חמלה עצמית בימי סרטן
רונית בלום
אני מרגישה לא טוב. לאו דווקא בגלל כאב פיזי, אלא בעיקר בגלל שהנפש שלי לא שקטה. מה מתחולל בי כרגע? אני עוצרת רגע לשים לב. לוקחת נשימה עמוקה, ומתבוננת בשקט. יש שם פחד. אני פוחדת מהמחלה. מה אם משהו לא בסדר? מעבר לכל מה שלא בסדר (כי בכל זאת אני מתמודדת עם סרטן) מה אם משהו יותר לא בסדר? הפחד מהמחלה מלווה בעוד משהו. אני בודקת מה זה. זו תחושת אשמה. עשיתי משהו לא בסדר. מה כבר עשיתי? (אני שואלת בליבי) ובכן – עונה לי קול פנימי. זה כל מה שאת לא עושה. יכולת לעשות כל כך הרבה. יכולת לתרגל עוד מדיטציות, ללכת ליותר טיפולים, להתמיד בדיאטה קשוחה, ובעיקר - לחשוב אחרת, להתמקד באמונה שהכל יסתדר ובמהרה את תרפאי ובמקום זה את נמשכת כמו מגנט לפחד ולמחשבות השליליות. אני מתבוננת באופן בו המחשבה הזו נחווית בגוף שלי. הלב מכווץ, הגוף מכופף קדימה, אין לי הרבה אוויר. אני מגלה שהאשמה והבושה יכולה להכאיב יותר מהפחד. בתורת הדהרמה הבודהיסטית מדברים על "החץ השני". החץ הראשון הוא הכאב המופיע בגוף שלנו בתגובה לגירוי מכאיב – ידיעה על מחלה ופחד מהחמרתה הם בהחלט חץ ראשון. גם כאב פיזי הם חץ שמטעין את הפחד. עדיין מדובר בחץ הראשון. החץ השני קשור לחוסר הקבלה שלנו את הכאב בתגובה לחץ הראשון. או בנימה יהודית – להוסיף חטא על פשע. זה יכול לבוא לידי ביטוי בניתוק רגשי, או כמו אצלי בביקורת עצמית קשה ונוקבת – את לא בסדר!
בגיל 47, ככה פתאום באמצע החיים, גיליתי שאני חולה בסרטן ריאות. לא מעשנת, אוכלת יחסית בריא, עושה פעילות גופנית קבועה, חיה חיים רגועים בישוב פסטורלי. עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מדריכה, מנחת קבוצות ומטפלת בקליניקה פרטית – ובכל זאת ביום בהיר אחד חיי השתנו. ההתמודדות עם מחלת הסרטן טומנת בחובה קשיים ואתגרים רבים שמרביתנו לא פגשנו עד כה בחיינו. אנחנו נעים בין הלם לפחד משתק, עצב, בלבול, התקרבנות, כעס וייאוש. אנחנו נדרשים לקבל החלטות קשות, ולבחור מבין מגוון הצעות טיפול שונות ולעיתים סותרות.
רבות דובר על הקשיים הללו והחברה מצידה מגלה הבנה והכרה בקיומם. החלק הפחות מדובר – הוא התופעה הנלווית לרגשות אלה, זו שבאה לעיתים בד בבד איתם, זו שנסתרת, ערמומית, חמקמקה – הביקורת העצמית.
כיצד הביקורת העצמית קשורה להתמודדות עם המחלה? על מה אנחנו יכולים לשפוט את עצמנו כשאנו מתמודדים עם מחלה קשה שלא אנחנו בחרנו? כביכול, לא הגיוני. מי אם לא אנחנו זקוקים למידת החסד והרחמים? לסביבה שמקיפה אותנו – זה בדרך כלל ברור והיא מציעה ברוחב לב אהבה ותמיכה. אך דווקא אנחנו, יותר מכולם, נוטים להפנות כתף קרה לעצמנו, לשפוט את עצמנו ברגעים הכי קשים של חיינו.
