ממשות, דימוי וסמל: מבט מיתולוגי ופסיכולוגי על המסתורין של המלאכים
על מלאכי חורבן והצלה
רות נצר
"כבר לא נוכל לעצום את עינינו, / ולא לפתור את חידת החלום: מלאך /נאבק במלאך על שפת התהום" (אליהו 2023)
כָּל גַּן הוּא גַּעְגּוּעַ לַגַּן / כָּל צִפּוֹר הִיא גַּעְגּוּעַ לַמַּלְאָךְ (נצר (נצר 2019: 71).
המלאכים שלי
כשפרסמתי את יום העיון על המלאכים, שאת דברי בו אני מביאה כאן, כתבה לי מישהי – "אבל שלא תהיה רק פרשנות פסיכולוגית, אני רוצה את המלאכים!" אז חביבתי, יהיו לך גם מלאכים. אני לא מתכוונת לחנוט אותם במושגים, אלא להראות את ריבוי פניהם – את המשמעות הדתית, המיתית, הפסיכולוגית והאמנותית, שלמעשה חוברות יחדיו.
אין בכוונתנו לייבש את הנשמה, אלא ההיפך, ללמוד להחזיק יחד את שני חלקי המשוואה של הדימוי ופשרו. האנליטיקן היונגיאני קיירון לה-גריס, בספרו על התבוננויות ארכיטיפליות, כותב (במקום שפתחתי באקראי את הספר היה הטקסט הזה!): "מלאכים, דמונים ופיות הן פרסוניפיקציה של אנרגיות ארכיטיפליות. זה לא אומר שהן לא קיימות באמת. אין לי שיפוט אם הן קיימות או לא מאחר שלא פגשתי בהן. יש אנשים שמדווחים על מפגש עם ישויות אלה במצב תודעה חריג מהרגיל" (101 : Le Grice 2016).
נראה שאלוהי המקרים שלח אלי את מלאך המקרים כדי לפגוש את המלאכים שלי, כדי שלא אתכחש לקיומם, וכדי שנבין לָמָה ולְמָה נועדו, בתרבות ובחיים האישיים של כולנו. לפני שבועות אחדים במקרה לגמרי גיליתי גם את עבודות הקולאז' שלי מימים עברו, שגם בהם מתעופפים מלאכים, עבודות ששכחתי אותם לגמרי. אפשר לראות בעבודות אלה שהמלאכים באים כדי לסייע במשהו. כי מלאכים תמיד באים כדי לסייע. נראה זאת במיוחד בעבודה שלי שמתייחסת לשאלה "האם הסכרים יעמדו בעומס". אלו מלאכי הצלה.
מכיוון שאני לא באמת מאמינה במלאכים קונקרטיים שאפשר לראות ולמשש, ברור לי שכוונתי בציורים ובשירים שלי לכוחות גדולים ממני, כוחות מיטיבים, ביקום או בי, שנעלמים ממני, שמשהו בי מנסה לגייס למעני או להפעיל.
מדוע למלאכים יש כנפיים? משום שתפקידם להתעלות מעבר לקונקרטי וכך לגשר בין היבטי הקיום השונים. ברשימה זו אני מבקשת לגשר בין התגלמויותיהם השונות של המלאכים. לזהות את מלאכי ההצלה והחורבן, מלאכי השרת והמוות.
הנה זה מה שמצאתי כתוב בשירי:
בגלות שמיים מלאכים פרקטליים / מפענחים בשברון לב את הכתוב (נצר 2006א: 15)
הפשלת וילון / פתיחת חלון / חרב מתהפכת / מלאך הסף. (נצר 2006א: 31)
נפשך במעבר נהר / עם המלאך המר / נחרדת, פן יגע בירכך / יטול את שמך. (נצר 2006א: 118)
מֶה הָיָה שָׁם כֹּה מֻפְלָא / כֹּה עָצוּם כֹּה / מְעוֹרֵר עֶרְגָּה / עַד כִּי נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי – / כְּאִלּוּ נָגַע מַלְאַךְ הַחֲלוֹמוֹת בְּקַו הַתֶּפֶר שֶׁל חַיַּי / לְבַל אֶמְאַס בְּחַיַּי הָאֵלֶּה / מֵרֹב כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ לָשׁוּב לְשָׁם. (נצר 2024: 57).
