיות למנגנונים ביוכימיים בלבד. במקום זאת, מתגלה מערכת מורכבת של יחסי גומלין פסיכו-פרמקולוגיים בין תודעה, חומר וטראומה, שבה יעילותם המיידית של מנגנוני ההישרדות עומדת במתח מתמיד עם השלכותיהם ארוכות הטווח על תהליכי עיבוד והחלמה. תובנות אלה מדגישות את הצורך בפיתוח גישות טיפוליות המתייחסות הן להיבטים המיידיים של ההישרדות והן לתהליכי העיבוד וההחלמה ארוכי הטווח.
בנוסף לתחושות הקשורות לחוויה הפסיכדלית, אצל חלק מהמרואיינים עלו תחושות נוספות האופייניות לניצולי טראומה, כמו תחושת בושה על חוויית חוסר האונים ועל תחושת אי-יכולת להתמודד עם המצב שחשו בזמן ההתקפה. אחרים מדווחים על תחושות בושה ואשמה על כך שנותרו בחיים, בעוד חבריהם נרצחו או מוחזקים בשבי בעזה. כפי שתיארה שורדת אחת: ״אני לא אחלים, אני לא אוכל להירגע עד שהם יחזרו. למה אני פה והם שם? אני לא יכולה לסבול את זה״.
ואמנם, בספרות על טראומה מקובלת ההבנה כי בלב המאבק של שורדי טראומה מצויים רגשות בושה ואשמה, הממלאים תפקיד מרכזי בהתפתחות הטראומה לכדי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Lee et al., 2001; Leskela et al., 2002; Saraiya & Lopez-Castro, 2016). הספרות מציעה כי עיבוד מותאם של הטראומה יכול להביא לידי צמיחה פוסט-טראומטית עתידית, כלומר שינוי פסיכולוגי חיובי בעקבות מאבק בנסיבות חיים מאתגרות במיוחד, ואפילו בעקבות אירוע אכזרי, מזעזע ובלתי נתפס כמו זה של מתקפת חמאס במסיבת הנובה. עם זאת, ללא עיבוד מותאם, אשמה ובושה אצל הניצולים הפוסט-טראומטיים עלולות להישאר, לסכן צמיחה שכזו, ולהתבטא במחשבות רומינטיביות שאינן מאפשרות לשחרר את הנרטיב שהתקבע (Moulds et al., 2020).
חשיבות ההיבט הקהילתי והחברתי בהתערבות הטיפולית עם שורדי הנובה
היבט חשוב נוסף שעולה מהספרות על טראומה הוא ההחמרה של הבושה של ניצולי טראומה לנוכח ציפיות חברתיות ונורמות תרבותיות שמעריכות גבורה ועמידה בלחץ, במיוחד כאשר השורדים מרגישים שלא עמדו באותן ציפיות.
בהקשר של שורדי ושורדות הנובה, מהראיונות עלה ממד נוסף של בושה בהקשר לציפיות חברתיות, והתברר כי חוויות של אשמה ובושה התעוררו לעיתים במפגש עם בני משפחה שנדרשים לתמוך בהחלמה, שמהם ניסו להסתיר את השימוש בחומרים פסיכדליים, בשל חשש מתגובה ביקורתית ולא תומכת. ואמנם, עבור הורי הניצולים, לעיתים הייתה זו הפעם הראשונה שבה נודע להם על השימוש של ילדיהם בחומרים פסיכדליים ועל משמעותה של הקהילה הפסיכדלית עבורם. גילוי זה יצר זירת התמודדות רגשית נוספת, המחייבת מענה תרבותי וחברתי מותאם.
מהראיונות עולה כי בנוסף לשיפוט העצמי המאפיין ניצולי טראומה, שורדי מסיבת הנובה נחשפים לסטיגמות חברתיות וחשים שהסביבה שופטת אותם על אופן הבילוי שלהם, על השתתפותם במסיבות טבע ועל השימוש בחומרים מרחיבי תודעה או ממריצים. מדבריהם עולה שתחושת השיפוט החברתי הזו מקשה עוד יותר על התמודדותם עם הטראומה.