הסיבות לביקורת עצמית יכולות להיות רבות ושונות: חלקן יכולות להיות קשורות לסיבות המשוערות להופעת המחלה. סיבות הקשורות להתנהגויות פוגעניות כלפי עצמנו וגופנו במהלך החיים – עישון, חוסר שינה, תזונה לא בריאה, חוסר בפעילות גופנית, התעלמות מצרכיו של הגוף, התעלמות מסימנים מקדימים של המחלה וכו'. אחרות קשורות לבעיות רגשיות שלא זכו לתשומת לב מספקת ויצרו את התנאים להופעת המחלה – טראומות, חרדות, מצבי רוח, מערכות יחסים מורכבות או שחיקה בעבודה. סיבות נוספות יכולות להיות קשורות לאופן בו אנו מתמודדים עם המחלה – האם אנו מטפלים בעצמנו כמו שצריך? לוקחים את הזמן והמרחב הדרוש לנו לריפוי? או ממשיכים בהרגלים הקודמים ומתקשים לסגל לעצמנו הרגלים חדשים התומכים בריפוי (למשל, תזונה בריאה, תרגול מדיטציות, התעמלות, מנוחה וכו'). חשוב לציין, כי גם אם אנחנו מתרגלים, מטפלים בעצמנו בכל דרך שהיא, אבל אין לכך נראות מבחינת נסיגת המחלה – אנו עלולים להרגיש שוב את תחושת ה" אני לא מספיק".
לעיתים הביקורת היא דווקא על כך שמאז שחליתי אני מפנה את מרבית המשאבים שלי פנימה ולפיכך פחות פרודוקטיבית ובנתינה לאחר. אולי אני פחות זמינה לילדיי, לבן זוגי, לחברותיי? אולי אני לא ממלאת את הציפיות החברתיות כבעבר – מפסיקה לעבוד ומתקיימת מקצבת נכות, ממעטת בטיפול בעבודות הבית, בהתנדבות ובתרומה חברתית?
כלומר הביקורת העצמית קשורה הן בסיבות שאנו מייחסים למחלה, השלכות המחלה והשינויים שחלו בחיינו בעקבותיה – גם אם חלקם נכפו עלינו כביכול (כגון: הפסקת עבודה או קושי לקיים חיים חברתיים ומשפחתיים כבעבר) והן מבחינת דרכי ההתמודדות והתחושה שאנחנו לא עושים מספיק (במיוחד בתקופה בה קיימת מודעות גדולה ואפשרויות טיפול רבות ושונות המציפות אותנו מבוקר עד ערב ברשתות החברתיות).
תחושת הביקורת העצמית מתעצמת לנוכח מסרים סמויים וגלויים מצד החברה, מסרים שמועברים גם כחלק משיטות הטיפול – החברה מצפה מאיתנו להביא "בשורות טובות", לעדכן במצבנו ולשדר אופטימיות (וזאת לצורך הרגעת החברה שמתמודדת בעצמה עם הפחד מהמחלה). בטיפולים השונים מועבר מסר כי עלינו להרגיש רגועים, לסמוך על עצמנו ועל הבריאה/הצ'י/השדה האנרגטי/אלוהים וכו', להגדיל את תחושות האהבה, האמונה, התקווה והחיבור ולהפחית את הפחד והספק כי הסרטן כידוע מריח פחד...
כשאני פוגשת את הביקורת העצמית, מלווה בפמליה של רגשות שליליים נוספים כמו פחד, כאב, עצב, כעס – אני פונה אל החמלה העצמית. חמלה עצמית מוגדרת כ"היפתחות לסבל שלנו ללא ניתוק או הימנעות ומתוך כוונה להקל על סבלנו דרך ראייתו וקבלתו כחלק מהחוויה האנושית" (Neff, 2003). הפנייה אל חמלה עצמית מלווה בהחלטה אקטיבית אך היא במהותה אינה שכלתנית ומחויבת תוצאה. חמלה עצמית עוברת קודם כל דרך תחושות הגוף והרגש, כמו תה חם ומהביל שאנו מגישים לילדנו הקט כשכואב לו הגרון. איננו יודעים אם זה ירפא את הכאב גרון אך אנו מאמינים שזה יכול להקל על הכאב ומכאן הגוף יוכל להתחיל בתהליך ריפוי. חמלה עצמית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים (Neff, 2016):
- מודעות קשובה (מיינדפולנס) – מודעות מכוונת ולא שיפוטית כלפי החוויה ברגע הזה.
- שותפות אנושית - הכרה בחוויה האנושית המשותפת, תוך הבנה שמעצם קיומנו כבני אנוש אנו חווים באופן בלתי נמנע כאב, כשלון וקושי.
- אדיבות עצמית – תמיכה, הרגעה וניחום עצמי אקטיבי בזמני מצוקה תוך הפניית חום, עדינות וקבלה כלפי עצמי.
