בהופכי של השיח הפמיניסטי, יש אישה...1
אנה גלמן
פרק מתוך הספר 'פסיכואנליזה מדוברת' מאת אנה גלמן, בהוצאת רסלינג.
משוחררת - חופשיה ל־דעת
האם אפשר לנסות לדבר, לומר טוב יותר את מה שקשור למיניות? אני לא מתכוונת ליחסי מין, אלא למיניות, ובייחוד למיניות האישה. מיניות שהיא תמיד מסתורית, אסורה, שאי אפשר למצוא לה מילים. מיניות שלא מדברת ולא נשמעת - עד שהיא צועקת. וגם אז, כשהיא צועקת וזועקת, היא לעיתים קרובות מזוהה כקורבן. ישנו צורך לומר טוב יותר כדי שנוכל ל־דעת. ל־דעת זה לא ידע, לא מדע, לא ביולוגיה, לא סקסולוגיה ולא סוציולוגיה. בצרפתית Savoir זה לא ידע שאפשר לרכוש. הכוונה היא לידיעה על עצמנו שמתגלה לנו, ידיעה שאם נרצה, נאשר לעצמנו לשמוע ולהשמיע. וזה קורה כשיש שיח אנליטי שהוא לא שיח אדון המקובל על כולם.
ל־דעת לדבר את קול האישה, לא רק כמגדר אלא כאישה, כל אחת כסובייקט הייחודית שהיא.
חשוב שנדע לומר באופן יותר מדויק, מעבר לצעקה הפמיניסטית, כדי שפחות בנות ונשים יפלו בפח. אנסה במהלך ההרצאה להתייחס לממד הייחודי הנשי שהוא מעבר למגדר, אותו ממד שלפעמים מסכן אותה. קשה מאוד לחשוב על מה שלא נאמר, לשאול שאלות על מה שלא מדובר, להתלונן על מה שלא רוצים לדעת. קשה מאוד להשמיע את קול האישה, אישה שהיא לא קורבן, אישה שהיא פ־מינ־ה. התנועה הפמיניסטית קידמה שינויים וזכויות למגדר הנשי, עזרה ועוזרת לנשים לעשות דרך אל שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות, הערכה וביטחון עצמי. חופש בחירה של נשים כולל גם את האישור שהן נותנות לעצמן לחיות את המיניות שהן מרגישות שמתאימה להן, ולהיות יותר שמחות בהווייה הנשית שלהן.
השיח הפמיניסטי התחיל להתפתח כ"שיח היסטרי" ששואל שאלות ומערער על "שיח האדון" הפטריארכלי. במהלך הזמן קיבל השיח הפמיניסטי מעמד של "שיח (ה)אוניברסיטה". לימודי מגדר באוניברסיטה מעמיקים בשיח שמעורר מודעות להבדלים שבין המינים ולזכויות הנשים, מתוך תשומת לב לקיפוח שהחברה הפטריארכלית גרמה למעמד האישה. זהו קול שלוחם למען השוויון כאשר אין שוויון, מדבר על מגדר שמבדיל בין גבר לאישה, וקורא לתת מעמד חברתי וכלכלי לנשים מכוח זכותן החוקית והמוסרית כדי שיקבלו הכרה במקומות עבודה, במוסדות ובפני החוק בבית המשפט. אבל הידע על הפוליטי, ההיסטורי והסוציולוגי אינו מספיק, ולא חוסך את כל הדרך שנשים צריכות לעשות, כל אחת בעצמה, כדי להיות אישה שיודעת לקחת אחריות אל מול הבחירות שלה בכבוד ולא רק בזכות. ההפגנות הצודקות נגד ניצול עיוור של גברים את הנשים כאובייקט מיני, ללא התייחסות אנושית לאישה, לבחורה ולילדה כסובייקט אחר, לא מצליחות למנוע את האלימות, את ההטרדות, את הרצח ואת האונס.
אנחנו חיים באי־נחת בתרבות אלימה, ולא רק נגד נשים. לאישה יש עדיין דרך לעשות. דרך ארוכה כאישה, ולא רק כמגדר, אלא כאישה יודעת. היא צריכה לעשות את הדרך כדי לנכס לעצמה את הגוף כגוף שלה, גוף נפרד, "גוףנושם" עבור עצמה, עם מי שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה. זוהי דרך פנימית־פ/מינית. דרך שאישה שרוצה את חירותה עדיין צריכה לחצות על מנת להיות חופשיה ולא רק משוחררת. זו אחריותה לעשות את הדרך כאישה, כאימא, כאחות וכמחנכת, כדי שיהיה לה גוף, ולא רק גוף שנראה טוב, שמלבישים אותו או חושפים אותו, אלא גוף שהוא שלה, בשביל התענגותה, על אחריותה. זו אחריותה להשמיע את קולה הפנימי, המסתורי, בשבילה ובשביל נשים אחרות - לומר טוב, כאישה שהיא לא "נגד" הגברים הכוחניים והמתנשאים, אלא בעד החופש להיות היא ול־דעת מי היא.
