מקום לדאגה ומקום לתקווה
התבוננות בעיוותי הראייה של שני עמי האזור
חני בירן1
פרק מתוך הספר 'קו ארוך מחוק - מחשבות על תקווה בימי מלחמה' בעריכתמירי רוזובסקי, מוריה דיין קודיש, בהוצאת שתים הוצאה לאור
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך נפתח הרומן של צ'רלס דיקנס "בין שתי ערים". הערים הן פריז ולונדון בימי המהפכה הצרפתית.
דבריו של דיקנס מבטאים בחדות את העמדה הפסיכואנליטית של ביון ושל ויניקוט. כלומר, החיים הם תנועה מתמדת של ניגודים. צמיחה והרס מתרחשים שלובי זרוע. מאחורי האפלה יש אור, מאחורי הייאוש מסתתרת תקווה. הן ביון והן ויניקוט מסכימים שקיים בעולם ריתמוס בסיסי. כל מפגש אמיתי וחי, מכיל גם את סיומו. הפליא לתאר זאת אחמד ראמי, משורר מוסלמי: "נראו עלי סימני הפרידה בכל מה שאני פוגש." הפרידה היא חלק הכרחי מכל מפגש בעל ערך. הפרידה מלווה אותנו כל החיים, בידיעה שאנו בני חלוף.
אחרי שהעולם נהרס, מופיעים ניצנים של צמיחה. האובייקט נהרס ונבנה מחדש. ביון אפילו מחריף תנועה זו ומדבר על רצח הנפש, שאחריה יש תקומה .דחף החיים, לפי פרויד, חוזר וחי. בכוחו של דחף החיים לגבור על דחף המוות. פרויד מטייל עם רילקה בתוך טבע פורח בשלל צבעים, בשיאו של האביב, ורילקה שוקע בדיכאון ואומר — מה שווה כל זה. עוד מעט כל זה ינבול. פרויד עונה, בשנה הבאה הכול יפרח וילבלב שוב. אבל מאוחר יותר גם פרויד הושפע מהרוע של המלחמות, מהאובדנים הקשים שחווה, ואז כתב את "מעבר לעקרון העונג", שם תהה על הנטייה האנושית לחזור לכאב באופן כפייתי. פרויד נלחם על חייו גם כשסבל כאבי תופת מהסרטן, בגינו החזיק בלסת תותבת. היצירתיות המשיכה ונתנה טעם לחייו. בסוף ימיו הוא כותב את "משה והמונותאיזם", ומרעיד את אמות הסיפים של הפסיכואנליזה ושל היהדות. בגאונותו גילה שמשה לא היה יהודי. חיזוק לתזה זו גיליתי השנה, כאשר התברר לי שמשה לא מוזכר אפילו פעם אחת בהגדה של פסח. פרויד גילה את הלא מודע החברתי וההיסטורי וקלט את משה הזר.
אבל לפעמים קשר אנושי מפתיע עשוי להתרחש בין זרים, ואף בין אויבים. אלה רגעי חסד מופלאים המעוררים זיק של תקווה. חטופה שחזרה מעזה, בת שבעים וחמש, סיפרה שלקחו לה את המשקפיים. היה זה נורא ביותר, כי בחשכת הלילה היא לא ראתה כלום. חברתה פנתה לבעל הדירה שבה הן הוסתרו והוא הביא נרות. מעשה אנושי קטן בתוך התופת. משהו נשאר חי ואנושי אצל בני האדם. ארשה לעצמי להתבונן בסיפור קטן זה כבמטפורה. מטפורה לאור קטן המהבהב בתוך החשכה, בתוך האפלה. אל לנו לשכוח את קיומו. זו אנושיות שחוצה דת ולאום. יש רגעים בתוך התופת שהם רגעים של תקווה, רגעים המוכיחים כי הרוע אינו מוחלט. מטופלת שלי שרדה את התופת של שבעה באוקטובר בקיבוץ בארי. היא, בן זוגה, ושני ילדיהם הקטנים, יצאו מחלון הממ"ד משום שהחדר התמלא עשן ואי־אפשר היה לנשום. הם זחלו לגינה והתכסו בעלי דקל ננסי רחבים וגדולים. משם הם ראו את הזוועות מתרחשות מול עיניהם. פתאום עבר, בצמוד למחבוא, פלסטיני שלא היה לבוש בגדי מחבל — כנראה מהעזתים שהצטרפו למחבלים. הוא ראה אותה. מבטיהם הצטלבו. היא ידעה שהוא רואה אותה.