את עולם הבודהיזם, תרגולי המיינדפולנס והחמלה העצמית, גיליתי לפני כעשרים שנה ואני מתרגלת ותיקה. אך בהתמודדות שלי עם הסרטן הפכו התרגולים הללו לחלק בלתי נפרד מהיום יום שלי כשאליהם נוספו גם תרגולי צ'י קונג ודמיון מודרך. הם נותנים לי אוויר לנשימה, הם הערסל ללב הכואב שלי, ומתוכם אני יוצאת לרוב נוכחת יותר, מבינה את הצרכים העמוקים ביותר שלי, ומה יכול לסייע לי למלא אותם, וכל זה תוך יכולת לשקוט בגוף בתוך קבלה עצמית, קבלה של אחרים והמציאות בה אני חיה. ישנם תרגולים רבים לטיפוח חמלה עצמית, ואני בוחרת להקשיב להקלטות של מורים אהובים עלי שפגשתי בדרך וקולם נוסך עלי בטחון ואמונה, לצד חיזוק הקשב ותשומת הלב.
תרגול נדיבות אוהבת לעצמי (Loving-Kindness for Ourselves)
אני מתמודדת כבר ימים עם כאב בצד. ככה הופיע פתאום. מתלבטת אם קשור לשריר שנתפס, לבעיות הקיבה שלי בעקבות הטיפול הביולוגי, או למשהו מפחיד הרבה יותר... הפחד לא מפסיק להעלות סרטי אימה בראשי. העניין הוא שבשנה האחרונה חוויתי הרבה סרטי אימה בנוגע למחלה וחלקם התגשמו. חלקם לא. ומה עכשיו? אינני יודעת. אני סובלת בינתיים מהפחד, מאי הידיעה, הקיפאון שזה גורם לי (גם התגובה הזאת פופולארית אצלי מסתבר, לצד הביקורת העצמית). איך מתבטא הקיפאון? בעיקר בהיתקעות שלי בלופים אינסופיים של סרטי האימה בראשי, בכניעה לפחד והעלמות שלי בתוכו. פתאום אין זכר לענקית הזאת שגיליתי שיש בי. לחיבור למסע הריפוי שלי, לעולם הרוח, לעשייה מרפאת. אני קופאת ומסוגלת רק לגלול את הטלפון בין הרשתות החברתיות לאתרי החדשות. בכוחות שנשארו לי אני מחליטה לתרגל מדיטציית מהטה אך בגרסה מיוחדת, מכוונת אלי. מדיטציית נדיבות אוהבת לעצמי (loving kindness meditation) בקולו של ד"ר כריס גרמר (שותפה של ד"ר קריסטין נף במרכז הבינלאומי לחמלה עצמית מודעת) הבנויה מכמה משפטים מרכזיים ואפשרות לשנות ולדייק אותם. "מי ייתן ואהיה בטוחה ומוגנת, מי ייתן ואהיה רגועה ושלווה, מי ייתן ואהיה בריאה, מי ייתן ואחיה את חיי בנוחות".
בהמשך התרגול נשאלות כמה שאלות שמסייעות לי לדייק את הבקשה: למה אני זקוקה כעת לשמוע? מה הדבר שהייתי רוצה שילחשו באוזניי עתה ובכל יום מחיי, משהו שהוא בבחינת צורך בסיסי שלי ויש בו כוונה וכיוון אך לא יעד ומטרה. עולים לי כמה משפטים : "מי ייתן ואקבל את עצמי כמו שאני", "מי ייתן ואדע שאני עושה מספיק", "מי ייתן ואאמין ביכולותיי". לפתע עולה מתוכי משפט שהוא הוא המדויק ביותר עבורי ברגע זה - מי ייתן ואאמין ביכולת הריפוי העצמית הקיימת בי – זו הבקשה שלי היום. לשלוח אותה לעולם בידיעה שזה בסדר אם כרגע קשה לי להאמין עד הסוף ביכולות הריפוי שלי אך אולי אוכל חלקית? או אוכל לדמיין איך ארגיש כשאאמין ביכולות הריפוי שלי.