היא חייבת ל־דעת, למען החופש שלה
לדעת על עצמה ועל הפנטזיות שלה, כשהיא חיה בתוך הקודים של התרבות, של העדה, הקהילה והמשפחה, שמעבירות אליה מסמנים שנרשמו בלא מודע שלה, ושהיא נושאת איתה הלאה. מסתוריות המיניות מכוננת סודיות. החוטים השקופים של המיניות לא נכנסים לשיח. ה"לא לומר'' מלוּוה הן בניכור ובתחושת זרות מהגוף, והן בנאיביות או בְּבּוּרות אל מול המתח הדיאלקטי של התמסרות כהתענגות בצד אחד, ואחריות על השבת חרותה לעצמה, לגבולותיה (של עצמה) בצד שני.
לכל אישה ישנו ציווי פנימי משלה המורה לה כיצד לחיות את המיניות שלה. בשפה העכשווית אישה אחת אמרה לי: "אין מה לעשות, אנחנו מתוכנתות אחרת". ב"תוכנות" הללו אפשר למצוא התמסרות, סודיות, אובדן הגבולות כעונג ממשי... להיות שלו, בשבילו, לשמור עליו, לשתוק, כמו גם הימנעות, נזירוּת והתבודדות. המטלה שלפנינו, כנשים וכפסיכואנליטיקאיות שהאישה חשובה להן, היא לדעת לחפש את הדרך לומר מעבר להגדרה של "פגיעה מינית", שהיא הגדרה שכוללת את כל הקורבנות יחד כאילו היו מִקשָה אחת. להעז לחקור ביחד עם כל אישה את החוטים השקופים האינטימיים של המיניות שלה. להעז לגעת בבושה ובאשמה, אם הן ישנן, אך לא כקורבן. כל אחת, כאשר היא יודעת לקבל את התנאים הארוטיים שלה ולהתנהל איתם, יכולה להמציא את מקומה ביחס המיני למען מיניות שמיטיבה איתה יותר.
הבושה היא אפקט, רגש שמצביע על נגיעה בסוד אינטימי. בחיים ישנם אירועים שהם שגיאה או כשל, תאונה שמעוררת אימה סובייקטיבית, השפלה וחוסר אונים, ביחד עם מבוכה ובושה. זה משהו שלא שמחים לגלות, משהו שלא היה צריך לקרות, אבל שכדאי לפגוש כדי להכיר ול־דעת. אנחנו חשים בושה כשמתקרבים לאמת סובייקטיבית, לסוד, למה שהסובייקט היה מעדיף שלא לדעת עליו, לא לחשוב עליו, לא להיות שם. אבל לא לרצות לדעת, לנסות להדחיק, לא מיטיב עם המשך החיים.
אחת "הדרכים לומר" שנעשתה מאוד מקובלת היום היא העדות בפומבי. אפשר לדמיין את תנועת המטוטלת, מההסתרה והשתיקה המתביישת אל אור הזרקורים ומחיאות הכפיים לכל מי שמספרת את סיפורה בציבור. אך זו לא הדרך שמיטיבה עם הסובייקט. לְפַרט "ללא בושה" לא משחרר. העדות בפומבי לא מאפשרת לעבד את הפציעה, להרגיש אחריות על הסבל שנגרם לסובייקט, להסתכל על האירוע במבט אמיץ שכולל מודעות למורכבות שבמפגש בין ארוס ואלימות, להתענגות שבסבל. קשה לומר את האמת ורק את האמת, כי האמת נמצאת בין הקפלים של הנאמר. החזרתיות שמספרת שוב ושוב את הסיפור "ללא בושה" אולי מביאה לפורקן (ונטילציה), אבל היא לא מאפשרת עיבוד סמלי. משמעות העיבוד הסמלי היא להמציא עם מילים מדויקות, נוגעות־פוגעות, את המעבר מתחושות למובן: לבנות גשר של מילה, מסמן חדש שקושר בין הממשי לסמלי. מסמן שעושה קשירה מהממשי של אירוע שחרוט בבשר עם סמלי, וכמו חוט דייג מחלץ מהממשי את עיקר הכאב כדי להתמקם בזווית אחרת. וכך, מילה ועוד מילה טוות רשת כדי שלא ליפול שוב ושוב לאינסוף של הטראומטי.
בהכוונת הריפוי של סובייקט שמבקש או מבקשת עזרה לסבל שלו־שלה כתוצאה מאונס או מחוויה אלימה אחרת, אמפטיה והכלת הכאב ללא קשירה למובן עם עבודה סמלית של הסובייקט שהייתה שם, מקבעת את הרגשת הקורבנות (לפי דעתי). ישנו הבדל משמעותי מאוד בין לומר: "נאנסתי", לבין לומר: "הייתי (אני) מעורבת באירוע של אלימות מינית ונפגעתי - זה קרה לי, אבל אני הייתי שם". לא המעשה הוא הטראומטי אלא הזיכרון והפירוש שנרשם מהאירוע אצל הסובייקט באופן סובייקטיבי מאוד - "הייתי שם". כדי לחצות את האירוע ולגעת באמת הסובייקטיבית, חשוב לומר טוב, לומר אחרת, לפרק את הנאמר באמצעות מסמנים שיאפשרו לקרר את עוצמת הכאב, הפגיעה והכעס. מסמנים חדשים שירשמו רישום מחליף לרישום הטראומטי.
