דרך של שינוי תודעתי רדיקלי
פרק ראשון
נטע דביר
פרק מתוך הספר 'נזירים מדברים - ראיונות עם נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי' מאת נטע דביר, בהוצאת בודהיספרא הוצאה לאור.
ניתוח הראיונות
מן החוץ פנימה
התבוננות בדרך שבה מביאים הנזירים את סיפוריהם מצביעה על תזוזה במוקד התרחשותם: לפני נוכחות התרגול הבודהיסטי בחייהם, נוטים סיפורי החיים להתמקד באירועים בעולם הקונקרטי והחיצוני, כמו דברים שעשו או אירועים שהתרחשו בחייהם. אך ככל שסיפור החיים מתקדם והם מתמסרים בהדרגה לתרגול הבודהיסטי, תשומת הלב עוברת לתיאור תובנות, חוויות, הרהורי לב, שיקופים ותמורות פנימיות.
שינוי מוקד סיפורי החיים אל התרחשויות בעולמם הפנימי של הנזירים קשור בתפיסה הבודהיסטית בדבר התעוררות והיחלצות מן הסבל; זוהי דרך של שינוי תודעתי רדיקלי. אמת הנאצלים השנייה מצביעה על המקור לסבל: הוא מצוי בתודעת האדם — בקרמה שצבר וברגשות העוכרים. הּבּורּות — שמשמעה הבודהיסטי תפיסה שגויה של האדם את עצמו ואת העולם — נמצאת בבסיס הרגשות העוכרים, כמו היקשרות וכעס.
כך, למשל, אדם רגיל שקם בבוקר מדוכדך יחפש את המקור לכך בעולם החיצוני: חבר פגע בו, המצב הכלכלי שלו לא טוב, הזוגיות מקרטעת, העבודה לא מספקת אותו וכן הלאה. הוא משוכנע שאם רק ירוויח יותר כסף או אם היחסים עם אותו חבר ישתפרו, יהיה נינוח ושבע רצון. אלא שתפיסה זו, הנובעת מן האחיזה באובייקטים חיצוניים, רק מגבירה את סבלו. תובנה מעין זו היא ראשית הדרך הבודהיסטית, והיא הסיבה לשינוי מוקד ההתרחשות של סיפורי החיים של הנזירים: ההבנה כי מקור הסבל שחוו בחייהם הוא פנימי ותודעתי, מובילה אותם להבנה כי השינוי חייב להתרחש בתודעתם ולא בתנאים החיצוניים.
את אלה ניתן לזהות בסיפוריהם של ארבעת הנזירים. בעבר, לפני שתרגלו בודהיזם, הם נטו לחפש חוויות של עונג והנאה בדברים חיצוניים, כמו חיי הוללות או ספורט אתגרי. בהדרגה משתנות דרכי ההתמודדות שלהם עם סבלם: ממציאת פתרונות קונקרטיים וחיצוניים — שכמובן הם לחלוטין לא מספקים, כמו אלכוהול או הגירה — לעבר שינוי תודעתי פנימי, כמו טיפול פסיכולוגי או תרגול בודהיסטי.
בשלב הבא נראה כיצד עובר מוקד תשומת הלב שלהם פנימה, ופותח עבורם אפשרות לשינוי תודעתי. לבסוף נבחן את השינוי המתחולל בעצם חוויית העצמי של הנזירים — מעמדה פסיבית ומאשימה כלפי עצמם וסביבתם לעבר עמדה הרואה את המקור לסבלם בתפיסת העולם ובמצב התודעה שלהם.
פתרונות חיצוניים להתמודדות עם סבל ותקופות משבר
התמכרויות: אלכוהול, סמים, אוכל. שלושה מבין ארבעת הנזירים תיארו תקופות ארוכות בחייהם שבהן נהגו לצרוך אלכוהול ברמה יומיומית. האלכוהול היווה עבורם מענה לכאב פנימי שחוו, ולעתים סיפק להם תחושה רגעית של הנאה ושמחה, תוך שחרור מעכבות פנימיות.
הנזירה סופיה התמכרה לשתיית אלכוהול, שעזר לה לעמעם את הכאב שחוותה ולטשטש את התובנות השליליות שלה לגבי עצמה. כאשר הפסיקה לשתות נחשפה לכאב נפשי עז: "לא יכולתי לחיות באופן נורמלי בלי האלכוהול. הייתי מלאת כעס, כי הרגשתי חסרת יכולת לעשות משהו. אני לא יודעת, זה היה באמת נורא. ואז נפלתי גם לאכילה. נהייתי מכורה לאוכל".