כְּאִלּוּ הָיָה מַלְאָךְ מְשׁוֹטֵט בְּתוֹכִי / מְרַחֵף בְּבַיִת לְלֹא תִּקְרָה לְלֹא קִירוֹת / מְקִימִי בֶּעָפָר אֶל הֵיכָלוֹ. (נצר 2011: 11)
שוב אתאמן בהשלת וילון / לראות מלאכים / לשאתם על כתפי. (נצר 2011: 80).
אָז בָּא הַמַּלְאָךְ וְנָגַע בְּמִצְחֵנוּ / וָנֵעוֹר / וָנִהְיֶה / כִּי בְּשַׁרְבִיט הָאוֹר נָגַע בָּנוּ / וְנָגַהּ הָאוֹר. (נצר 2011: 13).
בַּסּוֹף הַמַּלְאָךְ / בְּפֶתַח הַגַּן / יַרְפֶּה מֵחַרְבּוֹ / יִפְרֹשׁ לִקְרָאתִי / כְּנָפַיִם. (נצר 2015: 52).
ולצמצם / את לב השכל / ולגלות בקרקעיתו / מלאכים. (נצר 2019: 58).
מבוא
העובדה שכל כך הרבה אנשים מתחומים שונים נזקקים למטפורה של המלאכים מעידה על הצורך הרב ב"קיומו" של המלאך, ובצורך להבין את המסתורין של הקשר ביננו למה שמעבר לנו – הפיזיקלי, הרוחני, האלוהי, הלא-מודע, המיסטי.
לראשונה אנחנו פוגשים את המלאך בסיפור בראשית כמלאך (הכרובים) עם החרב המתהפכת שלא מאפשר לשוב אל גן העדן של התמימות. הוא המלאך שמשרת את היעד להוליך אותנו לידיעת טוב ורע, לקראת מודעות. המלאך שאנחנו מדברים עליו כאן אינו המלאך-ילד-תינוק של הנצרות, אלא ישות בוגרת בעלת תפקיד לתווך לנו את החיים הנכונים של מודעות למשמעות קיומנו.
להגיד מלאך פירושו שאנחנו לא מבינים מה פועל עלינו ושמשהו אכן פועל, מעבר לנו, שמשפיע עלינו, מעבר להשגתנו – לא-מודע, לא-מודע קולקטיבי, ארכיטיפ, שליח, יד אלוהים, מלאך. המלאך הוא הנכחה של הנעדר מעינינו שמפעיל אותנו למען קיום נכון יותר. במיתוס הוא מתגלם כישות אנושית מכונפת והוא מעבר למגדר.
המלאך הוא במרחב שביננו לבין האלוהי. בסולם יעקב בחלומו של יעקב, המלאכים עולים ויורדים בין יעקב לאלוהים. כך המלאכים עצמם הם הסולם ביננו לאלוהים. מלאכים הם דימוי שהוא ניסיון לתת שם למשהו בלתי ניתן לידיעה, משהו מעבר לתודעה הרגילה, ישות שמתווכת בין האדם לאלוהים, כלומר, ביננו ללא נודע המוחלט (התיאולוגי, הדתי, הפילוסופי, הפסיכולוגי), שהוא גם הלא-מודע הנפשי. המשמעות הסמלית של המלאך היא של פונקציה בתוכנו שתפקידה לתווך בין הגבוה לנמוך.