אני חושבת שלמען ההתחזקות של הסובייקט כמי שאחראית על זה שלא הצליחה לברוח ונפלה במלכודת של הזאב, כדאי לחקור את הסיבה שלה, את הסיכון הקטלני שלקחה, את הברית הדמונית שהיא עושה או עשתה, את זה שידעה ולא ידעה מה היא עושה.
"כל אחד מקבל את ה'כאפה' של החיים שלו מתישהו, והחוכמה היא מה הוא לומד מאותה כאפה, ואיך הוא לא נותן לחיים לכפכף אותו שוב". אלו מילים שכתבה מטופלת במכתב לאימא שלה שמתה מצער. האישה הזו נקלעה למערבולת משפחתית כואבת ומייאשת אחרי שבהמלצת אשת מקצוע, סיפרה לבני משפחתה על אירוע שהמטפלת הגדירה כאונס. היא דובבה את המטופלת, אך לא עזרה לה להבין שום דבר על עצמה ועל הסיבות לברית הדמונית שעשתה עם ה"אחר", עם ה"אנס". המטופלת דרשה מאימא שלה לנתק מגע עם אחיותיה, דבר שמילא את האם צער עמוק. הוונטילציה לא עשתה טוב לאף אחד. עכשיו היא "נאנסת" על ידי בת ה־15 שלה, שמשתלטת עליה ומנצלת אותה, והיא מבקשת שאני אעזור לה לעצור את הטירוף הזה.
איך לדבר, עם מי לדבר?
אונס, פגיעה מינית, הטרדה מינית, כל אלו אינן אבחנות, אלו אירועים שהפכו לקטגוריות. אירוע לב, מחלת נפש, סוכרת, כולן הכללות, כותרות. מתחת לקטגוריה ישנה בחורה, אישה, נערה אחת שהייתה מעורבת במשהו שהוא שונה מאוד ממה שקרה לנערה אחרת. באנליזה אנחנו מחפשות לשמוע את הסיפור האישי של אירוע שהוא תמיד בדיעבד. הסיפור הזה הוא שיח, הוא נאמר ונשמע: "אני הייתי שם וזה מה שאני זוכרת" - מי היא הייתה כשהיא הייתה שם?
בשנים האחרונות מתגלה בכל יום אירוע מזעזע נוסף, והכל מסופר בפרטי פרטים בתקשורת. זה הפך להיות סוג של "מגפה", ושוב קבלנו מחלה, כלומר קטגוריה. העדויות שאנו שומעים בתקשורת וברשתות החברתיות הן לא "הריפוי בדיבור" שעליו פרויד דיבר, ריפוי בדיבור שדורש עבודה פסיכואנליטית אישית, רגישה ומעמיקה שלה ושלו. הבעיה עם ההכללה שיש בקטגוריות היא שכל הכללה, בכל הקשור לנפש, הופכת להיות קללה. כל הכללה הופכת לשיח, שהופך להיות שיח אדון שמתארגן מול מסמן האדון "מגדר" סביב אמירות (ישנות וחדשות) של מותר ואסור, בריא ולא בריא, נכון ולא נכון. זהו שיח של הזדהויות. כך נוצר שיח שבו "הם (הגברים) המקרבנים ואנחנו (הנשים) הקורבן". אך אם יהיה סיבוב של עוד שיח, כזה שחוקר ללא עמדות ודעות קדומות, אולי יתאפשר לגלות עוד, ל־דעת.
השיח הפמיניסטי מסביר לאישה שהיא לא אשמה
מסבירים לה שכדאי שהיא לא תתבייש ושתחשוף את האמת ואת עצמה למען הצדק והשינוי החברתי. מסבירים לה שהיא לא אשמה, שהיא הקורבן. כך נולד ה־Me Too. אבל אני שואלת, במה בעצם היא אשמה שהיא לא צריכה להרגיש אשמה? איזו אמת שהיא לא מעיזה לספר, למרות שמאמינים לה, צריכה לצאת לאור?
המתעלל־האנס־המנצל־הפושע־המגעיל־הנצלן צריך להישפט ולדעת שהוא זבל של גבר, ללכת לכלא, ושכולם ידעו. אבל בהופכי, בצד השני של כל האירועים הללו, ישנן 200 נשים שמעידות שנפגעו על ידי ביל קוסבי, ישנן עוד ועוד נשים שנרצחות ונפגעות, ישנן ילדות ונערות שנאנסות ושותקות, וישנן אימהות, אבות ומחנכות שלא יודעים מה לומר, איך לומר, למי לומר. למה זה ממשיך לקרות? יש משהו שהן לא ידעו על ה"זאב" ולא ידעו על עצמן. הן לא ידעו שסיום המסיבה לא זהה למי שנמצא בצד של הגבר ולמי שנמצאת בצד האישה. למה אישה אמורה להרגיש אשמה שנאנסה? האם היא מתביישת שלא ידעה לעצור ולשמור על עצמה טוב יותר, שנתנה עצמה להולכת השולל, שידעה ולא רצתה ל־דעת? ל־דעת על המיניות שלה מול הגברים החושקים והנחשקים?