תרגול חבר חומל (דמות חומלת)
ברגעי הייאוש והפחד, אני נוטה להיסחף לרחמים עצמיים – אף אחד לא מבין כמה קשה וכואב לי! כולם ממשיכים בחייהם ומה איתי? הם רואים בכלל שאצלי החיים עצרו? אני מגלה שבמקום הזה אני זקוקה לחמלה של אחרים, אך בו בעת אני דוחה כל ניסיון למגע חם ותומך, כי הוא מאיים להציף את הרגשות הכואבים ומעורר שוב - במעגל אכזרי - את האשמה (הם כל כך טובים ואילו אני כפוית טובה) ולכן ברגע כזה אני פונה דווקא אלי - לבקש חמלה מעצמי. לעיתים דרך מגע תומך בהנחת כפות ידיי על ליבי או על אזור אחר מנחם בגופי, תוך שימת לב לנוכחות הכאב בגופי ובתודעתי, ולעיתים לא בדרך ישירה אלא דרך עבודה עם הדמיון על דמות חומלת שמכירה אותי היטב ויודעת כיצד להעניק לי בדיוק את החמלה לה אני זקוקה ברגע זה.
מדיטציית "חבר חומל" מכוונת לסייע למתרגל לגלות בתוכו נוכחות נבונה וחומלת. הדמות החומלת יכולה להיות מקור לנחמה (YIN) או לעידוד לנקיטת פעולה (YANG). מדיטציה זו היא אדפטציה של מדיטציית הדמייה טיבטית אשר מסייעת למתרגל להתחבר לאני הפנימי שלו – לטבעו הפנימי החכם והחומל. מתרגלים בעלי דמיון עשיר עשויים להנות מתרגולים ויזואליים (לעומת תרגולי מגע חומל, או שפה חומלת - "נדיבות אוהבת לעצמי"), וההנחיה היא לתרגל ללא ציפייה אלא לתת לדימויים להופיע בקצב שלהם (Germer & Neff, 2019).
קמתי בחמש ועשרה ויצאתי לגינה לפגוש את הזריחה. הסתכלתי על השמיים וביקשתי שאשאר בעולם הזה כמה שיותר. ראיתי את עצמי ממשיכה לחיות. הרגשתי את הכוחות של הזריחה בתוכי. אני אזרח עם כל הדבר הזה שמתקיים בי. יש לי המון כוחות, אני יודעת. נגעתי בעץ שלי ושהיתי עם העוצמות של הבוקר העולה. חזרתי לספת התרגול שלי ותרגלתי את מדיטציית "חבר חומל":
- פרסומת -
בתרגול ראיתי את עצמי על החוף בחצי האי פיליון ביוון. מי טורקיז שקופים, אני ישובה על מעין כורסת חוף נמוכה, על הקרקע כמעט, חשה בידיי וברגליי את חלוקי הנחל הצבעוניים. חיכיתי לדמות. לא ידעתי למי אני מחכה. התחלתי להרגיש את הביקורת העצמית שלי עולה על כך ששוב אני לא מצליחה לקבל החלטה. זכרתי שאני לא צריכה להתאמץ אלא לתת לדברים לעלות מעצמם. כשהגיעה הדמות ידעתי שלה חיכיתי. הדמות שהופיעה הייתה של ענקית. אישה אגדית גבוהה מאוד, מעט גברית במראה שלה. לבושה במכנסיים ועליהם חצאית קצרה. פניה רציניות, עיניה טובות. היא דיברה איתי על כך שהענקים יש בהם המון כוח אבל גם ביישנות ורגישות. הם לא תמיד מפגינים את העוצמות שלהם. היא הראתה לי שפגשתי בחיי הרבה ענקים, ובעצם חיפשתי את האנרגיה שלהם במקומות רבים, עד היום. אנרגיה גברית אך עדינה. היא אמרה לי שגם אני ענקית ויש בי הרבה כוחות ועוצמות שלאט לאט בזכות המחלה, סוף סוף, אני מתחילה להכיר בהם. היא נתנה לי משקולת קטנה ליד והסבירה כי הקשיים שאני חווה הם כמו הרמת משקולות. זה קשה אך השריר מתחזק וכך גם אני. ביקשתי ממנה לראות כבר תוצאות למאמצים שלי, והיא אמרה סבלנות. כרגע לסמוך על עצמי, להקשיב לאינטואיציה לגבי הדרך שאני צריכה ללכת בה – מי מלווה אותי, מה לעשות בכל יום – לנוח, לתרגל, לטייל, לכתוב וכו'. כמה שאפשר לסמוך על האינטואיציה שלי ולתת לה מקום מתוך אמונה שכך מתגלים לי העוצמות שלי. להזמין אותה שתמשיך ללוות אותי כל הזמן. היא הענקית שלי.