דרידה קורא להצטלבות המבט בשם "טקט". כלומר רגע של מגע, תוך שמירה על המרחק הרצוי. זה היה רגע שבו הם ראו זה את זה. רגע של טקט. מגע עין, תוך שמירת מרחק. הוא המשיך ללכת כאילו לא ראה אותה מסתתרת, מקופלת, מחבקת את ילדיה הקטנים. הוא ראה, הסתכל, התבונן והמשיך ללכת. מה היה הרגע הזה? אולי לאיש יש ילדים קטנים? אולי היה זה מבט בין הורה להורה? כנראה שקיימת באנושות סולידריות חוצת גבולות. רגע של אימה הפך לרגע של חמלה. ודי בכך כדי שתתעורר תקווה. מטפורות מתחום הראייה אפיינו רבים מהכתבים של ביון. לדוגמה המונח "וורטקס", כלומר קודקוד. ביון ביקש להדגיש כי מכל נקודת תצפית נראה נוף אחר, אף אם מדובר באותה תמונה בדיוק. אם נעמוד בתחתית ההר ולאחר מכן נעמוד בראשו — נראה דברים שונים, אף כי מדובר באותו מקום גיאוגרפי.
בעקבות עמוס קינן, הטרידה אותי השאלה מה אנו רואים בתמונה. כאשר קינן נשאל, "מה ההבדל בין לוחם חופש לטרוריסט?" הוא ענה ללא היסוס: "לוחם חופש הוא מהעם שלי, וטרוריסט הוא מהעם השני." כלומר, נקודת התצפית קובעת. אני מרגישה איך שתי התמונות מתחלפות. לו הייתי עכשיו פלסטינית החיה בעזה, שילדיה נרצחו, הייתי אומרת שהצבא הישראלי הוא צבא טרור. אילו הייתי עכשיו ניצולת נובה או ניצולת עוטף עזה, הייתי אומרת ללא היסוס שהחמאס הוא ארגון טרור. יש כאן שתי תמונות כל כך זוועתיות, הגורמות לי תחושות ייאוש ואין מוצא.
ביון בא לעזרתי על ידי מטפורות יפהפיות, המופיעות בספרו "טרנספורמציות". כך הוא כותב: "אנו רואים חורשת עצים על שפת הנהר. ביום קיץ, כשהשמיים כחולים והכול שליו ושקט, נתבונן במים ונראה השתקפות מדויקת של העצים. ההשתקפות תתאר לנו את העצים כפי שהם. לעומת זאת, ביום סגריר, כאשר האוויר קר וגשום, עננים ממלאים את השמיים, סערה מתרחשת. ואז, כשנתבונן במים, לא נראה השתקפות של העצים, אלא נראה מערבולת מתוכה יציצו חלקי עצים מעוותים, עולים ויורדים, מפחידים ומעוררי אימה. כבר לא נראה חורשת עצים אלא נראה תוהו ובוהו ללא שורשים וללא קרקע."
ביון משתמש במטפורה זו כדי להזכיר לנו שהמטופל נמצא לעיתים בסערה, ונפשו מתערבלת. יש דברים הנמצאים מתחת לסערת הנפש, שנתקשה לראות. אנחנו נראה מטופל פסיכוטי, אבל עמוק בפנים יש שכבות של שפיות, והשתקפויות שקטות ויפות, שהסערה לא מאפשרת לראות.