מעבר להקלה רגעית מן הסבל, סופיה מתארת שהשתייה עזרה לה לשפר את מצב רוחה ולהסיר מחסומים חברתיים שחוותה כאשר לא שתתה. בהשפעת השתייה הרגישה משוחררת ושנונה בחברת אנשים. היא מתארת גם את הרווחים המשניים לשתיית האלכוהול: לקוחותיה במסעדה הזמינו אותה לשתות עמם, והיא הרוויחה מכך כסף רב. כאשר פגעה במישהו שימשה השתייה תירוץ לאי קבלת אחריות למעשיה.
עבור הנזיר דניאל מילא האלכוהול בעיקר תפקיד של טשטוש והחלשת מצוקות נפשיות חריפות שמהן סבל בנעוריו ובשנות בגרותו הראשונות. הוא תיאר אפיזודות חוזרות ונשנות של דיכאון ובדידות, שלוו בתחושת חוסר שייכות חברתית ועוררו אצלו כאב ועצב. ניסיונותיו להקהות את הסבל באמצעות אלכוהול וסמים הגבירו בטווח הארוך את תחושות הסבל, וגרמו להתנהגויות פוגעניות ואגרסיביות כלפי סביבתו. הקושי לוותר על שימוש בסמים נבע בין היתר מכך שהרגעים הבודדים שבהם חש משוחרר מהסבל היו כאשר היה ב"היי."
חיי תענוגות: כשגן העדן נהיה משעמם. חלק מהנזירים מתארים בעברם דרך חיים נהנתנית, אשר יכולה להעיד על נטייתם לחפש סיפוק והקלה בגורמים חיצוניים, כמו תחביבים ובילויים. הנזירה סופיה מתארת כיצד עזבה בגיל חמש-עשרה את בית הספר משום שלא אהבה את המסגרת הלימודית. היא בחרה לעבוד בחנות ספורט וכך לממש את אהבתה לסקי ולטיפוס הרים. מאוחר יותר בחייה החליטה להתגבר על פחדיה ולעזוב את המוכר והבטוח, ויצאה לבדה למסע שהתחיל בחיי תענוגות. היא מספרת שהסתובבה בעולם ו"עשתה חיים." היא הרגישה חופשייה, עברה מאי לאי בפסיפיק, טיילה בניו זילנד ובמזרח הרחוק, אך בסופו של דבר הגיעו תחושת מיצוי ושעמום: "גן העדן נעשה משעמם, החופש הזה נעשה משעמם", היא מעידה.
גם הנזיר אדם מתאר בעברו תקופה ארוכה של נהנתנות, שבה נהג לשתות לשוכרה באופן יומיומי ולבלות מדי לילה במועדונים. חיי ההוללות והבליינות היוו עבורו דרך להתמודד עם קשיים כלכליים ומשפחתיים שבהם נתקל: "שתיתי הרבה אלכוהול ובזבזתי את חיי, שרצתי בפאבים... הסתובבתי גם במועדוני לילה, רקדתי עם בחורות... למחרת הייתי חולה ולא יכולתי ללכת לעבודה, היו לי כאבי ראש כל היום, ואז בלילה הבא הלכתי שוב לאותם מקומות, ועשיתי את אותם הדברים גם ביום שלאחריו. וכל הימים הייתי חולה". אדם מעיד שלמרות הסבל שהסבו לו חיי ההוללות והשתייה, הוא לא הצליח לעלות על דרך אחרת ולהתמודד עם קשייו בדרך בונה.
הנזיר דניאל מסכם: "במשך כמה חודשים ביליתי עם קבוצת בחורים, וחגגנו כל הזמן. אני ארגנתי את כל המסיבות האלה, וכל השיגעון הזה היה סביבי. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי".
נדודים והגירה: שינוי הסביבה החיצונית כפתרון לסבל
בסיפורי החיים של שניים מן הנזירים ניכר כי הם נטו בעברם להתמודד עם כאב נפשי וסבל על ידי שינוי הסביבה החיצונית והגירה למקום מגורים אחר. אולם בשני המקרים נראה כי הדבר לא סיפק פתרון לסבלם.
הנזיר אדם מתאר מאז שנות ההתבגרות שלו נטייה לנדוד ממקום למקום. בגיל חמש-עשרה סבל מקשיים בלימודים ועזב את בית הספר. הוא החל לנדוד ממקום למקום, וכך העביר שנים רבות בחייו. המשבר הגדול הגיע כאשר בחר להישאר בחווה אחת במשך שנים אחדות. במקרה זה הוא לא שינה את הסביבה החיצונית, ונאלץ להישאר במקום מגוריו ולהתמודד עם הקשיים שעלו.