מה שנראה לי כל כך חסר, לאחר שלב הווידוי, זו איזו מחשבה או אמירה בדיעבד על איך היא הייתה יכולה לעשות אחרת, מה צריך לעשות אחרת. או במילים אחרות, מה היא לא ידעה או לא רצתה לדעת, ומה היא יודעת עכשיו שאפשר לומר על מנת שנדע. כי איך בדיוק זה אמור להקל עליה לרצות לחשוף את מה שקרה לה בפרטי פרטים ברשתות החברתיות או בכתבה בעיתון, ושוב להיות במעמד של קורבן מגדרי שחושפת את עצמה בכיכר העיר ללא בושה? האם היא עושה זאת בשביל הנקמה? זה ברור שהחשיפה והתלונה באופן פומבי מאפשרות מודעות ואזהרה לשני הכוונים, לנתקפת ולתוקף. אבל זה לא מספיק, למען סדר יותר נכון ומוסרי בחברה חייבים לדבר. אבל איך?
הפסיכואנליטיקאי מזמין לדיבור אחר, כזה שלא מספר את האירוע בפרטי פרטים. שיח אחר שהוא פחות דמיוני, פחות נרטיבי ויותר סמלי. איך? הוא מחפש מסמנים, אסוציאציות, פליטות פה, מילים ש"בוגדות" ומגלות. זה שיח אנליטי שמאפשר לנגוס מהממשי דרך הסמלי משהו שלא נאמר. משהו אישי, אינטימי ואניגמטי מאוד שחודר לתוך הסיפור על הטראומה האישית, שלא ניתן לגלות בפומבי ובציבור מכיוון שכל אחת צריכה להרכיב, לנסח סדר סמלי משלה כדי לתפוס את הממשי שהוא רק שלה ושאינו נכלל בשום קטגוריה. זהו הפנימי של ה"פ־מיני". "אישה “ולא "ה־אישה" אומר לאקאן. עולם ומלואו של עלמה. כל אחת היא שיר, קול מיני שהוא ייחודי לה ושחייב פיענוח.
וזה לא קורה כשהיא מגדר.
השיח הפמיניסטי יכול לפעול ולהישמע לפעמים כמו שיח אדון כשהוא מאחד בין מסמן ומסומן, ובכך מבטיח לסובייקט איחוד זהותי עם המסמן. הינה, עכשיו הוא/היא יודע/ת מי היא. וכשזה קורה, אז אישה נעלמת בתוך ההכללות של המגזר, של המגדר שהוא נחלת הכלל.
זה מפתה. כולם מרגישים שווים, דומים והומוגניים כשהם בתוך המגדר, המגזר והקהילה. ישנה הרגשה של יחד, כולם צועקים את אותו הדבר, ישנה הרגשה של ביטחון כי יש נגד מי להתאגד, ישנה מטרה משותפת, נקמה, וגם אמירה בינרית: הם - ואנחנו: "אני יודעת שהוא לא ישתנה, אבל אני חוזרת כי אני מרגישה שאני אצליח לשנות אותו. אני תמיד חושבת שהפעם הוא יהיה אמפטי לסבל שלי... אבל זה אף פעם לא קורה" (מטופלת בת 23).
היא בוכה כשהיא אומרת את זה כי היא יודעת שלא קל לה להחליט להשתחרר מהכריזמה ומהמילים המפתות שלו. היא תחזור אליו, אבל היא בטיפול כדי ל־דעת. ארוס הוא לא שוויוני, הוא אישי וסובייקטיבי. לכל אחד ולכל אחת ישנו הסימפטום שלו־שלה. ישנו "סימפטום היא" וישנו "סימפטום הוא". כל סימפטום הוא קונסטרוקציה פנטזמטית סינגולרית שנבנית מהחוויות של הילדות, החברה, התרבות והמקריות. בטיפול היא תדע ממה היא צריכה להיזהר, היא תדע שזאת גם "הסיבה־משיכה" שלה.
גם הפסיכואנליזה הייתה צריכה לעשות דרך
פרויד שמע את הנשים מהזווית הגברית שלו: יש או אין פאלוס, הקנאה והסירוס. פרויד, שהבין שלא הבין, תיאר את המיניות של האישה כפסיבית, כחסרה, כמצפה שהגבר בעל הפאלוס ישלים אצלה את החסר. אבל בסוף הדרך הוא כתב: "השאלה הגדולה שלא מקבלת תשובה אף פעם, ושאני לא מוכשר לתת לה מענה אחרי שלושים שנה של למידה את נפש האישה, היא: מה רוצה האישה?"
כך כתב פרויד במסה "תרבות בלא נחת": "כשמדובר על מיניות, לפעמים נראה לנו שלחץ התרבות הוא לא הסיבה היחידה האחראית, אלא שיש משהו שטבוע בפונקציה המינית שמונע את הסיפוק ומניע לדרכים אחרות שהן תוצאה של אכזבה הכרחית"
Ins(a)tisfaction, Dis(a)ficciףn, כותב לאקאן, עם סוגריים סביב האות a. כלומר, האובייקט הקטן (אובייקט a קטנה( שתמיד חסר ושלא מאפשר סיפוק מלא. המילה פיקציה מדגישה שמדובר בפנטזמה, כל אחת לפי הפיקסציה האניגמטית שלה.
