התעוררות - הזמן בו התגלה טבעה האמיתי של התודעה
עדי מאנע
סיפור בודהיסטי מספר על אדם שביצע פשע נתעב והמלך דן אותו למוות. משפחתו של האיש פנתה בתחנונים למלך וביקשה שלא יהרגו. "הוא המפרנס היחיד של כולנו ואתה גוזר גזר דין מוות גם עלינו", אמרו למלך. המלך חכך בדעתו ולבסוף החליט: "בכיכר השוק נערך היום קרנבל גדול ועל הבמה הראשית תופיע הרקדנית היפה ביותר בהודו. אם האיש יצליח לחצות את כל השוק עם כוס שמן בידו ולא ישפוך ממנה אפילו טיפה אחת, אחון אותו. ולא, חייל שילך אחריו עם חרב שלופה יערוף את ראשו".
באותו היום חצה האיש את השוק עם כוס השמן ולא שפך אפילו טיפה אחת, והמלך חנן אותו.
ב-7 באוקטובר השתנתה המציאות המוכרת לנו. החשיפה לעוצמות הרוע והסבל עוררה טלטלה עזה. בין אם חווינו את האירועים ישירות ובין אם באופן עקיף, דרך סיפורים ומדיה, נראה שהחוויה הקולקטיבית הייתה שהאירועים היו מחוץ לגבולות האפשר ולמה שניתן לתפוס. הם חרגו מעבר למה שנראה אפשרי לנו כפרטים וכקולקטיב, ומעבר ליכולת האנושית והקולקטיבית להכיל ולהתמודד.
בתקופה זו נחשפתי, כמו מטפלים ומטפלות רבים לסיפוריהם של אלו שהמוות נשף בעורפם. שורדי המסיבות והיישובים אליהם הגיעו המחבלים או שהיה סיכון ממשי לחדירתם. ההתארגנות המהירה של ארגונים שונים אפשרה זמינות וחיבור מהיר ופשוט בין אלפי האנשים שהיו זקוקים לאוזן קשבת ובין מי שהתנדבו לסייע להם. חיבור מיידי זה איפשר לנו, המטפלים, לשמוע את סיפוריהם של מגוון רחב של אנשים, בסמוך לאירוע האקוטי. מפגש זה היה עוצמתי ויוצא דופן. כמו רבים מהמטפלים שליוו את האנשים בתקופה זו, גם אני נתקלתי בסיפורי גבורה מדהימים. סיפורים על הרחבת גבולות היכולת הגופנית של אנשים שמצאו עצמם באופן פתאומי באירוע מתמשך הדורש יכולות גופניות שהם לא חשבו שיש להם, כמו שורדת הנובה העדינה שהגיעה למסיבה עם נעלי עקב ומצאה עצמה רצה במשך שעות יחפה על אדמת קוצים; הילדים המפונקים שלא יכולים לדחות סיפוקים, שמצאו עצמם בממ"ד, דוחים במשך שעות תחושות רעב וצמא; הבחור עם הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות שהתחבא במשך שעות בלי לזוז; או הנער שהתחבא במיגונית והתחזה למת כאשר ברגלו קליע רובה. כל אלו, ועוד סיפורים רבים אחרים, מדגימים את היכולת האנושית המופלאה בה הצורך בהישרדות למול סכנת המוות הרחיבה את גבולות היכולת הפיזית והנפשית. יכולת שאיננו מודעים לה ולא הכרנו אותה בעצמנו בשום מצב אחר. תופעה זו ידועה ונחקרה במחקרים הבוחנים דפוסי התמודדות עם אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי1 (Bonanno, 2004; ואן דר קולק, 2021). עם זאת, עיקר הספרות עוסקת בתופעות של הרחבת גבולות היכולת הפיזית במהלך אירוע בעל פוטנציאל טראומטי ולא בהרחבת גבולות התודעה. סיבה לכך עשויה להיות נעוצה בעובדה שזו התגובה השכיחה, או מכיוון שאת הרחבת גבולות היכולת הפיזית קל יותר להעריך, למדוד ולכמת. למשל, כמה שעות הייתם בממ"ד בלי לאכול ולשתות? מה המרחק שעברת בריצה? דבר שמקל על אנשים לתאר ולדווח על תופעות אלו, וגם לנו, כמטפלים, קל להסביר ולנרמל תופעות אלו. למשל, לייחס אותן לדפוסי התנהגות הישרדותית במצב דחק קיצוני, ולתגובת fight-flight-freeze. לעומת זאת, על הרחבת הגבולות בתחום הרוחני-נפשי-רגשי-תודעתי קשה יותר לדבר. מיעוט מחקר והשיח בתחום מקשה על המטופלים למצוא מילים לתיאור החוויה, ומקשה על המטפלים לסייע להבין ולנרמל תופעות אלו ולמצוא דרכי טיפול מתאימות. בנוסף, פעמים רבות חוויות אלו מקבלות בדיעבד פירוש שלילי כגון הכחשה, ניתוק והימנעות. נראה כי כתוצאה מכך קשה לשלב את החוויות הללו לנרטיב קוהרנטי של האירוע והן הופכות לבלתי מדוברות ובלתי מובנות.
במאמר זה אתמקד בתופעת הרחבת הגבולות בתחום הנפשי-תודעתי ואנסה להציג תובנות והגיגים ראשוניים, אותם יש לבחון במחקר המשך. ראשית, אבחין בין שני סוגים של חוויות: חוויות הקשורות לתחום הדתי-אמוני וחוויות שאינן קשורות לאמונה דתית כלשהי. חוויות הרחבת גבולות בתחום הדתי-אמוני מתוארות בספרות הנרחבת העוסקת בחוויות דתיות ומיסטיות כחוויות של הארה, התגלות או תחושת נוכחות של כוח עליון. ואכן, עדויות ודיווחים רבים של ניצולי ה-7 לאוקטובר מתארים את כוחה של התפילה, האמונה, והמפגש עם דמויות וישויות שמיימיות שהעניקו להם כוחות התמודדות, ביטחון ושקט נפשי אל מול האימה והתופת.
