עורכות: מירי רוזובסקי, מוריה דיין קודיש
קו ארוך מחוק
מחשבות על תקווה בימי מלחמה
שתים הוצאה לאור
"אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו."
פרופ' דנה אמיר
בימים אלו, ימי מלחמה, אנחנו נדרשים לדמיין וליצור את העולם שיבוא. אנחנו נדרשים לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם "תקווה". איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו.
בספר שלפניכם מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים שונים, אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים – פרופ' מירב רוט, פרופ' דנה אמיר, נוגה פרידמן, יובל אביבי ועוד. הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי, על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב. המבטים השונים יוצרים מעין קליידוסקופ המאפשר הצצה על הכוח, הקושי וההכרח – לקוות.
קו ארוך מחוק הוא מסמך תרבותי עמוק ומשמעותי. זהו ניסיון להחזיק את מה שנשמט. להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה.
לפניכם הפרק 'מקום לדאגה ומקום לתקווה: התבוננות בעיוותי הראייה של שני עמי האזור' מתוך הספר באדיבות העורכות וההוצאה לאור:
תקציר המסות:
העמדה האתית כמגדלור של תקווה / מירב רוט –
מסה על הניסיון האישי, הקליני והספרותי של מירב רוט, בהקשר של מצבי משבר אקוטיים. במצבים אלו, חרף כל מה שניתן היה לצפות, לא זו בלבד שהנפש הצליחה לשמור על העמדה האתית שלה, אלא שהעמדה האתית היתה לעיתים היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך אליו נקלע. מירב מספרת על מקרה מהשבעה באוקטובר שבו העמדה האתית היסודית של אישה אחת הצילה – הלכה למעשה – אותה ואת ילדיה מפירוד, ואולי ממוות.
"שלומי קשור בחוט אל שלומך" / אורנה ראובן –
אורנה ראובן מספרת על מפגש עמוק ומרגש עם שרה, שאיבדה את קרובי משפחתה בשבעה באוקטובר. המפגש, שהכיל הפריה ותרומה הדדית, הוא הפתח לתקווה.
עוד לא אבדה תקוותנו? / עמית סעד –
מסה שנוגעת בפילוסופיה, בפיזיקה, בספרות ובפסיכואנליזה – ומדברת על כך שהתקווה היא אסימטרית בזמן, ושאולי אנחנו צריכים להסתכל עליה אחרת – להשלים, באופן פרדוקסלי, עם העתיד.
על תקוות העד / דנה אמיר –
מסה על החשיבות של העדות, ועל האופן שגם טקסטים יכולים להיחשב כעדים. היא מדברת על לינקים שבורים, ועל עדויות מהשבעה באוקטובר שמוכיחות את השבר של מושגים שונים כמו אהבה ושנאה. דרך התצפית וההשתתפות ניתן לאחות את הקרעים.
ומאוד לא פשוט לקוות / מוריה דיין קודיש –
מסה לירית על ההיבט הפרדוקסלי של התקווה, ועל הקרבה שלה לפחד. ויחד עם זאת – אי אפשר בלעדיה.
כנגד הבלתי נמנע: סיפורם של שלושה מצבי חירום / איילת בן-ישי –
איילת עוברת במאמר בין שלושה מצבי חירום – הראשון פרי דמיונו של הסופר האירי פול לינץ', השני היסטורי, בַּאָז וְשָׁם של הודו בשנות ה־70 של המאה הקודמת, והשלישי, שלנו, כאן והיום. כך אולי נוכל לראות מעבר לסיפורים המיידיים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולהבחין בתבניות עליהן הם נשענים. אותן תבניות, אני מנסה להגיד לכל מי שמוכנה לשמוע, הן אלו שגורמות לדברים להיראות אבודים מראש, אבל גם יכולות להציע תקווה.
"זה כמו" / מירי כהן-אחדות
מסה שמציעה קריאה צמודה בספר המסות "לפתע בלב המזרח" שפרסמה רות בונדי בשנת 1975, שנתיים בלבד אחרי מלחמת יום הכיפורים. מירי קוראת באופן אינטימי את החוויות של ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים ומוצאת בהן דמיון עמוק לישראל של היום.
זוועות שבעה באוקטובר והמלחמה: פגיעה בתשתית הרחמית ובממד הנקבי בנפשנו,
מסע אישי וקליני / הלל וייס
מסה שבה הלל מבקש לבחון את מה שנספג בו, ואולי בעוד אנשים, מזוועות שבעה באוקטובר ומהמלחמה, דרך מסע אישי וקליני מהחודשים האחרונים, ובעזרת נרטיבים אישיים של מטופלים ושל קולגות. המסע הזה מוביל לתחושה שמשהו בתשתית הרחמית של כולנו נפגע באופן עמוק.