נראה אפוא כי מקורן של תחושות האשמה והבושה שמהן סובלים הניצולים במקרה זה הוא כפול: הן נובעות לא רק מהחוויות האישיות של כל אחד מהם, אלא גם מהלחץ החברתי להתאים את עצמם לנורמות חברתיות מוגדרות הדוחות את הפרקטיקות התרבותיות-חברתיות-קהילתיות שהן חלק חשוב מזהותם של רבים מהם. הציפיות החברתיות הנורמטיביות מונעות מהם לבטא את הצרכים העמוקים שלהם לחוויות פסיכו-רוחניות וטרנסצנדנטיות, לקרבה שבטית, אחדותית ומאחדת או לשיפור עצמי ורפלקציה. החברה הישראלית, שלעיתים סולדת מחוויות טרנסצנדנטיות בהקשר חילוני ומשימוש בחומרים פסיכדליים, מתקשה לקבל את הייחודיות התרבותית-חברתית של הניצולים.
חוסר ההכרה מצד החברה במאפיינים החברתיים-תרבותיים של הניצולים והקושי לקבל את הצרכים הבסיסיים שלהם המתבטאים בפרקטיקה הפסיכדלית, מגבילה את יכולתם של הניצולים להתחבר באופן אותנטי אל החוויה שעברו, להשתחרר מאשמה ומבושה, להגיע למימוש עצמי ולמצוא משמעות מחודשת לחייהם לאחר הטראומה (Viña, 2024). ואמנם, הטרפוד של צמיחה אישית בשל אי־הכלה תרבותית מוכר בספרות מכתיבתו של מאסלו, שטען כי הדחף המולד של הפרט למימוש עצמי ולחזרה אל גרעין אנושי מהותי נחסם על ידי התרבות המערבית הרציונלית-מודרנית, השואפת להכתיב "נורמליות" שלמעשה מבטאת חוסר אותנטיות, אשליה ופחד (Maslow, 1968).
המלצות ראשוניות ביחס לתהליך ריפוי הטראומה של שורדי ושורדות מסיבות הנובה
מהראיונות עולה כאמור שהחוויה הפסיכדלית והחוויה הטראומטית נקשרו יחד אצל הניצולים. על כן, תהליך ההחלמה מחייב התייחסות הן למאפייניה הפסיכדליים של החוויה והן למאפייניה הטראומטיים. כפי שתואר לעיל, בשדה הטיפולי קיימות גישות המקשרות בין החוויה הפסיכדלית לטיפול, וחלקן מבקשות להציע טיפול המכוון לנפגעי טראומה. אך נשאלת השאלה: האם תהליך הריפוי המוצע על ידן מותאם דיו לשורדי מסיבות הנובה?
על פניו, ישנו קשר מבוסס בין טיפול בטראומה לטיפול פסיכדלי: מחקרים מראים כי חומרים מרחיבי תודעה מציעים מנגנוני פעולה ייחודיים לטיפול בטראומה, וכי יש ביכולתם לחולל שינוי כימי במוח, בעיקר באמצעות קולטן הסרוטונין 5-HT2A, ולאפשר עיבוד של זיכרונות טראומטיים דרך כניסה למצב עוררות באופן מדומה, אשר לכאורה, לפי פרדיגמה מתגבשת כיום, יעיל יותר מטיפול בטראומה המתבצע באמצעות שיחה (Levine, 1997 ;Nichols et al., 2017).
