גֶּשֶׁם לְאַדְמַת יָדַי
קריאה בספר 'פעם בערת' מאת דנה לובינסקי, לוקוס 2024
גיא פרל
בְּחָלָב זֶה בְּדָמִים אֵלּוּהֲרֵי אַתָּה בְּנִיוְגוּפִי שֶׁכְּבָר רַק שְׁאֵרִית שֶׁל גּוּפְךָמִתְמַעֵט וּמְהַסֶּה רְחָשָׁיו(מתוך השיר ׳הרי אני אמא שלך׳ עמ׳ 15)
אל כתיבתה החזיונית של המשוררת דנה לובינסקי, המתמסרת אל שכבות המעמקים של הלא הלא-מודע בשפה רוויה בסמלים ודימויים ארכיטיפיים, התוודעו הקוראות והקוראים בספרה הראשון ׳בלי ברית, בלי מילה׳ שראה אור לפני עשור בדיוק (עם עובד/שירה, 2014). דומה שארבע השורות בהן פתחתי את הרשימה מהוות דוגמא לכך, ולא בכדי הן מופיעות גם על גב הספר (וייתכן שאף השפיעו אף על בחירת הצבעים אדום ולבן לכריכתו). ארבע שורות אלו חושפות גם את הטרנספורמציה שעברה שירתה של לובינסקי מאז ספרה הקודם, שאותו מוטיב ארכיטיפי של המעבר בין דם לחלב מופיע גם בו: "שׁוּב לִינֹק רַק לִינֹק שׁוּב / אֶת חֶדְוַת הַמִּקְסָם / הָרוֹקֵחַ דָּם לְחָלָב" (בשיר 'זאב', עמ' 63). ברשימה שפרסמתי על אותו הספר (פרל, 2014) הזכרתי את דבריו של אריך נוימן על שלושת 'תעלומות הדם' (Blood mystery) שהעסיקו את העולם העתיק, שלושתן כרוכות בטרנספורמציות של הנשיות: תעלומת דם הווסת שהופעתו מבשרת על הפיכת הילדה לאישה, תעלומת הפיכת הדם לעובר, ותעלומת הפיכת דם לחלב אם. בעוד שבהופעתו הקודמת של המוטיב השתוקקה לובינסקי לינוק ולהזין עצמה בחלבה של 'האם הגדולה', כעת היא מבקשת להניק ולהעניק חיים לבנה. זאת ועוד, בהופעתו הקודמת של המוטיב מבקשת לובינסקי לעצמה את החלב אחרי תהליך ההתמרה מדם לחלב, ואילו עתה, מעמדתה כאם שפועל בה כוחה הארכיטיפי של 'האם הגדולה', היא מודעת לכך שלא רק את חלבה היא מציעה לבנה – היא מציעה לו את דמה, תמצית חייה, ועמו את גופה ההופך מצע להתפתחותו.
קריאה מעמיקה בספר מבהירה כי אין המדובר בשינוי מינורי של סדר הופעת החלב והדם אלא בשינוי תודעתי מהותי המשתקף ברבים משיריו. בספרה הקודם צללה לובינסקי אל חיק הלא-מודע העמוק ואל חיקה של האם הגדולה, על מנת על מנת להיפרד מהיבטיו הכובלים של היסוד הגברי בתוכה, להזין עצמה בכוחה של 'האם הגדולה' ובמידה רבה – על מנת להיוולד מחדש. ספרה החדש נכתב מעמדה מולידה, או מדויק יותר – בוראת. עמדה זו בולטת מאוד בשירי האימהות שבספר, לדוגמא: "כָּל דִּמְעָה מִדִּמְעוֹתֶיךָ/ הִיא גֶּשֶׁם לְאַדְמַת יָדַי/ לִשְׁתֹּל מָקוֹם לִכְאֵבֶיךָ,/ כָּל תַּלְתַּל מִתַּלְתַּלֶּיךָ/ הוּא הָעֵשֶׂב הַמָּתוֹק שֶׁעָלַי לְהַרְקִיד,/ יַעַר פֶּרֶא שֶׁעָלַי לִקְרֹא בִּשְׁמוֹתָיו״ (עמ׳ 17). אולם, חיבורה של לובינסקי אל כוחה הארכיטיפי של 'האם הגדולה' אינו מתרחש רק בהקשר לאימהותה הפרסונלית. חלק מן השירים נכתבו כמיתוסים עזים של חיבור אל הכוח הנשי, שיש בהם אבל על עולם שרחק מעל הנשי לצד משאלת תיקון. כדוגמא, אביא רק כמה קטעים מתוך השיר הארוך ׳כשהירח מתחסר בתוך רחמי׳ (עמ' 24).