כשהתקווה מייאשת / נגה פרידמן
נגה מדברת על ההליכה הקבועה להפגנות נגד השלטון במהלך המלחמה ועל התחושה שזו טעות אסטרטגית, כי זו תקווה שמנצחיה את המצב. אולי עדיף להתייאש מהיכולת שלהן לחולל שינוי, כי הייאוש יכול להיות מנוע אפקטיבי לשינוי, יותר מאשר התקווה.
פנדורה בכותל: להשיב את שלא אבד / הגר חג'ג' ברגר
סקירה אנתרופולגית של מושג התקווה, אצל תרבויות ועמים שונים. מחשבות על תקווה כפרקטיקה וגם התבוננות בהקשר היהודי והפילוסופי של מושג התקווה.
באלוהים, אמא, אני שונא את התקווה / יובל אביבי
יובל טוען כי התקווה משמרת את הקיים. הפילוסופיה של ההווה היא אנרגיה פרועה של מצב חירום, של פוטנציאל מתפרץ, בעל אישור גורף לפעולה באשר היא, מוצדקת מעצם היותה ההווה. לכם עדיף להתייאש, כדי שהמצב יוכל להשתנות.
חמ"ל נעדרי פנים: מסע שיטוט פנימי ממחיקה לתקווה / קרן סידי-לוי
תיאור של חמ"ל המעדרים שהוקם אחרי השבעה באוקטובר כדי לאתר פיסות מידע על אלפי הנעדרים. התבוננות דווקא בשני ילדים עזתים שהופיעו בתמונות של החמ"ל כעל פתח לתקווה, דרך ההתעכבות של המתנדבים על המצוקה שלהם.
תקווה לא ניתן לכבות / ענבר אשכנזי
ענבר בוחנת את מושג התקווה באופן אישי, כאמא שהבן שלה גויס לעזה, וטוענת שעלינו לזקק את התקווה מאחיותיה החורגות: ציפייה, שאיפה, משאלה ורצון. בעוד שאלו מתארות מערכת יחסים בינינו לבין הזולת והעולם, והינן פעולות אקטיביות, הרי שהתקווה שונה. היא מצויה בנו כבר עם היוולדנו ופועלת ללא מאמץ או תודעה. תקווה לא ניתן לכבות.
מעגלים של תקווה / אריאל כנפו-נעם, תמר מחלב-בלנק, דימה אבו ריא
מאמר הנשנען על עדויות ומעגלי שיח אחרי השבעה באוקטובר, אשר גורס כי התקווה, כמחוללת הסתגלות והתמודדות, בנויה על שלושה מעגלים. המעגל הפנימי מתייחס לתקווה שנוגעת לכאן ולעכשיו, לאהובינו וקרובינו, ולנו עצמנו. המעגל הבא הוא המעגל הקבוצתי או הקהילתי, של החברה הרחבה יותר, ואילו המעגל החיצוני, הרחוק מכולם, כבר דורש חשיבה גם על הזולת שרחוק מאיתנו ומתבטא בתקווה לעתיד טוב יותר עבור שני הצדדים, ולציפייה שיום יבוא ויוכל לשכון כאן שלום.
מסע בעקבות התקווה – לברוא את האור / דפנה מיטרני דגן
מסה בעקבות ארבע תמונות – שתי תמונות של שושקה (זאב אנגלמיר) ושתי תמונות של משה גרשוני. היא בוחנת את מושג התקווה לאורן ועושה קריאה מעמיקה במיתוס של פנדורה.
מקום לדאגה ומקום לתקווה: התבוננות בעיוותי הראייה של שני עמי האזור/ חני בירן
חני בירן מספרת על עדויות מתוך התופת שהם רגעים של תקווה, רגעים המוכיחים כי הרוע אינו מוחלט. דרך הדבקות במבט של האחר אנחנו יכולים למצוא את התקווה. לכל צד יש את הנרטיב שלו, ועלינו ללמוד להתסכל דרך העיניים של האחר.
ואף על פי כן/ ספיר יונס
פרוזה שירית יפהפיה שמתארת את החוויה של להיות אישה בישראל בזמן הזה, השבור.
מול ענן שחור, כבד / מירי רוזובסקי
נדמה שהחברה הישראלית צריכה להיות במצב הפשוט, העניו, של הודאה בחולשה, בעיוורון, בחוסר האונים. בהבנה שאי אפשר יותר להמשיך להכחיש את הזוועות שהמלחמות התמידיות עשו בה ונעשו על ידה, את הסכנות של החשיבה הדיכוטומית: קורבן או תוקפן, אנחנו או הם, חולשה וחוזק.
