לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מאובנים מתעוררים לחיים | שחר דואקמאובנים מתעוררים לחיים | שחר דואק

מאובנים מתעוררים לחיים | שחר דואק

ספרים | 7/1/2025 | 194

רומן במרכזו אישה צעירה, שאנו מלווים כעשור, החל בשיחות עם המטפלת שלה דרך פרשות דרכים משמעותיות בחייה: נישואים, משבר, לימודים והפיכתה לפסיכולוגית. המשך

מאובנים מתעוררים לחיים

שחר דואק

מאובנים מתעוררים לחיים

כנרת זמורה

 

אין לי על מה להישען. הכורסה הזאת רק נראית נוחה. אם אשען אחורה –
אשקע. כמו זהבה שמתלבטת איזו דייסה לאכול ובאיזו מיטה לישון בבית לא
שלה, בבית שגדול עליה בכמה מידות. אני לא זהבה בבית של דובים, אני
דובה בבית של בני אדם, וכל מה שאני מחזיקה מתנפץ וכל מה שאני
מתיישבת עליו נשבר. תמי אומרת משהו, אין לי מושג מה. אני רק מרגישה
את הראש שלי נצמד אחורה לכורסה הלא נוחה, כמו במושב האחורי של
רכב, כשמי שנוהגת לוחצת במפתיע על הגז והאוטו שועט קדימה והראש
נחבט לאחור.

מאובנים מתעוררים לחיים הוא ספק־רומן ספק־ממואר. במרכזו אישה צעירה בשם שחר ואנו מלווים אותה כעשור, החל בשיחות עם המטפלת שלה דרך פרשות דרכים משמעותיות בחייה: נישואים, משבר, לימודים והפיכתה לפסיכולוגית.

שחר דואק מציירת תמונה רגישה ופואטית של חיי נפש ומציגה מִפרט־בניה של בית יציב לנפש סוערת. בסבלנות, בעדינות ובכנות היא מתארת פגישות טיפוליות, אינטראקציות משמעותיות ושיח פנימי. הטקסט מעמיד תבליט יפהפה של מסלולי ההליכה בתוואי השטח של הנפש: התהומות הכהים, המישורים הפתוחים והפסגות הגבוהות, מהן נשקף נוף שהוא לעתים מאיים ועכור ולעתים מסקרן, מרהיב ובהיר.

 

לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות הכותבת וההוצאה לאור:

 

1.

עשר דקות

זהו, זה נגמר. אחרי חמישים דקות אני נזרקת החוצה. אני די חדשה בעולם הזה של הטיפול, ובעולם שבאתי ממנו, בלתי מובן ככל שיהיה, היו כמה דברים שבכל זאת היו לי ברורים, למשל שבשעה יש שישים דקות. גם בטיפול הזוגי ששלומי ואני סיימנו, כל פגישה נמשכה שעה. גם הפגישה הראשונה עם תמי נמשכה שעה וגם זאת שאחריה. אבל אחרי הפעם השלישית אני מוצאת את עצמי מחוץ לדלת אחרי חמישים דקות. הפער מאוד גדול, בפנים פעלו כל אמצעי החימום בהרמוניה ובחוץ — קר.


- פרסומת -

הכעס לא מופנה החוצה אלא זורם באפיקים המוכרים, פנימה. כי למה לקחת סיכון ולכעוס על תמי אם אפשר לכעוס על עצמי. לכן אני חושבת שזה רק נראה כמו משהו שתמי עשתה לי, למעשה זו לא היא — זו אני, אני שעשיתי משהו בלתי נסבל שגרם לתמי לזרוק אותי. מריצה בראש את הפגישה ומגלה שעשיתי כל כך הרבה דברים בלתי נסבלים עד שאני לא מצליחה לבחור מביניהם. יש כל כך הרבה סיבות לא לסבול אותי, ובטח יש עוד שאני לא מצליחה להיזכר בהן. מהזמן שלי בפנים אין לי שום תובנה, אבל בחוץ, עם כל צעד מתקרבת ההבנה שזה לא מה שעשיתי, זו מי שאני. לשאת שעה איתי — זה נצח. תמי פשוט לא יכולה לסבול את זה, אפילו שיש לה הרבה ניסיון, דבר כזה היא עדיין לא פגשה. אולי היא יכלה לסבול את זה פעם או פעמיים, אבל לא עוד. היא לא מסוגלת להיות איתי שבוע אחרי שבוע, שעה שלמה, אפילו לא בכזה מחיר — לא הכול אפשר לקנות בכסף.