באסלאם יושבים מלאכים על כתפיו של האדם ורושמים את מעשיו כעדות ליום הדין. בציורים עכשוויים של הצייר סאלים אבו-שקרא מצוירים מלאכים ישובים על ראש אנשים ובצידם. באינטרנט מצאתי המוני ציורי קיטש של מלאכים בסגנון הניו-אייג'. וגם מוסיקת מלאכים. מה שמראה שהאמונה במלאכים חיה ובועטת.
בתאולוגיה
ביהדות, בנצרות, ובאסלאם יש שפע של מלאכים. מכאן שאנחנו זקוקים לכל כך הרבה עזרה מכוחות נסתרים. כמובן שהעדר ידע מדעי על העולם הוא שיצר בימי קדם את דימוי המלאך כמו את דימויי האלים כדי להסביר את מה שאינו מובן. אבל מתברר שלא רק העולם הדתי או הפגאני זקוק לדימוי המלאך. גם אנחנו ממשיכים לקיים בתוכנו חשיבה מיתית שמכילה דימויים חיים כמו של המלאך. הרי המלאך הוא מיתוס, אגדה. הוא פרי החשיבה המיתית. החשיבה המיתית מעניקה לנו דימויים של ישויות חיוביות, כמו אלים, פיות ונימפות, וגם דימויים שליליים כמו מכשפות וטרולים. וכך גם מלאכים, שיכולים להיטיב ולהרע, כמלאכי חבלה ומוות.
אמנם, ביהדות כתוב לא תעשה לך פסל וכל מסכה כהגשמה קונקרטית חומרית של המהות הלא נודעת, אבל אי אפשר למנוע את היווצרות הדימוי שאנחנו כה זקוקים לו, ואם לא ניתן לצייר אזי מספרים עליו. יתכן שאיסור הקונקרטיזציה של תיאור האלוהי כיוונה את היהדות למטפוריקה פנימית.
מלאכים מלווים אותנו בעולם היהודי מראשית דרכנו. האזכור המפורש הראשון של מלאכים בתורה הוא הכרובים בפתח גם העדן, שלא מאפשרים לשוב אליו. אחרי כן מתואר המלאך שהופיע לפני הגר כשברחה מבית גבירתה, שרה. בהמשך אנו קוראים על שלושת המלאכים ששולח אלוהים לבשר לאברהם את הולדת בנו, ועל מלאך שקורא לאברהם בעקדת יצחק, על מלאכים המופיעים בחלומו של יעקב. חלום הסולם בא לעודד אותו בעת בריחתו מעשו, וכך גאל אותו מחרדתו. זה אולי אותו מלאך שבהמשך נאבק עמו במעבר יבוק – "ויאבק איש עימו עד שחר" – והעניק לו ברכה ואת היותו ראש העם. זה המלאך המלווה אותו בדרכו. במדרש זה גם המלאך המכה את שפתו של העובר במעי אמו כדי להשכיח ממנו את כל מה שלימד אותו. (תלמוד. מסכת נדה דף ל עמוד ב). בבית המקדש היו שני כרובים "מעורים זה בזה" על הפרוכת.
מלאכים מוזכרים פעמים רבות לאורך התורה, הנביאים והכתובים. מלאך בא לבשר למנוח על הולדת בנו שמשון, כמו כן מלאכים מודיעים ללוט כי עליו לעזוב את סדום ומלאך נשלח אל גדעון כדי לשכנעו כי עליו להנהיג את ישראל במלחמה. המלאכים מופיעים בדרך כלל בדמות אנשים, ויש בכוחם להיות רואים ואינם נראים. למלאכים בדרך כלל אין שמות פרטיים, ובשני סיפורים המלאך דוחה את הבקשה לומר את שמו. בחלק מהמקרים התגלות המלאך יוצרת פחד אצל האדם הפוגש בו ומזהה אותו כמלאך, עד כדי חשש לחייו, שכן המלאך הוא סוג של ישות עליונה השייכת ל"פמליה של מעלה". בחזיונות המרכבה של הנביאים ישעיהו ויחזקאל מתוארים מלאכים בעלי כנפיים הסובבים את המרכבה האלוהית ונקראים כרובים ושרפים. ובמדרשי חז"ל מוזכרים המלאכים פעמים רבות.
