עמנואל שטראוס | גילה שרבף | דנה קושניר
מכאב לצמיחה
מודל ענבלים לשיקום נפגעות טראומה מינית
רסלינג הוצאת ספרים
מכאב לצמיחה מתאר מודל שפותח בחברת ענבלים, והוא ממוקד בשיקום נשים הסובלות מטראומה מינית כתוצאה מפגיעות מיניות שאירעו בילדותן. לעתים די ביכולות האישיות של נשים אלה, בתמיכת המשפחה או בטיפולי פסיכותרפיה כדי להביאן לתפקוד סביר ואף יותר בבגרות. עם זאת, פגיעות מיניות שאירעו בילדות – בעיקר אם הן נמשכו תקופה ארוכה, אירעו בילדות המוקדמת והפוגע היה בן משפחה – עלולות לגרום בבגרות לבעיות תפקודיות ונפשיות קשות ומורכבות. בעיות אלה עלולות להפוך לכרוניות ואף להחמיר במהלך חייהן.
מכאב לצמיחה מציע מודל הכולל עקרונות ארגוניים ושיקומיים הנתמכים בספרות מקצועית, תיאורטית ואמפירית, לטובת התקדמות בדרך התובענית לשיקום. בספר מוצגים העקרונות הללו, לצד דוגמאות מהשדה ליישום התערבויות מקצועיות התורמות לשיקום. כמו כן מובאים בספר סיפורי חיים של הנפגעות המתארות בשפתן את תהליך השיקום, כל זאת לצד נתונים כמותיים ראשוניים ביחס למודל המוצג.
מכאב לצמיחה מיועד לכל אדם באשר הוא, לאנשי מקצוע בתחום הנדון, ובעיקר לנשים הסובלות מטראומה מינית, אשר החיים עבורן הם מאבק הישרדות מתמיד, ובתוך כך הן מחפשות נתיב לשיקום, תקווה וצמיחה.
עמנואל שטראוס הוא דוקטור לעבודה סוציאלית; ריכז ועדה בנושאי חינוך באקדמיה הלאומית למדעים; השתתף במחקרים של ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ופרסם מאמרים בתחום הממשק שבין מאפייני ארגונים ועבודת השדה הטיפולית.
גילה שרבף היא מנכ"ל ענבלים, מובילה בחברה את שיקום נפגעי הנפש ונפגעות הטראומה המינית; בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ובוגרת לימודי ייעוץ ארגוני פסיכואנליטי מערכתי; אשת שטח במסגרות שיקומיות לצעירים; פיתחה מודלים לעבודה עם נפגעות טראומה מינית בקהילה.
דנה קושניר היא בעלת תואר שני בבריאות הנפש, בוגרת קורס לטיפול בנפגעות טראומה מינית וטיפול דיאלקטי התנהגותי; פיתחה מודלים לטיפול ושיקום נפגעות טראומה מינית בענבלים; מרכזת קורס בבית ספר לשיקום בקריית אונו בנושא נפגעות טראומה מינית.
לפניכם פרק המבוא מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
מבוא
בספר זה מתואר מודל עבודה שפותח במסגרת "חברת ענבלים" (להלן ענבלים) הפועלת כחלק מקבוצת גיא. המודל פותח בעקבות עבודה עם צעירות הסובלות מפוסט טראומה על רקע פגיעה מינית בילדות או בגיל ההתבגרות. הצעירות סובלות מהפרעות תפקודיות ורגשיות חמורות, וחלק ניכר מהן נמצא בסיכון מוגבר עקב ניסיונות אובדניים והתנהגויות הרסניות נוספות. רוב הצעירות נפגעו על ידי קרוב משפחה (גילוי עריות), פגיעות חוזרות ונשנות, שגרמו לכך שעומק הבעיות, סביכותן והיקפן הופך את תהליך השיקום לקשה ומאתגר ביותר. "היחידה לנפגעות טראומה מינית בענבלים" הוקמה מתוך הבנה שמדובר באוכלוסיית קצה עם צרכים מיוחדים, והמענים להם מחייבים מודל עבודה ייעודי. המודל מבוסס על שימוש בעקרונות ארגוניים, עקרונות שיקומיים, טכניקות טיפול, טכניקות תיווך, אסטרטגיות ותגובות התערבות ידועים ומוכרים. כל אלה מופיעים בספרות ונשענים על ידע תיאורטי ואמפירי. החידוש במודל שיתואר כאן, ואשר ככל הידוע טרם תועד ופורסם בספרות המקצועית, הוא שילובם ב"חבילה אחת" - מערך אחד המופעל לצורך שיקום מיטבי של הנפגעות, וממוקד בצרכים הספציפיים שלהן לטווח זמן ארוך. המודל התפתח במהלך הזמן מתוך התובנות שעלו מהשדה על ידי העובדות הסוציאליות, המדריכות והצעירות המשתקמות עצמן. מודל העבודה שגובש בתהליך הלמידה המשותף, נותן לעקרונות הבסיסיים שנבחרו ביטוי אופרטיבי־יישומי ברמת השדה. להלן העקרונות:
עקרונות ארגוניים
- התמחות אנשי הצוות בטיפול בנפגעות פוסט טראומה על רקע פגיעה מינית. ההתמחות חיונית היות שישנן עדויות רבות על נזקים של ממש שעשויים להיגרם לנפגעות כתוצאה מהתערבות שגויה של אנשי מקצוע, הנובעת מחוסר ידע וכלים ספציפיים לגבי בעיותיהן המיוחדות של הנפגעות.
