שיפוטיות בטיפול? התייחסותה של שיטת אייכה הקשר המגדל

שיפוטיות בטיפול?¹

התייחסותה של שיטת אייכה הקשר המגדל

לימור אמיר, מיה בן שושן, אורנית לוי

הטבע האנושי הספונטני (ולרוב הטרום מודע) מתייחס אל הסביבה ולהתמודדות עמה בגוון שיפוטי. הארגון השיפוטי הפנימי מאפשר קיומו של הומיאוסתזיס המייצר איזון פנימי בין העצמי והאחר, כך שהסביבה נבחנת במונחים של "טובה לנו" או "לא טובה לנו", דבר המחולל תגובות ביחס לסביבה המאופיינות במתן ציונים (שיפוט והגדרה). זהו מנגנון הסתגלות פשוט, חכם, יעיל וחסכוני, המתקרב אל הדומה, ודוחה את השונה והאחר (לבוב ואלקיים, 2017).

הארגון השיפוטי הפנימי משליך על האחר את העולם הפנימי, כך שסביבה הגורמת סבל מתורגמת כ"רעה" או "פגומה" (לבוב ואלקיים, 2017). כאשר מדובר בסביבה אנושית, השיפוטיות היא נקיטת עמדה לגבי התנהגות או התנהלות האדם, הקובעת את מהותו- טוב או רע, אשם או חף מפשע, בסדר או לא בסדר. השיפוטיות עשויה להתעורר במצבים בהם האחד איננו מכיר בכך שיכולה להתקיים עמדה אחרת, וככזה, מגדיר את עמדת האחר ואת התנהגותו כ"לא בסדר", בעייתית, פגומה, ואינו מסוגל להכיר בלגיטימיות שלה.

גם ביחסי הורה-ילד והמפגש הטיפולי שבין מטפל ומטופל או מטפל והורה, מעצם היותם מפגש אנושי, עשויה להופיע שיפוטיות בעיקר במצבים שבהם יש פער בתפיסות, במחשבות או בתחושות. לדוגמה, ביחסי הורה - ילד, במצבים שבהם ההורה אינו שבע רצון מהתנהגות ילדו בשל התנהגות שאיננה מותאמת לציפיותיו או ערכיו של ההורה, עשוי ההורה לבטא עמדה שיפוטית באמצעות תיוג הילד כ"לא טוב" או "פגום" (מזלזל, חצוף, עושה לי דווקא, עצלן). שיפוטיות בגוון של תיוג יוצרת אצל הזולת קשת רגשות הנלוות לחוויה של הימצאות תחת מתקפה כמו פלישה, הסגת גבול, איום (לבוב ואלקיים, 2017), וככזאת, גורמת למסרים ההוריים להיות בעלי אופי משתלט וכוחני עבור ילדם. באופן דומה, חוסר נוחות שחש המטפל ביחס להתנהלות ההורה כלפי ילדו, עשוי לבוא לידי ביטוי ביחס שיפוטי, בתיוג ההתנהלות של ההורה כ"לא מותאמת" או "רעה". עמדה כזו, גם כשהיא סמויה ומכוונת לטובה, עלולה ליצור עמדת מטפל כוחנית ויודעת כל, ולחבל בקשר הטיפולי. לדוגמה, במצב שבו ההורה מתאר מצב שבו הוא, ההורה, התפרץ בלי שליטה ונהג באופן כוחני כלפי הילד, עלול המטפל לתייג את ההורה כתוקפני או אלים, והתיוג יתבטא בעמדה שיפוטית כלפי ההורה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

אמנם, השלכת הרע שאנו חשים על האחר היא נטייה אנושית בסיסית, אך מה היא הדרך להפוך את אי הנחת, הכאב, האכזבה והחרדה למערכת משוב של היזון חוזר מיטיב, מזין ומגדל עם הזולת, ולהימנע משיפוטיות?

במאמר הנוכחי נבחן את סוגיית השיפוטיות בקשר מטפל-הורה באמצעות גישות תיאורטיות קלאסיות ובאמצעות גישת הבהירות ההתפתחותית ושיטת אייכה, המוכוונת לטיפול בילד באמצעות הוריו, ובבסיסה מערכות היחסים הורה-ילד ומטפל-הורה. נבחן את הקשיים הטמונים בקשר האנושי, ובמנגנון ההסתגלות השיפוטי לקשיים אלו. לבסוף, נציג מספר כלים ועמדות הנובעים משיטת אייכה והתקשורת המגדלת, שביכולתם לסייע בשינוי העמדה השיפוטית ביחסים שבין המטפל להורה, לכיוון של משוב מגדל ההכרחי להתפתחות.