ופתאום, באמצע השביל המוביל אל הרחוב, מפציע חיוך. אני נזכרת בעצמי רוצה להמשיך הלאה בסיפור ואיך תמי אומרת שמה שנעשה לי הוא "טוטאלי לא בסדר". יש משהו ממכר בקטיעת הניגון של הקול שלה, בחיפוש בשפות אחרות, כי לעוול כמו שנעשה לי אין מילה בעברית.

לא נעשה לי שום עוול... בכלל, אני לא אחת כזאת שדברים נעשים לה... ובכל זאת מתעוררת בי חיבה משונה לחלוקת התפקידים הזאת בינינו, שבה אני ממשיכה הלאה והיא נשארת מאחור, להיפגע בשמי.

המילים שלה מתנגנות, מילים ולחן: תמי הילמן. גם אחרי שהיא מסיימת להגיד משהו, הוא ממשיך להתמזג במילה הבאה. כמו שבריר אור מסנוור שאפשר לראות גם מבעד לעפעפיים, בעיניים עצומות. לפעמים אני חושבת שזה מִבטא ממקום רחוק, כמו שבסרטים אמריקאיים לפסיכולוגים יש את חיתוך הדיבור של הגרמנית. אבל באיזה עוד מקום בעולם התזזיתי והמקוטע הזה אפשר לדבר ככה, כשמילה נגמרת ובכל זאת נשארת. עד שמגיע אותו עוול נורא (לכאורה) שקוטע את הניגון רק כדי לומר שכל מה שעושים לי הוא לא בסדר, טוטאלי לא בסדר.

האוטו מעבר לכביש שבקצה השביל. קרוב אבל רחוק, כל צעד לעברו רק מרחיק אותו. הרגליים לא זזות אבל הראש רץ רחוק, ואני חושבת על הגופות הקפואות על האוורסט, במקומות הבלתי אפשריים. אי אפשר לפנות אותן משם, לא ברגל ולא במסוק. הן לא מרקיבות אלא נשארות קפואות, מחוץ לזמן, נקודות ציון למטפסים הבאים.

אסוציאציות מעולות יש לי, חבל שבחדר של תמי אין לי אותן. אני אמורה להיות מעיין נובע של אסוציאציות חופשיות, אבל אני לא יכולה אפילו לשמוע את עצמי חושבת. זה הקול שלה, הקול שנשאר אחרי שנגמר, זה מה שמפריע לי לחשוב. כמו האורנים היפים והמרשימים שתחתם לא יכול לצמוח שום דבר אחר. אני מנסה להיזכר אם יש רעל בשרף או שהמחטים חונקות את האדמה ולא מאפשרות לחמצן לעבור... רגע, צמחים לא נושמים חמצן בכלל... מנחם אותי שיהיה לי מה לחפש בפלאפון ועל מה לקרוא כשאהיה במכונית.

כלב נובח עליי, מזכיר איפה אני נמצאת. שביל קטן וצדדי שאליו עוברי אורח לא מוזמנים. כל נביחה מזכירה שאני לא שייכת. עוד אחד מצטרף. הריח שלי לא מוכר לכלבים, הצעדים שלי לא מוכרים למדרכה. המילים של תמי שליוו אותי מתפקעות כמו בועות סבון. עכשיו, מחוץ לחדר, אני לא מצליחה להיזכר על מה דיברנו, מה הוא הדבר הזה שהיה טוטאלי לא בסדר. זה מגוחך. אני אומרת לעצמי: מה כבר עושים לך. לא עושים לך שום דבר, ותראי איך די במה שלא עושים לך כדי לערער אותך.

עוד נביחה. ברגע של השראה אני נובחת על הכלב בחזרה. אל מול המחווה החייתית הוא משתתק בתימהון אנושי, והצחוק פורץ ממני. חבל שאין מצלמה שתתעד את השנייה הזאת, הרי היא עתידה להיבלע על ידי השכחה, כמו כל השאר. לא־לא, מזל שאין מצלמה — שחר, את נובחת על כלב? זהו, הפעם באמת השתגעת.

ושוב: תמי רוצה להיות שם בשבילי, אבל בגלל שאני כזאת בלתי נסבלת, היא יכולה לשאת את זה רק לחמישים דקות. כדי שהיא תוכל לעזור לי, היא צריכה שאתן לה קצת שקט, היא זקוקה לעשר דקות האלה לעצמה. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שתמי רוצה בטובתי. אני כל כך רוצה שזה יהיה נכון. זה מוכרח להיות נכון. עדיף לסגור את הדיון ביני לביני ולא להעמיד את זה למבחן המציאות שבו, אולי, אגלה אחרת.