יוֹתֵר לֹא שָׁאַלְתִּי אִישׁ/ הֵיכָן לְהָנִיחַ אֶת דִּמְעוֹת הַיָּרֵחַ שֶׁזָּלְגוּ בֵּין רַגְלַי/ הֶעֱמַסְתִּי עַל עַצְמִי צְפַרְדֵּעִים/ וְהִתְחַלְתִּי לִקְפֹּץ/ נִמְאַס לִי לִהְיוֹת מְנֻמֶּסֶת/ נִמְאַס עָלַי הַנִּימוּס בְּעַצְמוֹ/ יוֹתֵר לֹא שִׂכַּלְתִּי רַגְלַיִם/ לֹא בַּחוּץ וְלֹא בַּבַּיִת/ לֹא קִנַּחְתִּי פָּנִים/ כְּאֹרַח נָשִׁים [...] כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים לְבָנִים בָּעוֹלָם/ לְקַשֵּׁט בְּפִרְחֵי הַצַּעַר הַקְּטַנִּים/ שֶׁפָּרְחוּ בֵּין רַגְלַי בִּנְדִיבוּת/ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חַנְיוֹנִים, כַּסְפּוֹמָטִים, קַוֵּי גְּבוּל, סַרְגֵּלִים וְיָזְמוֹת/ לְהַשְׁכִּיחַ אֶת נִיחוֹחוֹת הַיַּבֶּשֶׁת הָאֲבוּדָה/ שֶׁהִתְפַּתְּלָה וְהִתְכַּוְּצָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי כָּעֵת צְמִיגִית וּמַסְרִיחָה,/ שֶׁנֶּאֶבְקָה כָּל כָּךְ בִּמְקוֹם יַלְדָּהּ שֶׁלֹּא יֻלַּד [...] יוֹתֵר לֹא הֶעֱבַרְתִּי מַסְרֵק/ בְּצֶמֶר הַפְּלָדָה שֶׁל שְׂעַר הָעֶרְוָה/ זָבַת דָּם וּדְבַשׁ/ כְּשֶׁזָּלְגוּ הַזְּמַנִּים/ וְדָמָם הַכֵּהֶה הַסָּמִיךְ נִגַּר מִפְּתָחַי/ לֹא הִפְסַקְתִּי לִבְכּוֹת/ לְמַרְאֵה הָעוֹלָם/ הַכֹּל אָז נִדְמֶה לִי כְּצַעַר [...] כָּךְ גּוּפִי הַשּׁוֹטֵף הַשּׁוֹצֵף/ כָּךְ גּוּפִי הָעוֹדֵף, הָעִוֵּר, הַיָשֵׁן וְהָעֵר/ כָּךְ גּוּפִי הַמָּלֵא צִפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת מְלֵאוֹת מַיִם וְדָם/ כָּךְ גּוּפִי בַּמְּרוֹמִים הַגְּבוֹהִים/ כָּךְ גּוּפִי בְּטֶלֶפַּתְיַת הָעֵצִים/ כָּךְ גּוּפִי הַמְּנַתֵּר גְּבוֹהַּ מֵעֵבֶר עַצְמִי/ כָּךְ גּוּפִי הָרוֹאֶה בְּלִי עֵינָיו יָרֵחַ נִטְבָּל בְּדָמִים/ כָּךְ גּוּפִי הַמַּגִּישׁ אֶת גּוּפִי חֵרֶף עֵינַי הַשּׁוֹעוֹת
גם את השיר ללא שם בעמ' 46 אותו אביא במלואו, הוא שיר אבל על החלשות היסוד הנשי. בגרסת לובינסקי למיתוס, דמטר אינה מצליחה לשחרר את פרספונה, והיא נותרת אבלה, כואבת וחסרת אונים:
לְמָה דּוֹמֶה הַדָּבָר דֵּמֵטֶר?הַקֶּרַח הֶעָמֹק בְּפִיךְשֶׁאִישׁ אֵינוֹ רָאוּי יוֹתֵר לְמַתְּנוֹתָיוזִנּוּקֵךְ הָאֵינְסוֹפִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָהוְהַשְּׁקָרִים אֲשֶׁר רוֹבְצִים כְּבֵדִים בְּכָל פִּנָּהלַשָּׁוְא יָנוּעוּ הַנָּעִיםבִּתְנוּעוֹת הָאַהֲבָהכָּל אֲשֶׁר יִתֵּן זַרְעוֹ כָּעֵת יִתֵּן לְבַטָּלָהמִפְּנֵי יָפְיֵךְ אַתְּ נָסָההַנַּרְקִיס וְהָרִמּוֹןצְחוֹקֵי דְּגָנֵךְכָּל תְּנוּבָתֵךְ שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ לַעֲצֹראֶת הַכְּאֵב בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנֵךְ.
לובינסקי אינה מגבילה את כתיבתה החזיונית לעיסוק באמהותה והאם הגדולה. כל שירי הספר מאופיינים בטון חזיוני-מיתי נדיר בעוצמתו. ראו לדוגמא את שיר האהבה הזה (עמ׳ 21), משירי האהבה היפים שקראתי מזה זמן רב. אם בספרה הקודם נפרדה לובינסקי מעל היסוד הגברי, כאן לפנינו חיבור מחודש, טרנספורמטיבי ומפרה לאותו הייסוד עצמו.
הָאִישׁ הַיָּפֶה מִן הָעֲמָקִיםוְדַוְקָא כְּשֶׁהַשָּׁבוּעוֹת הִמְלִיחוּ זֶה אֶת זֶההוּא בָּאחִבֵּר אֶת הַיָּמִים בְּשַׁרְשֶׁרֶתאָחוֹת שֶׁמֶשׁ נִגֶּרֶת גָּבוֹהַּ מִבַּעַד הָרִיםאִכְלִי אֶת הָאוֹראָמַר הָאִישׁ שֶׁנָּשָׂא אֶת הָאֹרֶזבַּחֲרִיצִים שֶׁל עֵינָיו –רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁהִפְשִׁיל אֶת עוֹרוֹ הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ חֻלְצָהכַּף יָדוֹ הַחוּמָה נִפְתְּחָה לְחִיּוּךְ –וּבְאֶמְצַע בִּטְנוֹ נִפְעֲרָה מְעָרָהיָמִים שְׁלֵמִים יָשַׁב הָאִישׁ הַיָּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ לֵילוֹתמְלַטֵּף אֶת הַזְּמַןשְׂעָרוֹ הַשָּׁחֹר נִמְלָא בְּצַבִּיםזֶה לִבִּי – הוּא אָמַרוְהוֹשִׁיטאֶצְבְּעוֹת עֲנָפִיםהִשְׂתָּרַגְתְּ אֶל גִּזְעוֹוּבָלַעְתְּ מִישׁוֹרִיםזֶה לִבֵּךְ – הוּא אָמַרוְהִבִּיט לְתוֹכֵךְוְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ קִנֵּי נְשָׁרִים,וְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ קַרְחוֹנִים וְצוּקִים,וְהוֹצִיא זִכְרוֹנוֹת וּמֻרְסוֹת וּפְצָעִים.
מקורות
פרל, ג' (4 בדצמבר 2014). מקיאה פרפרים – קריאה בספר 'בלי ברית, בלי מילה' מאת דנה לובינסקי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3225
Neumann, E. (1963). The Great Mother: An Analysis of the Archetype. Princeton: Princeton University Press, Bollingen Series.