מקום השיפוטיות בתפיסות הפסיכואנליטיות

שיפוטיות בטיפול מתייחסת אל עמדתו הפנימית של המטפל באשר להתנהלותו של המטופל, מחשבותיו ותחושותיו, ועשויה לנבוע מפערים בין המטפל למטופל. זאת מאחר וכל יציאה מסכמה מוכרת עלולה להיות מתויגת כפסיכופתולוגיה, וזו מהווה מכשול ביכולת המטפל בהתבוננות וחקירת התכנים בפתיחות (סמנה, 2018). אליבא דה פרויד, מהות הטיפול וההחלמה מהסימפטומים מבוססים על העלאת תכנים של המטופל מהלא מודע, ותפקידו של המטפל הוא להקשיב באופן ניטרלי, מבלי להיות מושפע מערכיו האישיים, תפיסותיו ואמונותיו (גרין, 2003; 2002; לכמן, 2013). על כן, התחושות המתעוררות במטפל כלפי המטופל, המוגדרות כהעברה נגדית, הן גורם מפריע למהלך הטיפול, ועל כן תפקידו של המטפל הוא לעבד תחושות אלו. הטיפול ההומניסטי, המושתת על החופש של המטופל לממש את עצמו ולחוות בטיפול קבלה ללא תנאי (Rogers, 1992; 1989), מתנגד באופן נחרץ להבעת עמדת המטפל בטיפול (Winslade, 2013). לעמדתם, ביטוי עמדת המטפל היא בהכרח חוויה שיפוטית עבור המטופל.

ויניקוט היה הראשון לטעון כי תחושות של שיפוטיות בטיפול הן בלתי נמנעות, ושאהבת המטפל למטופל, כאהבת האם לתינוקה, כרוכה גם ברגשות שנאה, וככל שייטיב המטפל לדעת זאת, כך יפחת משקלם של השנאה והפחד כמניעים לתגובותיו כלפי מטופליו (ויניקוט, 2009). הגישה האינטרסובייקטיבית, המוצאת בטיפול כמפגש בין שני סובייקטים עם תהליכים הדדיים מטפל-מטופל, מתייחסת אל תכנים של העברה והעברה נגדית כחומר טיפולי משמעותי והכרחי בשירות הטיפול. לפי גישה זו, המטפל איננו נדרש לנטרל את הסובייקטיביות שלו אלא להיעזר בתחושות אישיות המתעוררות במפגש הייחודי מטפל- מטופל (סמנה, 2018). בנג'מין (1988) הדגישה כי המשתתפים בקשר הטיפולי הם סובייקטים, ולא אובייקטים, ועל כן המטפל איננו רק מיכל בשירות המטופל, אלא שותף מלא ביצירת תהליכים, הוא מושפע ומשפיע, והעבודה הטיפולית היא יצירה משותפת שלו ושל שותפו למסע - המטופל.

מפגש טיפולי עם הורים עשוי לגרור נטייה לשיפוטיות של המטפל מעצם היותו מורכב מהחזקה בו זמנית של שותפים בטיפול (מטפל, אם, אב, ילד) אשר חלקם נוכחים וחלקם נעדרים מהשעה הטיפולית, החזקה של היחסים בין כל השותפים בטיפול, והיחסים בין המטפל וההורים. לעיתים קרובות מתפתחת סכנת פיצול בתפקידים שבין ההורים, ולקיחת צד של המטפל בדינמיקה זו: כניסה לקואליציה עם אחד ההורים, תוך עמדות שיפוטיות ומרחיקות מול ההורה השני (פכלר ושות', 2020). כמו כן, ההורים מביאים למפגש רגשות שליליים כלפי עצמם או כלפי ילדיהם, רגשות כגון חוסר אונים, אשמה, בושה, עלבון, כעס, זעם ולעיתים אף ייאוש. המטפל עשוי למצוא עצמו נע בין העמדה המסתייגת או השופטת את דרך היענותם של ההורים לילד, לבין משאלה 'לתקן' אותם. עמדה זו יכולה להופיע במקביל לעמדתם של ההורים, הנעה בין שיפוטיות כלפי ילדם, לצד משאלה כי המטפל 'יתקן' אותם ואת ילדם (אידן, 2008). כיוון נוסף עשוי להימצא בפנטזיית ההצלה של המטפל, הטומנת בחובה אנרגיות ליבידינליות לסיוע ועזרה, העשויות לעורר אצל המטפל גם שיפוטיות, המאופיינת בהאשמה וכעס, בבואו לסייע לילד מול הוריו (ספיבק, 2021). כמו גם, ביכולתן של תחושות וציפיות של ההורים מן המטפל להשפיע על ההעברה של ההורים, ולעורר תחושת אמביוולנטיות כלפיו, הנעה בין תקווה, אמון והאדרת המטפל לבין חרדה, אי-ודאות חשש וחשדנות (פכלר ושות', 2020).

