על כאב, פחד, מחאה ותקווה

על כאב, פחד, מחאה ותקווה¹

רבקה יעקובי²

בֵּיתֵנוּ לֹא הָיָה לָנוּ קֵן, לֹא הָיָה לָנוּ חוֹמָה.

מִן הַחַלּוֹנוֹת הַקְּרוּעִים נָשְׁבָה רוּחַ, רוּחַ בּוֹדֶדֶת מִן הַשָּׂדֶה שֶׁנִּרְצַח בּוֹ הַדּוֹד.

פָּרוּץ הָיָה הַבַּיִת. הַתִּקְרָה לֹא כִּסְּתָה אֶת הַשָּׁמַיִם, לֹא רִסְּנָה אֶת הַתְּהוֹם.

הַכֹּל סָדוּק הָיָה, פָּתוּחַ לֵאלֹהִים וְלָאֵימָה.

וְלֹא הָיוּ עֵינַיִם שְׁלֵווֹת לְהִסְתַּתֵּר בָּהֶן, לְהִתְחַבֵּא בְּתוֹכָן מִן הַבְּדִידוּת. מִן

הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁבַּלֵּב, מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵעֲנָנִים מְשֻׁנִּים, מִן הַהֶרֶג, וּמִן הַטֵּרוּף.

כִּיתוֹמִים תָּעוּ הַ'גְּדוֹלִים' וְלֹא הָיָה לְאָן לָנוּס.

 

זלדה. "ביתנו לא היה לנו קן". מתוך: "ציפור אחוזת קסם" (2014) .³

הקדמה

רשימה זו נכתבה בימים של הזדהות עמוקה עם כאב, עצב, חרדה וציפייה. החברה הישראלית עוברת טלטלה עזה ולא פעם נעה בין ייאוש לתקווה. בנוסף לכאב על האבדנים, על ייסורי החטופים ובני משפחותיהם, אני חשה כאב על התדרדרות השפה, על האלימות המופנית כלפי האחר, השונה, החלש, על הייאוש ההולך וגובר בקרב שכבות מסוימות בחברה שלנו ועל היחלשות התקווה. לרגעים נדמה שהפחד והייאוש עומדים לגבור על התקווה. האם וכיצד נוכל להאיר את החושך?

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ

מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר

עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ

נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפִלַּת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר

לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה

לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל

הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה

לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ.

 

אנדד אלדן (1987)⁴

 

בעמודים הבאים אבקש לדון במערך היחסים בין פחד, מחאה ותקווה. דבריי יהיו מלווים בקטעי שירה/ים, המבטאים כאב, התמודדות, מחאה ותקווה, שאיתם אני מזדהה ומוצאת בהם נחמה מעת לעת.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מחאה ותקווה מתעוררות כתגובה למצבי דחק, עוולות או איום, כאשר שתיהן מבקשות לתקן או למנוע את המצב הלא רצוי. אולם בעוד המחאה היא פעולה מוחצנת המתקיימת בעיקרה מול האחר/ים, הרי שהתקווה היא בעיקרה תהליך נפשי פנימי ו/או בין-אישי, שלו מרכיבים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים (ראו הגדרה מוצעת בהמשך). במשפטים הבאים אבקש לפתח את הרעיון לפיו מחאה ותקווה מזינות ומעצימות האחת את השנייה.

במאמרו "עבריינות כסימן לתקווה", או כפי שהיה מעדיף לכנות זאת: "הנטייה האנטי סוציאלית כסימן לתקווה" (עמוד 76), מציין הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי דונלד ויניקוט, שהנטייה האנטי סוציאלית של הילד קשורה לאבדן, והיא מתאפיינת בדחף שנוצר אצל הילד לשוב אל הרגע שלפני האבדן. להחזיר לעצמו את מה שאבד (1995, עמודים 77—78).

אני מרשה לעצמי להניח שכאשר ויניקוט דיבר על התנהגות אנטי סוציאלית הוא דיבר למעשה על מחאה, כאשר הוא ראה בהתנהגות זו את האפשרות שהילד יגלה את עצמו מחדש, כל אימת שהוא מרגיש תקווה כלשהי להחזיר לעצמו את הביטחון אשר התערער עם האבדן. זאת בשונה מקבלת המציאות הכואבת תוך התאמת עצמו לדרישות הסביבה. פעמים, מציין ויניקוט, הילד אינו מודע לתקווה זו. המעשה האנטי סוציאלי נעשה כבמעין דיסוציאציה, סוג של ניתוק.

ויניקוט מציין את תפקידה החשוב של הסביבה, אשר במקום לדחות את התנהגות הילד אמורה להקשיב למה הוא מנסה לומר, ולהכיר בהתנהגות הילד כמסמן של תקווה – אותה תקווה שהילד כאמור לא מודע לה לפעמים. עוד טוען ויניקוט שאם הסביבה לא תהיה קשובה למחאה הראשונית, התקווה תקרוס. כי מחאה אשר לא מקבלת מענה ולא מפורשת כאקט כמעט אחרון של תקווה, עשויה להפוך למחאה שבאה לידי ביטוי בייאוש, אשר יכול להתפתח לדיכאון ולהסתגרות⁵ או להתנהגות הרסנית ואלימה (כולל הפניית התוקפנות כלפי עצמו).