בראש שלי כבר יכולתי לראות את הכול רץ, לשמוע את הכול נאמר. איך היא תגיד לי שזו דווקא כן היתה שעה, ואני אתערער ולא אהיה בטוחה כמה זמן עבר ומה בכלל קרה. או שתגיד שהיא בכלל לא הסתכלה בשעון, כאילו היא אחת כזאת שלא מייחסת חשיבות לעניינים ארציים שכאלה, ומה זה אומר עליי, שאני כן... נראה לי שאת זה היא לא תגיד, אבל אני איאלץ להסיק בעצמי.


- פרסומת -

אולי תמי תיפגע מזה שעל זה אני חושבת כל הזמן, על הזמן, ויותר מזה, עסוקה בעשר הדקות שאין לי במקום בחמישים הדקות שיש לי. היא כולה פה איתי, ואולי מהצד זה נראה כמו עניין של מה בכך, אבל שתינו יודעות באיזה מאמץ זה כרוך. אז מה זה משנה כמה דקות לכאן או לשם. ובכלל, איך ייתכן שאני מאשימה אותה במשהו כזה, כאילו היא לוקחת את הזמן שלי, בזמן שזה הפוך, אני זו שגוזלת ממנה. ואיך אני יכולה להעלות על דעתי שהיא לא הוגנת כלפיי אחרי כל מה שהיא עושה בשבילי, או לפחות מנסה לעשות, אני הרי לא נותנת לה לעזור לי, לא יכולה אפילו לשמוע את הקול שלה.

אולי תמי תגיד שהרבה דברים נפתחו ונפרמו ולכן נכון להפסיק בנקודה הזאת, לטובתי, כמובן. נדמה לי שיהיה לה איזה הסבר כזה, מניח את הדעת, אבל לא את שלי, זה לא יניח את דעתי. לא אוכל לסמוך עליה עוד, לא אאמין לכוונה הטובה שלה. יכעיס אותי כל כך שהיא מעמידה פנים שהיא עושה את זה בשבילי, אבל זה בעצם בשבילה. אני אדע את האמת. זה פשוט בלתי נסבל לשאת שעה איתי. שעה אחת, ומה אני אגיד, שאין לי אפילו רגע של מנוחה, גם אחרי שהדלת נסגרת. לא כועסת עלייך, תמי, אני מבינה על מה את מדברת. גם אני הייתי רוצה כמה דקות הפסקה מעצמי.

כל מה שלא בכיתי עם תמי נוזל מהעיניים ומהאף. לא רוצה להיתקע פה בשביל. רק שתמי לא שומעת את הנביחות ומבינה שכל הזמן הזה אני עוד עומדת כאן, בהפגנת יחידה, בתביעה אילמת לקבל את השעה העגולה שלי בחזרה. אני מנסה להמשיך ללכת, אבל הרגליים נטועות במקום. לא מצליחה לזכור מה יוצר את התנועה, אם הרגל שצועדת קדימה נשלחת עם היד של אותו הצד או של הצד הנגדי.

אני מצליחה ללכת למרות זאת, אבל הרגליים לא בקצב שלי, הכול לא נכון. קר. אפילו הפח של המכונית לא מספיק לצבור חום שמש בזמן הזה, בחמישים הדקות האלה. שולחת יד לבלגן של המושב האחורי ומחפשת במה לקנח את האף.

ככל שאני חושבת על זה, כך אני בטוחה. סימני שאלה מתיישרים, נקרשים ומתקשים עד שהופכים לסימני קריאה. אני יודעת ששעה איתי היא בלתי נסבלת ויודעת גם שתמי לא תגיד לי את זה, אפילו שזה מה שהיא חושבת. אין טעם לשאול. מבחינתי השיחה הזאת כבר התקיימה. השיחה בראש שלי אמיתית יותר מהשיחה שתהיה במציאות, תמי לעולם לא תגיד לי את זה בפרצוף, לא תרצה לפגוע בי. אני באה אליה כדי לדעת את האמת, אבל לא אקבל אותה, לא ככה. אני אדע שהיא אומרת משהו אחר רק כדי לא להגיד את הדבר הזה, הנורא, ששתינו כבר יודעות.

 

2.