"מה רוצה האישה", שואל פרויד, למה היא לא מסופקת, למה היא לא מרוצה, מה חסר לה? זה נכון שיש לה הרבה סיבות לא להיות מרוצה בחברה הפטריארכלית, אבל ישנן גם הסיבות הלא מודעות שלה: מה מניע ומונע את סיפוקה? כדי לדבר על "מה רוצה אישה" צריך מילים שלא היו לפרויד, אולי גם זווית שלא הייתה לו. חסרות לנו המילים כדי שנוכל לדבר על מה שלא ניתן לומר על ההתענגות הנשית. לאקאן בחר להשתמש במילה "התענגות" ולא עונג. זה נובע מהמאמר של פרויד, "מעבר לעקרון העונג", שבו הוא כתב על חוויה שהיא לא של הנאה וסיפוק, אלא חוויה עם מניע מיני שכרוך גם בסבל, לא רק בהנאה.
כשאני שומעת על בנות בגיל 15 ששוכבות עם בחורים מבוגרים אני חושבת שנאיביות הן לא. אבל האם הן יודעות? האם דיברו איתן על למה הן עושות את זה ומה הן רוצות? על תשוקתן ועל הסיכון שהן לוקחות? כלום. המהפכה הפמיניסטית על פי רוב לא מדברת, היא נלחמת על הזכות ליהנות, על השחרור המיני, על שוויון. אבל היא לא מדברת על סיכוני ההתענגות. הבנות המשוחררות ללא ד־עת נופלות בפח של המפתה המפעיל סוגסטיה וקסם, ונסחפות ללא ד־עת אל התענגותן המסתורית והמתמסרת. האם בין השתיקה שמשתפת פעולה עם המתקיף כי היא לא מעיזה לדבר, לבין הצעקה המשחררת זעם, יכולה להיות דרך אמצעית של תלונה מתוך מודעות ואחריות ודחיפה לעמדה אחרת? תלונה שהופכת להיות מסר שהוא בעד האישה ולא נגד המין השני.
תמיד אהבתי את הסיפור של כיפה אדומה. כיום מרתקת אותי השאלה: למה, למרות האזהרות של האימא, כיפה אדומה נפלה בפח הפיתוי והסכימה לדרך שהזאב הציע לה? רצתה לא רצתה? ידעה לא ידעה? האימא לא ידעה להסביר למה לא צריך לדבר עם זרים? חסרות מילים לומר זאת, מילים לומר את מה שיכול להיגמר בסיוט.
האומנם אין מילים או שמתביישים לומר?
[...] אם בדרך את פוגשת מישהו שהוא מאוד נחמד אליך ואת תרגישי מאוד מוחמאת וגם תרגישי שמרגש אותך שהוא כל כך רוצה להיות אתך, תחשבי האם את רוצה להמשיך להתקרב אליו.
תזהרי! הוא יגיד לך שאת רוצה, הוא ישכנע אותך.
אבל תחשבי אם את רוצה, או שרק בגלל שהוא רוצה את רוצה. כי אחר כך יהיה לך קשה מאד להשתחרר מהחיבוק שלו, הוא תמיד יהיה יותר חזק.
אין שוויון. הוא יכול לקחת את הגוף שלה לנקודת האל־חזור. אני מקווה שמבחינה פמיניסטית זה לא ישמע כשפה של חולשה. אין שוויון בין המינים בעוצמה ובאיכות של היצר הארוטי, ואין שוויון בהתענגות המינית שלה ושלו. הגוף הממשי, הן הנקבי והן הזכרי, הוא שחקן ממשי באקט המיני והגופים השונים מתענגים אחרת, בדרך שונה זה מזו, ובהתענגות, מעצם היותה התענגות, ישנו סיכון. ההסכמה שבהתחלה לא תמיד מתכוונת לסוף של סיום שהוא כבר ללא הסכמה. הבחורה שרצתה אבל לא רצתה, נתנה בלי לרצות לתת את מה שהוא ביקש או דרש לקבל. "רציתי ולא רציתי", "כן רציתי אבל בדיעבד גיליתי שלא רציתי" מעוררים מחשבה על המושג "הסכמה". מי מסכים כשהאחר משתוקק? איך מסכימים למה שלא יודעים? הסכמה ביחסי מין לא יכולה להיות לפי סימנים קוגניטיביים. זוהי הסכמה עיוורת, הסכמה של האיווי שלא תמיד הוא רצוני. ישנה פעימה, ישנו רגע שעדיין אפשר לעצור בו ואחר כך זה לא כל כך אפשרי.
אני חושבת על זה שיש הרבה נשים שלא מסכימות, שלא נפלו בפיתוי, שברחו מהאירוע והן שותקות. דווקא הן שותקות... למה? הן היו צריכות לדבר, הרי דווקא אותן חשוב לשמוע מכיוון שהן ידעו לעמוד בפיתוי. אני נזכרת בדרך שבה אבי דיבר איתי על זה. הוא דיבר על זה מאוד בקצרה. הוא אמר לי שלכל מקום שאלך, שתמיד יהיה לי כסף לחזור במונית מתי שארצה... ולפני כל יציאה היה בודק אם יש לי כסף למונית. האם הבנתי ממה רצה להזהיר אותי? לא בצורה קוגניטיבית, אבל הבנתי שיש סיכון, ושאני צריכה להיות זהירה.