נראה לי שדבריו של ויניקוט, אשר עסקו במה שאני מכנה מחאת הפרט, תופסים גם בהתייחס למחאה של קבוצה. המוחים משמיעים את זעקתם ומצפים שהסביבה תקשיב להם, ותכיר במצוקתם. קריאתם מופנית לרוב לאותם גופים שלהם הסמכות לשנות את רוע הגזירה.

מהי מחאה

מחאה (Protest) הינה מעשה שיש בו נקיטת עמדה כנגד עוולה, והיא מבטאת חוסר הסכמה. מחאה עשויה להתעורר כלפי כל גורם אשר פוגע באדם או בקבוצה, במטרה לגרום להפסקת הפעולה הפוגענית. המחאה, הנשענת על ערכים של שוויון, צדק ומוסר, נועדה להתריע על הצורך לשנות ולתקן מצב קיים או איום צפוי, יש בה כדי להשמיע "צעקה" (לא בהכרח בקול), בתקווה שיהיה מי שיקשיב, יתייחס ויפעל לשינוי המצב או להסרת האיום. מחאה תפרוץ בדרך כלל כאשר כל הניסיונות להשגת שינוי בדרכים מקובלות נכשלו.

מחאה יכולה להיות של אדם אחד או של קבוצת אנשים, היא מתחילה פעמים רבות באופן ספונטני או בהתארגנות מוקדמת של קבוצות חברתיות או מקצועיות בעלות עניין משותף. מחאה תקבל ביטוי פומבי, מופגן ומתוקשר כדי לעורר מודעות לנושא. למחאה קבוצתית ישנה נטייה לסחוף, היא מזמינה הזדהות, עשויה להוות גורם לחץ חברתי, כמו גם פעמים לעורר מחאת נגד. ישנה חשיבות רבה לקיומו/ם של מנהיג/ים אשר יוביל/ו את המחאה.

מטרת המחאה

כאמור, המטרה העיקרית של המחאה היא לתרום לשינוי המצב באמצעים שיעוררו תשומת לב של הסביבה. פעמים, כאשר אין התייחסות של הסביבה, המחאה תתעצם ותנקוט אמצעים שיש בם כדי לזעזע. עם זאת, במחאה עצמה (בשונה מהתנגדות⁶) אין פעולה אקטיבית לשינוי המצב.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מטרה נוספת של המחאה היא לעורר שיח סביב הנושא באמצעות דיונים וויכוחים ציבוריים. כך, ברשימה של מי-טל נדלר ומאיה מיכאלי ב"הארץ" (2011) על מחאת האוהלים הן מציינות: "שיח האוהלים מזכיר לעת עתה את המודל הסוקראטי. סוקרטס היה מתהלך בחוצות העיר, שואל שאלות ומייצר שיח סביב סוגייה נבחרת. מטרתו הייתה לדובב את בן שיחו, להניעו לחשיבה מחודשת על מה שנתפש כמובן מאליו, אך לעולם לא להציע פתרונות. 'הדבר היחיד שאני יודע', אמר סוקרטס, 'הוא שאינני יודע'".

על הזכות למחות

​​​​​​​

כרזה בהפגנות: רשות הדיבור אין לי אבל זכות הצעקה יש לי⁷.

במדינות דמוקרטיות יש לאזרחים הזכות למחות במידה שהם חשים שנגרם להם עוול, או כדי למנוע מעשי עוולה עתידיים. במדינות שבהן המחאה אסורה יבטאו האנשים את מחאתם בסתר.

כך בצ'ילה שרה איזאבל פארה⁸ (Parra) על הזכות לחופש הדיבור (הדגשה שלי):

I will offer you a song and make a speech

On my right to speak freely

I will offer you a song with both my hands

The same that serve to kill….

מחאה יכולה להתמקד בעוולות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ועוד, והיא יכולה לקבל ביטויים שונים, ביניהם: הפגנות, תהלוכות, צעדות, כרזות, חלוקת מנשרים, עצומות, שביתות, פרסומים באמצעי התקשורת השונים, תוך שימוש באמצעים כגון: ססמאות, שלטים, גרפיטי, נאומים, שירה ועוד. יש לציין שגם הימנעות היא סוג של מחאה.

תקווה

כַּאֲשֶׁר הַגּוּף הָרַךְ

מָט לִנְפֹּל

וְהוּא מְגַלֶּה חֶרְדָּתוֹ מִפְּנֵי הַקֵּץ

לַנְּשָׁמָה,

מַצְמִיחַ עֵץ הַשִּׁגְרָה הַנָּמוּךְ

שֶׁאָבָק אֲכָלוֹ

עָלִים יְרֻקִּים פִּתְאֹם.

כִּי מֵרֵיחַ הָאַיִן יַפְרִיחַ

הָדוּר נָאֶה

וּבְצַמַּרְתוֹ צִפּוֹר⁹

אֲחוּזַת קֶסֶם.

