אלינה לציניק
דיני הדינוזאור וסוד קסם הנשימה
ועוד סיפורים
הוצאה עצמית
דיני הדינוזאור וסוד קסם הנשימה הוא ספר שמכיל מקבץ של 13 סיפורי ילדים טיפוליים ומרגיעים. ילדים שמתמודדים עם קשיים כמו סיוטי לילה, חרדות, דימוי עצמי נמוך, קושי בדחיית סיפוקים או התפרצויות זעם - יתמוגגו מהדמויות הציוריות והמקסימות וימצאו בהן את חבריהם הטובים ביותר. החשוב מכל - בעזרת הדמויות, העלילות, הפתרונות והדמיון הנהדר, ילמדו הילדים כיצד להתמודד עם הקשיים שלהם בצורה מיטיבה, עצמאית ומרגשת.
בין הנושאים המטופלים בסיפורים: טכניקות של ויסות רגשי והרבעה עצמית, התמודדות עם חלומות וחרדות, שליטה באימפולסיביות, הגמשת דפוסי חשיבה והתנגדות, הרגעת הדחף לפרפקציוניזם ועוד.
הורים, מטפלים, מחנכים - בסוף כל סיפור תקבלו סודות ותובנות של הגישה הטיפולית, וגם סדרה של עוגנים לתקשורת ולשיח עם הילדים.
אלינה לציניק היא פסיכולוגית התפתחותית מדריכה. היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה, ובוגרת תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית מאוניברסיטת בן גוריון. היא בעלת ניסיון מקצועי ומעשי של שנים רבות, בשרות הפסיכולוגי החינוכי, במכונים להתפתחות הילד, ובקליניקה הפרטית שלה.
לפניכם ההקדמה ושני סיפורים מתוך הספר באדיבות המחברת:
הקדמה אישית
שלום לכם, קוראים יקרים, אימהות ואבות, סבים וסבתות, וכל מי שאוהב ילדים ועובד איתם.
אני פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית. זה שנים רבות שאני עובדת עם ילדים והוריהם במרכז להתפתחות הילד ובקליניקה הפרטית שלי. במשך שנות עבודתי נוכחתי לדעת שמשפחות שונות מאוד מתמודדות עם מצבים דומים מאוד ועם בעיות די זהות במהלך הגדילה וההתפתחות של הילדים.
פעמים רבות פונים אליי הורים מודאגים בתחושה ש"הילד לא בסדר": משהו מסוים לא מצליח לו, יש לו פחדים לא מוסברים, או היחסים שלו עם בני הבית או עם בני גילו אינם טובים מספיק. הורים רבים שואלים אותי: "זאת באמת בעיה? עד כמה זה חמור? האם אנחנו באמת זקוקים לפסיכולוג? אולי הוא פשוט צעיר מדי, וזה יעבור לו?"
לפני כמה שנים הוזמנתי להרצות באספת הורים בגן חובה. נושא ההרצאה היה מוכנות לכיתה א' והדרך שבה הורים יכולים לעזור לילדיהם להיערך לתחילת הלימודים בצורה טובה ויעילה. לצד המיומנויות שדיברתי עליהן, הדגשתי במיוחד את החשיבות של המוכנות הרגשית לבית הספר, המתבטאת, בין היתר, במיומנות הוויסות הרגשי. כלומר, במילים פשוטות, היכולת להתייחס באופן הולם ומתואם למצבים חברתיים כמו ביקורת, קבלת סמכות, התמודדות עם אתגרים, ובפרט – התמודדות עם הפסדים, חוסר הצלחה, או כל מצב שבו יש פער גדול בין הרצוי למצוי.
במהלך ההרצאה הורים רבים התלוננו שהילדים שלהם לא יודעים להפסיד בכבוד, שסף הייאוש שלהם נמוך להדאיג, ושהם מאבדים לגמרי את העשתונות אם משהו לא מצליח להם כפי שרצו או ציפו.