יום העיון השנתי של מכון סאמיט
יום ג', 21/1/2025, תיאטרון ירושלים ברח' מרכוס 20, ירושלים.

גורם חוסן מרכזי מפני שיפוטיות הוא מודעות המטפל לגבי הרגשות המתעוררים אצלו כלפי כל אחד מההורים, ואצל ההורים כלפיו, תחושות מתח, חרדה, אשמה והאשמה בתוך הקשר הטיפולי. מודעות וערנות של המטפל תאפשר גמישות מחשבתית והחזקת נקודת מבט רחבה של היחסים בין כל השותפים לטיפול (הורים, ילד, מטפל) (אידן, 2008), תוך תנועה חופשית בתוך נפשו ומשחק בין עמדות שונות, בין רתיעה לחיבה, בין משיכה לזהירות. כך, למעשה, כאשר המטפל מתגבר על השיפוטיות, היוצרת מחסום בתוכו, גדל במקביל חופש התנועה של ההורה, ונוצר מרחב משותף ללמידה וצמיחה (ישי, 2015).

שיפוטיות בטיפול אייכה

טיפול ״אייכה״ הינו טיפול בילד באמצעות ההורה, שנשען על זיהוי והכרת צורך התפתחותי של הילד ועל ההיענות לצורך זה, ועל ההבנה בדבר הצורך של הילד לגדול בסביבה שיוצרת עבורו ומעניקה לו בהירות התפתחותית. היענות לצורך בסיסי זה מכונה "היענות לצורכי הילד בכיוון מגדל" (לבוב ואלקיים, 2017). קיום או היעדר בהירות התפתחותית ("כיוון מגדל") במערכת הורה-ילד (ובכל צמד בעל אופי התפתחותי: מטפל-הורה, מדריך-מודרך, מורה-תלמיד וכו'), מובנים ונבחנים בטיפול אייכה באמצעות חשיבה אינטר-סובייקטיבית.

ליבת הטיפול מבוססת על היחסים בין ההורה לילד והיא מכוונת להכרה הדדית של ההורה וילדו בסובייקטיביות זה של זה ובנבדלותם זה מזה (לבוב ואלקיים, 2017; פרוסט, 2019). באופן דומה, גם הקשר בין המטפל וההורה מאופיין בתהליכים של הכרה הדדית בסובייקטיביות של המטפל ושל ההורה בטיפול. המטפל הוא בעל הידע המקצועי ומתפקידו ראשית לפענח ולנסח את הקשיים של הילד באמצעות תמונת היחסים הורה-ילד ותמונת התקשורת המאפיינת אותם²; שנית לתווך את הבנתו להורה; שלישית לתת להורה את הכלים הנחוצים לו ליצירת בהירות התפתחותית עבור ילדו. יחד עם "בהירותו" אל ההורה - ולא פחות חשוב ממנה - מטרת המטפל להיות רגיש באופן חומל ומתאים לרגשות ולצרכים של ההורה הן בקשר עם ילדו, והן בקשר עם המטפל המדריך.