הנזיר מייקל מתאר תקופת משבר שאותה הוא מייחס להשתתפותו במלחמה ולמצב כלכלי וחברתי קשה ששרר באותה התקופה בארץ מגוריו. הוא מתאר גם רגשות של דיכאון שעלו בו באותה תקופה בעקבות אהבה נכזבת כלפי המטפל שלו. הוא היגר לארץ אחרת, וקיווה כי בריחה "רחוק ככל האפשר" תקל עליו להתמודד עם הסבל הפנימי והזרות שחווה. אבל ההגירה רק העמיקה את תחושת הזרות והבדידות, וכעבור שנתיים חזר לארץ מוצאו.
מעשה אובדני כדרך להפסקת הכאב הנפשי
שניים מהנזירים שקלו להתאבד בתקופות משבר רוויות סבל, והשלישי הוציא אל הפועל ניסיון אובדני מתוך רצון לשים קץ לסבלו.
הנזיר מייקל תיאר תקופת משבר בחייו, שבמהלכה חווה דיכאון קשה ותחושות של חוסר ערך ובדידות: "הרגשתי א... מין... קשה לי, קשה לי להעביר את התחושה הזאת. זה היה פשוט דיכאון קליני, לא היו צבעים והכול היה רק שחור ולבן, והכול היה 'מה הטעם, מה התועלת, מה'... הכול נראה חסר טעם. ו... יום אחד לקחתי כדורים, לקחתי אלכוהול ולקחתי כדי לחבר אותו לאגזוז, ונסעתי לאיזה שהוא מקום שהיה אהוב עליי וניסיתי להתאבד"... כאשר התעורר בבית החולים כעבור יומיים, הוא חש כישלון ותסכול עמוקים על שלא הצליח לממש את רצונו העז להכחיד את תחושות הסבל שחש בתוכו.
הנזיר דניאל מתאר גם הוא מחשבות אובדניות פעילות שהתעוררו בתקופת משבר שעבר, לאחר שהפסיק לצרוך סמים ואלכוהול. הוא גילה את הנזק התודעתי שנגרם לו בעקבות השימוש הממושך בסמים, וזה הסב לו סבל רב: "אני אומר שזו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. הרגשתי שהזקתי למוח שלי. לא יכולתי לחשוב... לא יכולתי לכתוב אפילו דבר אחד. בקושי החזקתי מעמד בעבודה, לקח לי שעות רק להכין כמה סנדוויצ'ים. זה היה מבלבל מאוד וחשוך מאוד... זו הייתה התקופה הכואבת ביותר... הרגשתי שאני לא רוצה לחיות ככה. ברור שלא הייתי אמיץ מספיק, אבל חשבתי על איך אני אהרוג את עצמי... חשבתי על זה הרבה, הרבה. זאת הייתה בהחלט אפשרות תקפה. שאר האופציות היו שפשוט אחזור ואשתגע, אשתמש בסמים כמה שאוכל; כי רציתי להיכנס לסמים אחרים, כמו הרואין וככה. כי למה לא? אין לי מה להפסיד". דניאל מתאר כיצד עוררה בו המודעות לנזק התודעתי שנגרם לו רגשות קשים של דיכאון ופגימות, עד שחש שהוא לא יכול לחיות עם אותן התחושות ושיהיה קל להפסיקן על ידי מעשה אובדני.
בדומה לו תיארה הנזירה סופיה תקופה של סבל קיצוני שחוותה לאחר שהפסיקה לשתות אלכוהול. פחדים, חרדות מוות וביעותים תקפו אותה לילה לילה. היא שקלה שתי אפשרויות התמודדות: או התאבדות או קבלת עזרה נפשית. היא חיפשה דרך להתאבד שתעורר כמה שפחות רגשות אשם אצל קרוביה, ושקלה כיצד לביים את מותה כך שייראה כמו תאונה. בסופו של דבר ויתרה על רעיון ההתאבדות משום שחשבה על הסבל שהמעשה יסב לאביה.
תחילת הדרך: פנייה לטיפול פסיכולוגי
הנזירים מתארים תהליך הדרגתי של חיפוש הקלה באמצעות שינוי תודעתי פנימי. הפנייה לטיפול פסיכולוגי בעיצומה של תקופת משבר מהווה ביטוי לתחילתו של תהליך מעין זה. לאחר שהם בוחנים פתרונות חיצוניים לסבלם — בדמות התמכרויות, שקילת ניסיונות אובדניים והגירה — הם מכירים בכך שמקור הסבל שהם חווים פנימי, וכי עליהם לטפל בנפשם הפגועה. לשם כך הם פונים לטיפול פסיכולוגי.