אני בוחרת להשאיל מטפורה זאת עבור המרחב החברתי, בעודי מכירה בכך שהפסיכואנליזה, בנוסח ביון, אינה מפרידה בין המרחב האגוצנטרי לבין המרחב הסוציוצנטרי. האישי הוא גם חברתי. אדיפוס תמיד יעמוד מול חידת הספינקס. הספינקס היא מטפורה לחברה שבה אנו חיים. החברה חדה לנו חידות שאין אנו יודעים לענות עליהן, ואנו עומדים חסרי אונים והמומים, מול אכזריות החידות החברתיות הללו.
כאשר אנו מתבוננים באויב, ובעיקר בעיתות מלחמה, אנו לא רואים אותו. אין הוא משתקף בעינינו. אנו רואים שנאה, אלימות, טרור, טירוף ורוע. לא ניתן לראות מי נמצא שם מתחת לסערה הפראית. כשהאויב מתבונן בנו גם הוא רואה כיבוש, ניצול, אפליה, אכזריות. הוא רואה מערבולת מפחידה המטביעה אותו בתהום. האויב לא רואה את העם שלנו, זה השוחר שלום, זה העומד בשקט כמו העצים המשתקפים בנהר ביום קיץ בהיר.
הספר "תרפ"ט", של ההיסטוריון הלל כהן, מתאר יפה את התמונות שרואים שני העמים דרך מראות מעוותות והפוכות. כהן מראה כיצד כל עם שקוע בכאב שלו, ולכן נוצר פער עצום בין שתי תמונות הפוכות שרואים שני העמים. שתי נקודות תצפית כה שונות, על אותן עובדות היסטוריות. נקודות תצפית אלה לא ניתנות לגישור. הדאגה והחרדה מכרסמות כל חלקה של תקווה. לפי כהן, הסכסוך הרציני באזורנו מתחיל באוגוסט 1929, עם פרעות חברון. אירוע שהסתיים עם מאות גופות מרוטשות וחרוכות. שנת 1929 עיצבה את התודעה של שני העמים למשך שנים רבות. בזיכרון ההיסטורי היהודי, מאורעות תרפ"ט הם סמל לרצחנות הערבית, וראיה לכך שהערבים צמאים לדם יהודי. ואילו בעיניים הערביות, היתה זו התקוממות לאומית לגיטימית. הלל כהן מנסה לחדש ולבחון את שתי התמונות ההפוכות, המתארות את אותה היסטוריה.
כפסיכואנליטיקאים אנו מאמינים בהעברה בין־דורית, ומאמינים שנפש הילד קולטת הלכי רוח העוברים מדור לדור. על כן, ניתן לומר שאירועי הטרור של 1929 התחילו הרבה יותר מוקדם. הם התחילו בילדותם של תושבי האזור, בתמונת הנפש שנצרבה אז. בסיפורי התנ"ך והקוראן. תבניות אלה מוצקו מחדש בהיותם תלמידים אצל המלמד ואצל השיח' המקומי, ודרך ערוצי התקשורת. תמונת העולם נוצרת עם חלב האם ועם האווירה והפולקלור בבית וברחוב. כך נוצרה תמונת ראי הפוכה. הפלסטינים למדו שזו מולדתם והיהודים הם עוברי אורח בפלסטין. היהודים למדו שהם שבו למולדתם, לארץ המובטחת. יש להוסיף גם את הרובד הדתי, שהחריף את הקונפליקט. הפלסטינים לא היו מוכנים לקבל את הכותל המערבי כקדוש ליהודים. היהודים לא היו מוכנים לקבל את אל־אקצא כקדוש למוסלמים. באותה טריטוריה נוצר מתח בלתי נסבל, מהומות, התגרויות, הפרעות אלה לאלה בזמן התפילה. היהודים ראו בערבים את התוקפנים, ובעצמם אנשים שנאלצו להגן על חייהם. הערבים חשו שהיהודים הם תוקפנים שבאו לגזול את ארצם.