נדבך נוסף בטיפול אייכה מתייחס לבירור עמדותיו ורגשותיו של ההורה ביחס לעצמו וביחס לילדו, ואל מידת הבהירות שבה ההורה מעביר מסרים לגבי עמדותיו. לבוב ואלקיים (2017) מבהירים כי ביטוי עמדת ההורה בצורה בהירה ומכבדת הינו צורך התפתחותי של ילדים לקבלת כיוון, העולה בקנה אחד עם הצורך בביטחון ומוגנות. ביטוי העמדה ההורית באופן בהיר מאפשר לילד להכיר את ההורה ולהתקרב אליו באופן ממשי. לעומת זאת ביטוי עמדה הורית שיפוטית אינו בהיר ופוגם בקירבה ובהעברת המסרים. גם המטפל משתמש במשוב על מנת ליצור כיוון מגדל להורה לאורך תהליך הטיפול. כפי שביטוי ההורה מול ילדו חשוב לכינון מערכת יחסים בריאה, בהירה ומגדלת, כך חשוב גם ביטוי המטפל מול ההורה במערכת היחסים בטיפול. זאת לעומת עמדה המביעה תיוג, כעס או האשמה, ועשויה להיחוות כשיפוטית.

המטפל האייכי, מעצם היותו בן אנוש, עלול לנקוט בעמדה שיפוטית במצבי פער/תסכול בינו ובין ההורה. השיטה האייכית, הכוללת שימוש בפרוטוקול³ ולמידה של שפה חדשה, שניתן לייחס לה כללים של אסור ומותר, עשויה להתפרש במונחים דיכוטומיים של "טוב" ו"רע". כך גם תהליך הטיפול, המכוון להתבוננות ולבחינה של קשיים בקשר של ההורה עם ילדו, עשוי אף הוא להיתפס כשיפוטי.

עמדות וכלים בשיטת אייכה המסייעים בהתמודדות עם שיפוטיות

אחת העמדות בבסיס הקשר הורה-ילד הנלמדות בטיפול אייכה היא עמדת הסובייקטיביות. היא מבוססת על ההנחה כי יחסים בריאים כוללים תקשורת פתוחה ומכבדת, ובתנאי שהשותפים לקשר מכירים אחד בקיומו הנפרד של השני באשר לעמדות, הצרכים והרגשות של כל אחד, ומרגישים בטוחים וחופשיים להביע את עצמם באופן סובייקטיבי. בהתאם לעמדה זו ההורה לומד לבטא עצמו באמצעות הנכחה של צרכיו ורגשותיו, כמו גם מגבלותיו (לדוגמה: קשה לי כשיש צעקות בבית או אני לא יכול כרגע להתפנות למשחק כשאינני רגוע ונינוח), להבדיל מאמירות כלליות או מתייגות, אשר אינן מעבירות מסר אישי וסובייקטיבי (לדוגמה: ילד טוב צריך ללכת להתקלח בזמן, או אל תהיה עצלן/ חצוף).

שש אחרי המלחמה – טראומה, וינקוט וצמיחה
יום העיון השנתי של מכון סאמיט | יום ג', 21/1/2025, תיאטרון ירושלים

עמדת הסובייקטיביות תאפיין גם את היחסים בין המטפל להורה. ההכרה בייחודיות המפגש בין המטפל להורה כשני סובייקטים בקשר, וההכרה באחריותו של המטפל לבטא את הסובייקטיביות שלו, מאפשרת למטפל לבטא את הרגשות, המחשבות והצרכים המתעוררים בו מול ההורה כחלק מתהליך הטיפול. זו רשת ביטחון השומרת מפני מעידה של המטפל לעמדה שיפוטית, מתוך תפיסה כי הצרכים או המגבלות הינם אישיים של המטפל, וכך עליהם לבוא לידי ביטוי, הם אינם מגדירים את ההורה. כאשר המטפל מזהה שיפוטיות כלפי ההורה, הוא מתבקש לברר עם עצמו מה הקושי האישי שלו עם ההורה, והוא מצופה לתת לקושי זה ביטוי המכיר בסובייקטיביות הן של עצמו והן של ההורה. כך, הביטוי של הקושי שחווה המטפל, הופך מעמדה שיפוטית כלפי ההורה, לעמדה סובייקטיבית שבה המטפל מבטא את הצרכים שלו בקשר עם ההורה. לדוגמה: המטפל יכול לומר "אני צריך אותך שותף בתהליך שלנו" או "אינני יודע איך לסייע כאשר...", זאת לעומת אמירות שיפוטיות כגון "אתה בהתנגדות" או "אתה לא משתף פעולה בטיפול" או "יש משהוא כוחני/אגרסיבי בדרך שאתה מדבר כאן". הבעת הסובייקטיביות של המטפל מבססת את הקשר הטיפולי ומשמשת הזדמנות למודלינג עבור ההורה לשימוש בסובייקטיביות שלו בדרך מכבדת בקשר עם ילדו.