במסגרת הטיפול פיתחו הנזירים לעתיד מודעות לרגשות כואבים ולפצעים רגשיים שנשאו עמם מן העבר. הם החלו בתהליך התמודדות ועיבוד שלהם, בניגוד לנטייתם בעבר לנסות ולברוח מפניהם. גם שאלות רחבות יותר על משמעות החיים זכו לעיבוד, והדבר סיפק להם מענה לתחושות הדיכאון וחוסר המשמעות שמהן סבלו. להערכתי, הטיפול הפסיכולוגי והעבודה על אזורים פגועים בנפשם היווה שלב חשוב לקראת התמסרותם לדרך הרוחנית.
הנזיר דניאל החל ללמוד במרכז תרגול בודהיסטי, ולצד זה השתתף בקבוצה טיפולית ובשיחות טיפול אישיות עם מורה לבודהיזם שהייתה גם תרפיסטית במקצועה. היא הנחתה קבוצה טיפולית במרכז, ושילבה גם פגישות פרטניות שבהן העמיקה את ההיכרות עם המשתתפים. דניאל מעיד כי ביטא בקבוצה הטיפולית תכנים כואבים וקשים מעברו. הוא שיתף את חברי הקבוצה ברגשותיו העזים, והרגיש שכאביו מוכלים ומעובדים בסביבה בטוחה. תהליך זה סייע לו לפתח מודעות עצמית ושיקף שינויים בהתנהגותו שהתרחשו באותה תקופה. למשל, מישהו אמר לו שהפך להיות אדם לא נחמד ולא נעים לסביבתו. שיקוף זה גרם לו להחליט לוותר באופן סופי על השימוש בסמים.
הנזירה סופיה מספרת גם היא שפנתה לטיפול פסיכולוגי בתקופת משבר שבה מצוקתה החמירה, ופחדיה גאו והדירו שינה מעיניה. היא מתארת שינויים תודעתיים שהתרחשו בתהליך הטיפולי: היא פיתחה מודעות עצמית לסיבות למעשיה ולבחירותיה, ונעשתה מודעת למידה שבה הפחד ניהל אותה וגרם לה להימנע מלהתמודד עם בעיותיה. בתיאור העבודה הטיפולית, שלוותה בדמיון מודרך, היא מתארת כיצד חוותה את בעיותיה כמפלצות גדולות ומאיימות, ואת עצמה כקטנה וחסרת אונים. היא הבינה שסבלה נבע, בין היתר, מנטייתה להימנע מקונפליקטים בין-אישיים מתוך החשש לפגוע בקרובים לה, ונטייה זו גרמה לה לצבור כעסים. בטיפול נפתחה בפניה האפשרות להתמודד עם פחדיה בצורה אקטיבית, בניגוד לחוסר האונים שחוותה בעבר. היא החלה לבטא כעס רב יותר כלפי הסובבים אותה ולמחות כאשר חוותה חוסר צדק כלפיה. במקביל עזר לה המטפל להתחבר לחלקים הטובים בתוכה, גם כאשר חוותה ייאוש ורצון למות. מנקודת מבט בודהיסטית, הוא עזר לה לראות את הטבע החיובי של התודעה שלה.
סופיה מעידה שבסופו של הטיפול הרגישה חזקה דיה כדי לקבל החלטות משמעותיות בחייה מבלי להיכנע לפחדיה, ובגיל שלושים ושמונה החליטה לעזוב את מקום עבודתה ולצאת למסע גדול בעולם. צעד מסוג זה לא היה אפשרי עבורה לפני התהליך הטיפולי. הטיפול חולל אצלה שינוי פנימי שאפשר לה לעשות צעד זה.
הפניית מבט פנימה: תרגול מדיטציה
ככל שסיפורי החיים של הנזירים מתקדמים, הם מוקדשים בעיקר לתיאור התרגול הבודהיסטי שמילא חלק מרכזי בחייהם ובעיסוקם בתקופה שבה התקיימו הראיונות איתם. במובן זה, מוקד ההוויה שלהם עבר מן החוץ — מן העולם הארצי הקונקרטי — לעבר עבודה תודעתית פנימית. המדיטציה היוותה עבורם דלת שדרכה נכנסו לעולם התרגול, והם מתארים את השפעתה על חייהם.