עם זאת, בחינה של הפסיכותרפיה הפסיכדלית, ושל תרבות האיוואסקה בפרט, בהקשר של טיפול בטראומה מצביעה על קשיים אתיים משמעותיים. במקרים רבים, הפסיכותרפיה הפסיכדלית רואה במתמודדים עם טראומה מטופלים פוטנציאליים הזקוקים לריפוי באמצעות מערכות יחסים טיפוליות בעלות מרכיב סוגסטיבי חזק (החומר משנה התודעה) וגישה רגרסיבית לטיפול (Brennan, 2022). אולם המחקר מראה כי זיכרונות ששוחזרו בעזרת חומרים פסיכדליים לאחר תקופה ארוכה של אמנזיה עלולים להיות לא נכונים, ולייצג אירועים שלא קרו במציאות (Healy, 2021). כאשר הם מתפרשים בטעות כזיכרונות מודחקים, הם מועדים להשלכות רבות על הסביבה הקרובה, אשר יציבותה קריטית לתהליך ההחלמה מפוסט־טראומה (Evans et al., 2023; Wood et al., 2024; Robinson et al., 2024; Argyri et al., 2024). יתרה מכך: נראה כי יש מקום לביקורת על התפיסה כי עיבוד מחדש של זיכרונות באמצעות חוויות תודעתיות הוא ׳מסלול ריפוי׳ אוניברסלי (Rose, 2024).
לפיכך, בניגוד לתפיסה הדוגלת בעידוד יצירת חוויות פסיכדליות חדשות בהקשר טיפולי, כדי לספק מענה שלם והוליסטי לשורדים יש לאפשר עיבוד עמוק של חוויות חיים מציאותיות וקרובות למודע, בהן חוויות פסיכדליות מהקשר נטורליסטי, כדי שאלה יהפכו עם הזמן לחוויות שלמות, מרפאות ומשמעותיות. יש להכיר ולנרמל את החוויות הפסיכדליות ולבנות גוף ידע חדש שיקשר אותן להשלכות הקשות של חשיפה לאירועים טראומתיים.
ההתערבויות של גישת הטיפול מיודע הפסיכדליה מכוונות לרוב למטרות אלה ונעשות על-ידי מטפלים בעלי הכשרה ומחויבות אתית קפדנית יותר. אולם גם גישה זאת לא מתאימה בהכרח לעבודה עם שורדי הנובה, ובפרט כאשר היא נעשית במסגרת תרפויטית אגוצנטרית, מוכוונת עצמי, המשקפת מושגים אגוצנטריים של העצמי, שאינם תואמים לגמרי למרכיב הסוציאלי-קהילתי של מרבית החוויות הפסיכדליות. מרחב פסיכותרפויטי-פסיכדלי שבמרכזו יחידים ולא קהילות אינו תואם את החוויות של שורדי המסיבות בדרום, שהיו במהותן בעלות מאפיינים קהילתיים-חברתיים.
כפי שמלמדים הראיונות, מתקפת השבעה באוקטובר לא רק חיבלה בביטחון הפיזי של השורדים, ולא רק פגעה עמוקות באמון ובביטחון הרגשי שלהם, אלא ערערה גם את תחושת הקהילתיות והזהות הקולקטיבית של המשתתפים. לכן, ההקשר התרבותי הרחב הוא קריטי בתהליך ההחלמה של השורדים, שכן הריפוי הקהילתי הכרחי לריפוי אישי. כדי לעודד הסתגלות בריאה יותר של הניצולים ולקדם צמיחה אישית וקהילתית, לא די לשאוף להתגבר על הטראומה האישית אלא יש גם ללמוד כיצד ליישם את החוויות הטרנסצנדנטיות – החשובות כל כך בזהותם – בתוך הקשרים חברתיים קיימים.
על כן נראה כי הטיפול המותאם ביותר לשורדי התופת בדרום הוא טיפול מיודע פסיכדליה וטראומה המתרחש גם במרחב קהילתי: טיפול השלב את הממד הטקסי והבין־אישי בלב העבודה עם השורדים. על המטפלים העובדים עם השורדים מוטלת החובה להכיר בצרכים הקהילתיים הרחבים שלהם ולאפשר מפגשים טיפוליים משותפים המחזקים קשרים קהילתיים שנחלשו עקב הטראומה. מפגשים טיפוליים משותפים יכולים לסייע בבנייה מחדש של הסיפור הקולקטיבי של האירוע, ולעזור לניצולים להבנות את חוויותיהם מחדש בתוך קהילה תומכת. המפגשים הקהילתיים יכולים להיות בריטריטים, במסיבות טבע או בכל מפגש קהילתי-טקסי המוחזק ומוכל על ידי איש מקצוע שהוכשר לכך והוא מיודע-פסיכדליה.