שתי זרות

כשאני מתיישבת אצל תמי, אני קודם כול חולצת נעליים. אני מיומנת בזה, וגם הנעליים שלי כבר מורגלות בתנועה הזאת. כמו שבחלק הפנימי של הנעל יש אזורים מתמסרים שעם הזמן מקבלים אל תוכם את טביעת הרגל הייחודית. שכל צעד הופך אותן ממוצר שמיוצר בהמוניו, למותאמות אישית. החלק העליון של הנעל כבר רך ומצפה לתחיבת כף הרגל השנייה ולחליצת הנעל בחגיגיות של בקבוק יין. בלי להתכופף ולהתיר קשרים, זה הורס את האפקט. ככה אני עושה כשאני מגיעה למקום חדש. מיד מרגישה בבית. במיוחד אני אוהבת לעשות את זה בקיץ ולהישאר יחפה, בשמלה קצרה, עם שערות על הרגליים. עוד לפני שאני אומרת או עושה משהו, אני כבר עושה הרבה, כמו הצעד הראשון במשחק שחמט, ועכשיו מי שמולי כבר לא יכול לפתוח איך שמתחשק לו, אלא רק להגיב.

דבר משונה — להתנהג. הרי לא הייתי בבית בכל מקום. לא הייתי בבית בשום מקום: לא בבית, לא בגוף ובנפש שלי. ואיזה דחף חזק, שעצם קיומי שמתאמץ כל כך להיות נינוח יעורר במי שמולי תחושה לא נוחה, לכל הפחות. חוץ מכמה יחידות סגולה, שאני אעורר בהן השראה שאני כל כך אני, וגם הן יכולות להיות כל כך עצמן. מגוחך.

אין לי על מה להישען. הכורסה הזאת רק נראית נוחה. אם אשען אחורה — אשקע. כמו זהבה שמתלבטת איזו דייסה לאכול, את החמה מדי או הקרה מדי ובאיזו מיטה לישון — זו עם המזרן הקשה מדי או זו עם המזרן הרך מדי, בבית לא שלה, בבית שגדול עליה בכמה מידות. אני לא זהבה בבית של דובים, אני דובה בבית של בני אדם, וכל מה שאני מחזיקה מתנפץ וכל מה שאני מתיישבת עליו נשבר.

תמי אומרת משהו, אין לי מושג מה. אני רק מרגישה את הראש שלי נצמד אחורה לכורסה הלא נוחה, כמו במושב האחורי של רכב, כשמי שנוהגת לוחצת במפתיע על הגז והאוטו שועט קדימה והראש נחבט לאחור.

אתמול, בדרך חזרה מתל אביב, הבזיק בתוכי רצון משונה — ומאז הוא נשטף ולפתע חוזר, בהיר וצלול מתמיד: רציתי לספר לתמי. לא יודעת מה רציתי לספר. ואם לא אדע מה אני רוצה לספר, מי ידע? היא תדע? תדע מה אני מספרת? מה הסיפור שמתחת לסיפור?


- פרסומת -

לא. לא אתן לה את התענוג, לא אגיד לה משהו שאני לא יודעת מה הוא ולמה אני אומרת אותו. לא אתן לה לדעת עליי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני לא יכולה לבוא פרומה, חייבת להיות ארוזה. משלוח שגם אם הוא עובר ידיים, התוכן שלו נותר כשהיה. שלא תִראה לי, שלא תראה את מה שאני לא רואה בעצמי.

זה מזכיר לי איך אחרי בית ספר ישבנו על המדרכה בתחנה המרכזית של חדרה, אני ואדוה, אולי בנות חמש־עשרה. שרות ומנגנות עד שיגיע האוטובוס. ואז מישהי עברה, בלי להסתכל ובלי לראות זרקה אלינו צלצול של מטבע. והמטבע הזה היה כמו אסימון שנופל, המבט מבחוץ שרואה אותנו כמו שאנחנו באמת, כמה עלובות אנחנו. ואולי זה בכלל לא קרה. אולי זה זיכרון של משהו שמעולם לא קרה. אני בוחנת את התמונה שוב ורואה את אדוה ואותי, ואני מחזיקה גיטרה. אני בכלל לא מנגנת, אז מאיפה הזיכרון הזה ולמה לזכור את מה שלא קרה ולשכוח את מה שכן? הייתי רוצה לשאול את תמי אבל מאיפה מתחילות לשאול שאלה כזאת.