מאוחר יותר הגיע אליי לטיפול דני בן השש. דני היה ילד מפותח ופיקח ביותר, שהפרפקציוניזם היה נר לרגליו. אם המציאות לא הסתדרה בדיוק כפי שרצה, דני בכה וצעק. הוא לא ידע, ולא היה מסוגל, להפסיד או לוותר בשום מצב. במקום זאת, הוא בחר בהימנעות. הוא נאלץ לוותר על משחקים רבים, והדבר פגע בקשרים שלו עם בני גילו. הקושי החברתי השפיע מאוד על הדימוי העצמי שלו, והוריו היו אובדי עצות.
במהלך הטיפול גיליתי שדני, כמו ילדים רבים בני גילו, אהב מאוד להקשיב לסיפורים. הוא גם היה חובב דינוזאורים מושבע וכנראה ידע עליהם הכול, וגם זה – בדומה לילדים רבים בימינו.
החלטתי להמציא בשביל דני סיפור שגיבורו יהיה ילד-דינוזאור המתמודד עם בעיות דומות לשלו. שילבתי בסיפור אלמנטים של שיטות טיפוליות ומיינדפולנס, כמו למשל תרגילי נשימה מדיטטיביים. כך נולד הסיפור על דיני הדינוזאור. דני גילה עניין רב בסיפור. הוא הסכים לעשות תרגילי נשימה, בדיוק כמו דיני, גיבור הסיפור שהתחבב עליו. אין לשלול את האפשרות שאם הייתי מציעה לו את תרגילי הנשימה בלי קשר לסיפור, הוא, כמו ילדים שמרנים רבים, פשוט היה מסרב לבצע אותם. אבל אם דיני יכול – אז זה כבר משהו אחר.
ההצלחה סיפקה לי השראה, וחיברתי בשביל דני סיפורים נוספים בנושאים דומים: על ילד שרוצה שהכול יהיה "כפי שהוא רוצה", ועל ילד אחר ששונא להפסיד. כך נולדו הסיפורים: "מסדר הסלמנדרה הסודי" ו"ארץ ככהאנירוצה".
אני חושבת שדני הרגיש שיש דמיון בינו לבין גיבורי הסיפורים. עם זאת, מכיוון שבמהלך העבודה עם הסיפורים איש לא כעס עליו באופן אישי, ולא מתח ביקורת על התנהגותו, ומכיוון שגיבורי הסיפורים היו ילדים אחרים, הוא לא חש רתיעה, והדימוי העצמי שלו לא נפגע. כך, הסיפורים עזרו לי לעקוף את ההתנגדות שלו. בנוסף, הם גם הראו לו שאין לו בלעדיות על האתגרים והקשיים, ושיש ילדים נוספים המתמודדים עם קשיים דומים. בעיקר, הסיפורים סיפקו לו את הביטחון העצמי ואת הידיעה שהוא, בדומה לילדים שבסיפורים, יכול להתגבר על הקשיים הללו.
הייתי כה מרוצה מהתגובה של דני, שהמשכתי לכתוב עוד ועוד סיפורים, עד שהתגבש קובץ הסיפורים הזה – להורים ולילדים.
הסיפורים עוסקים בבעיות טיפוסיות של התפתחות וגדילה, בדרך קלילה וברורה לילדים – דרך האגדה. האגדה היא מטפורה הנקלטת הן ברובד המודע והן ברובד הלא מודע. גיבורי הסיפורים הם ילדים רגילים, או דמויות של חיות שעברו האנשה. קל לילד להבין אותם ולהזדהות עימם.
בחלק הראשון של הספר מופיעים סיפורים שגיבוריהם בעלי חיים או יצורים קסומים, הסובלים מסימפטום ספציפי הפוגע באיכות החיים שלהם. בהמשך מופיעים סיפורים שגיבוריהם ילדים, ובהם נידונות סוגיות מופשטות יותר. לבסוף, הסיפור האחרון פונה ישירות אל ההורים, אף כי חשוב לקרוא אותו ולשוחח עליו גם עם הילדים.
אני מאחלת לכם קריאה נעימה ומהנה.
איך עובדים עם הספר?
ראשית אדגיש כאן כי הדבר החשוב ביותר הוא ליהנות מהסיפורים ביחד עם הילדים. אין דבר המחבר יותר בין מבוגרים לילדים מאשר לשבת יחד, לקרוא סיפור מרתק על גיבורים שהילדים יכולים להזדהות איתם, ולחוות דרכם הרפתקאות בעולמות מופלאים.