למרות חשיבותה של החוויה הדתית-אמונית, במאמר זה אתמקד בחוויות של הרחבת גבולות התודעה, שאינן קשורות לאמונה דתית כלשהי. שתי סיבות מרכזיות לכך, האחת היא שכחילונית המתרגלת במשך שנים רבות מדיטציית ויפאסנה (לקריאה נוספת, ראו) אני מרגישה שיש לי יותר ידע ויכולת להבין תופעות הקשורות להרחבת התודעה שאינה קשורה לחוויה דתית. סיבה נוספת היא שחוויות של הרחבת התודעה שאינן קשורות לחוויה דתית יוצרות לעיתים בלבול מאחר וקשה יותר למצוא להן מסגרת התייחסות והסבר, בעוד שלחוויות דתיות קל יותר למצוא הסבר בהקשר הדתי (התערבות אלוהית וקוסמית, גורל וכו').
אז מה קורה לנו במהלך אירוע בעל פוטנציאל טראומטי?
באופן שוטף, המידע החושי על העולם החיצוני והפנימי, מגיע למוח מאיברי החישה. כל אחד מאיברי החישה אחראי על קליטה של סוג מסוים של גירוי מהעולם החיצוני (העין קולטת צורות, צבעים ואור; האוזן קולטת קולות, צלילים ורעשים; האף קולט ריחות; הלשון קולטת טעמים; הגוף קולט תחושות של מגע, לחץ, טמפרטורה וכאב; והתודעה, אשר נחשבת לאיבר חישה שמתקשר עם אובייקטים מנטליים פנימיים, מאפשרת חישה של מחשבות, רעיונות וזיכרונות).
המידע מאיברי החישה מגיע לתלמוס המעבד את המידע לחוויה לכידה ומפרש "זה מה שקורה לי". מכאן יש שני מסלולים אפשריים להמשך עיבוד המידע (LeDoux, 2000). במצב בעל פוטנציאל טראומטי השימוש ב"דרך הקצרה" שכיח יותר. ה"דרך הקצרה" מתייחסת לתהליך מהיר וראשוני שבו גירויים מהסביבה מועברים ישירות מהתלמוס לאמיגדלה, מבלי לעבור קודם דרך הקורטקס. זהו מנגנון הישרדותי שנועד לאפשר תגובה מיידית לאיומים פוטנציאליים. האמיגדלה מפעילה במהירות את ההיפותלמוס, שגורם להפעלת מערכת העצבים האוטונומית, שחרור הורמוני דחק כגון קורטיזול ואדרנלין ודחפים עצביים, עלייה בלחץ דם, קצב לב וצריכת חמצן והפחתה משמעותית של פעילות מוחית באיזורים שונים בהמיספרה השמאלית האחראים על הדיבור והחשיבה הסדרתית והאנליטית. המערכת הגופנית והנפשית נדרכת לקראת פעולה, או לקפיאה בהתמוטטות וכך מתאפשרת תגובה מהירה, אך פחות מדויקת, לאיומים פוטנציאליים. לעומת זאת, ה"דרך הארוכה" מתייחסת לתהליך מורכב יותר שבו המידע מאיברי החישה מועבר מהתלמוס לקורטקס הסנסורי או לקורטקס הפרה-פרונטלי (הקורטקס הקדמי), שם הוא מעובד בצורה מודעת יותר לפני העברתו לאמיגדלה ולהיפותלמוס. מה שמאפשר עיבוד מדויק יותר, תוך שילוב חשיבה רציונלית בקבלת ההחלטות ושליטה בתגובות האוטומטיות ובתחושות הגופניות. שני המסלולים פועלים יחד כדי לאפשר תגובות מותאמות למצבים שונים, כאשר הראשון מתאים למצבים של סכנה מיידית והשני מתאים למצבים שבהם יש צורך בהערכה ובשיפוט מדויק יותר. כאשר האירוע בעל הפוטנציאל הטראומטי מתמשך, הגוף וה- mind לומדים להסתגל לכל מיני גירויים ומצבים, גם למצבי קיצון (ואן דר קולק, 2021). למשל, יש ביכולתנו לווסת את הפיזיולוגיה שלנו, ובכלל זה חלק מפעולות הגוף והמוח שמכונות לא רצוניות, באמצעות פעולות בסיסיות כגון נשימה, תנועה ומגע. דוגמה לכך, שעשויה להיות מוכרת לרבים מאיתנו, היא מצב בו פעילות שבתחילה גורמות לנו אי נוחות וסערת רגשות (למשל אימון כושר, ריצה ממושכת, ספורט אתגרי, טרק), יכולה להפוך למהנה ביותר. אנשים שדוחפים את גופם "עד לקצה" מדווחים על כך שהם חווים רווחה נפשית והתרוממות רוח. חוויית תחושות ורגשות בעוצמה גבוהה מאפשרת גם שחרור חומרים מרגיעים דמויי מורפין (כגון סרוטונין) הנוצרים במוח ומאפשרים הסתגלות הדרגתית גם למצבים בעלי פוטנציאל טראומטי. ואן דר קולק (2021) מציין כי בנוסף לתגובת הסטרס, השכיחה במצבי איום, קיימת עוד תגובה אפשרית, שקשה יותר למדוד אותה בסריקות מוחיות. הוא תיאר תגובה זו כהכחשה: מצב בו הגוף רושם את האיום, אותות ההתראה אינם פוסקים, הורמוני הדחק ממשיכים לשלוח מסרים לשרירים אך הנפש המודעת ממשיכה כאילו דבר לא אירע ולומדת להתעלם ממסרים אלו. לטענתו ההסבר הנוירולוגי לחוויה זו עדיין חסר וחשוב לתת לה הסבר גם מעולמות ידע אחרים.