מיכאל הוא אחד משני המלאכים היחידים ששמותיהם מופיעים בתנ"ך — השני הוא גבריאל. שניהם נזכרים רק בספר דניאל — ספר מאוחר, אחרי כן, בספרות חז"ל, מופיעים שמות נוספים: רפאל, אוריאל, מיכאל ועוד. רק מאוחר יותר, בספרות ההיכלות והמרכבה, מתחילים להופיע עשרות ומאות של שמות.
המילה העברית "מלאך" משמעותה שליח, שהרי מלאכים הם שליחי אלוהים שייעודם הוא לבצע שליחויות שונות. ניהול העולם הינו על ידי בורא עולם ששולח את שליחיו שהם המלאכים. יש מלאך ממונה על השפע של הפרנסה, יש מלאך הממונה על הרפואה, מלאך הממונה על המלחמה ועוד ועוד מלאכים עד אין מספר. כל מלאך הוא כביכול ישות נבראת שדרכו עובר השפע והוא המוציא לפועל את גזירת האל בכל דבר ועניין. בין המלאכים המוזכרים במקרא בשמותיהם נמנים: גבריאל - מלאך אש, שר הגבורה, שר הדין ולו מיוחסים תפקידי השגחה על כל בני האדם ובמיוחד בשנתם. והוא המבצע את שיפוטיו החמורים של אלוהים; רפאל - מלאך החסד ועליו מוטלת האחריות לרפא; מיכאל - מלאך חסד ורוח, שר אמנות הזמרה, הציור והבריאה - שומר על עם ישראל כולו וממונה על שליחויות שהן ביטויי החסד האלוהי; אוריאל - מלאך דין, אור ותבונה המופקד על צבא מלאכי האל והשאול. בתפילת שמע שלפני השינה ארבעת אלה משמשים כשומרי השינה. אפשר לראות בישויות הרוחניות הרבות סוגים של מלאכים-מתווכים – חיות הקודש, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מלאכים, בני אלוהים, כרובים, מלאך, נשמה [כאשר אלוהים הוא נשמה לנשמות], שכינה, חשמל, מרכבה, כסא הכבוד. גם שמות האל, איבריו, והאותיות הם כמלאכים. חוקר הקבלה משה אידל בספרו 'עולם המלאכים' מתאר את עולם המלאכים בכל מורכבותו וריבוי פניו בהתאם לטקסטים השונים בתקופות היהדות. אידל אומר ש"בשל מעמדם המתווך של המלאכים, הם מגשרים בין העולמות אך גם מפרידים ביניהם" (אידל 2008: 12). באחד המקורות ישו מתואר כ"איקונין" של האל הבלתי נראה. במקור אחר ישו נחשב למעין מלאך הפְּנים. כלומר, כמשמעותו של המלאך המתווך בין האל לאדם. כאן אנחנו רואים את המשמעות של ישו כבן אלוהים, כאלוהים שהתגלם באדם. כך ישו מהווה דמות מתווכת, שמעלה את תפילות הנוצרים, לפי אמונתם, אל אלוהים. ספר 'שיעור קומה' הקבלי עוסק במלאכים שהם האיברים של מבנה אדם עליון, שאידל מכנה האדם הארכיטיפי. בכמה תרשימים של הספירות הן מיוצגות כמלאכים. לפי המיסטיקן הנוצרי סוודנבורג ישנו אדם שמימי שכל אחד מאבריו מורכב מרבבות מלאכים. כל אלה הם תיאור קונקרטי לרעיון הסמלי של המלאך כמסמל הבט-ארכיטיפי בנפש האדם ומכאן ריבוי המלאכים שהתרבות מייצרת.