בנוסף, אתם תגלו שכל סיפור מלווה בדף הנחיות, שאלות והצעות לפעילויות. הדף הזה נועד לספק לכם, המבוגרים, השראה לפעילות ולשיחה עם הילדים בעקבות הסיפור. ככל שתעמיקו בסיפורים יותר, כך יפנימו הילדים את המסרים המעצימים של הסיפורים, יעבדו אותם, וילמדו להטמיע אותם כדפוסי התנהגות ותפקוד. הדף הזה נועד גם לספק לילדים השראה ועידוד למציאת פתרונות יצירתיים, עצמאיים ומקוריים משל עצמם, ולאמץ גם אותם אל חיי היומיום.
אני מאוד ממליצה להציע לילדים לצייר את גיבורי הספר, או סצנות מהסיפורים הזכורות להם במיוחד. ילדים אוהבים מאוד להביע את עצמם בציורים, ועבורם זו אפשרות נוספת לחוש את המסרים, ללמוד אותם טוב יותר, לעבד ולהפנים אותם ולאמץ אותם אל חייהם. את הציורים של ילדיכם הציעו להם לתלות על הקיר, המקרר, אצל סבא וסבתא, או בבית במקום שיזכיר להם את חוויית ההצלחה והתובנות של גיבורי הסיפור. ההתפעלות מהציורים וההתייחסות הרצינית שלכם אליהם יתנו לילדים תחושה עמוקה של ערך, מה שיעזור להם להתגבר על הקשיים שלהם בצורה יעילה ומצמיחה.
גם בתוך הספר עצמו יש עמודים מיוחדים שנועדו לאפשר לילדים ביטוי עצמי שיהפוך להיות חלק אינטגרלי מהספר. כללנו בספר ארבעה עמודים שמיועדים לציורים של הילדים. בעמודים הללו יכולים הילדים לתת מעצמם, להוסיף את החותם האישי שלהם לספר, ולהתרגש בכל פעם מחדש כאשר הם פותחים את הספר ורואים את היצירה שלהם בתוכו.
הציעו להם לצייר קודם כול את הציור שלהם על דף טיוטה, ולאחר שסיימו לתכנן אותו לשביעות רצונם, להעתיק אותו לספר.
אני ממליצה לחלק את הדפים המיועדים לציור בין האחים בבית – תנו להם לבחור או הגרילו ביניהם את הדפים שדרכם הם יתרמו לספר את נקודת המבט הייחודית שלהם.
עבודה נעימה!
תקצירים
רשימת הסיפורים, והתופעות ההתנהגויות שנועם הם עוזרים להתמודד:
יצור לא מפחיד הוא סיפור לטיפול ולהרגעה במקרים של חלומות בעתה ופחד ממפלצות.
אפצ’יק והפרפר הסגול הוא סיפור לטיפול ולהרגעה במצבים של חרדות ילדים, כאשר יש נטייה להימנעות מסיטואציות מפחידות ולא נעימות.
דיני הדינוזאור וסוד קסם הנשימה הוא סיפור המאפשר להורים ללמוד וגם ללמד את ילדיהם טכניקות להרגעה עצמית.
את רוצה דבר אחד, אני רוצה דבר אחר הוא סיפור שבראש ובראשונה מעלה אסטרטגיות לפתרון קונפליקטים, וגם מציף את הקשיים שחווים ילדים במעברים בין סוגי פעילויות שונים.
מרק "צומי" הוא סיפור המציף את קשיי ההתמודדות עם אימפולסיביות אצל ילדים, ומקנה לכם אסטרטגיות להעלאת היכולת שלהם לתפקד במצבי תסכול.
סיפורו של מֶהֶהֶה-נַחֵם השה הוא סיפור שעוסק במחיר הרגשי והחברתי שאותו משלמים ילדים עם קשיים התפתחותיים שאינם מטופלים, ובמשמעות העצומה שיש לצוות חינוכי קשוב ששומר על הילדים הללו במקרים של דחיה חברתית.