חוויית התעוררות
חוויות של הרחבת גבולות התודעה נחקרו בעיקר כחוויות אקסטזה והתעלות לרמות גבוהות יותר של צרכים פסיכולוגיים ורוחניים, כמו אהבה, שייכות, הכרה ומימוש עצמי. למשל, מאסלו (Maslow, 1964). חקר "חוויות השיא" בהן האדם מצליח להיות ב"כאן ועכשיו" באופן מלא, תוך מודעות מלאה ואיבוד תחושת זמן, המלווה בתחושת משמעות עמוקה, שלמות ואחדות עם היקום. חוויות אלו נחוות במצבים כגון יצירה, מדיטציה, התבוננות בטבע ופעילות גופנית.
טיילור ואגטו-סזבו (Taylor & Egeto-Szabo, 2017) מצאו כי חוויות בעלות מאפיינים דומים עשויות להיחוות גם במצבי לחץ קיצוניים. הם כינו חוויה זו בשם "חוויית התעוררות" (Awakening experience). למרות שחוויה זו היא זמנית ויכולה להתרחש גם מספר רגעים, זו חוויה עוצמתית ומשמעותית התורמת במידה רבה לצמיחה פוסט טראומטית. במחקרם מצאו מספר מאפיינים שכיחים של חוויות אלו (לא כולם מופיעים יחד באותו אירוע): התחדדות המודעות לתחושות, ערנות ריכוז וקשב; יכולת וויסות רגשי ותחושת שקט פנימי (כאילו הפטפטת הרגילה של המחשבה האטה או השתתקה); תחושה של התבהרות - הבנה מעמיקה יותר ומודעות למציאות שבדרך כלל נסתרת; שינוי בתפיסת הזמן; רגשות חיוביים (כולל תחושת התרוממות רוח או רוגע, היעדר תחושת פחד וחרדה); תחושת חיבור, אהבה וחמלה כלפי בני אדם אחרים, הטבע, או היקום. במחקר בו ראיינו 161 נבדקים שדיווחו על חוויות התעוררות, הם מצאו כי כשליש מהמרואיינים חוו חוויות אלו במצבים קיצוניים של לחץ וסכנה קיומית. מצבים קיצונים אלו תרמו להופעת חוויית "התעוררות" בעיקר אצל מי שהצליחו לקבל את המציאות כפי שהיא והיו נכונים לשחרר ("let go"). לטענתם, במצבי לחץ קיצוניים עשויה להתרחש דקונסטרוקציה של מבנים ותהליכים פסיכולוגיים נורמליים. בעוד שברוב המקרים, הדבר עלול להגביר את תחושת המצוקה, במקרים מסוימים תהיה לכך השפעה חיובית, שתגרום לדה-אוטומטיזציה של התפיסה, והתעלות מעל אופני הקוגניציה המוכרים.
במאמר זה אתבסס על המושג "חווית התעוררות" בקונטקסט של אירוע בעל פוטנציאל טראומטי. בקונטקסט זה סביר שהחוויה לא תתאפיין בתחושות של התרוממות רוח ורגשות חיוביים, ולכן אעדיף לתאר אותה כחוויה של הרחבת גבולות התודעה: מצב זמני וחולף של גילוי יכולות נפשיות-תודעתיות לא מוכרות, במהלך אירוע בעל פוטנציאל טראומטי. מצב שיש לו תרומה משמעותית לתהליך הצמיחה הפוסט טראומטית. מאחר והספרות המחקרית הקיימת בתחום לא מספקת, אני רוצה להציע לבחון חוויות אלו באמצעות ידע שנאסף ותועד במשך מאות שנים, על ידי מאות אלפי אנשים שהקדישו את חייהם לחקר השאלה - מהם התנאים המאפשרים את הרחבת התודעה?
שהייה ממושכת במחבוא ומדיטציה
אחד המאפיינים הייחודיים של ההתמודדות עם האירועים הקשים בשבעה באוקטובר היה ההכרח לשהות במשך זמן ממושך, בשקט מוחלט, במצב של ערנות, מודעות וקשב מלאים לכל גירוי, בשטח מצומצם (בממ"ד או במחבוא אחר) ובהבנה מלאה שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון. על מנת להצליח להישאר במצב זה לאורך זמן היה הכרח לווסת את הגוף ואת ה- mind. כלומר להרגיע את אי-השקט המוטורי ואת עוצמת הרגשות וקצב המחשבות. ניתן לראות הקבלה בין התהליכים המתרחשים במצב זה לבין תהליכים המתרחשים בעת מדיטציה, בה האדם יושב שקט, ערני, קשוב ומודע להשתנות ולזמניות התהליכים הגופניים והנפשיים. קיים כמובן הבדל מהותי בין שני המצבים. בתרגול המדיטציה המוות אינו נושף בעורפך והמודעות למוות בדרך כלל אינה מוחשית ונוכחת כפי שקורה בזמן אירוע בעל פוטנציאל טראומטי. עם זאת, יתכן כי דווקא הבדל זה עשוי לקדם תהליכי הרחבת גבולות התודעה, המתרחשים בדרך כלל רק במצבים של מדיטציה עמוקה ובקרב מודטים מנוסים.