מלאכים במקרא מבצעים את רצון האל ומביאים התגלות וידע. הם מתגלים כדי להביא ידע. ביהדות חיפשו טכניקות כדי לקבל מהמלאכים תשובות. כך התפתחה הטכניקה לקבלת ידע מ'המגיד', דמות רוחנית שאנלוגית במהותה למלאך, שדוברת אל המיסטיקן המקובל. אידל כותב: "אפשר להבחין בין מלאכים הנגלים בשליחות האל, בהיותם מעין הסתעפות שלו [...] ובין מלאכים המייצגים את האני השני של המיסטיקון, המתגלה אליו, לצורה זו של התגלות קראו המקובלים בשם 'המגיד'. (שם. עמ' 14).
אידל מדבר על היווצרות "מיתולוגיה אנגלולוגית", שענינה מלאכים, שמניחה מבנה אנתרופומורפי לכל מלאך ומלאך וגם זיקה בין חלק מהם לבין אברי גופו של האל (עמ' 84). אמירתו על מיתולוגיה של עולם מלאכים מבטאת תובנה שמדובר במערכת של דימויים שנובעים מהשכבה המיתית של הנפש, ולא בישויות מציאותיות. הרעיון הזה מופיע גם במשנתו של המיסטיקן הנוצרי עמנואל סוודנבורג שהושפע מהמיסטיקה היהודית. לדעתו מחנות המלאכים בשמים מסודרים בתבנית של אדם גדול, כאשר מחנות המלאכים מקבילים לאברי גוף האדם. כל אלה לדעתי קרובים מאוד להבנה הסמלית של המלאכים כהיבטי נפש האדם.
מעניין שהמלאך שקרוי שרף משמעותו נחש מעופף. "אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף (ישעיהו ל,ו). הנחש כמו המלאך נחווה ככוח מסתורי ומסוכן שמגיח מהלא נודע/הלא-מודע.
אידל מציין שמשמעות המלאכים עברה תהליכי שינוי במשך מאות שנים. במאה 16 מתחיל מעין פולחן מלאכים אישיים שנובע מההנחה שלכל אדם מלאך משלו שקרוי גם מזל, דימון והטבע המושלם. הרעיון הזה מופיע כבר אצל אפלטון. אבל עוד קודם לכן, בתרבות מסופוטמיה הקדומה היו מלבד אלים רבים גם אלים קטנים אישיים שתפקדו כמלאכי הגנה אישיים. אפשר לראות בתהליך של מעבר ממלאכים עבור הכלל למלאכים אישיים ביטוי לתהליך התפתחות התודעה האינדיבידואלית באותה תקופה.
במאה ה-18 מופיע 'ספר רזיאל המלאך' (רזיאל – מגלה רזים) שנחשב לגילוי סודות הקבלה שניתן לאדם הראשון ויש בו בנוסף לקבלה העיונית גם קבלה מעשית.
שתי דמויות חסידיות ידועות נקראו על שם מלאך: רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש, והשרף, אורי מסטרליסק. העובדה שהבעש"ט אימץ לו את הנביא אחיה השילוני כמורה דרך ולא את אליהו או מלאך או מגיד כמקור להנחיה – לפי אידל, גרמה לירידת קרנם של המלאכים בחסידות.
אידל מסביר שהאנשים רצו בהתגלות המלאכים כדי לקבל את הכוונת האל אבל בהמשך נוצרו מערכות מתווכות אחרות. כך בהגות הפילוסופית היהודית החכמה האלוהית עלתה בחשיבותה על הרצון האלוהי המתגלם במלאך, והמלאך הפך לשכל קוסמי. כל זה חלק מתהליך הכרה בהיבטי השכל והחכמה בנפש האדם, כמו שעשרת הספירות הוכרו כהיבטים בנפש האדם והראשונות בהן הן החכמה והבינה. סיבה נוספת היא התפישה שהחסיד או הצדיק מסוגל לגלות את הנוכחות האלוהית בכל מקום ובכל זמן וכך נתבטל תפקידם של המלאכים כשליחי האל. אידל מציין שעליית מעמדו של הצדיק בחסידות כמתווך בין האל לחסיד גרמה לפיחות גדול במעמדם של המתווכים האחרים, כגון הספירות או גרמי השמים (באסטרולוגיה) או המלאכים.