דימוי מרכזי בשיטת אייכה הוא ה"מגדלור", המסמל את ביטוי הסובייקטיביות באמצעות הנכחה של הצרכים או המגבלות של ההורה או המטפל בתוך הקשר, מבלי להגדיר או לתייג את הילד או ההורה בהתאמה. בדומה למגדלור המאיר את עצמו על מנת לסייע לאונייה במציאת כיוון בתוך ים גדול, מלא סערות ומערבולות, כך ההורה אמור להאיר את צרכיו, ציפיותיו ומגבלותיו במסגרת היחסים עם ילדו. באופן דומה על המטפל לנהוג בקשר עם ההורה.

עמדת המגדלור של המטפל נותנת מענה לשני חלקים הפועלים בטיפול אייכה: האחד הוא הנאמנות לערכיו וצרכיו ההתפתחותיים של ההורה ביחסים שלו עם ילדו, והשני הוא הכוונה תמידית אל עבר עמדה מגדלת. במצבים ששני החלקים הללו אינם עולים בקנה אחד, יש סיכון לשיפוטיות אצל המטפל. לדוגמה, ההורה מעוניין לסייע לילדו לפתח ויסות עצמי, אך פונה אליו לעיתים קרובות באמצעות איומים, פקודות וכוח. הדבר דומה למגדלור אשר איננו מאיר את עצמו, אלא מסנוור את האוניות שבים הסוער. לחלופין, הורה הנמנע מלכוון את ילדו, מחשש לתסכל או לפגוע, דומה למגדלור כבוי, שאיננו מכוון את האוניות. עמדת מגדלור מייטיבה מאירה ומנכיחה את העצמי תוך שאינה מתיימרת לשלוט על הזולת. דוגמאות לביטוי הורי מסוג זה הן האמירות "קשה לי עם הצעקות בבית" או "אני לא יכול להמשיך לעשות כאילו הכל בסדר כשאני חש פגוע". באופן דומה, בחדר הטיפול במצבים שבהם, לדוגמה, חש המטפל חוסר נוחות מהדינמיקה בין בני הזוג, עמדת המגדלור תתבטא באמירות כמו 'אני חש מתח היום, וחשוב לי שבשיח שלנו כצוות, לכל אחד יהיה כאן מקום להביע את עצמו בלי שירגיש מותקף." כפי שציינו, אמירה כזו חשובה הן ברובד היחסים בין המטפל להורים, והן כמודלינג לתקשורת עם ילדם.

עמדה נוספת המהווה אחד מגורמי החוסן מפני שיפוטיות היא עמדת החירות, המתייחסת למימד החופש של אדם לבחור את תגובותיו והתנהגויותיו. שיטת אייכה רואה בקשר הורה-ילד קשר בין שני סובייקטים אוטונומיים ובעלי חופש בחירה. לכל אחד מהם עולם רגשי, רצונות וצרכים משלו. על בסיס עמדה זו, כאשר ההורה מאפשר לילדו חופש לבחור את התנהגויותיו, הוא בעצם מכיר בכך שילדו שונה, נבדל ממנו ובעל אוטונומיה משלו, ושיש מקום לקיום לאוטונומיה של שניים זו לצד זו. כמו כן, חירותו של הילד לבחור את דרכו ולשאת באחריות על בחירותיו, אינה מגבילה את חירותו של ההורה בבחירה, כפי שחירותו של ההורה אינה מכוונת להגבלת ילדו.