על מנת שתתאפשר בסיטואציה של אירוע בעל פוטנציאל טראומטי חוויית "התעוררות" והרחבת גבולות התודעה, אני מציעה לבחון שלושה תנאים בסיסיים ל"גילוי טבעה האמיתי של התודעה", שתוארו באופן מפורט בפילוסופיה הבודהיסטית:
מודעות ואיזון
הרחבת גבולות התודעה וחוויית ה"התעוררות" כוללת התחדדות התפיסה החושית, הקשב ותחושת האיזון והשקט הפנימי. מחקרים רבים בשלושת העשורים האחרונים מראים את תרומת יכולת ההתבוננות והמודעות לתחושות הגוף ולמחשבות, להרגעת מערכת העצבים הסימפתטית ולתחושת איזון. מודעות לתחושות ואיזון נפשי מהווים שני מרכיבים מרכזיים בתרגול הויפאסנה והמיינדפולנס ובפילוסופיה הבודהיסטית. המודעות לתחושות מתייחסת להתבוננות בתשומת לב עמוקה לכל תחושה שמתעוררת עקב מגע של החושים עם העולם החיצוני (מראות, קולות, ריחות, טעמים, תחושות גוף) והפנימי (מחשבות, רעיונות וזיכרונות). האיזון הנפשי מתחזק בעקבות התבוננות בתחושות אלו בצורה ניטרלית, ללא שיפוט, הזדהות או היאחזות, מה שמאפשר הבנה של הטבע הזמני של התחושות. הבנה מעמיקה שכל תחושה עולה, מתקיימת לזמן קצר ונעלמת. הבנה זו מחזקת את תחושת האיזון והשקט הפנימי ואת היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא והמודעות לחוויית ההווה.
דוגמה לחוויה של חוסר הזדהות והיאחזות במחשבה מתוארת על ידי ענת (שם בדוי) ששהתה בממ"ד עם משפחתה כאשר סביבם קולות ירי בלתי פוסקים. היא מספרת על היציאה שלה מהממ"ד וההליכה למטבח להביא אוכל ומים. היא זוכרת שהסתכלה על חלון המטבח שהיה כולו אדום ועברה בראשה המחשבה - מה קורה שם? באופן מודע היא לא נתנה מקום למחשבה זו והתמקדה בפעולת הבאת המים והאוכל לממ"ד. ענת מתארת למעשה חוויה של "מחשבה ללא חושב", כאשר תשומת הלב הנודדת מוחזרת באופן אקטיבי לאובייקט מסוים (למשל לנשימה, לפעולה, או לסריקת תחושות הגוף). מה שמאפשר למחשבה להופיע ולהיעלם, בלי להיאחז בה ולהמשיך לפתח אותה.
חשוב להדגיש כי מודעות מוגברת לתחושות ותחושת איזון במהלך אירוע בעל פוטנציאל טראומטי אינה שמורה רק לאנשים בעלי יכולות טובות של קשב וריכוז או למתרגלי מדיטציה. סיפורו של דניאל (שם בדוי) שהיה במסיבת הנובה, מדגים זאת. הוא מדווח שאובחן בגיל צעיר כבעל הפרעות קשב וריכוז עם היפראקטיביות "יש לי בעיות קשב וריכוז מאז שאני זוכר את עצמי. לא מסוגל לשבת שניה בלי לזוז. תמיד המורים היו משתגעים ממני. לא הייתי מסוגל לשבת בכיתה". במהלך הבריחה מהמחבלים הוא משתף "מצאתי סדק בקרקע ופשוט דחסתי את עצמי לשם. לא זזתי מלא זמן. לא יודע איך. פשוט שכבתי בשקט, מכווץ ומאוד דרוך וממוקד. שמעתי כל עלה שזז". שי (שם בדוי), שגם הוא אובחן כבעל הפרעות קשב וריכוז קשות ואף נשר מהלימודים בשל קשיים אלו, מתאר חוויה דומה כאשר ישב, שקט, מודע ודרוך, והחזיק את דלת הממ"ד במשך שעות רבות.
התנאים הבאים מבוססים על עיקרי הפילוסופיה הבודהיסטית, כפי שנוסחו בארבע האמיתות הנאצלות שלימד הבודהה (Rahula, 1959).
קבלת עובדת הסבל
האמת הנאצלת הראשונה הינה קבלת עובדת הסבל. מודעות למוות, לזמניות ולקבלה והבנה מעמיקה של קיום הסבל כחלק בלתי נמנע מהקיום. הבנה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. במהלך המדיטציה מתפתחת יכולת התבוננות בסוגים השונים של הסבל: סבל גופני ונפשי, סבל הנובע משינויים וסבל הנובע מהידיעה שהכל זמני ובן חלוף. קבלת חוסר השלמות המובנה בקיום עצמו – העובדה שכל הדברים נוטים להשתנות ולהתפרק, ולא ניתן למצוא בהם סיפוק תמידי. הבנה זו אינה הבנה פילוסופית אלא הבנה המבוססת על החוויה האישית. כך למשל, הצורך לשבת במשך זמן רב תוך התבוננות בתחושות הגוף מציף חוויה עוצמתית של סבל - כאבי גוף ונפש. היכולת להתבונן בהם ולהבין באופן חווייתי את חוסר השלמות של הגוף והנפש, מהווה חלק מההבנה המעמיקה והקבלה של הסבל.