 

זלדה, ציפור אחוזת קסם¹⁰

בשונה ממחאה, מושג התקווה די עמום ופעמים אף מתעתע, ונדמה שקל יותר להציג את התקווה באמצעות מטפורות, סיפורים ושירה, מאשר במילים. זאת משום, כפי שמציינת פלורסהיים (2008), התקווה היא חמקנית: "התקווה אינה מהות סטטית, אלא תנועה. היא אינה ליניארית אלא ספירלית, נבנית ונעלמת ושוב נבנית; לרגע מהבהב האור ושוב משתררת חשיכה".

לתקווה לפיכך יש הגדרות רבות, המייצגות מגוון של נקודות מבט, הנובעות לא פעם מהבדלים בין דיסציפלינות או בין גישות תיאורטיות שונות המתפתחות בתוך אותה דיסציפלינה, והמושפעות מרוח התקופה (zeitgeist). למרות שיש כמה נקודות משיקות בין ההגדרות השונות – למשל חשיפה למצב לא רצוי וציפייה או אמונה שהמצב ניתן לשינוי – הרי שקיימים ביניהן הבדלים משמעותיים עד כדי כך שניתן לחשוב שהן מייצגות סוגים שונים של תקווה, פעמים אף מנוגדים.

כך למשל סניידר (1991, תרגום שלי) הגדיר תקווה קונקרטית, אקטיבית וממוקדת מטרה כ"מערך קוגניטיבי המבוסס על תפיסה הנובעת משילוב של סוכנות (נחישות מכוונת מטרה) ונתיבים (תכנון כדי לעמוד ביעדים) מוצלחים". ואילו מילר (1988, תרגום שלי) הגדירה תקווה נשגבת, תקווה כהוויה: "תקווה היא מצב קיומי, המאופיין בציפייה לעתיד טוב, עתיד משופר או עתיד משוחרר ממלכוד נתפס. הציפייה עשויה להתבסס או לא להתבסס על ראיות ממשיות מהעולם האמיתי" (מילר, 1988). בעוד שהגדרה מצומצמת וכלי אבחון קצרים יעילים למחקר, הרי שפעמים הם חוטאים בכך שאינם ממצים את מכלול ההיבטים השונים של התופעה. מכאן השאלה האם מדובר בתקוות שונות או במספר מרכיבים של מבנה אחד.

ההגדרות השונות כוללות גם התייחסות למקורות התקווה. בעוד שיש גישות הרואות את מקור התקווה בפרט עצמו, ישנן גישות הרואות בסוכנים חיצוניים (כגון: משפחה, חברים, תרבות, דת), ובמפגש איתם, כמקור לתקווה; זאת בשונה מתמיכה חברתית. בהתייחסות למקור חיצוני לתקווה הכוונה היא לידיעה או האמונה של הפרט שיש מישהו שניתן לסמוך עליו. תמיכה חברתית היא פעולה ממשית, ברמה המעשית או ברמה הרגשית.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אין ספק שלאור התפתחויות תיאורטיות ומחקריות (תיאוריית יחסי אובייקט, גישה אינטגרטיבית, היבטים סוציולוגיים ותרבותיים), כמו גם לאור הבנות שנגזרו מהעשייה הטיפולית, כאשר מדברים כיום על תקווה יש לאמץ נקודת מבט רחבה וגמישה, המבוססת על הבנה עמוקה של תהליכים תוך-אישיים, בין-אישיים ורוחניים, ואשר תתאים לאוכלוסיות מחברות ומתרבויות שונות. זאת מבלי לגרום לזילות המושג: מכיוון שהמושג קשה להגדרה, יש הלוקחים חופש נרחב בהגדרתו, לעיתים עד כדי תקווה לא ריאליסטית.

את עיקר מחשבותיי על מהות התקווה סיכמתי במספר נקודות (יעקובי,1989; Jacoby, 1993):

• התקווה מצויה במקום שבו מצויים הכאב והסבל, ובשונה מהכחשה היא כוללת חשיפה ועימות עם איום וכאב במטרה להתמודד איתם ולגבור עליהם. מכאן שכדי למצוא תקווה יש להיפגש פנים אל פנים עם הכאב והסבל.
• התקווה היא אקטיבית ואינה ציפייה פסיבית שדברים יתרחשו, כאשר באקטיביות אין הכוונה בהכרח לפעילות במציאות החיצונית, אלא מדובר גם באפשרות של פעילות קוגניטיבית ונפשית, העושה שימוש במרכיב של דמיון לפתרון בעיות.
• מבחינה פסיכולוגית אין מקום לדבר על תקווה כעל משתנה בדיד, כי אם על תהליך. במילים אחרות מדובר ב"עבודת תקווה".
• התקווה שייכת לתופעות המעבר המייצגות את אזור הביניים שבין המציאות הפנימית והחיצונית, ומסייעת בתהליך האינדיבידואציה.

