תום הדני נווה
חגורת הרסס
ידיעות ספרים
"אחת לחודש, בליל ירח מלא, היינו עומדים עירומים בשטח פתוח, מוקפים בדממה. זאת היתה מסורת ותיקה של היחידה. לפעמים נעמדנו עירומים בסוף מסע אלונקות, לפעמים אחרי תרגול פשיטה, עודנו מתנשמים, והמדים זרוקים לצדנו כתלוליות רטובות מזיעה והנשק מונח לצדם. אז היינו מותחים ידיים לצדדים, מרווחים במאמץ בין האצבעות, מפשקים רגליים, מרחיקים עד כמה שניתן את הירכיים זו מזו. מפקד הצוות והסמל היו עוברים בינינו, לבושים, ובוחנים בקפידה את צל הגוף המוטל על האדמה. האמנו שמי שראשו לא נראה בצל ימות בקרוב, שמי שלא ניתן לראות בוודאות את אצבעותיו יאבד רגל או יד, ושמי שהזין שלו בכלל לא נראה בצל, ימשיך להסתובב עם זין לא נראה."
שני חיילים מודחים מיחידה מובחרת רגע לפני סוף המסלול. נחושים לממש את המיומנויות שרכשו, הם צועדים לאורך קו החוף בדרכם לבצע נקמה במפקד שהדיח אותם. אולם בדיוק כמו שם הספר מדובר בתעתוע: חגורת הרסס, הכתוב כתעלומה רגשית שמחכה לפתרון, בנוי כמעין אלגוריה, ובד בבד חומק ממשמוע מכריע במסגרת פשוטה של משל ונמשל.
תום הדני נוה מציג את תיבת התהודה של הישראליות באופן המכסה בעורמה על רובדיה הכמוסים, תוך שהוא מציע נקודת מבט ייחודית על קרבה בין גברים. זהו ספר הפרוזה הראשון של תום הדני נוה. קדמו לו שלושה ספרי שירה: אבא מחזיק תינוק (עם עובד, 2021), מפי התן (קשב לשירה, 2015) ופרא בית החזה (בארד, 2011).
לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
הגעתי לבית הורי ועמדתי מהסס לרגע, לא בטוח לאיזה כיוון נפתחת הדלת. הבית היה באמצע שיפוץ. קיר המרפסת עמד שבור, ויריעת ניילון נמתחה לרוחבו. כלי העבודה של הפועלים הונחו בדלי בפינה, ומלט התייבש על דופנותיו. אור השמש נכנס פנימה אפרפר מבעד ליריעת הניילון שסיננה מתוכו את הקיץ. פנים הבית הדיף ריח של פרווה רטובה, אף על פי שהכלבה היתה בחוץ, קשורה לכבל מתכת שנתלה לאורך המרפסת. על דלת המקרר, בין שני מגנטים, נתלתה ההזמנה לטקס סוף המסלול.
שתיתי מים ישר מהברז ויצאתי החוצה אל המרפסת. הכלבה רצה אלי לאורך הכבל, ליקקה את ידי וזנבה השתולל לעומתי. היו פעמים שלא זיהתה אותי בשובי מהצבא והיתה נוהמת וחושפת כלפי שיניים. ליטפתי אותה. היא נשכבה לרגלי והפנתה אלי את בטנה החמה, השעירה.
הכנסתי את הכלבה פנימה, פשטתי את המדים ונעמדתי מול המראה בחדר השינה של הורי. התבוננתי בעצמי במראה, עוטה חליפת בשר, זרועותי שזופות עד לגובה המרפק.
לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה עם צווארון קרוע. הפשרתי לחמנייה במיקרוגל והכנתי לעצמי כריך עם חומוס ומלפפון חמוץ. על שולחן העבודה בפינת הסלון עמד המחשב, מכוסה ביריעת ניילון. אכלתי את הכריך עד שהמחשב סיים לעלות ושיחקתי בלי לשים לב לזמן.
אמי חזרה הביתה מהעבודה, שערה החלק אפור יותר משזכרתי. היא הביאה איתה ארוחת צהריים חמה מחדר האוכל. אבי הצטרף אלינו, לבוש בבגדי עבודה כחולים מוכתמים בזיעה. הייתי בטוח שעד לגיוס אני כבר אעבור אותו בגובה. הם התיישבו לידי בזמן שאכלתי. השולחן היה מסודר ונקי, וטעם האוכל מוכר. אבי עדכן אותי בקצרה על התקדמות השיפוץ והניח את זרועותיו על משטח השולחן. הם שתקו כמה רגעים, התבוננו זה בזה ואז ניסו לברר, כל אחד בדרכו, מדוע הודחתי מהיחידה. עיניהם היו קשורות בי, חקרניות, מחפשות תשובות בין המילים ובשפת הגוף שלי. הדאגתי אותם ביום שבו התקשרתי מהבסיס לספר על ההדחה, והדאגתי אותם עוד יותר כשלא באתי אתמול מיד הביתה. "אבל איך זה יכול להיות, איך, שנייה לפני הסוף?" אמרה אמי בכעס.
אבי קם, הסיר את ההזמנה מדלת המקרר והניח אותה על השולחן כהוכחה. "באמת שאני לא מבין," אמר. "איך אפשר להדיח מישהו אחרי שכבר יצאה הזמנה למשפחה?" הוא הביט בי באריכות, יותר משאי‑פעם הביט בי, עיניו שקועות עמוק בתוך גומחות צל עייפות. הוא הוריד את מבטו אל ההזמנה. רוח הרעידה את יריעת הניילון. אמי החליקה בשקט את ההזמנה לאורך השולחן בכף יד שטוחה והניחה אותה על ברכיה.