אבל אולי, כפסיכואנליטיקאים, נוכל להתבונן בתהליכים הללו, נוכל לנסות ולהבין כיצד מתחוללת רגרסיה כה חולנית ורעילה, שיש בה אלמנטים קניבליים וחייתיים, אלמנטים המזכירים לנו את האימה ללא שם, גם מאה שנים אחרי.
התשובה נעוצה בתהליכים חברתיים השייכים לחברה הרחבה, לתרבות, ולהלכי הרוח של המנהיגים. החברה הרחבה מולידה את ההמון. ההמון מוליד את האספסוף, אוסף אנשים אשר איבדו את האנושיות והם שואבים כוח מאידיאולוגיה משותפת. ההמון מאפשר אנונימיות. האידיאולוגיה מבוססת על פחד ונקם.
למרות כל זאת, אני מנסה לאחוז בחוט של תקווה. כמו במקרים שהוזכרו קודם, יש לפעמים גם מפגשים החוצים גבולות של לאום ודת. מצבים שבהם ההומניות מנצחת. שנים רבות חיו יהודי חברון וערביי חברון בשכנות טובה. כמו בשואה, שם גרמנים ופולנים הסתירו יהודים, גם בחברון היו ערבים שהסתירו יהודים. הלל כהן מספר על ערבי, אבו שאכר, שאסף יהודים לביתו, עמד בפתח ואמר לפורעים: "על גופתי המתה אתם תיכנסו." גם כשנפצע סגר את השער בכובד גופו ומנע את הפרעות. אבו שאכר לא היה שותף לדעת הרוב, ולא היה שותף לרוע הנובע מהפחד הקיומי שעומדים לנשל אותך, ועל כן עליך להשמיד את הפולשים העומדים לגזול את אדמתך. זוהי ראיית הפנים האנושיות, שעליה מצביע לוינס. יש אנשים המצליחים לשמור על צלם אנוש, והממד החברתי דוחף אותם לסולידריות, לאהבת האדם, להקרבה. אבל לעומת רצחנותו של ההמון, אוהבי אדם אלה אינם אלא מיעוט. אבל אני זוכרת את קיומם. הגיבורים היומיומיים, שוחרי הטוב, אבא שלי הוא אחד מהם. הגיבורים שהקריבו את חייהם למען רעיון מיטיב, למען האנושיות, או למען המולדת. הם מחזיקים עבורנו את התקווה, את האור המהבהב בחשכה.
כל חברה אנושית עלולה למצוא את עצמה מופעלת מפחדים קיומיים ארכאיים, וקורסת לאקטים רצחניים של חפים מפשע, כולל רצח של נשים וילדים. כך קרה לנו בראשית המדינה, כשרצחנו אוכלוסייה כפרית שקטה וחסרת נשק בדיר יאסין, בכפר קאסם ובכפרים נוספים. המשיחיות של ימינו הגבירה רדיפות תושבים תמימים, כמו האקט של שרפת חווארה ממניעים אידיאולוגיים ומנקמנות.
לאור המטפורה של ביון, אולי אפשר לראות את שבעה באוקטובר כהשתקפות של העם הפלסטיני בתוך מים סוערים, מזוהמים ורעילים. אולי האירועים לא מייצגים את כל העם הפלסטיני, והם שואבים כוח מהפסיכולוגיה של ההמון. הגזל, הרצח, האונס — שואבים את כוחם מההמון. זה היה אירוע פסיכוטי המוני. אירוע שבו אובייקטים ביזאריים, השייכים לעולם ההזיות החולניות, הפכו לאובייקטים ביזאריים מציאותיים. מציאות ביזארית זו אינה ניתנת לעיכול עבורנו, ועל כן אירוע זה נצרב כאירוע משנה תודעה. חלום בלהות של חזרת השואה, אל תוך גבולות המדינה שהוקמה כדי להציל את העם היהודי מחזרת השואה.