בשנים האחרונות, במסגרת מחקר משותף עם פרופ' גיל גולדצויג¹¹, שבמהלכו ניתחנו וזיקקנו הגדרות שונות של מושג התקווה, הגענו להבנה שלתקווה יש ממדים ומקורות שונים היכולים להתקיים זה עם זה (או זה לצד זה) לסירוגין או בו זמנית. מכאן הגדרת התקווה שלנו Jacoby & Goldzweig (article in preparation) היא: תקווה היא תהליך דינמי אינטרה-פסיכי המתעורר בתגובה לאיום או אתגר, במטרה להתמודד עם השלכותיו בהווה ו/או בעתיד. תהליך זה ניזון ממקורות תוך-אישיים ו/או בין-אישיים ו/או חוץ-אישיים, והוא מערב מרכיבים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים.

נקודת המבט שאנו מבקשים להציג בהגדרה זו מאפשרת אינטגרציה של ידע קליני ומחקרי רב תרבותי, הרואה בעבודת התקווה את היכולת להכיל בו זמנית ממדים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, ולהיות ניזונה ממספר מקורות (סוכנים). כך שלהבנתנו הפרט יכול לשאוב תקווה מעצמו, מהאחר ומהמפגש ביניהם, כמו גם מקבוצת ההתייחסות שלו, מהתרבות ומהדת שאליהן הוא שייך – בו זמנית או לחילופין.

בספרות המקצועית נהוג להבחין בין תקווה של הפרט לתקווה קולקטיבית. כאשר אנו מדברים על תקווה קולקטיבית, הכוונה היא לתקווה של קבוצת אנשים.Drahos (2004) מבחין בין individual hope, public hope and collective hope. לדבריו, public hope היא המסוכנת מכולן, כי מדובר בהבטחות שווא (false hope) המשווקות על ידי גורמים בעלי עניין, כגון חברות מסחריות או פוליטיקאים. בעוד שה-collective hope נובעת מתוך הקבוצה, צומחת מלמטה ועשויה במצבי דחק להוות כוח המתגבש מול האיום.

בר טל Bar-Tal, 2001)) מנתח את מערך היחסים בין collective fear ל-collective hope, ומסביר מדוע פחד נוטה לגבור על תקווה. לטענתו, פחד הוא תגובה רגשית אוטומטית, לא מודעת, שיש לה ביטוי פיזיולוגי, והיא נועדה להתריע מפני סכנה (כמו בתגובת Fear, Fight or Flight). תגובה זו עלולה לגרום לקיפאון אוטומטי של מחשבות ואמונות. לתקווה לעומת זאת אין ביטוי פיזיולוגי, והיא מערבת בעיקר פעילות קוגניטיבית תוך חיפוש אחר רעיונות חדשים – ולכן היא מצריכה ארגון, גמישות ויצירתיות. עוד טוען בר טל שחברות נוטות לפתח אוריינטציה רגשית קולקטיבית (collective emotional orientation), אשר יכולה להתאפיין בפחד או בתקווה. לדבריו, חברות המצויות בקונפליקט מתמשך שבו חברי הקבוצה נחשפים לאלימות, נוטות לפתח אוריינטציית פחד קולקטיבית, אשר מצמצמת את האפשרות לפתח תקווה קולקטיבית.

אני מבקשת להתייחס לתקווה הקולקטיבית כאל משאב פוטנציאלי שאותו ניתן לתפעל גם בחברות המאופיינות על ידי אוריינטציה של פחד. זאת כאשר חברי הקבוצה מתגייסים במשותף ובאומץ תוך תמיכה הדדית כדי להתמודד עם פחד או הפחדה קולקטיביים. אני מבססת את טענתי על הידע שיש לנו כיום על ההתקשרות והיבטיה הפיזיולוגיים, שלה ניתן לייחס תפקיד בתהליכי התמודדות¹² עם איום והפחדה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כשאנו מדברים על תקווה קולקטיבית, מעבר לכך שכל פרט יכול לשאוב תקווה מהקבוצה, הוא עצמו מהווה בו זמנית מקור לתקווה עבור אחרים – מה שעשוי לתת להשתייכותו לקבוצה משמעות עמוקה יותר.

שירת מחאה ותקווה

"בכל מקום בעולם שבו אני תר אחר כוחות הנאבקים נגד אי צדק, נראה שאני תמיד מוצא אנשים עם גיטרה וקול, והם תמיד מנגנים משהו שמעורר השראה בקהילה, לא משנה עד כמה הרוסה היא".

הארי בלפונטה (אצל: הכהן-פינצ'ובר ואזרחי, 2017, עמוד 234).

כפי שצוין לעיל, אחת הדרכים אשר באמצעותן ניתן ליצור תקווה במצבי מצוקה או פחד היא מחאה, כשמטרתה היא "להשמיע קול" כדי שהסביבה תקשיב למצוקה. בשל כך, כדי שמחאה תהיה יעילה עליה לעשות שימוש במרכיב רגשי חזק המבקש "לחדור" את "אטימות" הסביבה. מכאן עוצמתם של אמצעים אמנותיים, כגון ציורי רחוב, גרפיטי, שירה (מילים ומוסיקה) – שלהם מרכיב רגשי חזק אשר יכול לעקוף הגנות. בהתבסס על ניתוח שירי מחאה שערכתי (Jacoby, 2018), אבקש לטעון ששירים אלה מכילים זרעי תקווה.