מהרגע שאני מתחילה לבכות, אני לא יכולה לעצור. זה לא בכי עדין ושברירי, אלא נהמות של חיה פצועה. ההרגשה היא שהקולות יוצאים דרך מקום שהוא לא הפה. הבכי שלי זר לי, כמו פסקול של סרט שמודבק על סצנה מסרט אחר. לסרט יש קריינית שיודעת שכל זה הוא רק בזבוז זמן. אני יכולה לבכות לנצח ואין לי נצח, יש לי בסך הכול חמישים דקות. כלומר... עשרים, נשארו עשרים. אני מכריחה את עצמי לחזור למה שרציתי לספר לתמי. נזכרת שוב באתמול, והפעם הזיכרון מהתחנה המרכזית הוא אמיתי, ואני יכולה להריח את השתן מהלילה ואת הייאוש של החייל שאוכל שווארמה על הבוקר, וזוכרת איך נפלטתי ממדרגות האוטובוס למדרכה.

כולן כבר היו שם. זו לא הפגנה של נחיל אדם זורם מהרחובות ומתנקז פנימה אל תוך כיכר רבין. אין צורך לעלות לראש בניין העירייה כדי לצלם את מלוא ההיקף שלה. זה אי תנועה קטן, אי בודד בתוך ים המכוניות שחגו סביב, כרישים ממתינים בסבלנות דרוכה. על קופסת קרטון הפוכה דלק נר זיכרון. על המעקה נחה מודעה שקוראת די לאלימות נגד נשים, ועל הרמזור נשען שלט שנראה כמו מודעת אבל. עדיין לא פורסם השם של האישה שנרצחה, רק אות, האות נ', אפילו בלי עוד אות לשם המשפחה, ואיזו משפחה, המשפחה שבטח אחראית לזה שהיא הפכה מאישה לאות. אני לא יודעת אפילו מה השם שלה. אז באיזו זכות אני מרגישה קרובה אליה, כאילו אני לא יכולה להמשיך בלעדיה. באותו בוקר היא בכלל לא היתה קיימת מבחינתי, ורק עכשיו כשהיא איננה היא קיימת.

הקול של תמי קוטע את רצף המחשבות שלי. אני בכלל לא מבינה מה היא אומרת. הווליום חזק מדי, כמו יציאה לתשדיר פרסומות באמצע המתח של סרט. אני נדרכת. מנסה לגלות מה רוצים למכור לי, ואם לא מוכרים לי כלום אולי אני המוצר? אם היה לי ביד שַלט מיד הייתי משתיקה אותה, מתוך הגנה עצמית. כשאני מבינה מה היא אומרת, זה רק מכעיס אותי יותר. איך יכול להיות שתמי מחמיאה לי על שנסעתי. לא נסעתי כדי לעשות עליה רושם, הייתי חייבת לפעול ככה, לעצור, לא להמשיך להסתובב כמו העולם, לא לחוג כמו המכוניות מסביב לאי התנועה, לא להיות חלק מהעוול, גם אם אין הרבה מה לעשות — לעשות משהו. אבל מאיפה להתחיל להסביר את זה למי שיושבת פה בנוח על הכורסה שלה וחושבת שהכול זה עניינים שבנפש, כאילו אין בעולם הזה חוסר צדק, כאילו אין לנו אחריות לתקן את העוול, כאילו האחריות שלנו נמשכת רק עד שמורה השעון ולא דקה מעבר.

תמי ממשיכה לשאול, רוצה לברר איתי פרט לגבי הסיפור. כנראה דיברתי מהר, לעצמי, והיא לא הבינה את כל מה שאמרתי, ברמה הכי בסיסית של החושים. כל השאלות האלה בלתי נסבלות ובלתי נסלחות. תזכורת כואבת עד כמה היא לא מבינה אותי.

אני נמלטת מתוך האי־הבנה שלה אל הכעס על עצמי. למה אני לא מסוגלת לשמוע את הקול של תמי, ובטח לא להקשיב למה שהיא אומרת? אני לא יכולה אפילו להביט בה, אז אני נשארת בעיניים עצומות. נו באמת, מטומטמת. תפקחי עיניים, מה זאת אומרת שאת לא יכולה לשמוע אותה ולא לראות אותה. מאילו עוד חושים תיכננת להעלים אותה? אילו היינו בחקירת רצח הייתי אומרת שיש לך מניע. אבל איזה? מה הסיפור שלך? אם את לא מסוגלת לתת לתמי לעזור לך, בשביל מה את מגיעה אליה? בשביל מה את משלמת לה כל כך הרבה?