לצד זאת, על מנת לעזור בהפחתת האשמה והבושה על המטפלים לקדם אוריינות חברתית ומשפחתית ולספק מידע פסיכו-חינוכי לסביבת הניצולים בדבר מאפייני התרבות הפסיכדלית ומשמעותן של חוויות פסיכדליות עבור השורדים. חשיבות ההבנה של ההקשר דומה לחשיבות של ההבנה של מטפלים באלימות מינית, המצופים להכיר את ההקשר התרבותי הרחב ואת הציפיות החברתיות שהקורבן נתון להן. החלשת הסטיגמה על שימוש בחומרים משני תודעה עשויה להפחית בושה ואשמה – תהליך שהוא חיוני להחלמה האישית ולחיזוק החוסן הקהילתי של השורדים (Gorman et al., 2021; Luoma, 2008; Rüsch et al., 2005).
סיכומו של דבר, מענה טיפולי אידיאלי ומקיף לניצולים שחוו אירועים טראומטיים אלו כולל שילוב של המישור הפרטני והמרחב הקהילתי. טיפולים פרטניים מאפשרים עיבוד עמוק של חוויות אישיות, ואילו טיפולים קהילתיים מחזקים את התמיכה החברתית הנדרשת לתהליך ההחלמה המלא.
המודל המתגבש לטיפול מיודע פסיכדליה עם שורדי הנובה
הממצאים הראשונים מתוך המחקר מצטרפים לניסיון המצטבר בעמותת "לב בטוח" המבוסס על עבודת שטח עם אלפי שורדי הנובה, הכוללת שעות עבודה רבות ואינטנסיביות עם השורדים, עם מטפליהם ועם מדריכיהם. עקרונות העבודה המותאמת לשורדי האירועים, שגובשו על ידי הצוות המייסד של העמותה, מנוסחים בימים אלו כמודל עבודה מובנה אך גמיש של טיפול מיודע פסיכדליה, אשר שואף לעבור תיקוף קליני ומחקרי. בהתאם לתובנות מהניסיון המצטבר ולממצאי המחקר שתוארו במאמר, המודל מדגיש את המאפיינים התרבותיים והחברתיים של הקהילה הפסיכדלית ביומיום, מתוך הבנה עמוקה של הסביבה התרבותית והחברתית שאליה משתייכים המטופלים המשתמשים בחומרים פסיכדליים בהקשרים נטורליסטיים.
מודל זה כולל בתחילה בנייה של ברית טיפולית בין המטפל לבין המטופל שחווה חוויות פסיכדליות משמעותיות. כמו כן, השלב הראשון כולל חינוך (פסיכו-אדיוקציה) של המטופלים בנוגע להשפעות החומרים הפסיכדליים ובחינת התאמת הסֵט והסֶטינג לצורכי המטופל. בשלב זה גם מוגדרת על ידי המטופלים מידת הסיוע הנדרשת מהמטפל וכוונות ברורות לחוויה הטיפולית. שלב ראשוני זה הוא קריטי להגברת הגמישות הפסיכולוגית, והוא יכול לעזור למטופל לעבד שינויים בתפיסת העצמי הנובעים מהחוויה הפסיכדלית ולווסת חוויות קיצון נפשיות נפוצות.
בשלב הבא, שלב האינטגרציה, המטפלים מאפשרים דיונים רפלקטיביים, הלוקחים בחשבון את המאפיינים התרבותיים של המטופלים ותומכים במטופלים באמצעות הבניה, פירוש ורתימת תובנות משמעותיות לחיי היום־יום, בדגש על יישום שינויים מיטיבים. הטכניקות הטיפוליות האופייניות לשלב הזה לקוחות מגישות מבוססות גל שלישי בפסיכולוגיה המתמקדות בקבלה וביצירת שינוי, למשל גישת הקבלה והמחויבות (ACT) וטיפול מערכתי־משפחתי (IFS).