כאשר רציתי ללמוד על תקווה פניתי בין השאר לקריאה של שירה ולהאזנה לשירים. הבחירה שלי בשירה ובשירים – שירי מחאה ותקווה – נובעת מהכבוד שאני רוחשת למילה הכתובה ומאהבתי הגדולה למוסיקה. משירי מחאה למדתי על התמודדות בעתות מצוקה.

שירי מחאה נכתבו ובוצעו על ידי עבדים, אסירים ופרטיזנים; במלחמות או בתקופת השואה; בגלוי או בסתר. שירי מחאה פוליטיים אשר יצאו נגד מלחמות, אי צדק חברתי ודיכוי אזרחים היוו פעמים רבות זרז לשינויים חברתיים ופוליטיים.

עיון מעמיק בשירי המחאה, אשר חלקם עממיים וחלקם נכתבו על ידי משוררים לאומיים, מלמד אותנו שכוחם של השירים הוא במילים הישירות, הנוקבות, העוצמתיות והמדויקות. אין מדובר במילים מתלהמות או אלימות, אלא מחאה נגד העוולה והדיכוי, ודרישה לשינוי. פעמים רבות, הן בגלל בחירת המשורר ו/או בגלל הצנזורה, הדמויות והרעיונות מועברים באמצעות מטפורות, שלהן משמעויות תרבותיות ייחודיות. הצמצום והדיוק במילים מעצים אותן.

בהרצאתו "השירה היא שפת הנפש" (1995) אמר המשורר יהודה עמיחי: "השירה הייתה, ותהיה תמיד, הזרם העיקרי של תרבות המילים. אמנות השירה היא שפת הנפש האמיתית, הקדומה ביותר והיא שמרנית ומהפכנית בעת ובעונה אחת... הצורך בשירה הוא כמו הצורך בתפילה. טעות מקובלת היא לחשוב ששירה היא מלל רגשות ומחשבות רגשניות ומוזרות. לא כך הדבר. השירה כמוה כמדע, חייבת לדייק אף יותר מן הפרוזה... בשיר הכל צריך להיות כאן ועכשיו על הדף: הנגלה והנסתר יחדיו. הדיוק הוא שקובע, הדיוק המיידי".

ומה תפקידה של המוסיקה? המוסיקה עוטפת את המילים, מדגישה אותן ומוסיפה נופך משלה, כי למוסיקה יש כוח לא פחות מהמילים. באחת מחנויות המוסיקה באתונה ראיתי חולצה עם הכיתוב הבא: Music is our weapon. השירה חזקה יותר מהרובים, היא בונה ולא הורסת, והיא נצחית. ואכן השילוב בין המילים והמנגינות בשירי מחאה הופך אותם לעוצמתיים, נגישים וקליטים יותר. חלקם אף הופכים להמנון המייצג את קול ההמון. בכולם מצאתי אמונה ביכולת לגבור על המצב הקשה, התייחסות לעתיד טוב יותר וזרעי תקווה.

לשירה כוח מאחד ומלכד:

Because we don’t sing to stand out from the world, dear brother

We sing to unify people together.

 

Yiannis Ritsos¹³

השירים ששרו העבדים השחורים במאה ה-19 שמשו אותם כשפת סתרים, מעין קוד להעברת הודעות; אך היה להם גם תפקיד נוסף – מאחד, מלכד ומעודד. באפריקה ובארה"ב נהגו העבדים והאסירים לשיר בזמן העבודה. כאשר בנו את מסילות הברזל, מחוברים בשלשלאות איש לרעהו, הם שרו כדי לשמור על הקצב, והן כדי לעודד את החלשים. כך למשל בשיר "Take This Hammer" של "Leadbelly", אנו שומעים את הקצב שהותאם לצליל הפטיש שהיכה בברזל (כקצב התופים במחאות של היום).

שירי מחאה מבוצעים בדרך כלל בידי אמנים, שלהם תפקיד מרכזי בחברה ביכולתם ללכד סביבם ולסחוף את העם. מופעים המוניים בפארקים ובכיכרות מהווים פעמים רבות במה להשמעת קולותיהם. במדינות שבהן המחאה אסורה יבטאו האנשים את מחאתם בסתר. כך למשל באיראן שרו בסתר את שירו של Dariush Eghbali – "Masloob" ("צליבה"¹⁴), אשר נכתב בתקופת משטרו של השאה מוחמד רזא פהלוי (1941-1979). ניתן לחוש במילות השיר את השילוב בין מחאה ותקווה.

צלבו את קולי,

אוי חבר.

אבל שלרגע לא תחשוב שנכנעתי,

אוי חבר.

בכבוד של הנשימה שלי,

אפילו שהפך לכלוב שלי,

אני לא אסכים לשתיקה,

עד שאמות עם תכריכים.

כשאמירה הייתה חטא,

כמו שמיעה או ראייה

השיר שלי הוא כמו צעקה

בדרך ללא מוצא

 

אפילו בבדידות,

לחשוב על החופש היה כמו כלוב

אך למרות זאת, אם היה רגע לנשימה,

היינו מביעים את עצמנו ואומרים את מה שהיה לנו להגיד.....