דניאל מתאר את ההתנסות הראשונה שלו בתרגול המדיטציה, שהתרחשה בתקופה שבה צרך סמים באופן קבוע. הוא למד לתרגל מדיטציה מאדם שהיה גם הוא מכור לסמים בעברו, ובחר להיגמל ולתרגל מדיטציה מדי יום. דניאל מזהה את השפעת המפגש עם תרגול המדיטציה על תודעתו. הוא למד מהמורה שפגש שעליו לכבד את המדיטציה ולתרגל ללא השפעת סמים. ההרגשה שהוא יכול להשפיע על התודעה שלו ללא צריכת סמים, סיפקה לו תחושה של כוח ויכולת. לפני שתרגל מדיטציה חש שהוא לא יכול להרגיש מאושר ללא סמים, ושעל כן אושרו תלוי בגורם חיצוני. חוויית המדיטציה והשפעתה הרצונית על תודעתו ללא צריכת סמים, היוותה עבורו אלטרנטיבה מועדפת. באמצעות המדיטציה הוא היה מסוגל להתמודד עם הסבל ולפתח תחושות חיוביות של יכולת ומשמעות. ואולם בשלב זה לא היה חזק דיו כדי לוותר על השימוש בסמים, והוא נע בין תקופות של שימוש אינטנסיבי לבין תקופות שבהן תרגל מדיטציה.
הנזירה סופיה מתארת את המפגש הראשון שלה עם התרגול כקשה ומאתגר. לאחר ישיבה ממושכת במדיטציה היא חוותה כאבים עזים בגופה, ואליהם התלוו התנגדות ושעמום שעלו בה במהלך קורסי הוויפאסנה. כשתיארה כיצד הייתה מעורבת בתאונת ריקשה לאחר שחמקה מקורס ויפאסנה, היא העבירה ביקורת על העמדה הבודהיסטית שמכוונת להתבוננות בתודעה ללא תגובה וללא פעולה. בהשפעת תרגול המדיטציה הממושך נקטה בזמן התאונה עמדה מתבוננת וצופה, בו בזמן שהיה עליה, לדעתה, לפעול ולקפוץ מהריקשה כדי להציל את עצמה. כאשר התלוננה על כך בפני המורה בקורס שאליו שבה לאחר התאונה, הוא האיר את עיניה לאפשרות שהייתה נפגעת בצורה קשה יותר אילו הגיבה וקפצה מן הריקשה.
בהמשך הדרך היוותה המדיטציה עבור סופיה כלי לזיהוי העיוותים התודעתיים שלה, וסייעה לה בהחלשת הנטייה שלה לשפוט אחרים. היא מתארת כיצד צפתה בתודעתה וגילתה שהיא עסוקה במחשבות אנוכיות: "באחת המדיטציות ישבתי וחשבתי אם אעשה את הכביסה לפני הצהריים או אחריהם. כי אם אכבס לפני הצהריים, אולי לא יישאר מספיק אוכל, אבל אז יהיו קערות פנויות; ואם אכבס אחרי האוכל תהיה לי בטן מלאה, אבל אז לא יהיו קערות. ואז פתאום נכנסה לי המחשבה הענקית הזאת לראש: הו... שכחתי את אבקת הכביסה על יד המקום שבו עושים כביסה. זאת הייתה חבילה קטנה של חמישה רופי... זה לגמרי הסיט את כל המחשבה שלי מהמדיטציה, וחשבתי: בטח מישהו לקח את זה, ואיפה אני אמצא עכשיו אבקת כביסה אחרת? ואני לא אוכל לעשות את הכביסה שלי, ואבקת כביסה, אבקת כביסה, אבקת כביסה"! התבוננות זו בתודעתה אפשרה לה לזהות את נטיותיה ואת הדברים שמפריעים לה בעצמה.
מהאשמת הסביבה לקבלת אחריות
בשלב זה ניתן להבחין בשינוי בחוויית העצמי והעולם של הנזירים: מתפיסה עצמית פסיבית וחסרת אונים לנוכח המתרחש בחייהם ומנטייה להאשים בסבלם את הוריהם ואת סביבתם, לעבר עמדה אקטיבית יותר של שליטה בתודעתם.
ניכר כי בעברם נטו הנזירים לחוות את העולם ואת אירועי חייהם כחיצוניים ואקראיים מטבעם, שעה שהם עצמם חלשים וחסרי השפעה. בהדרגה הם מתארים כיצד שינויים תודעתיים משפיעים על הדרך שבה הם חווים את האירועים, בעוד הדיכוטומיה בין העצמי לבין התופעות החיצוניות בעולמם מיטשטשת. תמורות אלה עולות בקנה אחד עם התפיסה הבודהיסטית בדבר המקור לסבל כנמצא בתודעתו של האדם, ובתפיסת העצמי השגויה שלו.