עמדת החירות מושתתת על כבוד הדדי לקיומם של פערים בין רצון ההורה ורצון הילד, ומקדמת שיח שבו יש הכרה ברצונות שניהם. הכרה זו, והלגיטימיות של קיום רצונות נבדלים, תורמת להפחתת השיפוטיות. כך, לדוגמה, במצבי פער בין ההורה והילד לגבי העדפות קולינריות, כאשר להורה חשובה תזונה מרובת ירקות, ואילו הילד מבקש לאכול שוקולד לעיתים קרובות. בהתאם לעמדת החירות, עצם רצונותיו של הילד אינם מגדירים אותו כ"לא מבין מה טוב עבורו", ולאור זאת, העמדה ההורית איננה ביטול רצון הילד או הגדרתו "כלא בסדר". מתוך עמדת החירות ההורה יתייחס אל רצונותיו של הילד כלגיטימיים, זאת מבלי לבטל את החירות ההורית של הנכחת הדאגה לשלומו של הילד, לאכילה מגוונת ובריאה לפי תפיסת ההורה. עמדת החירות מקדמת שיח דיאלוגי הורה - ילד, בו יש מקום לשתי העמדות, במטרה לצמצם את הפער.

מכבי מגייסת תומכי בריאות הנפש ברחבי הארץ
התחילו את הקריירה שלכם בבריאות הנפש וקבלו הכשרה ייחודית, הדרכה וליווי מקצועי פרטני

ביטוי החירות מעניק גם להורה וגם לילדו מימד של נבדלות וסובייקטיביות שאין בו כפייה ואילוץ. לדוגמה, כאשר הילד בוחר לא לקחת חלק בהתארגנות לקראת השינה, כך שמדי ערב שעת השינה מתאחרת מאוד והוריו מסיימים את הערב מותשים, חירותם של ההורים יכולה לבוא לידי ביטוי בתנאים מתאימים בבחירתם לא לקחת חלק , כשהם עייפים מאוד וכבר לא פנויים, בהרגל לספר סיפור לילד לפני השינה. ברצוננו להדגיש כי בחירת ההורים תתקיים מתוך עמדה של חופש פנימי, ולא מתוך איום או מניפולציה רגשית כלפי ילדם.

עמדת החירות באה לידי ביטוי גם ביחסי הורה-מטפל, כך שגם המטפל וגם ההורה בעלי חופש בחירה בקשר ביניהם (לרבות החירות לעצור את הטיפול). המטפל מכוון את ההורה מתוך ראייה מקצועית ומכבדת, ואף רשאי לשתף ברגשות ובצרכים שלו בקשר הטיפולי עם ההורה מתוך כבוד לחופש הבחירה של ההורה. לדוגמה, במהלך טיפול שהמוקד שלו הוא התפתחות של יכולות הוויסות הרגשי של הילד, ההורה מתאר אירוע אלימות שבו היה מעורב ילדו. המטפל מברר עם ההורים מה ייחסם אל האירוע המתואר, והם מתייחסים אל האירוע כשולי. המטפל לעומתם חש חוסר נחת, ומתייחס לכך באופן הבא: "אני שומע שאתם לא מודאגים מהאירוע, ומאחר ואנחנו צוות עבודה משותף (שלכל אחד עמדה סובייקטיבית), חשוב לי לשתף אתכם בדאגה שאני חש כשאני מבין שבשבילכם האירוע לא שווה התייחסות".

עמדת האחריות ההורית משקפת את המחויבות האכפתית של ההורה לפעול לקידום החוסן ההתפתחותי, הרגשי, ההסתגלותי החברתי והמוסרי של הילד (לבוב ואלקיים, 2008). עמדה זו מופקדת על התפתחות הילד, באמצעות מתן כיוון בהיר המחויב לצמיחה והתפתחות מיטבית של הילד. מעצם הגדרתה, על עמדה זו להיות נטולת שיפוטיות, ומכוונת לביטוי התחייבות ההורה לילדו באמצעות מתן היזון חוזר מגדל לילד. כאמור, ההורה והמטפל משתפים פעולה כצוות למען ההתפתחות המיטיבה של הילד, ולכל אחד מהם אפשרות להביע את צרכיו, אמונותיו ורגשותיו.

בתהליך מקביל, ביחסי המטפל וההורה, עמדת האחריות של המטפל היא כלפי התפתחות יכולות ההורה הנחוצות לו על מנת להיות הורה נוכח ובהיר התפתחותית עבור ילדו, נאמן לערכיו ההתפתחותיים נהנה ומסופק ממערכת היחסים שלו עם ילדיו. מתן ביטוי לרגשותיו, בקשותיו ומגבלותיו של המטפל, בצורה רכה ובהירה, היא אך ורק למען התקדמות הטיפול וטובת ההורה. דבר זה מצמצם את מקומה של השיפוטיות לטובת מרחב שיש בו מקום לשני סובייקטים, האחראים על התקדמות הטיפול לטובת קידום הקשר של ההורה וילדו.