למרות שבכל התיאורים של ניצולי השבעה באוקטובר מופיעה החוויה של מודעות ברורה לעובדת המוות והסוף המתקרב, חוויה זו אינה מספקת על מנת לחוות תחושת איזון, מאחר ולעיתים קרובות מודעות למוות גורמת לניסיון להיאחז בחיים. למשל, טל (שם בדוי) מספר "חשבתי לעצמי, מה, זהו? זה לא יכול להיות. אני רוצה שיהיה עוד. יש לי ייעוד בחיים. יש עוד מלא דברים שאני רוצה לעשות. אני לא יכול לתת לאבא שלי לקבור אותי". בניגוד לכך, מצב של הרחבת גבולות התודעה הינו מצב בו המודעות לסבל ולמוות מובילה לקבלה ולהשלמה. כפי שמספרת תמי (שם בדוי) שכשהבינה שהמחבלים נמצאים בקיבוץ "פשוט ישבתי על המיטה בממ"ד והבנתי שזהו. זה נגמר. אני הולכת למות. זה לא היה פחד. זאת הייתה פשוט וודאות כזאת וקבלה. היה בי שקט כזה. שזהו. זה הסוף".
שחרור ההשתוקקות והסלידה
האמת הנאצלת השנייה היא בדבר מקור הסבל: השתוקקות והיאחזות גורמות לסבל. שחרור ההשתוקקות וההיאחזות מאפשר להשתחרר מהסבל. השתוקקות מתעוררת כאשר אנו חווים תחושות נעימות בעקבות גרייה פנימית או חיצונית. למשל, גירויים חומריים, תחושת כוח, מחשבות ודמיונות. השתוקקות יוצרת מעגל אינסופי של התמכרות, כיוון שכאשר אנו משיגים את מה שאנו חושקים בו, אנו מיד משתוקקים למשהו נוסף ומפחדים לאבד את מה שיש לנו. לפיכך, לפי הפילוסופיה הבודהיסטית, רק כאשר משחררים את ההשתוקקות וההיאחזות, מגיעים למצב של שלווה פנימית וחירות מהסבל.
התבוננות בתחושות במהלך תרגול המדיטציה מאפשרת לפתח מודעות והבנה עמוקה לפעולות הנפשיות של סלידה והשתוקקות המתעוררות בעקבות חוויית תחושות נעימות ולא נעימות. כאשר אנו חווים תחושה לא נעימה מתעוררת תחושת סלידה ודחייה. אנו רוצים להתרחק מכל מה שנתפס כבלתי נעים ומרגישים מגוון רגשות של כעס, פחד, תסכול ושנאה, כאשר התחושות השליליות נמשכות. למשל, כעס ותסכול במהלך המדיטציה, עשויים להתעורר בעקבות הדרישה לשבת זמן רב ובשל תחושות לא נעימות של כאב גופני ושעמום. לעומת זאת, כאשר אנו חווים תחושות נעימות מתעוררת תשוקה וחמדנות בעקבות הרצון לשמר את מה שנתפס כנעים ולהשיג ממנו עוד ועוד. מאחר וכל דבר הוא זמני, כשרצון זה לא מתממש מתעוררים רגשות של כאב, עצב, ייאוש ואובדן. כך למשל, במהלך מדיטציה חווים תחושות נעימות גופניות וחוויית שלווה ורוגע. ההשתוקקות להמשיך ולחוות את התחושות הנעימות עוד ועוד גורמת לסבל מאחר והתחושות הללו זמניות. היכולת ההולכת ומתפתחת להתבונן בתחושות ובתהליכים נפשיים אלו, מאפשרת בהדרגה לשחרר את ההיאחזות וההזדהות עם התחושות ולהבין את טבען הארעי.
הישיבה הממושכת בממ"ד או במחבוא זימנה תחושות לא נעימות עוצמתיות, ברמה גופנית ונפשית, כתוצאה מגירויים אברסיביים. כמו מחסור באוכל ומים, ריחות לא נעימים, מחנק וצפיפות, מחשבות ודמיוניות מאיימים. למרות זאת, בתיאורים רבים של אנשים ששהו שעות רבות בממ"ד או במחבוא עולה כי דווקא בשעה קשה זו התגלו תגובות שונות מהדפוס הרגיל שבו מגיבים לתחושות לא נעימות. למשל, הורים שמספרים "בדרך כלל הילדים שלנו כל הזמן רבים. לא מסוגלים להיות אחד ליד השני באוטו בלי ללכת מכות, להציק ולהעליב. בממ"ד הסתרתי אותם בארון והם נשארו שם מחובקים ושקטים". ניתן לפרש התנהגות זאת כמשקפת הרחבת גבולות התודעה. היכולת להרגיע ולהחליש את עוצמת הפעולה הנפשית של השתוקקות וסלידה. הילדים היו צריכים לעכב את השפעתה של תחושת הסלידה המתעוררת בעקבות תחושות לא נעימות ואברסיביות ואת סערת הרגשות השליליים המתעוררת בעקבותיהן. הם היו צריכים גם לעכב את השפעתה של תחושת ההשתוקקות לתחושות נעימות (בא לי להיות במקום אחר, היום יום שבת ובא לי שנלך כמו בכל פעם לגן שעשועים, בא לי לאכול ולשתות. בא לי לחיות). וויסות הפעולות הנפשיות של השתוקקות וסלידה במשך שעות מבלי לתת לקולות ולתחושות העוצמתיים הללו לנהל את התגובות, מצריכה כוחות נפש שההורים והילדים לא ידעו על קיומם קודם לכן ולכן ניתן לתאר חוויה זו כהרחבת גבולות התודעה.
המאבק על הזיכרון
לאחר שהאירוע בעל הפוטנציאל הטראומטי מסתיים, מתחיל המאבק החשוב על זיכרון האירוע.