 

אצל: קרין ניסני (תשפ"א)

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

מבין הדוגמאות הרבות שאליהן נחשפתי ואשר סייעו בידי לגבש את ההבנה שלי על הקשר בין מחאה לתקווה אציין מספר מקורות: שירים שנכתבו בתקופת השואה, שירי הבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד (1936-9), שירים שנכתבו בברית המועצות במחאה על דיכוי חופש היצירה ואשר תורגמו לעברית והועלו ב-1969 במופע "הלוך הלכה החבריא". שירת מחאה פוליטית אשר החלה להישמע בארה"ב בשנות ה-60 וה-70 ואשר יצאה נגד העבדות, הניצול, הכלכלה ומלחמת וייטנאם. נציגיה הבולטים: פיט סיגר, מהליה ג'קסון, בוב דילן וג'ואן באאז¹⁵.

תקופות אפלות בהיסטוריה של יוון החדשה ושל צ'ילה הן תקופות שלטון החונטה¹⁶. בשנת 1973, עם עליית הכת הצבאית לשלטון בצ'ילה, הייתה התעוררות חזקה של אמנים שייצגו בשירתם את המאבק על הצדק והחופש. אחד מזמרי המחאה הידועים מתקופה זו היה Victor Jara, אשר נרצח באכזריות ביריות בידיו אשר פרטו על הגיטרה בזמן שהופיע באוניברסיטה. שיריו נאסרו להשמעה. זמן קצר לפני מותו, הוא כתב את שירו Manifesto"", היכול להיחשב לצוואה הרוחנית שלו.

I don't sing for the love of singing

Or to show off my voice

But for the statements

Made by my honest guitar.

 

My guitar is not for killers

Greedy for money and power

But for the people who labor

So that the future may flower.

 

"Manifesto" by Victor Jara (Chile, September 1973)

כך גם ביוון, בתקופת מלחמת האזרחים (1945-1949) ושלטון הקולונלים (1967-1974) קמו תנועות מחאה שבהן השתתפו סטודנטים ואמנים רבים אשר לא חששו להשמיע את דעותיהם ואת קולם. הם שלמו על כך מחיר אישי. חלקם הוגלו לאיים מבודדים ויצירותיהם נאסרו להשמעה או הושמדו. אולם השירים שנכתבו בתקופות אלו ואשר רבים מהם הולחנו על ידי תאודורקיס¹⁷, Xarchakos¹⁸ ומוסיקאים נוספים, הפכו למורשת תרבותית והם מושמעים ומבוצעים עד היום גם על ידי הדור הצעיר. שירי מחאה, גאווה ותקווה.

כדי להיפגש עם התקווה יש להיפגש עם הכאב והסבל אולם נדרש גם להתגבר על הפחד.

לאור הנאמר לעיל אני מבקשת לטעון ששירת מחאה מכילה זרעי תקווה, ולפיכך ארצה לכנותה שירת התקווה. שירת התקווה מלווה סיפורי מאבק ולחימה, והמפגש איתה כרוך במסע למחוזות הכאב ונתיבי הייסורים. התקווה לוותה ומלווה אנשים במצבים קשים בחיים, והיא שמשה ומשמשת אותם הן כדי לבטא את עוצמת רגשותיהם, אך גם ובעיקר לעודד את עצמם ואיש את רעהו. וכך, התקווה שבשיר הפכה עם השנים לשירת התקווה והשירים עברו מדור לדור והפכו למורשת תרבותית, סמל לכוח ולגאווה.

"אם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור"

 

("שיר הפרטיזנים היהודיים", הירש גליק 1943)

דיון

כמו התקווה, גם המחאה מתעוררת בתגובה לאירוע מאיים, למצבי דחק או לאבדן. כך, האדם או החברה מבקשים ומקווים להחזיר לעצמם את מה שאבד להם, אם באמצעות עבודה מנטלית מופנמת ואם באמצעות פעילות מוחצנת כגון מחאה. כדי לגשר בין תקווה ומחאה הסתמכתי על נקודת מבטו של ויניקוט, המקשרת בין העבר להווה ולעתיד. מנקודת מבט זו, התקווה מתקיימת בין האבדן לבין הציפייה להחזיר את מה שאבד, בין הפנימי לבין החיצוני – מעין תופעת מעבר.

הפעלה מניפולטיבית של "בלוטות הפחד" הקולקטיביות בחברה נועדה בין השאר לדכא את התקווה. כפי שאמר ב"סיפור שלא נגמר" ייצור האופל לאטריו הגיבור: "באנשים חסרי תקווה קל יותר לשלוט"¹⁹. לחברה הישראלית ולעם היהודי קיימות חרדות הטבועות עמוק בדי.אן.איי שלנו, לחלקן שורשים עמוקים שניזונו מסיפורי השואה ומלחמות ישראל. וכך מילים כמו שואה או נאצים משמשות מעין קוד המעורר תגובה אוטומטית של אימה וקיפאון. נדמה שהשימוש במנטרות אלו נועד לזרוע פחד ועדיף היה שלא היה נעשה בהן שימוש.