אישה היא לא אימא, היא גם אימא
בין פרויד ללאקאן הפסיכואנליזה התחילה לדבר על המיניות של האישה ועל הקונפליקטים שלה עם האם: על ההזדהות שלה עם אימא, על השנאה, ועל איך אימא אשמה בכל מה שלא הולך לה בחיים. התחיל שיח על מה זו אימהות טובה, על אימא טובה דיה, מכילה... ולי נראה ששוב הפסיכואנליזה פספסה את האישה.
אישה היא לא אימא, היא גם אימא.
חשוב לי מאוד לציין ש"נשי" זה לא "אימהי". להיות אימא יכול להיות הישג של אישה, והרבה פעמים אישה שלא מצליחה להרות חשה חֶסר ואֶבל ענק. אבל היא לא חייבת להיות אימא כדי להרגיש אישה שנהנית להיות אישה. היא גם לא צריכה גבר כדי להיות אימא. האימהוּת היא לא תמיד סיפור עם המין השני, אבל היא סיפור מיני אפשרי.
מסטרס וג'ונסון, שחקרו במעבדה "התנהגות מינית אנושית", לא הבינו דבר על מיניות מכיוון שחיפשו את התענגות האישה באנטומיה. הם חיפשו בממשי של הגוף האנטומי, והרי האישה לא נמצאת שם. התענגותה היא בגוף ממשי שאינו רק אנטומי, ושייך גם לשדה של השפה והתרבות, של המסמנים, של מה שרואים, שומעים וקוראים על מיניות. גוף האישה בחברה החרדית הוא לא גוף האישה בתרבות חופשיה מדת, וגוף האישה של אישה צרפתייה הוא לא גוף של אישה בישראל או בארגנטינה. לא כל אימא יכולה להתענג כאישה על ההיריון ועל הלידה כשיא ההתמסרות המענגת את כולה, להיות כולה אלוהים, להיות בחוויה אוקיאנית־שמימית ומיסטית כאישה. לא כל אישה מרגישה את ההתענגות הזאת. זה קונטינגנטי. לפעמים זה טוב עבורה ולפעמים זה לא. לפעמים זה שיא ההתענגות הנשית, אבל לא אצל כל אחת. כשהיא מתאווה להתענגות הזאת זה מפליא אותה. היא לא ציפתה לזה, זה משתלט עליה. ככה זה עבור כמה נשים (לא כולן), לכמה שנים (לא לכל החיים בהכרח). כל אחת מאשרת לעצמה את ההתענגות שלה.
עקרון הרצף המבוסס על האישה האינדיאנית שהולכת עם התינוק כשהוא צמוד אל גבה כל הזמן ומניקה אותו שנים, מתקיים אצל האישה שהולכת איתו לעבוד בשדה, לא לגינה. זאת יכולה להיות דרך טובה ומתאימה לאישה אחת, אבל לא כי זה הכי טוב לילד, אלא כי זה הכי טוב בשבילה. אורך הפעימה של ההתענגות הזאת הוא שקובע אם האם הופכת להיות לאישה שמוסרת את עצמה לילדים שהופכים להיות אדונים. תשוקת האישה משתנה גם לפי השיח. בזמן האחרון נוצר שיח שמְעצב את האימהוּת, את גוף האישה כאם. זהו שיח שאינו קשור לצרכים של האורגניזם, והוא מְעצב את היחס הגופני של האימא לילד. ביחד עם השיח, שהוא תמיד חברתי, יש לכל אישה מסמנים קונטינגנטיים שכל אחת קיבלה בחיים האינטימיים שלה עם האחרים, וגם באופן תורשתי. מוטב שכל אישה תאשר לעצמה את אותות ההתענגות שלה ותשמור על עצמה.
'האישה לא קיימת'
הפמיניסטיות שהשתתפו בסמינרים של לאקאן עזבו אותו בגלל המשפט הזה. הלאקאניאנים הסבירו שהיא קיימת אבל אין קטגוריה אחת מכלילה: "ה־אישה". ישנה אישה, ועוד אישה ועוד אישה, ישנן נשים. אחרי שנפגעתי וכעסתי נוכח האמירה של לאקאן, הגעתי למסקנה שלאקאן רצה לאתגר אותנו, את הנשים, כדי שנעבוד עם המשפט הזה.
הוא התחיל קודם כל בזה שהפאלוס הוא לא הפין. לגבר יכול להיות פין אבל עדיין זה לא יהיה המסמן הפאלי שלו. מסמן פאלי הוא מסמן של ערך עם כוח, עם און, שיכול להיות חסר ושמכונה גם סירוס. גם לאישה, לכל אחת, יש את המסמן הפאלי שלה. בשונה ממה שפרויד חשב, האישה לא בהכרח חסרה או מסורסת. היא יכולה להרגיש כך ביחס לאיבר המין אבל זה לא הכרחי ביחס לערך הפאלי.