זהו מאבק לא פשוט מכיוון שחוויית הרחבת גבולות התודעה הינה תמיד חוויה זמנית, המופיעה בסמוך לחוויות קשות וטראומטיות אחרות מהאירוע. ממחקרים קודמים עולה כי חוויה טראומטית עשויה לשנות באופן מהותי את התפיסה העצמית ולהוביל למצוקה נפשית, פיתוח תחושות של ניתוק מהעצמי והסביבה, אובדן שליטה ותגובות פוסט-טראומטיות מציפות. תחושות אלו עלולות להביא לתחושות של חוסר ערך עצמי, אשמה ובושה, אשר עשויות לגרום לנסיגה חברתית ולקשיים בבניית קשרים בין-אישיים. מאידך, חוויות שיא ו"התעוררות" תוארו אף הן כחוויות עוצמתית שעשויות להיות מנוף לצמיחה פוסט טראומטית, לשינוי משמעותי בתפיסת העולם, בתפיסה העצמית, בערכים ובחיזוק תחושת המשמעות. במקרים בהם שתי החוויות העוצמתיות הללו מופיעות יחד, נשאלת השאלה כיצד האנשים זוכרים את האירוע?
אנו יודעים כי במקרים של טראומה או מתח קיצוני, המידע הקשור לאירוע עשוי לא להיות מעובד בצורה תקינה. במקום להשתלב בזיכרון הכולל, המידע נשמר בצורתו הראשונית, ולעיתים באופן מנותק מהקשריו הרגשיים והקוגניטיביים הרגילים. המידע הלא מעובד נשמר במוח בצורה נוקשה ולא אינטגרטיבית, מה שעלול לגרום ל"זיכרונות קפואים". זיכרונות אלו יכולים להיות מופעלים על ידי טריגרים שונים בסביבה, מה שגורם לאדם לחוות מחדש את הטראומה בצורה לא פרופורציונלית למציאות הנוכחית ולהוביל להופעתם של תסמינים פוסט-טראומטיים, כגון פלאשבקים, סיוטים, חרדה, ותחושות גופניות הקשורות לאירוע. מהמקרים בהם טיפלתי עולה כי קושי דומה בתהליך העיבוד מופיע גם לגבי חוויית הרחבת גבולות התודעה.
הפסד במאבק על הזיכרון
במפגשים שהיו לי עם שורדי השבעה באוקטובר בדקתי את השאלה - איך הצלחת? מה קרה בנפש ובגוף בשעות ארוכות אלו של מלחמה בשדים הפנימיים? מעניין שרוב האנשים לא יודעים להסביר. ככל שהזמן חלף מהאירוע כך ה"רגעים הנוצצים" או ה"תוצאות הייחודיות" Sparkling moments/Unique outcomes, (White & Epsteine, 1990) של הרחבת גבולות התודעה, הפכו לפחות ברורים. יתכן שהסיבה לכך קשורה לאופי של חוויית הרחבת גבולות התודעה - הממוקדת בחוויות ב"כאן ועכשיו" בלי מחשבות היוצרות סיפור על החוויה הנחווית. מה שנותר חקוק בזיכרון הוא רסיסי חוויות ללא רצף (למשל, אני מחזיק את הדלת ושקט לי בראש) בצד הזיכרונות הטראומטיים מהאירוע - רגשות שליליים עוצמתיים, כמו פחד, בדידות, נטישה, דאגה; תחושות גופניות קשות כמו רעב, לחץ, כאב; והתבניות השליליות שדרכן אנו נוטים לחשוב על עצמנו, למשל "אני לבד", "אני חסרת אונים", "אני בסכנה", "אני לא בסדר". תופעה זו תוארה גם על ידי ווייט ואפשטיין (White & Epsteine, 1990) שמצאו כי ככל שהנרטיב הדומיננטי דרכו אנשים תופסים את האירוע הוא נרטיב רווי בבעיה, כך מתחזקת הנטייה להתעלם מאירועים בלתי צפויים שאינם תואמים את הנרטיב הזה.
מצאתי שלוש אסטרטגיות מרכזיות המובילות להפסד במאבק על הזיכרון. האחת, מבוססת על הנטייה לפרש חוויות דרך הסכמות הקוגניטיביות והנרטיבים הקיימים. כך חוויות של הרחבת גבולות התודעה עשויות לקבל פירוש בדיעבד דרך סכמות ונרטיבים דומיננטיים. למשל, חוויית המודעות לתחושות והוויסות העצמי עשויה להתפרש דרך הסכמה "אני לא בסדר" כהתנהלות אגואיסטית (הייתי ממוקדת בעצמי ולא עזרתי/פעלתי): "למה לא הסתכלתי בטלפון ולא ראיתי את ההודעות האחרונות של החברה שלי"?, "למה לא התייחסתי יותר לילדים?", "למה לא נלחמתי?". בעקבות שימוש באסטרטגיה זו, חוויית הרחבת גבולות התודעה הופכת מנקודת אור וחוזק, לאירוע המעצים את הנרטיב השלילי והלא יעיל.
האסטרטגיה השנייה מאפשרת את צמצום הפער בין האירוע הבלתי צפוי של הרחבת גבולות התודעה לבין הנרטיב הדומיננטי, באמצעות המעטת חשיבות החוויה של הרחבת גבולות התודעה. למשל, אמירות כגון "מעצבן אותי שאנשים אומרים לי שאני גיבורה. כל אחד אחר היה עושה אותו דבר במצב הזה", "הגבתי ככה כי הייתי במצב הישרדותי". אסטרטגיה זו למעשה מביאה להתעלמות מהחוויה של הרחבת גבולות התודעה ו"מחיקתה" מהנרטיב שדרכו מתארים את האירוע. עם זאת, ניסיונות המחיקה וההתעלמות אינם יעילים מאחר והזיכרונות של חוויית הרחבת גבולות התודעה נשארים ברורים וחודרניים.