המלאך הגבוה ביותר בהיררכיה השמימית, היה חנוך שהיה אדם שנלקח על ידי אלוהים והפך למלאך מטטרון, המלאך המתווך בין האדם לאנושות. הוא קרוי נער, והוא המדריך של האנשים שמגיעים לשמים בהתעלות המיסטית. יש עליו גרסאות רבות. באחת מהן הוא תופר נעליים וכך הוא מגלם חיבור בין הרוחני העליון והקיום הארצי. בעיני, זה דגם של חיבור הארצי ביותר עם הרוחני ביותר, שהוא אחד מתפקידי התיווך בנפש. האמינו שחנוך ידע לקשור בין העליונים לתחתונים במובן מאגי-אסטרלי. בספרות ההרמטית (מהמאות הראשונות לספירה) דמותו של הרמס קשורה בדמותו של חנוך. הרמס נהיה בספרות היוונית לשליח האל המתווך בין האל והאדם. (נצר 2004: 454). כמו הרמס, חנוך הוא המתווך שמביא לאנושות את הידע של הכתב והחשבון ולוחות השנה ומועדיה.
סולם המלאכים בחלום יעקב הוא המתווך בין שמים וארץ, הוא ציר העולם, (ה'אקסיס מונדי'), והשמאן הוא המקביל למלאך כי הוא העולה ויורד בציר העולם מהעולם התחתון עד לשמיים. את מגמת התווך של המלאך רואים גם אצל הכרובים שמופיעים במעשה מרכבה של יחזקאל. הם אריה או שור מכונף, עם פני אדם. הם הנסיון או הצורך לייצר חיבור בין הרוחני העליון והחייתי-הארצי בנפש. מגמה זו מבוטאת גם בחמשת סוגי הנפש ביהדות – אלמנטים מתווכים בתהליכי הנפש ביהדות – נר"נ ח"י : נפש – רוח – נשמה – חיה – יחידה. מהנפש שקשורה בגוף ועד היחידה הרוחנית ביותר.
בחזיון המרכבה כתוב – ו"החיות רצוא ושוב" כמו שהמלאכים בסולם יעקב עולים ויורדים כך החיות עולות ויורדות בין האנושי לחייתי. באנלוגיה לטקסט האלכימי של לוח האזמרגד שאומר ש"מה שלמעלה הוא גם למטה" (נצר 2004: 287).
אידל מציין את ההתעניינות במאה העשרים במלאכים, בציור המלאך של פול קליי אנגלוס נובוס, שכונה 'מלאך ההיסטוריה' על ידי וולטר בנימין. ציור נוסף של קליי קרוי 'המלאך הנשכח'.
בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בעודו נס על נפשו, המלאך של בנימין חסר אונים כנגד ההיסטוריה הקשה. וולטר בנימין כתב על המלאך הזה שהוא
"נראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת". (בנימין 1996: 3).
על מלאך ההיסטוריה של בנימין כתבתי: "אנגלוס נובוס / מלאך ילד חסר אונים / בוכה בראותו / את הסטורית העתיד / מי יתן ואערסל אותך בחיקי". (נצר 2019: 89).
המלאך כאובייקטיבי במציאות החיצונית או כסובייקטיבי כדימוי פנימי
בתפיסה של האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר שנוצרה בתחילת המאה ה-20, המלאכים הם כוחות קונקרטיים אוביקטיביים קיימים שפועלים בעולם בעליל, ואינם מטאפורה או סמל של תהליכים אנרגטיים בנפש האדם. לפי שטיינר שלטון גבריאל הוחלף על ידי מלאך עליון אחר, המלאך העליון מיכאל, שתחת הנהגתו אנו עומדים עכשיו. הוא השמש הקורנת שנותן לחוכמה האזוטרית לקרון החוצה, לקומץ קטן של בני-אדם. תחת שלטונו של גבריאל נשארה החוכמה האזוטרית בסתר. כל מלאך בזמן שליטתו משפיע על מצב התודעה האנושית, בתהליך ההתהוות וההתפתחות הרוחני שלה.