כפסיכואנליטיקאים, חשוב להבין שהמעבר מהאישי לחברתי הוא מעבר קטלני. החברתי הוא מסה, שבתוכה האדם אנונימי, וכל יצריו הפראיים באים לקדמת הבמה. הרוע מופעל בקלות רבה יותר על אובייקטים אנונימיים. הקורבנות הם מטרות נעות ולא בני אדם.
עכשיו אנחנו פצועים וחשופים מאוד. אסון שבעה באוקטובר אינו מרפה. אף על פי כן, עלינו גם להתבונן גם על מה שמעולל חיל האוויר לאוכלוסייה בעזה. זה יותר סטרילי ומרוחק, אבל זו גם התעללות מסיבית בחסרי אונים וחפים מפשע, שאינם אלא מטרות נעות שיש להשמיד. כך אנו מתבוננים בשתי תמונות קשות של דה־הומניזציה, המתחוללות בשני הצדדים. הדה־הומניזציה מניעה את מעגל האימה. נכון, אין סליחה על שבעה באוקטובר. אך גם אין סליחה לזוועות שאנחנו מחוללים מתוך הפחד והאימה שלנו.
לפני שנים רבות ניסיתי לשאול מה לא מאפשר דיאלוג, מה לא מאפשר שיחות שלום, מה לא מאפשר פתרון מדיני. הרגשתי כאב עמוק, השוכן בי עד היום, הכאב על אי־היכולת לראות את האחר ועל אי־היכולת לחלום עתיד טוב יותר. הגעתי למסקנה שבתוך שני העמים מקונן פחד גדול מפני האחר. פחד זה מוביל לצורך בבעלות על טריטוריה, מוביל לצורכי שליטה וכיבוש, ועל כן לאי־יכולת לשיתוף פעולה ולאי־יכולת לחלוק משאבים ולצמוח באופן הדדי. הצורך בבעלות על האדמה מחזק את התשוקה לכוח, ואת צורכי השליטה הנובעים מפחד מפני כליה, פחד עמוק השזור בהיסטוריה של שני העמים.
לאברהם אבינו היה מושג כלשהו על הסכנה שביצר הכיבוש. עוד לפני שכרת ברית עם אלוהים, כאשר היה שמו עדיין אברם, הוא מנע מלחמה עם לוט ונקט פשטות בחלוקת האדמה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, יח).פעולה זו מיוחדת ונדירה, וקשורה בהיותו של אברהם איש רוח, בביטחון שלו שהוא שייך למרחב הזה גם מבלי שיהיה בעליו.
לעבור מ־to possess ל־to belong, זה מעבר לא פשוט. הבעלות היא קונקרטית, ואילו השייכות קיימת ברמה המטפורית. היא ממוקמת בממד של החשיבה. זו התחושה של שייכות למרחב מסוים מבלי להיות הבעלים שלו. בדרך זו כל אחד מהעמים יכול להרגיש את זהותו, ייחודו, משאלותיו, באותו מרחב בדיוק. אותה ירושלים יכולה להיות שייכת, מבחינה רגשית, לעמים שונים. באותו מרחב קונקרטי כל אחד יכול להפקיד את המשמעות שלו. לשייכות אין גבולות קונקרטיים. על ירושלים שנינו יכולים לחלום. החלום שלי אינו מפריע לחלום שלך, כי לחלומות יש מרחב אין־סופי. מקומו של הגוף הקונקרטי אינו מייצג את רוחו, כמו שאומר יהודה הלוי: "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב." באנגלית, נוכל לחלק את הפועל ל־ be-long, כלומר: להיות מתגעגע. להיות במצב של be longing פירושו להיות במצב של כמיהה, של ערגה למשהו שאינו יכול להתממש עד תומו. אי־אפשר לגזול מאדם את ירושלים הנמצאת בתוכו. לשני העמים קשה לנוע מרמה של בעלות, שבה יש מקום רק לאחד, לרמה של שייכות, אשר בה יש מקום לשניים.