אסטרטגיה נוספת היא דווקא היאחזות בחוויה של הרחבת גבולות התודעה והשתוקקות לחזור ולחוות את תחושת השקט, המיקוד והיעדר הפחד שנחוו במהלך האירוע. עם זאת, גם אסטרטגיה זו היא לא יעילה משום שההבנה הכואבת שחוויה זו הייתה זמנית ולא חזרה מאז, מעצימה את החרדה מפני הבאות. למשל, "אני מפחדת שעכשיו כבר אין לנו כוחות כמו שהיו לנו פעם", "אם זה היה קורה עכשיו לא הייתי מצליחה להתמודד ככה".
חוויית הרחבת גבולות התודעה כמנוף לצמיחה פוסט טראומטית
טדסקי ומור (Tedesci & Moore, 2021) נותנים מקום מרכזי לקושי לתפוס ולהבין את שהתרחש בזמן האירוע בעל הפוטנציאל הטראומטי, בתהליך הצמיחה הפוסט-טראומטית. במודל הכרונולוגי שהציעו, השלב הראשון בתהליך הצמיחה הוא שינוי בסכמות הקוגניטיביות ובתפיסה של האדם לגבי עצמו והעולם, וערעור תחושת ההבנה, השליטה ותחושת הביטחון באקראיות של החיים ובתוצאות העתיד. ככל שהערעור גדול יותר והאדם נדרש לבחון מחדש את מערכת אמונות הליבה והנחות הבסיס שלו, כך הסיכוי ליצירת שינוי מהותי גדל. ערעור זה מעורר חוויית דיס-אוריינטציה נפשית המחייבת לנסח ולהרכיב מחדש את הסכמות הקוגניטיביות ומערכת האמונות וההנחות. כחלק מתהליך זה מתעוררת תחושת חרדה ומצוקה רגשית, המביאה למחשבות שליליות חזרתיות (רומינציות) משני סוגים: הסוג הראשון מאופיין בחזרה אוטומטית, לא רצונית, וחזרתית אל האירוע. רומינציות חודרניות אלו הן תגובה טבעית לאירוע דחק, הן מעצימות את המצוקה הרגשית, אולם ברוב המקרים הן מתפוגגות וחולפות עם הזמן. הסוג השני מאופיין בהרהור מכוון ורצוני באירוע, מתוך וויסות רגשי ויכולת הולכת ומתפתחת להתבוננות עצמית, ליציקת משמעות באירוע ובהשלכותיו ולבניה מחודשת של מערכת האמונות והציפיות. המעבר מהסוג הראשון של המחשבות החזרתיות לסוג השני, הוא תנאי להמשך התפתחות הצמיחה הפוסט-טראומטית. למרות שמעבר זה יכול להתרחש גם ללא עזרה מקצועית, תהליך זה יכול להיות מואץ בטיפול המאפשר לחזור לחוויה, לתת לה מילים ומשמעות ולחבר אותה לזיכרונות אחרים.
דוגמה קצרה לתהליך כזה אירעה כארבעה חודשים לאחר אירועי השבעה באוקטובר. ענת שיתפה שהיא כל הזמן עסוקה בשאלה טורדנית שלא נותנת לה מנוח - מה קרה שם בשבעה באוקטובר? מה שעניין אותה זה לא מה שקרה באופן כללי, אלא מה קרה ברחוב שלה. מתחת לבית שלה. הזיכרון שנקשר לשאלה זו היה החוויה שתוארה בקצרה קודם, בה היא הצליחה שלא להיאחז במחשבה - מה קורה שם בחוץ? בעוד היא מתבוננת על החלון האדום (בו השתקפו הלהבות של הבתים השרופים בחוץ) ומיקדה את תשומת הלב שלה בהליכה שקטה וקשובה ובפעולת הבאת האוכל והמים לממ"ד. חוויה עוצמתית זו של הרחבת גבולות התודעה, שבזמן האירוע לא ניתנו לה מילים והגדרות, נשתמרה בצורתה הגולמית והחושית (מראה, קול, ריח, תחושת גוף, מחשבה ללא חושב) והתחברה בהמשך לתבנית השלילית "אני חסרת אונים". בכך היא הפכה לזיכרון שלילי ומטריד, למרות שהייתה זו חוויית הצלחה ורגע משמעותי של הרחבת גבולות התודעה והיכרות עם יכולות של אומץ, אחריות, תעוזה ותושייה שלא ידעה על קיומן. היכולת להתבונן שוב בחוויה זו, במסגרת טיפול EMDR, מתוך מקום של מודעות לתחושות, לרגשות ולמחשבות, יחד עם גרייה בילטרלית, פתח אפשרות לתת פירוש מחדש לחוויה ולהתבוננות עליה כעל רגע משמעותי וכמקור לצמיחה פוסט טראומטית, בו התודעה שלה ידעה בדיוק מה צריך לעשות כדי לא להיכנס לסערה וכדי לסייע למשפחתה.
עקרונות ראשוניים לטיפול
מטרת הטיפול מוגדרת כקידום תהליכי צמיחה פוסט טראומטית תחושת חוזק פנימי והערכת יכולת ההתמודדות והביטחון העצמי, כתוצאה מגילוי הכוחות והיכולות שהתגלו במהלך האירוע ואשר האדם לא ידע על קיומם (Tedesci & Moore, 2021). עם זאת, חשוב להבין ולהדגיש בפני המטופל כי תיקוף חוויית הרחבת גבולות התודעה לא מעלים ומבטל את הזיכרונות הקשים של האירוע ואת תחושת המצוקה והערעור הנפשי, אלא מסייע בתהליך הבניית נרטיב מורכב, קוהרנטי ואינטגרטיבי. המצוקה היא מחיר כבד אשר משולם בעבור גילויים חדשים וצמיחה, או כפי שהגדיר זאת אלון (שם בדוי) "כאפה היא גם כואבת וגם מעירה".