מהומה בממלכה הקסומה הוא סיפור שדן בדרישות הגבוהות והמוגזמות לפעמים של המבוגרים מהילדים, במטרה להבטיח את הצלחתם והתקדמותם בעתיד, מבלי לשים לב איזה מחיר רגשי כבד הילדים משלמים על כך.
רובוט מבולבל, אולי הוא מקולקל הוא סיפור על הקניית הרגלי נימוס ומילוי מטלות ומשימות שגרה.
אימא, אל תלכי! הוא סיפור שנכתב כדי לעזור לילדים בהסתגלות לגן ובפרידה מההורים.
אופק ורגזני-הכעסני הוא סיפור שתומך בפיתוח האינטליגנציה הרגשית, הן של הילדים והן של ההורים. בסיפור מוצעות אסטרטגיות להרגעה אקטיבית עם ילדים בשעת כעס, ולהקניה של טכניקות לוויסות עצמי והרגעה סומטית (באמצעות פעולות גופניות).
ארץ ככהאנירוצה הוא סיפור שעוסק בהתמודדות של ילדים עם דפוסים נוקשים של התנהגות וחשיבה כמו התנגדות, חוסר משמעת וקושי לוותר, ועם הקושי לראות את הזולת ולהכיל אותו.
מסדר הסלמנדרה הסודי הוא סיפור שנועד לעזור לילדים להתמודד עם הפחד מכישלון ועם הקושי שבחוויית ההפסד.
סיפורו של הטנדר הכחול – אגדה להורים, משקף את הצורך באבחון מוקדם, ומצביע על כמה התנהגויות שצריכות להדליק נורה אדומה לכל הורה ומטפל.
דיני הדינוזאור וקסם הנשימה
דיני הדינוזאור ידע את כל האותיות – בעברית, ברוסית וגם באנגלית. גם לספור הוא ידע בשלוש השפות. הוא גם הכיר את כל הדגמים של המכוניות, והיה לו מה לספר על כל אחת מהן. בזכות זה כולם בגן העריצו אותו ואפילו אמרו עליו שהוא "פרופסור".
אבל לצייר – את זה דיני בכלל לא ידע. אם צייר, למשל, אונייה או מטוס, וקו אחד לא מצא חן בעיניו, מייד קימט וקרע את הציור, השליך אותו בבכי לרצפה, ולפעמים גם השתטח על הרצפה בעצמו. כולם ניסו לנחם אותו, אבל זה לא עזר.
זה די ברור, למה היה קשה לדיני לצייר: לך תצייר עם הרגליים הקדמיות הקצרצרות האלה!
ואם זה לא היה מספיק מתסכל, אז בבקשה, היה שם גם ששי השה. התיישב לו על-יד דיני הנאבק בציור, והתחיל לגעות בקולו המעצבן: "אתה ל-א-א-א-א תצליח! ושוב לא תצליח! יד-ע-ע-ע-ע-ע-ע-תי שלא תצליח!"
ששי עצמו לא צייר כלל. היה לו תירוץ – שקשה לו להחזיק את המכחול בפרסות שלו. לכן כשכולם ציירו, ששי התרוצץ בגן, נקש בפרסות והפריע.
ששי הזה אפילו המציא לדיני כינוי מעליב: "דני-עצבני". רק היה מבחין בדמעות הנקוות בעיניו, ישר קפץ אליו וקרא: "הנה שוב דני-עצבני הגיע!"
וכשדיני דיבר על מכוניות, היה מתגנב אליו ושאל: "הי, דני-עצבני, מתי שוב תתחיל לבכות?" אוף, מה יש לו, לששי הזה?
דיני סבל וסבל וסבל...
עד שיום אחד הגיעה אליהם מטפלת חדשה – תולי החתולה.
דיני בדיוק היה באמצע ציור של אוטובוס. הוא ניסה להדגיש את כל ארבעת הגלגלים בצבע שחור, אבל לא יצא לו שום דבר! בסוף אפשר היה להבחין רק בשני גלגלים מתוך הארבעה, ובשני האחרים – בכלל לא. וגם לא נשאר מקום לנוסעים! והצבע השחור נמרח! דיני התחיל לבכות, קרע לחתיכות קטנטנות את האוטובוס המסכן ופיזר לכל עבר. כשניגב את הדמעות, הצבע השחור מהדף הכתים לו את הפנים והתחיל לעקצץ בעיניים.