הכרת הטוב
טיפוח חמלה עצמית מקושרת גם להכרת הטוב, נושא המדובר בין היתר במחקרו של הנוירו-פסיכולוג ד"ר ריק הנסון, הטוען כי נוירונים פעילים מתחברים אלה עם אלה. פעילות שכלית/עצבית עזה וממושכת, או מחזורית – במיוחד אם היא מודעת – תשאיר חותם מתמשך במבנה העצבי, כמו זרם חזק המשנה את יובל הנהר (הנסון, 2020). חוויות רעות גוברות לרוב בעוצמתן על חוויות טובות ועל כן צריך לסייע למוחנו ההישרדותי ברובו והמחפש בלי הרף את הסכנה (כדי להימנע ממנה), להתחיל להפעיל נוירונים המתקשרים לחשיבה נעימה, מרגיעה וחיובית. אנחנו יכולים לעשות זאת ע"י הכרת הטוב – להודות על הטוב הקיים בחיינו גם בדברים קטנים – כמו חיבוק של ילד, מזגן מקרר בקיץ או חימום בחורף, שמיכה נעימה, שמיים כחולים, מפגש עם חברה אהובה וכו'. ניתן להעלות בדמיוננו משהו טוב שקרה היום – אהבה שפגשנו, תחושת יכולת והצלחה מעשייה מסוימת, רגעים של שקט ושלווה ואופטימיות. כך למשל אני נזכרת שהיום בהקרנה, הרופא אמר שהקרינו את כל מה שהיה. זה שימח אותי והפיח בי תקווה. על מנת להגביר את חווית הטוב מומלץ להישאר קצת עם הזיכרון ולהתענג עליו. לשים לב לתחושות בגוף ולשהות בהם קצת.
אחד התרגולים האהובים עלי בצ'י קונג, אותו אני מתרגלת מדי יום, הוא תרגול בשם heart spirit as one המתבצע בישיבה על הרצפה או על כסא וכולל בתוכו שלוש תנועות עיקריות. תרגול זה הינו עוצמתי ביותר למרות הפשטות שבו והוא יכול בקלות לסייע למתרגל להיכנס למצב של יציבות שקטה וידיעה פנימית כי האהבה היא המהות של כל הקיום. שלושת התנועות הן: 1. אהבה נוחתת עלי. 2. להתיר את כבלי הלב. 3. חיבור לאמת העילאית (Feng, 2004). בתנועה הראשונה פותחים את הזרועות מלמעלה למטה, כפות הידיים מתעגלות ומתקערות, ואנו חשים כי אהבה נוחתת עלינו ונכנסת לגופנו. אני אוהבת לדמיין כל מה שמעורר בי תחושת אהבה באותו רגע: אנשים אהובים, ביתי החמים, יופי הטבע. בתנועה השנייה הזרועות מונפות למעלה ואז יורדות כך שכפות הידיים פתוחות לכיוון הלב (ללא מגע ישיר). כאן ניתן לדמיין את הלב מתיר לאט לאט את כבליו וכאביו. בתנועה השלישית הזרועות שוב נפתחות כלפי מעלה ואז יורדות אל החזה, כף אל כף, במנח תפילה. האמת העילאית מתגלה כחיבור בין שלושת המרכזים שלנו: התודעה (שמיים), הלב (האדם), הדאנטיין – המרכז התחתון (האדמה).
חשוב לי לסייג ולומר, שהכרת הטוב נתפסת לפעמים כמעקף לרגשות השליליים. כדרך לא לנכוח עם הרגשות הקשים שמתקיימים בנו ברגע ההווה. לעיתים הצורך החזק ביותר הוא להיות עם הכאב וכל ניסיון להתרחק ממקום זה עלול להרגיש לא אותנטי, מתסכל ולא מתקף.
ישנם אנשים, ואני ביניהם ובמיוחד ברגעים קשים של חרדה בכלל וסביב הסרטן בפרט – שעבורם גישה חיובית, מחבקת, מעודדת ברגע קשה, גישה שמציעה לנו להתרחק מהחרדה והכאב ולראות את מלוא הטנא – מעוררת התנגדות מאחר והיא לא באמת פוגשת אותנו ברגע המצוקה. חשוב לי להבהיר שבאותם רגעים קשים ואפילו בלתי נסבלים, לאחר טיפול או בדיקה מכאיבה או מלחיצה, לאחר שיחה עם אונקולוג שלא חסך את כל התסריטים האפשריים, או בהמתנה לתשובות MRI, CT, PET CT וכל החבורה ה"כייפית" הזאת – אני לא יכולה לשאת את "בואי תתחברי לטוב" או "יהיה בסדר", "את נהדרת" או אפילו את המשפט הנפוץ בקרב מתרגלי דהרמה למיניהם – "למצוא את הסנטר, את המרכז שלך" בסערה.