התייחסות לחוויות הרחבת גבולות התודעה במסגרת טיפול מחייבת כמה שלבים: א. זיהוי חוויית הרחבת גבולות התודעה. במקרים רבים חוויות אלו לא מתוארות כסיפור הצלחה ויש לאתר באמצעות שאלות סקרניות מצבים בהם התגובה הנפשית הייתה שונה ממה שהאדם היה מצפה שתהיה (למשל, איך הצלחת להישאר מאוזנת? איך את מסבירה שלא הרגשת פחד? איך אתה מסביר את התגובה של הילדים שלך?) ב. איתור אסטרטגיות לא יעילות במאבק על זיכרון האירוע - פרשנות שהופכת את היכולות שהתגלו באירוע לשליליות, מבטלות אותן או מתייחסות אליהן כאל יכולות שנעלמו. ג. תהליך עיבוד הזיכרונות והחוויות של הרחבת גבולות התודעה תוך המשגה מחדש (refraiming), נירמול ומתן פשר ומשמעות כחוויות של הרחבת גבולות התודעה. תהליך זה מאפשר מעבר מהסוג הראשון של המחשבות החזרתיות השליליות והטורדניות לגבי החוויה, לסוג השני של הרהור והבנת החוויה בצורה אחרת. הבנה שהתגובה הרגשית הייתה נכונה, מדויקת ומצילת חיים, כי באירוע זה התגלה טבעה האמיתי של התודעה, כלומר, יכולות אלו קיימות בך, והבנה כי למרות שהתודעה חזרה להיות סוערת, הרי שחווית גילוי טבעה האמיתי של התודעה עשוי להתרחש שוב.
לסיום
נראה שבעקבות אירועי השבעה באוקטובר חווינו כולנו, לפרק זמן קצר, מציאות אחרת. מציאות בה בצד האירועים הקשים והקיצוניים, נחשף גם טבעה האמיתי של התודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית. זמן עוצמתי של התגייסות, אחדות ונתינה, שבו ה"אני" פינה מקום ל"אנחנו" ויכולות שלא ידענו על קיומן התגלו ברמה אישית וחברתית. המסך ירד והמעבר בין מציאות זו למציאות הקשה והמסוכסכת של התקופה הנוכחית הוא מעבר שקשה לגשר עליו. קשה לבנות נרטיב קוהרנטי ואינטגרטיבי שעונה על השאלה - מי אנחנו? המשלב בין מי שאנו היום לבין החוויה של ה"ביחד ננצח" שהייתה זמנית ועוצמתית. קושי זה עשוי לעורר תחושת השתוקקות - ערגה למציאות שהייתה ונעלמה, ערגה המלווה ברגשות של ייאוש, כאב וצער על מה שאבד - ודחייה וסלידה - קושי לקבל את המציאות הנוכחית, ותחושות של כעס ותוקפנות כלפי כל מי ומה שנתפס כגורם למצב הנוכחי וכמחבל ביכולת לחזור למציאות הקודמת.
ואולי ההבנה שהיינו עדים, ולו רק באופן זמני, לטבעה האמיתי של התודעה הקולקטיבית והאישית שלנו, עשויה לעורר בנו סקרנות ואומץ לצאת לדרך ארוכה של חיפוש וגילוי יכולות אלו הטמונות בנו?
בתקופה זו אני נערכת להתחיל מחקר כמותי ואיכותני בנושא חוויות של הרחבת גבולות התודעה. אם נתקלתם.ן בתופעה זו כמטפלים/מטפלות או חוויתם.ן חוויה זו והייתם.ן רוצים/ות לשתף (כמובן תוך שמירה קפדנית על כללי האתיקה) אנא צרו איתי קשר. בנוסף, אם נושא זה מסקרן אתכם.ן והייתם.ן רוצים/רוצות להצטרף לצוות המחקר, אשמח אם תצרו קשר. manna.adi@gmail.com
הערות
- במאמר זה אשתמש במושג "אירוע בעל פוטנציאל טראומטי Potential Traumatic Event" ולא במושג אירוע טראומטי, מתוך הבנה כי מרבית האנשים שעוברים אירועים כאלה מפגינים חוסן לא מפתחים הפרעה (Bonanno, 2004)
מקורות
ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. חיפה: פרדס הוצאה לאור.
Bonanno, G. A. (2004). Loss, Trauma, and Human Resilience: Have We Underestimated the Human Capacity to Thrive After Extremely Aversive Events? American Psychologist, 59(1), 20–28. https://doi.org/10.1037...066X.59.1.20
LeDoux J. E. (2000). Emotion circuits in the brain. Annual review of neuroscience, 23, 155–184. https://doi.org/10.1146...uro.23.1.155
Maslow, A. H. (1994). Religions, values, and peak-experiences. London: Penguin. (Original work published 1964).
Rahula, W. (1959). What the Buddha Taught. Grove Press
Taylor, S. & Egeto-Szabo, K. (2017). Exploring awakening experiences. A study of awakening experiences in terms of their triggers, characteristics, duration and aftereffects. The Journal of Transpersonal Psychology, 49 (1), 45-65.
Tedeschi, R. G., & Moore, B. A. (2021). Posttraumatic growth as an integrative therapeutic philosophy. Journal of Psychotherapy Integration, 31(2), 180–194. https://doi.org/10.1037/int0000250
White, M. and Epston, D. (1990) Narrative Means to Therapeutic Ends. W. W. Norton, New York.