כמובן, קשה לנוע במרחב החשיבה המטפורית, כאשר החרדות הפרנואידיות בשיאן. הפחד שהשני רוצה לחסל אותי יוצר היאחזות חזקה יותר בטריטוריה. תפקיד המנהיגות הוא להכיל את החרדות הפרנואידיות, להרגיע אותן, וליצור תנועה מבעלות לשייכות — כדי שיתקיים דו־קיום במרחב מטפורי. פרדוקסלית, ההיאחזות בקרקע אינה פתרון. להיאחז בטריטוריה, תוך קיום רציף של מלחמות וטרור, הופך את הטריטוריה למקום לא בטוח, שבו אין שקט נפשי. חרדה וטרדה מתמידות, הנובעות מהמציאות החיצונית, פוגעות בחיים הפנימיים ובחיים היצירתיים, וכך הבעלות על הטריטוריה מאבדת את יכולתה להגן על חיי הנפש.
אולי פעם, בעולם מתוקן, יחול מעבר מהצורך בבעלות, ששפתה אלימות — אל הצורך בשייכות לקבוצה ולחברה. השייכות מכירה בפלורליזם, ואין בה אלימות. השייכות שלי אינה מפריעה לשייכות של האחר, ובגלל יחסי הגומלין בינינו אין לי צורך להורגו. ביון מכנה יחסים אלה בשם "יחסים קומנסליים". אלה יחסים בריאים, שבהם השניים חיים זה ליד זה באותו מרחב. הם יכולים להיזון זה מזה, אך יכולים להיזון גם מהמשאבים שבמרחב. זהו סוג של דו־קיום.
כל הכותבים המתבוננים בעתיד ומציעים פתרונות להפסקת האלימות מדברים על סוג של "רברי", בשפתו של ביון. הם מכירים בכך שהם חולמים, אך כולם אומרים שדווקא כשהמצב כל כך קשה, אסור לוותר על החלום. הידיעה הפנימית שאפשר גם אחרת היא כוח שאסור לוותר עליו.
היכולת ל"רברי" היא יכולתו של המנהיג המוביל את החברה בזמני מצוקה. הוא זה שאמור לחלום על מציאות עתידית אחרת. חלימה זו מחזיקה תקווה. לאהוב, לשנוא, לסבול — אלו הם מצבים משתנים. מבנים חיים יכולים להתקיים רק אם הם עוברים שינויים. שינוי וצמיחה הם מהותיים לחיים. גם ביון הדגיש את ההתהוות המתמדת כמצב קיומי של החיים. התהוות זו היא אין־סופית, ולעולם לא נגיע אל המציאות האולטימטיבית. נוכל רק לשאוף להתקרב אליה. גם בחשיבה הבודהיסטית אין שום דבר קבוע, גם לא העצמי. הדבר האמיתי היחיד הוא התהליך, אשר מתקיים כל הזמן. אנו, העוסקים בפסיכואנליזה, תפקידנו להמשיך לחקור את המציאות, להמשיך להחזיק את החלום. עלינו לחלום תקווה.
הערות
- חני בירן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית מנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, אנליטיקאית קבוצתית במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. פרסמה את הספר "האומץ שבפשטות" (2022), המבוסס על הגותו של ביון. עם אמנון פוד פרסמה שני ספרים: "ללמוד את ביון: פירוש לספר ללמוד מן הניסיון" (2021) ו"ללמוד את ביון: פירוש לספר המרכיבים של הפסיכואנליזה" (2023).