סיכום: שינויים בשדה הטיפולי בעקבות השבעה באוקטובר
עד לאירועי השבעה באוקטובר 2023, מטפלים מוסמכים מעטים בלבד בישראל הכירו את השפעות החומרים הפסיכדליים על הנפש והגוף. בעקבות האירועים הקשים, מאות מטפלים ברחבי הארץ נדרשו בבת אחת לעבוד עם מטופלים שלהם גישה לחוויות סמים מגוונות בהיקפן ובהשפעתן.
כתוצאה מכך הלכו והתרבו מסגרות ההכשרה המקנות למטפלים ידע על גישות טיפוליות הרלוונטיות להתמודדות עם הטראומה ועם השפעות החומרים הפסיכדליים עליה, וההתערבויות הטיפוליות הללו למכל החמצן של אלפי שורדי המסיבות בדרום. ואמנם, כדי לרכך את תחושות האשמה והבושה שלהם, ניצולים אלה זקוקים למטפלים שיכירו את עולמם הפנימי, הערכי והתרבותי שבתוכו מתקיימת החוויה הפסיכדלית.
התובנות הנצברות כיום במחקר ובטיפול בשורדים יכולות להוביל לפיתוח התערבויות ממוקדות המותאמות לצרכים הייחודיים של ניצולי אירועים טראומתיים שהשתמשו בחומרים פסיכדליים. שיפור ההבנה שלנו לגבי חוויות אלו יכול גם לסייע בקידום שימוש בטוח יותר בחומרים והבנה עמוקה יותר של השפעותיהם החברתיות והפסיכולוגיות.
הממצאים הראשוניים מהראיונות עם שורדי הנובה, שהוצגו במאמר זה, כמו גם הניסיון המצטבר מהעבודה עם ניצולים, מצביעים על הפגיעות של המרחבים הקהילתיים של חברי הקהילה הפסיכדלית בישראל. יחד עם זאת, מהממצאים אפשר גם להסיק על החוסן שניתן לבנות באמצעות פרקטיקות טיפוליות מושכלות ואמפתיות. מאמר זה ביקש להציע כי טיפול אינטגרטיבי, המכיר בחשיבות החוויה הפסיכדלית לצד זו הטראומטית, ומכבד את המטופל ואת עולמו הפנימי והתרבותי, יכול לספק מסגרת חיונית להתמודדות עם הדינמיקה המורכבת של התנסות בטראומה בזמן חוויות פסיכדליות, כפי שנדרש בטיפול בניצולי המסיבות בדרום.
תודות
תודה עמוקה לשורדי ושורדות הטרור במסיבות בדרום, אשר חולקים עמנו בכנות ובאומץ את חוויותיהם וצורכיהם, ומאפשרים לנו להעמיק את הבנתנו במטרה לשפר את הטיפול והסיוע. תודה לעמיתיי למחקר: מאיה גל, ד"ר דמיאן הלפרין, ניר תדמור, ד"ר מיכל פגיס וד"ר שלמה גוזמן, ולאוניברסיטת בר-אילן על התמיכה במחקר. תודה מיוחדת לעמותת "לב בטוח" – לחבריי בצוות המייסד, להנהלה, ולמאות המטפלות והמטפלים המסורים, אשר פועלים ללא לאות מזה יותר משנה למען השורדים והשורדות, מתוך מחויבות עמוקה שלא להותיר איש ואישה לבד בהתמודדותם.