הם לא קלטו שהם שאלו את השאלות הלא נכונות, ושהשאלות שלהם רק אפשרו להדחה להתקבע, להיות מוחשית יותר וקשה יותר לעיכול. הם לא קלטו שהדיבור על ההדחה ייכשל פעם אחר פעם ודבר לא ייעשה ברור יותר אחריו או ייהפך לבעל משמעות, ועדיין, הם ניסו. "אז תמצא יחידה חדשה," אמר אבי. "תסיים שם מסלול." אמי הציעה להתקשר למפקד היחידה, בטח מישהו בקיבוץ מכיר אותו, ושבינתיים אשמור על קשר גם עם חיילים נוספים מהצוות, לא רק עם קים. "לא יודע," אמרתי, מופתע מהרצינות שבה הם לקחו את ההדחה. "אתה צריך להיות חזק עכשיו," אמרה אמי, אבל נשמעה חסרת ביטחון.
רציתי לדחוף את הצלחת הרחק ממני, להשעין את הראש על זרועותי ולעצום עיניים. אבי חיפש בעיניו אחר ההזמנה ואז בחן את כפות ידיו. כתמים הופיעו בחריצים של מפרקי אצבעותיו. הוא נראה כמי ששוקל מה לעשות. ואז, בלי להגיד דבר, הוא קם, הניף את התיק הצבאי שלי אל כתפו והלך למכבסה. שם השליך לתא כביסת החיילים את המדים, את הכומתה ואת מעיל הדובון, שבטח הכביד על סיבובי תוף מכונת הכביסה הגדולה.
בלילה, בחדר שלי בשכונת הצעירים, שכבתי על המיטה כאילו אין לי כוח לשבת. המאוורר היה מכוון אלי והעיף ממני יתושים שנכנסו דרך חור ברשת החלון. דיברתי עם קים בטלפון, בזמן שהכלבה, שרגילה לישון איתי במיטה בחופשות מהצבא, התלוננה מהצד השני של הדלת ושרטה את העץ.
קולו של קים נשמע רגוע וחם. הוא שוב הזכיר את החברה שלו לשעבר, זאת תמיד אותה אחת. הפעם הוא נזכר בנשיקה שעלתה בהתנגשות שיניים. הוא נשמר לא לתאר יותר מנשיקה. אחר כך דיברנו על הסיבה שבגללה הודחנו, וקים בדה כנגדה גרסאות הדחה חדשות, שכולן הובילו היישר אל מפקד הצוות שלנו. הקשבתי לו, וכשדיברתי עשיתי את זה לאט וניסיתי לעצור את הרעד בקולי. תוך כדי הוצאתי מהפה שערות שנשרו לכלבה וריחפו בחלל ברוח המאוורר. קים חיכה רגע ואז שאל אם מאז ההדחה בא לי ללכת לישון ולא לקום.
קים דיבר על מוות. הוא טען שאחרי מותך אתה נידון לצפות מהצד, בשידור חוזר, בכל רגע ורגע מחייך פעם אחר פעם, ברצף, בלי שיש לך אפשרות להשפיע או לשנות דבר. כך נכון לכתוב, חשבתי, ומיהרתי לרשום את זה בפנקס. קים המשיך ואמר שבצפייה השנייה במהלך חייו, תשומת לבו של המת נמשכת לדברים שזאת הפעם האחרונה שהם מתרחשים ‑ הטיול האחרון לחוץ לארץ, הקרטיב האחרון, המקלחת החמה האחרונה, המציצה האחרונה. כשאתה בחיים, אתה עושה מלא דברים בפעם האחרונה, אבל בלי לדעת את זה, אז יש פחות כאב. בצפייה השלישית המת מקבל את התחושה שסדר ההתרחשות של האירועים בחייו לאו דווקא מסביר את סופם.
המחשבה שההדחה מהיחידה היא רק אות המבשר את ההדחה הבאה נמצאה מאחורי המילים, וזאת היתה מחשבה מכבידה, וגם כשחשבתי אותה עוד ועוד לא נוספה לה כל תנופה. קים אמר שהוא עייף וניתק, אבל עבר זמן עד שקלטתי שהוא כבר לא על הקו.
נשארתי לשכב על הגב, עצוב על מי שאהיה, ובאותה מידה גם על מי שלא אהיה, והעצב התאזן לאט בין שתי האפשרויות האלה. עוד היה מוקדם לתת לו מקום ולקבל עד הסוף את מצב העניינים כפי שהוא, וגם הייתי צריך להוציא את הכלבה לטיול. ובכל זאת התבוננתי בפינה שנוצרה בחיבור בין קווי הקיר לתקרה, כל מקום אחר בחדר היה מסתחרר, וחשבתי על איך דבר מאבד כיוון, איך חוד עיפרון מפסיק להיצמד לקווי הסרגל ומסתבך על הדף.
קצות הפרווה הבהירה של הכלבה בצבצו במרווח שבין הדלת לרצפה כניסיון להשחיל פתק. הכרתי בעובדות. הן היו מוצקות ובלתי ניתנות לערעור: לא אסיים מסלול, לא אקבל סיכת לוחם. ובאותה מידה עוד האמנתי שכן וכן, והיה ברגעים מאז ההדחה משהו חורג, שתפס עלי בעלות והשאיר אותי נועץ את המבט בפינה, ואת ידי מונחת על המצח ואחר כך חוצה את קו השיער ויורדת שוב למצח.