ואז כמובן הצטרף גם ששי: "אה-ה-ה-ה-ה, תראו! דני-עצבני עכשיו גם צחי-מלוכלכי!"
אבל אז ניגשה אליהם תולי החתולה, חיבקה את דיני ולקחה אותו איתה. היא חיכתה שירחץ את פניו, ואז הובילה אותו אל החדר שלה.
התברר שיש לה חדר נפרד, לתולי. חדר שדיני לא ראה עוד אף פעם. בחדר היו הרבה משחקים וציורים על הקירות. תולי הושיבה את דיני, מזגה לו תה עם עוגיות ושאלה:
מה קרה, דיני, למה אתה עצוב?
והביטה בו בכזה רוך, שאפילו יצא לו כל החשק לבכות.
אני לא יודע שום דבר בכלל, אני כזה מגושם, ואני הכי גרוע בהכול מכולם! – פלט פתאום בבת אחת, כך שהפתיע אפילו את עצמו.
באמת? מה אתה אומר! – ענתה תולי והשתתקה.
דיני התפלא שוב. למה תולי לא מנסה לנחם אותו ולהגיד לו, כמו שכולם תמיד אומרים: "אה, שטויות, מי ישמע, סתם ציורים, למה בכלל צריך להתבאס בגללם?"
אפשר שאלה, דיני... מה אתה כן יודע לעשות?
דיני התחיל להיזכר. הוא ידע לספור עד עשרים, והכיר את כל האותיות, וסידר יפה את הצעצועים בארגז, ואתמול הוא ניקה עם אימא את כל הבית...
ועכשיו, שים לב! אני רוצה לגלות לך סוד. זה סוד המזל של תולי החתולה. קוראים לו קסם הנשימה. עכשיו אלמד אותך לעשות את הקסם, אבל תזכור, בקסם הזה אתה צריך להשתמש כמה שיותר. ככל שתחזור עליו יותר, כך הוא יעבוד טוב יותר. אבל לא תשתמש בו – אז כל כוח הקסם ייצא ממנו, יחד עם המזל. תקשיב טוב. אמרת שאתה יודע לספור בשלוש שפות? תראה מה נעשה. בכל פעם שתרגיש שאתה לא מצליח בכלום – תתחיל לספור, ובזמן שאתה סופר תנשום עמוק, הנה, ככה. תשאף לאט-לאט דרך האף, ותנשוף לאט-לאט דרך הפה. ושוב. שאיפה לאף, ונשיפה מהפה. לאט-לאט. זה כל הקסם. אם תנשום מהר זה לא יעזור. דמיין שאתה מפריח בועות סבון. אתה אוהב בועות סבון?
בטח, מי לא?
אז דמיין שאתה מנפח בועה. אם אתה רוצה
לנפח בועה גדולה, איך אתה צריך לנשוף? מהר-מהר או לאט? אגב, יש לי פה בועות סבון. בוא נתרגל!
תולי פתחה את הארון והוציאה מתוכו שני בקבוקונים עם בועות סבון.
בוא נתרגל יחד. נראה מי מצליח לנפח בועה גדולה יותר. ככה, לאט-לאט.
דיני התאמץ בכל הכוח. בהתחלה יצאו לו הרבה-הרבה בועות קטנטנות. אבל בהדרגה הוא נרגע, נשימותיו הפכו סדורות יותר, והוא הצליח לנפח בועות גדולות מאוד. גדולות, כמו שעוד מעולם לא הצליח!
יופי, כל הכבוד! – בירכה אותו תולי. – עכשיו בוא נתרגל שוב את נשימת הקסם. שאיפה איטית דרך האף, נשיפה איטית דרך הפה. ועכשיו תנשום ותספור... – והם תרגלו שוב. – אם אתה מרגיש שעוד לא נרגעת, תמשיך את הספירה באנגלית. – הוסיפה תולי.
דיני המשיך לנשום ולספור, והרגיש איך הוקל לו.