- פרסומת -
באותו רגע בלתי נסבל, אני לא רוצה מגע עם משהו רך מיטיב כי זה גורם לי לשתי תגובות אפשריות: 1. הדף אש – מושג שלקוח מתוך עולם הכבאות ומתייחס למצב בו האש כילתה את כל החמצן בחדר וכאשר הכבאים פותחים את הדלת או החלון וחמצן טרי נכנס – האש מתגברת באופן דרמטי. בדומה לכך – כשדלתות הלב שלנו נפתחות לחמלה עצמית, האהבה נכנסת והכאב יוצא החוצה (Germer & Neff, 2019). כלומר, ברגע שאני בהצפה רגשית – להכניס אלי חום ואהבה (חמצן) רק מגביר את האש ועלול להציף אותי עוד יותר. 2. בושה ואשמה – זו התגובה השכיחה יותר אצלי ואצל אותם אנשים הנוטים להרגיש "לא בסדר" על משהו באופן כללי. ברגעים אלה שמוצע לי חיבוק ותמיכה או מחשבה טובה או הרפיה כשאני בשיא הכיווץ, אני כועסת על עצמי שאני כזאת. אני, שמחשיבה את עצמי כאדם טוב וחיובי, שזוכה להרבה אהבה מהסביבה שרק מנסה לעזור, במקום לקחת את הטוב סביבי כחלק מתהליך הריפוי, אני דוחה את הטוב ונשאבת למחשבות השליליות, לחרדה ולחושך. על הדרך אני גם מרחיקה את כל מי שמנסה לעזור לי. אם כך, ברגעים הקשים – הטוב לא בא לי טוב.
מדיטציית RAIN
גלים של פחד, ייאוש וחוסר תקווה שוב מציפים אותי. הסרטים בראש מתגברים. רואה רק אופציה אחת בלבד לכאבים הלא מוסברים. לבעיות הנשימה שהתגברו. אני מתרגלת צ'י קונג כדי להיות יותר בגוף, לצאת קצת מהראש, תוך כדי חיבור לצ'י, לכוחות. תחושתי משתפרת במידה מסוימת ואני מתפנה לתרגול נוסף. אני מודה לעצמי על כך שאני ממשיכה לתרגל גם בימים קשים, גם כשלרגע נדמה לי שאני כבר לא מאמינה בכלום ובטח נכשלתי במבחן, מבחן הריפוי וההחלמה. ואז אני פונה לתרגול מדיטציית RAIN.
הגרסה המקורית של מדיטציית RAIN שייכת למישל מקדונלד והיא כוללת בתוכה 4 שלבים:
- הכרה – Recognize.
- אפשור – Allow.
- חקירה – Investigate.
- אי הזדהות – Non Identification.
טארה בראך ערכה בה שינוי כך שהשלב הרביעי הוא: הזנה – Nurture. טארה טוענת כי חקירה פנימית ללא נדיבות עצמית, אינה חומלת, ועל כן צריכה להכיל בתוכה סקרנות, אכפתיות וידידותיות כלפי עצמי. טארה הבינה כי קיים צורך בנקיטת פעולת חמלה אקטיבית ועל כן שינתה את השלב הרביעי להזנה, היוצרת איזון בין קשיבות לחמלה (mindfulness and heartfulness) ומאפשרת בסיום תרגול ארבעת השלבים לא להזדהות עם מצבים רגשיים חולפים כגון פחד או כעס, תוך היפתחות לנוכחות האוהבת, המאוזנת וחסרת הגבולות שהיא ביתנו הפנימי (Brach, 2019).
השלב הראשון - הכרה - הינו זיהוי חווית הטרנס. כשאנחנו בטרנס אנחנו מרגישים מופרדים מהעולם, אנחנו לכודים בתחושות של פחד, כעס, קורבנות או חוסר ערך (Brach, 2019).
אני עוצרת ושואלת את עצמי האם המיקוד של טארה בראך ב"טרנס של חוסר הערך העצמי" (הכוונה לנטייה להאשים את עצמי) קשור בכלל לחוויה שלי עכשיו? כי הרי הבעיה שלי היא בכלל פחד. פחד טהור מהמוות. כי אם הכאב מספר על הרעה במצב שלי אז אולי המוות מתקרב... כיצד זה קשור לביקורת עצמית? לתחושה של חוסר ערך עצמית? אני ניגשת בכל זאת למדיטציה ובודקת.