עם זאת אני מאמינה שניתן לגייס הן באופן אישי והן במשותף את כוחות התקווה כדי להתמודד עם האיומים בניסיון להתגבר על הפחדים ועל האבדנים בימים אלה. עם אשר חווה שואה ומלחמות יכול ללמוד על תקווה מסיפורי ניצולים, אשר מהם שאבתי השראה²⁰.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

גם הקושי הזה יעבור, לא נורא

כי כל עוד הרצון מדובב כאב

לשמחה

שלמות הפנים תותר כהווייתה

ואפילו הגדול שבפחדים יימוג כלא היה

ותחתיו יתמלא הבית במנגינה

ואור עונתי חזק ימשוך -

לכאן את כל מרכבות הזהב שבעולם

וימתק פתאום לעין הפקוחה

וירווח פתאום לנווד ולעני

שימצאו את לחמם ומקומם

ועל כל אלה בעיתו יבוא גשם האהבה

להחלים את פצעי הארץ והאדמה

ולחתום בפני הרע והמכוער, כל הטוב מחדש.

 

פרץ דרור בנאי (1987). "אפילו הגדול שבפחדים יימוג"

לפני סיום כמה מילים על אבדנים. ויניקוט ציין: "הוא (הילד) לא מחפש את האובייקט אלא את היכולת למצאו" (1995, עמ' 78). אבקש לציין כי גם אם לא ניתן להחזיר את מי שאבד באופן ממשי, ניתן וחשוב לתת לו/ה ייצוג סימבולי. כך למשל הורים הממשיכים את העשייה של בניהם ובנותיהם אשר נפלו בקרב או שנרצחו, פעמים רבות חשים שזו צוואת הנופל/ת, ובכך מאפשרים המשכיות מסוימת של הרצף שנקטע. רצף רוחני וממשי שמאפשר להשיב ולו במעט ממה שאבד²¹.

"רק המתים לא ימותו" י.ש.ק.

 

הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד

לא ינעץ המוות סכינו החד.

במפנה הדרך, בערוב היום

יקיפוני חרש, ילווני דום.

ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד

רק אשר אבד לי, קנייני לעד.

 

רחל המשוררת

הערות

1. מוקדש למשפחות החללים והחטופים, לפצועים ולנפגעים מאסון 7.10.2023.
2. פסיכולוגית קלינית ורפואית. המכללה האקדמית תל-אביב יפו.
3. הפתק, בכתב ידה של המשוררת, נדלה מאתר מכון גנזים.
4. השיר נכתב ע"י אנדד אלדן, תושב בארי, לאחר מות בתו, לירז. ההדגשה שלי.
5. ראו שלבים בהתפתחות דיכאון אנקליטי - המתפרץ בינקות או בילדות המוקדמת עקב אובדן קשר עם דמות משמעותית – כמו למשל אצל תינוקות בבתי יתומים, במחקרי Spitz (1946).
6. יש להבחין בין מחאה להתנגדות resistance)) כאשר התנגדות הינה התנהגות סרבנית שמטרתה לדחות או לשנות באופן אקטיבי את המצב או את הפעולה שמבקשים לכפות על הפרט.
7. זכות הצעקה הוא ביטוי שטבע הסופר יוסף חיים ברנר. זהו גם שמו של האלבום השלישי של "נקמת הטרקטור".
8. אמנית, דמות מרכזית ב-nueva cancion chilena, אשר הוגלתה בתקופת שלטון החונטה בצ'ילה לארגנטינה ולצרפת.
9. השימוש בדימויים מהטבע כמקור לתקווה די מקובל בשירה. ראו גם: Emily Dickinson (1993).
10. נדלה ממגזין "גלויה".
11. המכללה האקדמית תל-אביב יפו.
12. ראו למשל את התיאוריה שפיתחה Taylor, S.H (2000) על Tend and befriend , בהתייחס להתמודדות נקבות במצבי דחק.
13. מתוך שירו של Yiannis Ritsos אשר נכתב על ידו במחנה ריכוז באי Lemnos לשם הוגלה עקב עמדותיו הפוליטיות.
14. תרגום: קרין ניסני.
15. The Role of Protest Songs in Political Movements.pdf
16. מעניין הקשר שנוצר בין Pablo Neruda, המשורר הלאומי של צ'ילה,ו- Yannis Ritsos, גדול משוררי יוון.
17. מיקיס תאודורקיס היה פעיל בתנועת המרי נגד כוחות הכיבוש של איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית בשנות מלחמת העולם השנייה, נעצר ועונה. בתקופת מלחמת האזרחים ביוון הוגלה לאיים איקריה ומקרוניסוס, שם הוכה כמעט עד מוות. עקב השקפותיו הפוליטיות רבים משיריו צונזרו ונאסרו לשידור.
18. המוכר בלחניו לסרט "רמבטיקו".
19. ראו גם (2013) Jacoby
20. ראו גם את מאמרו של (1959) Menninger על תקווה.
21. הבנה זו מתחזקת בזכות מחקריו של שמשון רובין והמודל הדו מסלולי שפיתח (Rubin, 1981).