לאקאן מדבר על התענגות פאלית והתענגות אחרת. ההתענגויות הללו מכוּנות, בהתאמה, הצד של הגבר והצד של האישה, במה שלאקאן קרא "נוסחאות הסקסואציה". אבל זה לא מדויק. תחת הפונקציה הפאלית, הפאלוס שיכול להיות או לא להיות, מתנהלת מיניות של חליפין בין שני המינים: יש לי/אין לי, יש לה/אין לה, אתה תיתן לי - אני אתן לך. ישנה התענגות אחרת שהיא לא תחת הפונקציה הפאלית והיא ללא חסר, ללא חליפין. זו התענגות של "כּוּלה", שלא חסר לה כלום, היא/הוא מעבר לסירוס, לא צריכים כלום, מתמסרת כולה... מתמסר כולו.... בהתענגות אחרת היא, האישה, "לא קיימת". היא לא קיימת כי היא "המשוגעת": היא כוּלה, היא לא חסרה. כ"לא חסרה" היא יכולה להיות שלו, כולה בשבילו, כולה בשביל הילד שלה, כולה בשביל האלוהים שלה, כולה בשביל הגורו שלה בכת, כל מה שהוא ירצה -
רק שהוא ירצה אותה.
אורך הפעימה קובע את מידת הסיכון שבעמדה הזאת. "מאז שהתחתנתי אני הפכתי לשום דבר, לכלום", אמרה לי אישה אחת. התענגות אחרת היא התענגות שהיא לפעמים קטלנית לאישה. לאקאן כותב בצרפתית: Toi Tue Mךme, כלומר "בעצמך תהרגי את עצמך". לפעמים מדברים על התענגות אחרת כ"התענגות של האחר" וזה מתאר במה כרוכה ההתענגות הזאת. למשוררת רחל יש שיר שמתאר את המעמד הזה:
אישה (1929)מלמטה למעלה...כך:במבט מסור ועגוםשל עבד, של כלב נבון.הרגע גדוש וזךדומיהוכוסף סתוםלנשק את יד האדון
בקיום המושפל גלום עונג, הכיסופים הם להתענגות שאין לה פשר ומובן (היא סתומה, כמו הסתמי, האיד). מדוע מבקשת האישה בשירה של רחל להקפיא את הסיטואציה המשפילה־מענגת של "רציתי לא רציתי"? הרבה נשים מדברות על ההרגשה של קיפאון מול האיווי, החשק המיני של הגבר ואומרות: "לא הצלחתי לברוח, לזוז". ישנה התענגות בהתאיינות, שבדיעבד מתוארת כרגע של קורבנות: "לא רציתי", "נאנסתי". זה לא מזוכיזם, זו התענגות אחרת. זה לא מהסבל שהיא מתענגת, היא בכלל לא מזוכיסטית. היא מתענגת על ההזדמנות להיות האהובה של האדון, לאהוב בציות, ללא חסר, ללא תשוקה, ללא סובייקט. זהו ההבדל הקטן שבין To have a body לביןTo be a body . כשיש לאישה את הגוף שלה היא מתענגת אחרת, מתענגת באחריות ולא כקורבן. זו התענגות אפשרית, אבל רק למשך של פעימה, לרגע. אם היא נמשכת יותר מדי זמן היא מבטלת את הסובייקט ומובילה להדחה (דסטיטוציה) ולהיעלמות של סובייקט האישה כעצמית־עצמאית, וזה תהליך מסוכן. זהו חורבן קטלני של הסובייקט, אובדן העצמי בהתענגות אינסופית.
אחות של אישה שנרצחה על ידי בעלה אמרה שלא היו סימנים מקדימים, שהמכה הראשונה הייתה הסופית. זה מסקרן מאוד. למה נשים לא מדברות? מפחד? מבלבול? האם הייתה שם "התמסרות של כולה"? האם הרגישה שהיא חייבת להיות "עזר כנגדו"? אולי פחדה מהריק שתרגיש ללא אהבתו? למה לא רצתה לדעת? זו התענגות שמתמסרת ללא מילים, ללא אפשרות של חשיבה נפרדת.
אני חושבת על נערה בת 14 שמכירה דרך הרשת החברתית מישהו והולכת לפגוש אותו בפינה אפלה. על איזה פנטזיה זה עובד? האם היא לא יודעת, כשהיא הולכת אליו כמשוחררת מינית, כאישה שמעוניינת להכיר מישהו באופן כזה, שתמצא את עצמה משתפת פעולה ותגיע מהר מדי לנקודת אל־חזור? זו ההתמסרות מסוכנת, אבל גם שמיימית ואוקיאנית. היא לא מדברת כי היא כולה בזה, והיא איננה. עד שהיא מתעוררת.
*
נחוצות שיחות רבות עם אחרים שיתפסו את מקומם של עורכי הדין של הנשים. רופאים, מורים, פסיכולוגים, פוליטיקאים, עיתונאים, סופרים ועוד, שירצו להגן על האישה מבלי לחפש אשמים, ובלי "קוסמטיקה" של חלוקה לרעים ולטובים. כדאי גם להיזהר מהשפה של התקינות הפוליטית (politically correct). לפעמים נראה לי שהשאיפה לשפה תקנית פוליטית מנטרלת את ההבדלים ולכן יכולה לפגוע במודעות החיונית להבדלים הקיימים.