השלב השני הוא שלב האפשור. במקום הנטייה שלנו להגיד לא לחוויות שלנו, מתוך רצון להעלים אותן או לחשוב שהן לא בסדר, אנו מתרגלים להגיד כן לחוויה וכך מפתחים נוכחות מאוזנת ופתוחה גם בעין הסערה. השאלה שעולה באפשור – מה מתרחש בתוכי? וזאת מבלי לשפוט או לסלק את מה שאני פוגשת בי.
השלב השלישי - חקירה – סקרנות נדיבה ומתעניינת לחוויה שלי – מה רוצה את תשומת ליבי? מה הדבר הכי קשה וכואב שאני מאמינה בו? איזה רגשות זה מעלה? איפה בגוף אני חשה את הרגשות הללו? בשלב החקירה יש חשיבות עיקרית לחוויה הגופנית (Brach, 2019).
יכול להיות שגם עכשיו, במצב הזה שכביכול לא תלוי בי, אני "יורדת" על עצמי? אני מרגישה שאני לא בסדר?. אני בודקת את הנימים הדקים של תחושתי ומגלה שאני לא בסדר כי הגוף שלי לא בסדר, כלומר תחושת הלא בסדר היא פחות לאישיות שלי, למעשיי או מחשבותיי ויותר כלפי הגוף שלי. מסתבר שגם הוא, יצור אורגני-ביולוגי שכמוהו שלא אני יצרתי, יכול להיות לא בסדר, לא לעמוד בציפיות, לבגוד, לבלבל ויש כעס כלפיו. ושוב אני במתקפה כלפי עצמי. ויש עוד היבט, עוד נים דק שמופיע. אם אני עושה כל כך הרבה כדי לרפא את עצמי (הפסקתי לעבוד, שיניתי תזונה, שיניתי הרגלי חיים, מכינה ושותה כל היום שייקים ותה מצמחי מרפא מיוחדים, מתרגלת מדיטציות כמה פעמים ביום, הולכת לטיפולים שונים, לומדת צ'י קונג, כותבת וכו') ועדיין הגוף שלי בוגד בי – הרי שאני לא עושה משהו נכון! כי אם הייתי עושה נכון, כבר הייתי מחלימה. אולי אני מספרת לעצמי סיפורים על מסע רוחני עמוק שאני עוברת, על חיזוק התודעה אך בפועל אני לגמרי סקפטית. אני מבינה עכשיו שגם במקום שבו שוכן הפחד "הנקי" מהמחלה, תמיד יש "טרמפיסטים" בדמות – משהו שאני עושה לא בסדר, משהו בי לא בסדר, בגופי או בנפשי. אני מניחה שמדובר בצורך להאמין שאם אכעס עליי מספיק, אתקן את עצמי ואז אוכל להבריא, כלומר הצורך בשליטה. אך אני מבינה שאין בכך כל הגיון ורק כאב נוסף. הפחד מהמחלה עובר גם דרך הפחד מכשלון. שלא הגעתי להישג הנכסף, שביישתי את עצמי. הרי אני שומעת מבוקר עד ערב סיפורים על אנשים שריפאו את עצמם, אז סביר שהם הצליחו איפה שאני נכשלתי. אני עוצרת ומפנה את תשומת ליבי לגוף. איפה אני חשה את הפחד מכשלון? את הכעס על הגוף הבוגדני? אני חשה את הלב הכבד, הסגור והמכווץ. גם כפות הידיים כאילו היו רוצות להכות משהו והן כואבות. את הפחד אני חשה היטב בבטן. תחושה עמומה של כאב ולחץ. עתה אני חשה את כל הגוף ונותנת לעצמי לשהות שם כמה שאוכל.
- פרסומת -
בשלב האחרון – הזנה - עולה השאלה: למה אני זקוקה? ניתן להתחבר לחלק בי שהוא האני העתידי שלי: אני כשהלב שלי פתוח, בהיר וער. האני הנבון והחומל. האני העתידי שלי מציע לי אכפתיות וחמלה, חיבוק או מגע חומל, או מסר של הדרכה והרגעה. האני החומל מחזיק אותי וממלא אותי בנוכחות אוהבת (Brach, 2019).