הערות
- מעניין לחשוב בהקשר זה על השימוש בפסיכדליים לאור תובנותיה הסוציולגיות של החוקרת מיכל פגיס על מתרגלי מדיטציה (Pagis, 2019). פגיס מתארת את המדיטציה כטכניקה לחקירה עצמית שחדרה למערב מתרבויות המזרח, על מול הדומיננטיות של השפה כערוץ עיקרי שדרכו אנשים נהגו לחקור את נפשם ולטפל בעצמם. היא מציבה את המדיטציה לצד טכניקות אחרות שמקורן במזרח ובתרבויות ילידיות מאמריקה ומאפריקה, החוקרות את העצמי באופן רפלקסיבי באמצעות הגוף: יוגה, מדיטציה, כניסה למצבי טרנס, צומות – ושימוש בחומרים פסיכדליים. פרקטיקות אלה היו בעבר פרקטיקות דתיות או חלק מתרבות הנגד, וכיום הן פרקטיקות חילוניות שאינן טומנות בחובן ניסיון למרי חברתי, אלא להפך: הן עוזרות ליחידים להשתלב בצורה נוחה יותר בחברה.
מקורות
Aaronson, B. S., & Osmond, H. (Eds.). (1970). Psychedelics: The uses and implications of hallucinogenic drugs. Doubleday.
Argyri, E. K., Evans, J., Luke, D., Michael, P., Michelle, K., Rohani-Shukla, C., ... & Robinson, O. (2024). Navigating Groundlessness: An interview study on dealing with ontological shock and existential distress following psychedelic experiences. Available at SSRN 4817368.
Brennan, W. T. (2022). A qualitative inquiry into ethical relationship and boundary-setting in underground psychedelic healing [Doctoral dissertation, Fordham University].
Carhart-Harris, R. L., Leech, R., Hellyer, P. J., Shanahan, M., Feilding, A., Tagliazucchi, E., &Nutt, D. (2014). The entropic brain: A theory of conscious states informed by neuroimaging research with psychedelic drugs. Frontiers in Human Neuroscience, 8, Article 55875. https://doi.org/10.3389....2014.005875
De Rios, M. D. (1975). Man, culture and hallucinogens: An overview. Cannabis and Culture, 9(1), 401-416. https://doi.org/10.1515...10812060.401
Eliade, M. (1959). The sacred and the profane: The nature of religion. Harvest Book.
Eliade, M. (2014). A history of religious ideas volume 1: From the Stone age to the Eleusinian mysteries (Vol. 1). University of Chicago Press. https://doi.org/10.7208/9780226147697
Evans, J., Robinson, O. C., Argyri, E. K., Suseelan, S., Murphy-Beiner, A., McAlpine, R., ... & Prideaux, E. (2023). Extended difficulties following the use of psychedelic drugs: A mixed methods study. Plos one, 18(10), e0293349. https://doi.org/10.1371...pone.0293349
Fischman, L. G. (2019). Seeing without self: Discovering new meaning with psychedelic assisted psychotherapy. Neuropsychoanalysis, 21(2), 53-78. https://doi.org/10.1080...2019.1689528
Griffiths, R. R., Johnson, M. W., Carducci, M. A., Umbricht, A., Richards, W. A., Richards, B. D., ... & Klinedinst, M. A. (2016). Psilocybin produces substantial and sustained decreases in depression and anxiety in patients with life-threatening cancer: A randomized double-blind trial. Journal of psychopharmacology, 30(12), 1181-1197. https://doi.org/10.1177/0269881116675513
Gorman, I., Nielson, E. M., Molinar, A., Cassidy, K., & Sabbagh, J. (2021). Psychedelic harm reduction and integration: A transtheoretical model for clinical practice. Frontiers in Psychology, 12, Article 645246. https://doi.org/10.3389....2021.645246
Hadar, A., David, J., Shalit, N., Roseman, L., Gross, R., Sessa, B., & Lev-Ran, S. (2023). The psychedelic renaissance in clinical research: A bibliometric analysis of three decades of human studies with psychedelics. Journal of Psychoactive Drugs, 55(1), 1-10. https://doi.org/10.1080...2021.2022254
Hartogsohn, I. (2016). Set and setting, psychedelics and the placebo response: an extra-pharmacological perspective on psychopharmacology. Journal of psychopharmacology, 30(12), 1259-1267.
Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and setting. Drug Science, Policy and Law, 3. https://doi.org/10.1177/2050324516683325
Hartogsohn, I. (2018). The meaning-enhancing properties of psychedelics and their mediator role in psychedelic therapy, spirituality, and creativity. Frontiers in Neuroscience, 12, Article 129. https://doi.org/10.3389/fnins.2018.00129
Healy, C. J. (2021). The acute effects of classic psychedelics on memory in humans. Psychopharmacology, 238, 639-653. https://doi.org/10.1007/s00213-020-05756
Kettner, H., Rosas, F. E., Timmermann, C., Kaertner, L., Carhart-Harris, R. L., & Roseman, L. (2021). Psychedelic communitas: Intersubjective experience during psychedelic group sessions predicts enduring changes in psychological wellbeing and social connectedness. Frontiers in Pharmacology, 12, Article 623985. https://doi.org/10.3389....2021.623985
Lee, D. A., Scragg, P., & Turner, S. (2001). The role of shame and guilt in traumatic events: A clinical model of shame‐based and guilt‐based PTSD. British Journal of Medical Psychology, 74(4), 451-466. https://doi.org/10.1348/000711201161109
Leskela, J., Dieperink, M., & Thuras, P. (2002). Shame and posttraumatic stress disorder. Journal of Traumatic Stress, 15(3), 223-226. https://doi.org/10.1023/A:1015255311837
Levine, P. A. (1997). Healing trauma: The innate capacity to transform overwhelming experiences. North Atlantic Books.
Luoma, J. B., Kohlenberg, B. S., Hayes, S. C., Bunting, K., & Rye, A. K. (2008). Reducing self stigma in substance abuse through acceptance and commitment therapy: Model, manual development, and pilot outcomes. Addiction Research & Theory, 16(2), 149-165. https://doi.org/10.1080...350701850295
Lynn, C. D. (2005). Adaptive and maladaptive dissociation: An epidemiological and anthropological comparison and proposition for an expanded dissociation model. Anthropology of Consciousness, 16(2), 16-49.
Lyon, A. (2024). Psychedelic experience: Revealing the mind. Oxford University Press. https://doi.org/10.1093...757.003.0001
Maslow, A. (1968). Some educational implications of the humanistic psychologies. Harvard educational review, 38(4), 685-696. https://doi.org/10.1776...88786v86w660
Metzner, R. (1998). Hallucinogenic drugs and plants in psychotherapy and shamanism. Journal of Psychoactive Drugs, 30(4), 333-341. https://doi.org/10.1080...998.10399709
Mitchell, J. M., Bogenschutz, M., Lilienstein, A., Harrison, C., Kleiman, S., Parker-Guilbert, K., ... & Doblin, R. (2023). MDMA-assisted therapy for severe PTSD: a randomized, double-blind, placebo-controlled phase 3 study. Focus, 21(3), 315-328. https://doi.org/10.1176...cus.23021011
Moulds, M. L., Bisby, M. A., Wild, J., & Bryant, R. A. (2020). Rumination in posttraumatic stress disorder: A systematic review. Clinical Psychology Review, 82, Article 101910. https://doi.org/10.1016....2020.101910
Nichols, D. E., Johnson, M. W., & Nichols, C. D. (2017). Psychedelics as medicines: an emerging new paradigm. Clinical Pharmacology & Therapeutics, 101(2), 209-219. https://doi.org/10.1002/cpt.557
Nour, M. M., Evans, L., Nutt, D., & Carhart-Harris, R. L. (2016). Ego-dissolution and psychedelics: validation of the ego-dissolution inventory (EDI). Frontiers in human neuroscience, 10, 269. https://doi.org/10.3389/fnhum.2016.00269
Otto, R. (2016). Mysticism east and west: A comparative analysis of the nature of mysticism. Wipf and Stock Publishers.