כך למשל מתאר הנזיר אדם עמדה פסיבית שנקט בצעירותו כלפי החיים. העבר שלו מתואר כאוסף של אירועים קונקרטיים, של מעשים ושל מקומות שדרכם עבר בנדודיו. תיאוריו מאופיינים בתחושת אקראיות. הוא מתאר כיצד דברים "פשוט קרו לו," בלי שעצר במהלכם לשם הפעלת שיקול דעת ובחירה: "בכל מקרה, עזבתי את בית הספר והכול, והסתובבתי בטרמפים. כל מכונית שלקחה אותי הייתי נוסע איתה. הייתי נשאר במקום כמה שבועות, משם נוסע לאן שלקחו אותי ועובד ברחובות". ככל שמתקדם הריאיון, מתואר סיפור חייו יותר ויותר מזווית עולמו הפנימי, והוא נוטה לתאר את האירועים שהוא עובר מתוך מודעות להשפעת התודעה שלו על חוויית העולם שבחוץ. הוא מתאר, למשל, כיצד לאחר טקס לקיחת המקלט השתנתה הדרך שבה הוא חווה את העולם החיצוני, כשהוא מודע לכך שהשינוי במהותו הוא פנימי.
הנזיר אדם מתאר גם שינוי בנטייתו להאשים את הסביבה החיצונית בדברים הקשים שקורים לו, המלווה בנטייה גוברת לקבל אחריות על חייו. לדוגמה, הוא מספר שלאחר תקופת שפל כלכלית שבה התמכר לשתיית אלכוהול, משפחתו התפרקה. הוא האשים את גרושתו בפירוק המשפחה, עמדה אשר מבטאת גישה פסיבית ביחס לחייו. לעומת זאת הוא מעיד שבהווה הוא נוטה יותר לקבל אחריות על הדרך שבה מתנהלים חייו. הבנת חוק הקרמה עוזרת לו להבין שמקור הדברים בתוכו, ושהם תוצאה של פעולות שעשה בעבר. עמדה זו מזהה את החלק שלו בתוך המציאות שחווה. בכך מיטשטשת ההבחנה בין תפיסת עצמי נפרד אשר מגיב בפסיביות לאירועים "חיצוניים," ומתפתח תיאור עצמי אקטיבי יותר אשר בוחן את התודעה שלו ומנסה לחולל שינוי פנימי כדי להתמודד עם מצבים קשים.
הנזיר מייקל מתאר גם הוא תהליך דומה בחוויית העצמי שלו ושל העולם. הוא מספר כיצד האמונה כי בכל רגע הוא יוצר קרמה שתבשיל בעתיד, מדרבנת אותו לפתח שליטה בתודעה שלו ובהתנהגותו. בעברו נהג להאשים את סביבתו ואת הוריו בסבלותיו. אולם האמונה כי הדברים בידיו ולא בידי כוח עליון עוזרת לו להיות אקטיבי יותר ובעל יכולת לשנות את התודעה שלו, ובכך לשנות את הדרך שבה הוא חווה דברים.
דיון
לעטוף בעור רק את סוליות נעליי
שנטידווה, המורה הבודהיסטי הגדול בן המאה השמינית, כתב בספרו "המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה:"
היכן אוכל למצוא מספיק עור שאיתו אוכל לכסות את כל שטח הּפָנים של כדור הארץ?
לעטוף בעור רק את סוליות נעליי יהיה שווה ערך לכיסוי כדור הארץ כולו בעור.
באופן דומה, אינני מסוגל לשלוט ולרסן תופעות חיצוניות.
אבל כאשר ארסן את התודעה שלי עצמי, מה עוד אצטרך לרסן מעבר לזה? (תרגום חופשי31)
הבודהיזם מצביע על כך שמקור הסבל הקיומי הוא פנימי, ועל כן דרך ההיחלצות ממנו מתחילה בהסבת המבט פנימה. השינוי שיחול בנו יתבטא בהחלטה לנעול נעליים במקום לנסות ולשנות את העולם שבחוץ. הבודהה העיד כי שינוי זה מהווה צעד ראשון והכרחי בדרך להתמסרות לעבודה פנימית תודעתית רדיקלית של שינוי בתפיסת העצמי והעולם, שסופה שחרור מהסבל. בסיפורי החיים של שלושה מהנזירים הייתה הפנייה לטיפול פסיכולוגי צעד ראשון ורב משמעות של הפניית מוקד ההתמודדות עם סבלם לעבר עולמם הפנימי. מהלך זה הוא בבחינת שלב חשוב לקראת התמסרותם לדרך הבודהיסטית.