יש הבדל קטן שהוא גדול מאוד. אי אפשר לארגן את היחס המיני בתוך סדר של שפה, והשפה המנטרלת מגדר לא תבטל את ההבדל בין המינים. המחוקק קובע כללי התנהגות, הגדרות: אחרי כמה פעמים שאומרים לא "זה נחשב לא"? מה זה ניצול מרות? מה זה אומר לנערה שהגיעה לאותה פגישה בפינה חשוכה: "בעילה אסורה בהסכמה"? כמו בכביש, הכללים קיימים לשם הבטיחות בדרכים, אבל זה חיוני וחשוב שכל אחת תדע איך לנהוג, איך להגיב מהר, ולנבא מראש את הסכנות שעלולות לבוא.
אני זוכרת איך נערה בת 16 שהתגוררה בפנימייה הסבירה לי שהרגע שהיא מסמנת לנהגי משאיות שהיא רוצה טרמפ והנהג כל כך רוצה אותה כמו שאף פעם אף אחד לא רצה אותה מעולם, זה "הרגע" בשבילה. נשארתי בלי מילים. התנהגות מסוכנת, כן... התענגות מסוכנת, כן! אני לא בטוחה שהצלחתי להיות עורכת דין מספיק טובה בשבילה. רציתי להגן עליה אבל אני לא בטוחה שעשיתי את זה מספיק טוב. היא לא רצתה לדעת על ניצול או על סיכון.
גבר אמיתי, מי הוא? אישה אמיתית, מי היא?
אפשר להסיק מהקריאה בסמינרים של לאקאן שגבר אמיתי הוא הגבר שיודע איך לגרום עונג. "בשם האב" משמעותו שיש מי שממנו כל ילד לומד איך לעשות עם המיניות, איך לגרום למין השני עונג. הוא לא רק "האב שאומר שלא", הוא האחר או האחרים המשמעותיים שלומדים מהם מה כן, איך כן, איך לומר טוב במין, איך לעשות טוב. "בשם האב", אומר לאקאן, אבל ברור שזה יכול להיות "בשם כל אחר". גם "בשם אישה" שיודעת ושמעבירה את המסר, יודעת לומר טוב.
האישה האמיתית על פי לאקאן היא מדאה: היא קודם כל אישה ולא אימא. היא אישה מעבר לזה שהיא אימא, אישה שרוצה ושנלחמת, שלא מוותרת על התענגותה ולוקחת סיכונים. היא משוגעת. יהושע קנז, בספרו התגנבות יחידים מתאר את האישה הזאת:
כל הצרות בעולם באות מהנשים... אין בכלל גבול לתענוג שהנשים רוצות בשביל עצמן, אין גבול לדמיונות שלהן וליצרים ולתכניות שהן עושות על הגבר... מי שלא יודע לעצור את האישה במדרון, נופל יחד אתה לתהום. גבר צריך להיות חזק וחכם.2
זו האישה האמיתית, זו שמאשרת לעצמה את המיניות. ואולי זה חטאה? כי היא אמורה, צריכה, כאישה מסורה, לתת לגבר למשול בה? זו אותה חוה או לילית שאכלה מפרי העץ, הפרי שאמרו לה שלא לאכול ממנו והיא אכלה. זו פ־מינה, מינוס פה (fe משמעו אמונה בספרדית), זו שלא מאמינה באלוהים, זו שמאמינה בעצמה. מאמינה בעצמה, אבל גם צריכה להיזהר. להיזהר ממה? ממה שהסופר שטפן צווייג כתב בסיפורו "אהבתה של אריקה אוואלד": "היכולת הארורה של האישה לרצות להעניק אושר".3 וולטר בנימין, במאמר על ההיסטוריה, כותב שהגבר מתענג על האישה שמתמסרת לו, כאשר הנשים "מעניקות לנו את עצמן" given themselves to us)). ופסקל קיניאר כותב בנשים מגן העדן (התרגום שלי):4
לאימהות יש להן. יש להן סוד שלגברים אין. זה הסוד שמתייחס לנוכחות שהן מקרינות, לשפה שאִתה הן מפיחות, לחלב המסתורי הנובע מגופן, לדם שהן מפיצות מבלי שהן פצועות, לחיים שהן מוסרות. [...] גורלם של הגברים הוא שלעולם לא תהיה להם האפשרות לחיות את ההשתפכות שיש בקרבה חושנית כה עזה.
זו היכולת של אישה. היא יכולה לאבד את גופה למען האחר כדי לקבל אותו בחזרה. זאת עצמאותה, זאת עוצמתה.
הערות
- הרצאה שניתנה במסגרת הסדרה "לומר טוב" בפורום "עוד־לאקאן", של השדה הלאקאנייני הבינלאומי, 2022.
- יהושע קנז, התגנבות יחידים, תל אביב: עם עובד, 1986.
- שטפן צווייג, "אהבתה של אריקה אוואלד", אהבות עכורות, תל אביב: מודן / סדרה לספרות יפה, 2022.
- Pascal Quignard, Les paradisiaques, Paris: Grasset, 2005