טוב, זה הכול להיום. חזור לחדר המשחקים! – תולי פתחה לפניו את הדלת. – ומחר, כששוב תתחילו לצייר, אל תשכח את הסוד שלנו!
דיני חזר לחדר המשחקים. הוא חש איך בחזה ובבטן מתפשטת אצלו חמימות מופלאה.
למחרת שוב התיישבו לצייר. שוב האוטובוס לא הצליח לו. ששי כבר פתח בפזמן הרגיל: "דני-עצבני, הנה דני-עצבני מגיע!" אבל אז נזכר דיני בקסם המזל של תולי, עצם את העיניים, שאף לאט-לאט אוויר דרך האף והתחיל לספור עד עשר: אחת, שתיים, שלוש... – ונשף דרך הפה. ושוב, ושוב, ועוד הפעם, אבל באנגלית: one-two-three-four... ואז ברוסית: ראז, דווה, טרי, צ'טירי. ואז, רק כדי להיות בטוח, ניסה לספור לאחור, מעשר עד אחת: עשר, תשע, שמונה, שבע, שש... "מה בא אחרי שש?... אה, נכון, חמש! ברור שחמש!" – שמח דיני, ופתאום הביט בציור...
מה זה?! מה קרה פה?! האוטובוס כבר בכלל לא היה נורא! צריך רק לתקן טיפה כאן וכאן, ולהוסיף עוד קו לגלגל, ולהוסיף הגה...
איזו הפתעה! קסם הנשימה באמת עובד! מי היה מאמין!
דיני שקע בעבודה. הוא סידר את הגלגלים, הוסיף הגה ואפילו צייר עליו סימן של חצוצרה, כדי שהנהג יוכל לצפור.
ומה לגבי ששי?
דיני שכח ממנו לגמרי.
ואילו ששי השתעמם פתאום, פיהק בקול ורץ לחפש לו עיסוק אחר. רק הנקישות של הפרסות נשמעו ממרחק.
שאלות למבוגרים:
מה לדעתכם עזר לדיני להירגע?
שאלות לילדים:
למה ששי הציק לדיני? ולמה הוא הפסיק להציק לו?
למה דיני כבר לא חשב שהציורים שלו "נוראיים"?
סיפורו של האוטו הכחול
הי! אני טנדר מפלסטיק כחול.
יש לי תא מטען פתוח וגדול.
פעם אחת, לפני הרבה זמן.
הביאו אותי מתנה לאיתן...
היינו שלושה אחים: אדום, ירוק ואני – הכחול.
לכל אחד מאיתנו הייתה לולאה קטנה מקדימה וגם וו גרירה מאחורה כדי שנוכל להתחבר זה לזה ולנסוע כולנו יחד.
אבל איתן לא אהב לחבר אותנו. הוא אהב לערוך מרוצים. היה מסדר אותנו בשורה ו-אחת, שתיים וש-לוש! קדימה! מי יגיע הכי רחוק? כשפגש חברים מהגן התלהב איתן במיוחד.
אם חבר הגיע אליו הביתה – מייד ערך לכבודו מרוץ.
חיים לא פשוטים היו לנו. האחים שלי, אדום וירוק – לא הצליחו להחזיק מעמד. אדום איבד גלגל (אחורי ימני) ולירוק התעקם ההגה.
הייתי אני היחיד שנשאר.
אך להתחרות בעצמי הרי אי אפשר!
איתן למכוניות אחרות פנה.
ואותי העביר בירושה לליה הקטנטנה.
ליה חיקתה את איתן בכול. הוא אהב מכוניות – אז גם היא אהבה מכוניות. אבל המשחק שלה היה אחר לגמרי. היא האכילה אותי דייסה בכפית והשכיבה אותי לישון. עטפה אותי בשמיכה של בובות, נענעה אותי ושרה לי שירי ערש. היא אהבה אותי.
כשליה גדלה קצת, התחילה לשחק בי כראוי. הושיבה בתא המטען שלי נסיכים ונסיכות, כרכה סביבי סרטים צבעוניים או קישוטי סוכה, והייתי מסיע חתנים וכלות לחתונות, או משפחות של בובות לבית מלון. כך יצא לי לבקר ביוון ואפילו בתאילנד הרחוקה! הייתי כל-כך מאושר!