המפגש הראשון שלי עם הבודהיזם היה בקורס בנושא זן בודהיזם בלימודי התואר הראשון באוניברסיטה. הגעתי בהתמדה לשיעורים, ישבתי בשורה הראשונה וישנתי לאורך הסמסטר כולו. אפילו שקילת האפשרות לשבת ולמדוט הייתה בלתי נסבלת ומאיימת עבורי. במבט לאחור אני מבינה כי מפגש ראשון זה עם הבודהיזם והתרגול התרחש לפני שהייתה בי הבשלות הנפשית הנדרשת לשם שהייה באזורי הנפש חסרי הצורה, ללא אפשרות תגובה או בריחה. שנים אחדות לאחר אותו מפגש מנומנם הגעתי לקורס הוויפאסנה הראשון שלי. בין שני המפגשים עברתי טיפול פסיכולוגי מעמיק, שבו צפו ועובדו אזורי נפש טראומטיים ששנים רבות היו חבויים בי, כקפסולות סגורות.
בספרות המקצועית קיימת התייחסות לטיפול פסיכולוגי בהקשר של תרגול רוחני. אנגלר, כאמור, טוען כי צפייה מתוך מדיטציה בדחפים, בתשוקות, בחרדות ובספקות העצמיים, מחזקת את תפקודי האגו הצופה. אך התרגול הרוחני לא פותר את האדם ממשימות התפתחותיות רגילות. בדרכי כמטפלת אני פוגשת מתרגלים שמרגישים אבודים ומבולבלים. למרות התרגול הם מתקשים למצוא בהירות פנימית ולזהות בתוך עצמם שאיפות ברורות וחלומות שיוכלו להגשים ולממש במציאות.
מכאן עולה שהתרגול הרוחני יכול למלא מטרות הגנתיות אצל האדם. לכן אנגלר ממליץ לעבוד על "העצמי הפסיכולוגי," על האישיות שלנו ועל יחסינו עם אחרים, גם אם משמעות הדבר לטפל באירועים ובחוויות לא פתורים מהעבר, על מנת לאפשר את השלב הבא בהתפתחות שלנו. הוא טוען שמבנה העצמי הפסיכולוגי אישי יותר במערב מאשר במזרח אסיה, שם הוא מעוגן יותר ברשת חברתית ותרבותית. הנזירים נשואי מחקר זה באו מתרבות מערבית. הם מספרים על בעיות בתחום הרגשי והבין-אישי, אשר לפי אנגלר דורשות תובנות ועיבוד פסיכולוגיים. מדיטציית המודעות מציבה מראה מול התודעה, אך לדעתו היא איננה מסייעת באופן אוטומטי לפיתוח תובנות ברמה הפסיכולוגית.
ג'יימס גרוטסטיין Grotstein( S. ,)James פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר, התייחס לסוגיה זו של מדיטציה ופסיכואנליזה מנקודת מבטו של וילפרד ביון. לדבריו, בפסיכואנליזה מדגישים שני תהליכים: את החוויה הטהורה עצמה — ובמינוח הבודהיסטי המקביל "מודעות פרה-המשגתית" — ואת הרפלקציה על אותה חוויה. הכוונה היא לחלק שמתבונן בחוויה ונותן לה מילים ופשר. ביון הדגיש את חשיבות קיומה של החוויה הטהורה בתהליך הטרנספורמציה במונח שציין באות האנגלית .O הוא מתאר את החוויה, את המציאות המוחלטת, את הדבר כשלעצמו — או פשוט את האמת. גרוטסטיין מצביע על כך שהמדיטציה הבודהיסטית יכולה להועיל יותר מפסיכואנליזה בהשגת מצב טרנסנדנטי זה של חוויה טהורה, אך תוהה עד כמה מתקיימת בתרגול הבודהיסטי רפלקציה על החוויה המדיטטיבית. הוא ממשיך ושואל: אם אדם הגיע למצב של חוויה טהורה במדיטציה, האם באמת הוא זקוק לניתוח ורפלקציה של החוויה? לפי הבודהיזם, עצם השהייה ב"אין עצמי," באזור של חוויה פרה-המשגתית ומתוך הכרה ישירה של הדברים כריקים מקיום עצמאי, תאפשר טרנספורמציה וריפוי ללא צורך בפרשנות ורפלקציה.