אני מרשה לעצמי במסגרת המדיטציה לזהות, לאפשר, ולחקור את המחשבות והתחושות, ולו רק כדי להיות בקשיבות למקום הזה בתוכי כדי לחמול אותו. חמלה עצמית יכולה להגיע אחרי שמצאנו במדויק את הכאב. כך נוכל לתת לעצמנו את הדבר לו אנחנו זקוקים יותר מכל. אני מבינה שאני זקוקה להכרה במאמצים הנהדרים שאני עושה, שאני בסדר, עובדת מספיק קשה כדי להחלים. אני גם זקוקה לאהבה כלפי הגוף שלי. גם הוא משתדל, גם בו יש אזורים רבים של יופי ותפקוד ורב הנסתר על הגלוי גם עכשיו כשאיני באמת יודעת מה מצבי ואולי להכל יש הסבר שאינו קשור לתאים סרטניים אלא יותר לתגובות הגוף שקיבל כימותרפיה, הקרנות וטיפול ביולוגי. אני אומרת לגופי שאני אוהבת אותו ומאמינה בו, לא משנה מה, ובכך מרגישה הקלה. אני לא צריכה להילחם בו ולהאשים אותו, אני יכולה להשכין שלום איתו ולקוות כי הידיעה שאני בהחלט עושה מספיק תשקוט בתוכי ותרגיע את הביקורת העצמית. למה אני זקוקה? בדיוק לזה.
סיכום
החיפוש אחר החמלה העצמית הוא צורך חשוב ואולי הכרחי בהתמודדות עם מחלת הסרטן אך הוא אינו פשוט ולעיתים נדרשת הבנה של מהות החמלה וצורתה הייחודית, כדי למצוא אותה, ולהפיק ממנה את ההקלה בסבל. אנחנו נדרשים לא לבוא אליה עם ציפייה שתפיג את הכאב או החרדה אלא כמקום ללכת אליו ברגעים הקשים ללא התחייבות או תלות בתוצאה. החמלה תתגלה אלינו לאט לאט, תוך מפגש הדרגתי עם הרכות שבה, כחיה פצועה החוששת להיפגע ושוקלת אם לתת אמון באדם המנסה לסייע לה. ההחלטה להפעיל את מנגנון החמלה מגיעה באופן מודע ופעיל ומתוך אמונה כי אנו ראויים לה רק מתוקף היותנו אנושיים וחשופים לסבל.
החמלה מתחילה מנוכחות ברגע הזה, הבנת הכאב על כל היבטיו ומתוך קבלתו ללא שיפוטיות, שהייה איתו בגוף והתבוננות באופן בו הוא מתקיים בתודעה שלנו. לאחר מכן בתהליך של קשיבות פנימה ואפשור, עולה השאלה – למה אני זקוק? ומכאן יש דרכים רבות ומגוונות למצוא את החמלה החמקמקה שלנו. עם הזמן אנחנו לומדים דרכים רבות להעלות אותה בתוכנו, היא זמינה ומובנת לנו קצת יותר והיא נפתחת אלינו יותר בקלות.
בוקר טוב רונית נפלאה, מה אם תזכרי שכל מה שאת עושה במשך היום מדויק לך ונפלא עבורך? את זאת שיודעת כמה את צריכה לתרגל, לאכול, להקשיב, לנוח, לטפל בבית ובילדיך. את עושה הכל באופן הנכון עבורך כי זה המסע שלך ולא של אף אחד אחר. תקשיבי לך. הלב שלך יודע. כל הכבוד לך על כל רגע שאת בוחרת להתחבר לאנרגיה המרפאת שלך ומסביבך, כל הכבוד לך על כל רגע שאת מאמינה לך ויודעת שאת מרפאת את עצמך ברגעים אלו ממש. את עושה בדיוק את מה שצריך. את יודעת. את מספיקה בדיוק כמו שאת לצרכייך. אוהבת אותך.
מקורות
הנסון, ר. מאושרים לתמיד – תובנות חדשות ממדעי המוח למציאת סיפוק, שלווה וביטחון עצמי. תל-אביב: מטר הוצאה לאור, 2020.
Brach, T. Radical Compassion- Learning to Love yourself and your World with the practice of RAIN. New York: Penguin Life. 2020
Feng, L.J. Sheng Zhen Wuji Yuan Gong: A Return to Oneness : Qigong of Unconditional Love. Wisconsin: lotuspres, 2004
Germer C, Neff K. Teaching the Mindful Self-Compassion Program: A Guide for Professionals. New York: The Guilford Press, 2019.
Neff K. Self-Compassion: An Alternative Conceptualization of a Healthy Attitude Toward Oneself. Self and Identity. 2003 Apr;2(2):85–101.
Neff KD. The Self-Compassion Scale is a Valid and Theoretically Coherent Measure of Self-Compassion. Mindfulness (N Y). 2016 Feb;7(1):264–74.