ליה גדלה עוד טיפה, וקנו לה כרכרה וסוס. כעת נסעה משפחת המלוכה בכרכרה, וכך גם הבובות האהובות, ואילו אני שימשתי להובלת הכבודה. קינאתי כמובן, אבל לא יותר מדי. שמחתי שליה עדיין מוצאת בי שימוש. גם אליה הגיעו חברות עם בובות משלהן, ואז היינו נוסעים בשיירה עם משפחות גדולות. חביב ונחמד.
ואז, אחרי עוד חודשים ספורים,
ליה עברה לאהוב ספרים,
ולהקשיב למוזיקה כמעט כל הזמן,
ואותי העבירו לאדם הקטן.
אלא שאדם משחק איתי בצורה משונה מאוד. במקום להסיע אותי על הרצפה, כמו שעושים כל הילדים הקטנים בהתחלה, הוא מסובב את הגלגלים שלי, או מטה ההגה. טיפה ימינה וטיפה שמאלה, הלוך וחזור. הוא יכול לגלגל אותם ככה זמן רב ולהתבונן בתזוזה שלהם. לפעמים הוא לוקח אותי ועוד אוטו או קובייה – ומתחיל להטיח אותנו זה בזה. כואב!
מובן, שלפעמים גם אדם מסיע אותי, אבל הוא לא שם בתא המטען שלי שום דבר. הוא נשכב על הרצפה, מניח עליי יד מתוחה ומניע אותי לאט-לאט, הלוך ושוב. ומתבונן. הוא יכול לשכב ככה דקות ארוכות. ולהסתכל. אני כבר משתעמם, אבל הוא – לא!
אדם אוהב מאוד מכוניות. הוא לוקח אותי ועוד איזה עשר ומסדר אותנו בשורה. אבל בשונה מאיתן – לא כדי לערוך מרוץ. אדם ממיין אותנו לפי הגודל: מהקטן לגדול. או לפי צבעים. או לפי דגמים. ולפעמים הוא מסדר אותנו ומתחיל לספור באנגלית. הוא עדיין לא מדבר כל כך טוב – בעיקר בשפה משלו שאף אחד לא מבין. אבל הוא יודע לספור באנגלית. הוא למד את זה מהיוטיוב.
ההורים אינם מודאגים מההתנהגות של אדם. הם אומרים: "הוא עוד קטן, הוא ילמד לדבר. כל הילדים מתפתחים בקצב משלהם. תראו, אבל, כמה הוא חכם. הנה, אפילו אנגלית הוא לומד". אבל סבתא בכל זאת שכנעה אותם להתייעץ עם קלינאית תקשורת.
אז קלינאית התקשורת אמרה: "אין מה לדאוג. עד גיל שלוש לא צריך לעשות כלום. ויש ילדים שלא מדברים אפילו עד גיל ארבע..."
מאיפה צצות קלינאיות כאלה, שלא נדע מצרות? אני הרי מרגיש: משהו לא בסדר עם הילד! כל כך הרבה ילדים שיחקו בי!
אפילו לא חשוב אם אדם לא מדבר, אלא שהמשחק שלו פשוט לא מובן! אז מה שאני מספר Five בשורה?
הורים יקרים, תעשו משהו! קחו את הילד לבדיקה לאיש מקצוע טוב, או אפילו לכמה. אל תבזבזו זמן יקר, כי אי אפשר להחזיר אותו אחר כך! בבקשה, תשמעו בקולו של טנדר כחול ותיק ומנוסה!
שאלות להורים:
מה האוטו הכחול רצה להגיד להורים?
הורים רבים חושבים ש"כל ילד מתפתח בקצב שלו וכל אחד משחק איך שהוא רוצה. אז מה שאדם משחק אחרת? למי זה מפריע?" האם אתם מסכימים לעמדה הזאת? מדוע?
שאלות לילדים:
האם את/ה אוהב/ת לשחק במכוניות? איך אתה משחק איתן?
מהם הצעצועים והמשחקים האהובים עליך?