לפני שנכנסתי לקליניקה, ראיתי בעיני רוחי שיחה אחרת לגמרי. קיוויתי להבין מה הניע אותי לבטל עבודה ולנסוע להפגנה, אבל עכשיו הבנתי פחות מתמיד. רציתי לשאול את תמי אם היא חושבת שאני כמו הנשים האלה שאני עומדת לזכרן באיי תנועה, שנרצחות על רקע כבוד המשפחה או מתאבדות בבתי בושת. אם גם אני עברתי פגיעה נוראה שאני לא מסוגלת לזכור. אולי תמי זוכרת אותה במקומי, כמו שהיא נעלבת במקומי על דברים שאני שוכחת כשאני יוצאת מהדלת, כמו הניגון של הקול שלה שנקטע כשהיא אומרת שזה טוטאלי לא בסדר.


- פרסומת -

אני מחליטה להפסיק לדבר, לשבת שם ולשתוק, כמו עונש. אולי ככה תמי תבין מה היא עושה לי. אבל עוד לא התחלתי בכלל לספר את הסיפור. עשר דקות. אין רגע לבזבז. אני רוצה להגיד הכול, שהמילים ידביקו את קצב המחשבות. אין לי זמן אפילו לעצור לנשום.

תמי מוכרחה להיות העדה שלי. לפני חודש לא הכרנו, ועכשיו עץ שנפל ביער בלי שסיפרתי עליו לתמי כאילו מעולם לא החל אפילו לצמוח. אם לא אספר לה על הנסיעה אתמול, זה יהיה כאילו לא נסעתי, והרי גם שם הייתי שקופה. רק היא תוכל לגרום לזה שאהיה אחרת, שלפתע אהיה שם ואפילו אדע למה.

עמדתי רחוק מהן, ולדעתי הן לא העלו על הדעת שבאתי כל הדרך כדי להיות איתן.

"כמה כואב לבוא כדי לא להיות לבד, ובכל זאת להרגיש לבד."

כל מה שהיא אומרת, בכל פעם מחדש, מפתיע אותי. מפתיע אותי עד כמה היא לא מבינה. כשהיא מקשיבה, אני מניחה שהיא מבינה את הכול, אבל ברגע שהיא פותחת את הפה זה סוגר עליי.

לא כואב, זה פשוט מה שזה היה וככה זה היה. אני בסדר, הסיפור הוא לא הכאב שלי, הסיפור הוא של נ'. גם אם הוא לא תופס כותרות בעיתון, אני רוצה שלפחות יתפוס את המקום הראוי לו בפגישה שלנו. כמה אפשר לדוש בשטויות כאלה בזמן שבעולם מתרחשים דברים הרבה יותר נוראים. זה בכלל לא העניין אם הרגשתי לבד. זה מה שבחרתי כשבאתי לבד ועמדתי לבד. כל אמירה שלה רק מזכירה לי כמה לבד אני גם כאן, איתה. השאלות שלה והמאמצים שלה להתקרב רק מגדילים את המרחק בינינו, רק מדגישים שתמיד נישאר שתי זרות.

בפעם הבאה שתמי מדברת על כאב, היא כבר לא משתמשת במילה כואב אלא כאוב. יש לה יכולת כזאת עם מילים, להזיז אות קטנה, לרוב ו' או י', להכניס איזה שורש לתוך בניין שמעולם לא ביקר בו כך שהמילה הפכה למילה אחרת, למילה שאני לא אפגוש בספרי עזרה ראשונה או בפרסומת למשככי כאבים, למילה רק שלנו. כשאני חושבת על זה, תמי אומרת עוד משהו, אני לא מצליחה להבין בכלל מה היא אומרת, אבל המילים שלה נשארות שם, כמו ניגון, כמו שיר ערש שהמילים שלו התפוגגו, ובאוויר נשאר רק לחן. העיניים שלה פונות אליי, גם כששלי נמנעות ממבטה. מעולם לא היינו שתי זרות. אנחנו מאוד קרובות. זה ברור ובהיר כשמש. הדבר היחיד שמונע ממני להרגיש ככה, הוא תמי.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מזווית המטופל
זהר אברון
זהר אברון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל
שגית שרון
שגית שרון
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, בית שמש והסביבה
אלינור גרובס- לוי
אלינור גרובס- לוי
קרימינולוגית קלינית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
אסף לוי
אסף לוי
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
אביב נוימן
אביב נוימן
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רוני סלונים
רוני סלונים
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.