Pagis, M. (2019). Inward: Vipassana meditation and the embodiment of the self. University of Chicago Press. https://doi.org/10.7208/9780226639413
Papadimitropoulos, P. (2009). Psychedelic trance: Ritual, belief and transcendental experience in modern raves. Durham Anthropology Journal, 16(2), 67-74.
Robinson, O. C., Evans, J., McAlpine, R. G., Argyri, E. K., & Luke, D. (2024). An investigation into the varieties of extended difficulties following psychedelic drug use: Duration, severity and helpful coping strategies. Journal of Psychedelic Studies.
Rodríguez Arce, J. M., & Winkelman, M. J. (2021). Psychedelics, sociality, and human evolution. Frontiers in Psychology, 12, Article 729425. https://doi.org/10.3389....2021.729425
Rothschild, B. (2000). The body remembers: The psychophysiology of trauma and trauma treatment. W.W. Norton & Company.
Rose, J. R. (2024). Memory, trauma, and self: Remembering and recovering from sexual abuse in psychedelic-assisted therapy. Journal of Psychedelic Studies, 8(3), 336-348.
Roseman, L., Ron, Y., Saca, A., Ginsberg, N., Luan, L., Karkabi, N., ... & Carhart-Harris, R. (2021). Relational processes in ayahuasca groups of Palestinians and Israelis. Frontiers in pharmacology, 12, 607529. https://doi.org/10.3389....2021.607529
Rüsch, N., Angermeyer, M. C., & Corrigan, P. W. (2005). Mental illness stigma: Concepts, consequences, and initiatives to reduce stigma. European Psychiatry, 20(8), 529-539. https://doi.org/10.1016....2005.04.004
Saraiya, T., & Lopez-Castro, T. (2016). Ashamed and afraid: A scoping review of the role of shame in post-traumatic stress disorder (PTSD). Journal of Clinical Medicine, 5(11), Article 94. https://doi.org/10.3390/jcm5110094
Smith, C. L., Sackett, N., Stark, B. C., Dinh, V., Romesburg, E. W., & Roll, J. (2024). Understanding psychedelic-assisted psychotherapy providers’ perspective and insights: A qualitative analysis. Psychedelic Medicine, 2(3), 153-160. https://doi.org/10.1089/psymed.2023.0074
St John, G. (2015). Liminal being: Electronic dance music cultures, ritualization and the case of psytrance. In A. Bennet & S. Waksman (Eds.), The Sage handbook of popular music (pp. 243-260). Sage. https://doi.org/10.4135...73910362.n14
Substance Abuse and Mental Health Services Administration (SAMHSA) (2020). Key substance use and mental health indicators in the United States: Results from the 2019 National Survey on Drug Use and Health. https://www.samhsa.gov/...FW102121.pdf
Tramacchi, D. (2000). Field tripping: Psychedelic communitas and ritual in the Australian bush. Journal of Contemporary Religion, 15(2), 201-213. https://doi.org/10.1080...900050005976
Turner, V., Abrahams, R., & Harris, A. (2017). The ritual process: Structure and anti-structure. Routledge. https://doi.org/10.4324/9781315134666
Van der Kolk, B. A. (1994). The body keeps the score: Memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress. Harvard Review of Psychiatry, 1(5), 253-265. https://doi.org/10.3109...229409017088
Viña, S. M. (2024). Stigma, psychedelics use, and the risk of reduced formal mental health care. Stigma and Health. https://psycnet.apa.org...7/sah0000546
Winkelman, M. (1991). Therapeutic effects of hallucinogens. Anthropology of Consciousness, 2(3‐4), 15-19. https://doi.org/10.1525/ac.1991.2.3-4.15
Wood, M. J., McAlpine, R. G., & Kamboj, S. K. (2024). Strategies for resolving challenging psychedelic experiences: insights from a mixed-methods study. Scientific Reports, 14(1), 28817.
Yehuda, R., McFarlane, A., & Shalev, A. (1998). Predicting the development of posttraumatic stress disorder from the acute response to a traumatic event. Biological Psychiatry, 44(12), 1305-1313. https://doi.org/10.1016...3(98)00276-5