בחשיבה מיתית עכשווית זו המקבילה לחשיבה המיתית הדתית הקדומה, המלאכים אכן "מסתובבים בינינו" מבלי שנדע. כשהם נסתרים הם קיימים כישויות בשמים, כמו מטטרון המלאך העליון ביהדות, ולעתים הם לובשים דמות אדם ויורדים לעולם לסייע לנו. אלה המלאכים במקרא שמביאים את הבשורות. כמו המלאכים שמבשרים לאברהם על לידת יצחק, המלאך שמבשר לאשת מנוח על הולדת שמשון, והמלאך שמבשר למריה את לידתו של ישו מרוח הקודש. המלאך הוא גם מבשר של עתיד רוחני – עתידו של יעקב בהנהגת העם. אולי הוא גם מכיל בו את המָלָח – זה שמיומן בחציית ים-הנפש.
ספר שיריה האחרון של המשוררת חיה אסתר 'מלתעות ירושלים' (2023. הוצאת מרחף) מלא מלאכים: מלאך מקעקע, מלאך עינים, מלאך כמיהות, מלאכי הלב, מלאכי הנורא, פולימוריה מלאכית, מלאכי יערות, מלאכי עליון, מלאכי תחתון, מלאכים בפתחי גופי וכו'. חיה אסתר כותבת לי: "והמלאכים, הו המלאכים שבאים אלי כנראה בחלומות, בחזיונות, באקסטזה. ושם בעולם המופלא אין מחשבה, אין מטאפורה, בעולם המופלא כל חזיון הוא היש, הוא הדבר עצמו".
על הקושי להפריד בין המלאך כישות אובייקטיבית בעולם לבין קיומו כתמונה-ישות פנים נפשית כותב נוימן בספרו 'משבר והתחדשות' (1966): "השמים והארץ של העולם החיצוני הפכו אמנם כיום, במידה שפיתחנו תודעה מדעית, באורח סופי לחלק מהטבע ואינם עוד משכן לאלים, למלאכים לרוחות" (עמ' 69). מעתה המלאכים הם תמונות פנימיות בנפשנו. אבל תמונותיה של הנפש "תואמות את העולם", "ואינן בבחינת סוביקטיביות גרידא. מה שנתפש על ידי הנפש הוא גם "אוביקטיבי". וזאת משום ש"נפש זו המעצבת תמונות היא עצמה חלק בלתי נפרד של הטבע ושל העולם, וכי הפקת התמונות שלה והתפתחותה בזמן כרוכות ותלויות בעולם ובהתפתחותו בזמן" (עמ' 70). "האדם היוצר הוא תמיד גם הומו מיסטיקוס ממש כפי שהעולם בתור מציאות אחידה בה בטלה ההפרדה בין "חוץ" ו"פנים" הוא תמיד מציאות מיסטית". (עמ' 72). אנחנו חיים בתחום הפרדוקס: "כפי שאין התאוריה הגלית של האור סותרת את תורת הקוונטים כך גם עומדים הדמות והיעדר הדמות של "הקדוש" ביחס משלים-קומפנסטורי זה אל זה" (עמ' 80). "התמונות הנפשיות אינן הולמות את המציאות בלבד – [...] אלא הולמות את ההוויה [...] המיתוס והדת, הפולחן והאמנות יונקים מן התמונות הקמאיות; והאדם המערבי מתנסה בדבר זה כביטוי ליסוד היוצר-הנומינוזי הצר תמונות יוצרות כשהוא מתעורר באדם – ולא כאילו תמונות אלה הן אשליה, "טעות" סובייקטיבית או אף כלל-אנושית של ה'מאיה'". (עמ' 82). בנוסף לכל זה, מסביר נוימן "שפסיכולוגיית המעמקים מהווה את הקומפנסציה ההכרחית לאקסטרברסיה הקיצונית של האדם המודרני" ובתור שכזו היא מפנה לעמדה אינטרוברטית שבה האדם חווה את תמונות עולמו בתוכו ולא בעולם. הוא מציין שהאקסטרבטים מתנסים באלוהי כברשות חיצונית, והאינטרוברטים כברשות פנימית (עמ' 83). מכאן ניתן לשער אקסטרברטי יכיר בקיום האובייקטיבי החיצוני של המלאך והאינטרוברטי יכיר בו כתמונה נפשית, כמטאפורה.