אני מהרהרת לפעמים בהקשר זה בשאלה אם זיהוי מחשבות חודרניות ונוקשות שעולות במהלך מדיטציה יכול לייצר שינוי מרפא מהותי, או שמא המחשבות ישובו ויופיעו בתודעה בצורה זו או אחרת. עבודה מדיטטיבית מעמיקה של "קילוף" התכנים של המחשבה החודרנית, ונוכחות מודעת עם התחושות והרגשות הנמצאים בבסיסה, מאפשרת לטעמי מידה לא מבוטלת של ריכוך והחלשת עוצמת הסבל. לצד זה, בשורש דפוס המחשבות החודרניות נמצאת לא פעם חרדה עמוקה ולא מעובדת, או דפוס של קשר ראשוני רווי בכשלים טראומטיים. ריפוי של טראומות מוקדמות ביחסים מבקש לטעמי קשר טיפולי בטוח שבתוכו הפצעים יתבטאו ויעובדו בנוכחותו של אחר ממשי ואמפתי. לשם הריפוי, הכשלים הטראומטיים יתרחשו מחדש במסגרת הקשר, ויקבלו תוקף ואמפתיה של המטפל הנוכח בעת הפצעתם.
רוזנבאום כתב על הקשר בין הטיפול הפסיכולוגי לתרגול הרוחני בהקשר מעט אחר, וציין שהפסיכותרפיה והתרגול הרוחני מתחילים ברגעים הכואבים של החיים. בטיפול שבו אנו מקשיבים ומקשיבים לנו, אנו הופכים אט-אט להיות מי שאנחנו, וכך מפתחים אמונה בעצמנו. רוזנבאום טוען כי אנו מפתחים אמונה בטיפול, בחיים, ובקיומו של משהו גדול מאיתנו. המטופל שסומך על הטיפול יוכל לפתח כמתרגל אמונה והתחברות ל"תודעה הגדולה," להתגלמות קשר הדדי, אינטימי ואוניברסלי בין כל הדברים. מכאן שגם לפי גישתו הטיפול בסוגיות פסיכולוגיות חיוני, והוא אף מקדם את האדם בדרכו הרוחנית.
תיאור הנזירים את השפעות תרגול המדיטציה על תודעתם משקף את המעבר שעשו מחיפוש אחר הנאות מעולם החומר לחיפוש אחר שינויים תודעתיים פנימיים. הנזירים מתארים כיצד, בהשפעת המדיטציה, נפתחה בפניהם לראשונה האפשרות לחוות את כאביהם, להתבונן בתודעתם ולצמצם את החיפוש אחר פתרונות חיצוניים לסבלם. הם נעזרו במדיטציה כדי לזהות תגובות לא רצויות בחייהם, ועשו מאמץ מודע לבחור בתגובה אחרת.
הליכה בדרך התרגול הבודהיסטי היא עבורי התחייבות להתבוננות פנימית רציפה, ועבודה מתמשכת על טיפוח התודעה. זהו אופן התקיימות שלא פעם נדמה שהוא סיזיפי ואינסופי. הוא דורש זיהוי מתמשך של המניעים שלי לכל פעולה ופעולה, תוך הרהור בהשלכות של מעשיי וזיהוי רגשות שליליים שמעוררים טריגרים הנראים לפעמים קטנים ושטותיים. לא פעם, כשהייתי חסרת שקט או עצבנית, נשאלתי איך קורה שאני חווה רגשות שליליים אם אני מתרגלת בודהיזם. אני נוהגת להשיב שאני מתרגלת בגלל (או בזכות) הרגשות השליליים, כי אילולא היו קיימים לא הייתי צריכה לתרגל. הדהרמה רואה בכל אירוע כזה הזדמנות יקרה מפז לעבודה פנימית. ההתחייבות לראות בכל אירוע שלילי הזדמנות לשינוי תודעתי היא הדרך שבה אני בוחרת שוב ושוב מדי יום כאשר אני לוקחת מקלט בבודהה, בדהרמה ובסנגהה, ואני מקווה שאמשיך לבחור בהם גם במצבי חיים קיצוניים ומשבריים.
הערות
- Where would I possibly find enough leather With which to cover the surface of the earth? But (wearing) leather just on the soles of my shoes Is equivalent to covering the earth with it Likewise it is not possible for me To restrain the external course of things; But should I restrain this mind of mine What would be the need to restrain all else? Shantideva (1979). A Guide to Bodhisattva Way of Life, in S. Betchelor (trans.), Dharamsala,India: Library of Tibetan works and archives.