מקורות

אנדד, א. (2016). על קירות בארי. בתוך: שש שעות עם שחר: שירים ללירז. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אנדה, מ. (1984). הסיפור שאינו נגמר. הוצאת ספרים לדורי תל-אביב. (הציטוט הוא מהסרט).

בנאי, פ. ד. (1987). בדים : שירים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

גליק, ה. (1943). שיר הפרטיזנים היהודים.

הכהן פינצ'ובר, ר. ואזרחי, י. (2017). להלחין כוח, לשיר חירות. קשרים גלויים וסמויים בין מוזיקה לפוליטיקה במערב. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ויניקוט, ד. ו. (1995). הכל מתחיל בבית. הוצאת דביר.

זלדה. ציפור אחוזת קסם. נדלה מ: ציפור אחוזת קסם, שיר מאת זלדה (שניאורסון-מישקובסקי) ז״ל - מגזין "גלויה". 2023. (gluya.org)

זלדה. ביתנו לא היה לנו קן. נדלה מ: דפים אחוזי קסם - שירים בכתבי היד של המשוררת זלדה | מכון גנזים – אגודת הסופרים. (gnazim.org)

יעקובי, ר. (1989). דיון תיאורטי במושג התקווה (הגדרות, תופעות וגישות). שיחות, כרך ג', חוברת 3, 165—173.

נדלר, מ. ומיכאלי, מ. ממחאה סוקרטית להתנגדות אמיתית. הארץ, דעות, 26 ביולי 2011. נדלה מ: ממחאה סוקרטית להתנגדות אמיתית - דעות - הארץ (haaretz.co.il)

ניסני, ק. (תשפ"א). האם שירי מחאה טומנים בחובם יסודות של תקווה? שירי מחאה שנכתבו באירן לפני ואחרי המהפכה בשנת 1979. עבודה לשם קבלת תואר מוסמך בפסיכולוגיה בבית הספר למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית תל-אביב יפו.

עמיחי. י. (1995). השירה היא שפת הנפש. הרצאה שנתן בטקס קבלת תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת תל-אביב. פורסם בהארץ, 02.06.1995

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

פלורסהיים, ד. (2008). לקטוף פרחים מקצה ההתקיימות. הווית התקווה בפסיכותרפיה – חוויה אסתטית מחוללת תמורה. שיחות, כרך כ"ג, חוברת 1, 36—49.

רחל. מתי (1931). נדלה ביום 15.09.2024 מ: מתי (שיר) – ויקיפדיה. (wikipedia.org)

Bar-Tal.D. (2001). Why Does Fear Override Hope in Societies Engulfed by Intractable Conflict, as It Does in the Israeli Society? Political Psychology, Vol. 22, No. 3: 601-627.

Dickinson. E. (1993). In: Selected Poems. Gramercy Books. New York, New York. XIX.

Drahos, P. (2004). Trading in Public Hope. The Annals of the American Academy. 592(1):18-38.

Jacoby, R. (1993). ‘The Miserable Hath No Other Medicine, But Only Hope’: Some conceptual considerations on hope and stress. Stress Medicine, Vol.9: 61-69.

Jacoby, R. (2013). The Never Ending Story: A model for the “Work of Hope”. In: R. Jacoby & G. Keinan (Eds.) Between Stress and Hope From a disease- centered to a health-centered perspective. (pp. 299-320). Praeger Series in Health Psychology. Westport: Greenwood Publishing Group, Inc.

Jacoby, R. (2018). Protest songs -seeds of hope. Music and Nationalism. Palermo, Sicily.

Jacoby, R. & Goldzweig, G. The Various Dimensions, Modes, and Agents of Hope: Towards integration of intrapersonal, interpersonal, and transpersonal perspectives. (Article in preparation).

Luther King (Junior). “I Have a Dream” speech which was delivered at the Lincoln Memorial on August 28, 1963.

Menninger, K. (1959). Hope. The American Journal of Psychiatry, 116:481-491.

Miller, J.F., & Powers, M. J. (1988). Development of an instrument to measure hope. Nursing Research, 37(1), 6–10.

Ritsos, Y. Και να αδερφέ μου. Retrieved from: Yiannis Ritsos - Και να αδερφέ μου (Kai na adherfé mou) (English translation) (lyricstranslate.com)

Rubin, S. (1981). A Two-track Model of Bereavement: Theory and research. American Journal of Orthopsychiatry, 51(1), pp. 101-109.

Snyder, R. (1991). The will and the ways. Development and validation of an individual-differences measure of hope. Journal of Personality and Social Psychology. 60(4):570-585.

Spitz, R. A., & Wolf, K. M. (1946). Anaclitic depression: An inquiry into the genesis of psychiatric conditions in early childhood, II. Psychoanalytic Study of the Child, 2(1): 313–342.

Taylor, S., Klein, L.C., Lewis, B.P., Gruenewald, T.L., Gurung, R.A.R & Updegraf, J.A. (2000). Biobehavioral Responses to Stress in Females: Tend-and-Befriend, Not Fight-or-Flight. Psychological Review, 107(3): 411-429.