סובייקטיביות, חירות ואחריות הן שלושת המרכיבים שבשילובם ההרמוני התמידי ביחסי הורה-ילד ומטפל-הורה, מפרים ומשלימים זה את זה, ומקדמים עמדה שאיננה שיפוטית. הכלי המשמעותי בטיפול האייכי המבטא את העמדות הללו הלכה למעשה היא השפה המגדלת. השפה המגדלת היא כלי משמעותי לביטוי עמדות אלו הלכה למעשה במסגרת היחסים. השפה המגדלת נטולת שיפוטיות וכוחנות, ובאמצעותה יכול ההורה לתת ביטוי בהיר לכיוון ההתפתחות הרצוי עבור ילדו, מתוך עמדה סובייקטיבית. כך, גם עבור המטפל משמשת השפה המגדלת כאמצעי למתן כיוון להורה להתפתחות ולשינוי, תוך כבוד לסובייקטיביות ולחירות של שניהם. מנגנון השיפוטיות, כפי שציינו, הוא מנגנון הגנה פשוט ויעיל המסייע לאדם להתארגן ביחס לסביבתו מפני איומים וסכנות, והוא שזור בתקשורת האנושית, עדין וקשה לזיהוי לעיתים, ויכול לנבוע מכוונות מיטיבות כלפי האחר, אך במצבים רבים הוא עלול לחבל ביצירת הקרבה והתקשורת ביחסי הורה- ילד, ואף ביחסי מטפל-הורה. שיטת אייכה, השפה המגדלת והעמדות העומדות בבסיסה מאפשרות למטפל כפי שהן מאפשרות להורה, לפנות הלאה מן הנטייה הטבעית לשיפוטיות, על אף היותה מנגנון אנושי טבעי, ולאפשר ארגון אחר ביחסים - ארגון של ביטוי האחריות לצמיחה ולהתפתחות מיטיבה במרחב שבו מתקיימים סובייקטים עצמאיים ובעלי חירות.

סיכום

במאמר זה סקרנו את סוגיית השיפוטיות על היבטיה השונים בראי התיאוריות הפסיכולוגיות, והמשמעויות ביחסי הורה- ילד, מטפל- הורה. שיטת אייכה, הנשענת על זיהוי והכרת הצורך ההתפתחותי של הילד ועל ההיענות לצורך זה, וכן על הכוונת ההורה ביצירת בהירות התפתחותית, מוצאת כי ביטוי עמדה שיפוטית עלול לפגוע בקירבה ובהעברת מסרים בהירים, הן ביחסי הורה- ילד, והן ביחסי מטפל- הורה.

מאמר זה בחן בהרחבה עמדות וכלים הנגזרים משיטת אייכה, המכוונים לסייע בידי המטפל ובידי ההורה, בצמצום השיפוטיות, לטובת קידום מרחב שיש בו מקום לשני סובייקטים, באמצעות נוכחות רכה ובהירה של ההורה כלפי ילדו, והמטפל כלפי ההורה.

העמדה הבסיסית בשיטת אייכה, עמדת הסובייקטיביות, מבוססת על ההכרה ההדדית בקיום הנפרד של השותפים לקשר, באשר לעמדות, צרכים ורגשות. בהתאם לכך ההורה מול ילדו,  והמטפל מול ההורה, לומדים לבטא עצמם באמצעות הנכחה של הצרכים, הרגשות, כמו גם המגבלות. עמדת החירות, מתייחסת למימד החופש של האדם לבחור את תגובותיו והתנהגויותיו. בהתאם לכך, השותפים לקשר הם סובייקטים אוטונומיים בעלי חופש בחירה, וכל אחד נבדל ובעל ייחודיות ומקום משלו בתוך הקשר. עמדת האחריות ההורית משקפת את המחויבות האכפתית של ההורה לפעול לקידום החוסן ההתפתחותי, באמצעות מתן כיוון בהיר לצמיחה והתפתחות מיטבית של הילד.  שלושת עמדות אלו באות לידי ביטוי באמצעות הכלי המשמעותי בטיפול האייכי- השפה המגדלת, שהיא נטולת שיפוטיות וכוחנות, ובאמצעותה יכול ההורה לתת ביטוי בהיר לכיוון ההתפתחות הרצוי עבור ילדו. כך, גם עבור המטפל משמשת השפה המגדלת כאמצעי למתן כיוון להורה להתפתחות ולשינוי, תוך כבוד לסובייקטיביות ולחירות של שניהם.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