- הוליסטיות - טיפול במכלול מרכיבים התומכים בשיקום של הנפגעות ואספקתם במשולב, חשובה היות שהתקדמות במישור אחד קשורה, ולעיתים חיונית, להתקדמות גם במישורים נוספים (Wright and Gabriel, 2018).
- גמישות והמשכיות - גמישות באופן מתן השירות, סוגי המענים לצרכים השונים והתאמת מאפייני מסגרת השיקום לנפגעת בהתאם למצבה וצרכיה המשתנים לאורך תהליך השיקום (Peeters et al., 2019); המשכיות במעבר של הנפגעות ממסגרת למסגרת, ומגישה התערבותית אחת לאחרת בכל שלבי השיקום (Hutschemaekers et al., 2019).
עקרונות טיפוליים ושיקומיים
- נכונות לקבל את הנפגעות ולגלות נכונות להשאיר אותן במסגרות השיקום, גם כאשר הן מתמודדות עם התנהגויות כמו ניסיונות אובדניים, תופעות חמורות כמו פגיעות מיניות נוספות (Re-Victimization), התמכרויות לסמים והתנהגויות שונות של הרס עצמי.
- סיוע ביצירת סביבה בטוחה: ביטחון, הגנה ותחושת מוגנות למניעת היפגעות נוספת, סיוע להשגת ביטחון באבטחת קיום פיזי כלומר דיור, מזון ובריאות.
- מתן יחס של תמיכה, אמון ואמפתיה, כתנאי למימוש הצורך של הנפגעות ברכישת אמון בעצמן ובזולתן.
- חיזוק והכוונת הנפגעות להעצמה ונטילת אחריות על חייהן.
- הקניית דפוסי התנהגות חדשים לנפגעות, תפיסות שונות של עצמן, ויסות רגשי וניהול הסימפטומים בפעילות היום־יומית.
חשיבות העקרונות הללו לשיקום הנפגעות לא זהה בקרב כולן. לעתים חוזקות פנימיות, משאביהן האישיים והמנגנונים הנפשיים של הנשים שנפגעו מאפשרים להן להגיע בבגרותן לשיקום ולחיים מלאים ומספקים עם סיוע חיצוני מצומצם, וזאת למרות האירועים שחוו בילדות והבעיות הנפשיות והרגשיות הקשות (Chouliara et al., 2011). נשים אלו מאופיינות פעמים רבות ביכולת שליטה על חייהן וקבלת תמיכה מהסביבה, לרבות אחיות, אחים ובני זוג (Gunnarsdóttir et al., 2021). בדומה לכך, במקרים מסוימים טיפולי פסיכותרפיה עשויים להביא נפגעות לשיקום ותפקוד סבירים, וזאת חרף העובדה שלעתים הם חסרים מרכיבים משמעותיים בתמיכה הנדרשת לפי העקרונות שתוארו (למשל מתן ביטחון פיזי) (Chouliara et al., 2011).
עם זאת, ככל שהפגיעה חמורה וסבוכה יותר ומשאביה האישיים, המשפחתיים והחברתיים של הנפגעת דלים יותר, כך הצורך בהבנת האופן שבו יש לספק את שירותי הייעוץ והטיפול, בטווח הזמן הארוך, הוא קריטי יותר. חרף זאת, דווקא בטווח הזמן הזה ולגבי האוכלוסייה הזאת, הידע על מהות השירותים הנדרשים ואופן אספקתם המיטבי דל יותר, והמענים הניתנים בשטח חלקיים ובלתי מספקים.
אספקת השירותים הללו, לטווח זמן ארוך, חיוניים להשגת שיקום. בלעדיהם צפויות מרביתן למאבק הישרדות מתמיד. השיקום קשה במיוחד במקרים של פגיעה מינית על רקע גילוי עריות. הבעיות במקרה זה רבות, חמורות וסבוכות. השיקום קשה וממושך והמסוכנות לחייהן של הנפגעות רבה (Lawson and Akay-Sullivan, 2020).
חלק ניכר מאוכלוסיית היעד של ענבלים היא אוכלוסיית קצה העונה על כל ההגדרות הללו, לרבות היותן של רבות מהן נפגעות על רקע גילוי עריות, וכולן עם בעיות חמורות ורבות ורמת מסוכנות גבוהה. מטרתנו היא לתאר את מודל העבודה היישומי של ענבלים לגבי נשים אלה.
בפרקים הבאים נפרט את העקרונות הארגוניים והשיקומיים שצוינו לעיל, נביא כמה סיפורי חיים של הנפגעות, דיירות בקהילת ענבלים, כדי להדגים את הרקע, הטראומה, ההתמודדות לאורך השנים, וכן את העקרונות הארגוניים והשיקומיים כפי שהם משתקפים בעיני הדיירות, ונציג נתונים כמותיים ראשוניים במסגרת מחקר אקספלורטורי ביחס למאפייני הדיירות, קשריהן עם הצוות והאפקטיביות האפשרית של המודל.
אנו מקווים שהתובנות המקצועיות שגובשו יתרמו נדבך של ידע לקידום השלמת החסר, הכל כך חיוני למתן השירות הראוי לשיקומן של נשים נפגעות פוסט טראומה, על רקע פגיעות מיניות.