הערות

1. המאמר מבוסס על עבודת גמר בלימודי אייכה אליו היו שותפות שרון ויונטה ומיכל אלקיים. אנו מודות להן על השותפות.
2. ההמשגה האייכית של קשיי הילד מעבירה את ביטוי הסימפטום של הילד, לביטוי ביחסים הורה- ילד. לדוגמא: במקום להתייחס אל הילד כאל "בעייתי", ההמשגה האייכית תצביע על "ילד שהלך לאיבוד במסלול ההתפתחותי" או "ילד הזקוק לסביבה בהירה על מנת לפתח מיומנות רגשית-תפקודית".
3. במהלך הטיפול מתבקשים ההורים למלא שאלון, הממפה התנהגויות הוריות שאינן מעבירות את המסר ההורי המקדם, והוא משמש כלי עזר לבחינת ההתנהגויות ההוריות שאינן רצויות במצבי קונפליקט וחוסר שותפות של הילד. המטפל וההורה מתבוננים על הקשר הורה-ילד כסביבה המאפשרת את קיומו של הסימפטום, וביחד מחדדים ומנסחים את המסרים ההוריים הרצויים. לדוגמא, התבוננות על התנהגויות ההורה במצב של קונפליקט או אי הסכמה בינו לבין הילד, האם הוא חוסך ממנו התמודדות, מרצה או משכנע, מסביר, ולחלופין, האם הוא מתעלם, מתנהג כאילו לא קרה כלום, מתבדח. כל האפשרויות הנ"ל אינן מסייעות בהעברת מסר בהיר, חלקן יש בהן הפעלת כוח, וחלקן אינן מנכיחות כלל את צרכי ההורה.

מקורות

אורן, ד' (2015). הורות במחשבה שניה, להיות הורה – רגשות, מחשבות ומעשים. הוצאת פרדס.

אידן א' (2018). גבולותיו של מי לעזאזל? היבט בהתמודדות הורית מנקודת מבט של פסיכולוגית העצמי. בתוך: א' גבריאלי־רחבי, ר' קלע, ק' גולדברג (עורכות), כתבים: פסיכולוגית העצמי: התרומה הישראלית. עמ' 163–174 . הוצאת כרמל.

גרין, ד' (2002). פרויד והטיפול הנפשי באינטרנט, פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/....asp?id=2849

גרין, ד' (2003). טיפול נפשי, מדריך למשתמש. ספרים, הוצאה לאור.

ויניקוט, ד.ו.(2009). שנאה בהעברה־הנגדית. בתוך: ברמן, ע' (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.

ישי, ר. (2015). פערי מדיום בין הורים לילדים: מי יקרא את ספר הפנים? שיחות, ט'(3),289-283.

לבוב, א' ואלקיים ה' (2017). ההורה כמגדלור. מודן הוצאה לאור

לכמן, ה' (יולי, 2013). שיום מחדש של חוויה מניע תהליכי שינוי בטיפול. פסיכו אקטואליה, 29-32.

סמנה, ר' (2018). השופט, בן... אדם?- שיפוטיות במרחב הטיפולי. אתר פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=2849

ספיבק, ע.(2021). לתפור בובה קרועה: על פנטזיית הצלה, הרס ותיקון חלקי. בטיפולנט, גיליון פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית (ד"ר ע. פכלר עורך).

פכלר, ע', אלפר, ב', ,חילו־דביאת, ר', סברדליק, א', קליין, א', שטיין, ע', שילוח, א', שני־סרוקה, ע' (2020). פגוש את ההורים: התבוננות אמיצה ברגשות המתעוררים בעבודה טיפולית עם הורים. שיחות, כרך ל"ד (2), 96-111.

Rogers, C. R. (1992). The processes of therapy. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 60, 163-164.

Rogers, C. R. (1989). A Carl Rogers reader, In: H. Kirschenbaum & V. Land Henderson,

Winslade, J.M. (2013). From being non-judgemental to deconstructing normalising judgement. British Journal of Guidance & Counselling, Vol. 41 (5) 518-529.