במשמעות סמלית, פנים נפשית, המלאך הוא מטאפורה (דימוי) לכוח בנפש שנועד להפעיל ולפעול, לקדם תהליך. הוא כוח אקטיבי, יוזם, מיצר שינוי, מבשר שינוי ותמיד בתנועה. במילים אחרות, הוא כוח אקטיבי בנפש שמקדם תהליכים, בשליחות הארגון העליון המרכזי הגבוה בנפש, העצמי, צלם אלוהים שבנו. המלאך כשליח מתווך בין האדם לאלוהים, והוא הארכיטיפ המתווך בין התודעה לבין הלא מודע הקולקטיבי. הוא הארכיטיפ של הציר בין הלא מודע כשלעצמו לבין תודעת האני והעצמי. המלאכים "קיימים" תמיד בעמקי הנפש (בלא מודע הקולקטיבי), וברגע הנכון מתגלמים בדימוי, בתמונה, בחוויה, כישות פנימית או חיצונית, או בסיפור מיתוס ואגדה.
במצבי חלימה ערה מופיעות ישויות לא אנושיות, כמו רוח, חיה או מלאך. אבל בעיקר מופיעות ישויות אנושיות בעלות איכות יחודית-סמלית, כמו ילד, זקן, אשה – אנונימיים או מוכרים מהתרבות. לעתים כדמות של שליח, ידיד-נפש, כפיל, מורה דרך; בדרך כלל אלה אנשים שמוכרים בתרבות המסוימת כאנשים מיתיים בעלי כוח רוחני דתי – מלאך, האל הרמס, ישו, מריה, המשיח, אליהו הנביא, מוחמד – שהם דמויות מתווכות בין האנושות והאלוהות. כלומר, בין התודעה הרגילה והתודעה האחרת שאין לנו דרך לחוות אותה אלא דרך התגלויותיה הסמליות. בני אדם זקוקים לדמות אנושית מתווכת. כך נוצרו מלאכים ומורי הדרך.
האלכימאים השתמשו בשיטה זו, שהם כינו מדיטציה, שהיא דו-שיח עם הבלתי נראה, עם מלאך או אלוהים, או דיאלוג עצמי. האלכימאים ניהלו את הדיאלוג עם האבן או עם הרמס-מרקורי, מורה הדרך, הידיד. דיאלוג כזה מוכר גם בחזיונות של מיסטיקנים ושמאנים.
היוונים המציאו את דמות האל השליח הרמס, שליח האלים אל בני אדם, הרמס שמביא לאנושות את הכתב והאסטרונומיה והחלומות. מלווה את הגיבור ומסייע (במיתולוגיה היוונית הרמס נותן מתנות מסייעות לגיבורים). הרמס הוא שליח, מתווך, מגשר ומחבר ומורה דרך, כשהוא מביא חומרים חדשים מהלא מודע הוא מאפשר טרנספורמציה וריפוי. הרמס הוא יסוד פעיל. הוא ההיבט האקטיבי של הלא-מודע בציר אגו-עצמי, ובמרחב המעברי. כך כמלאך הרמס פועל בשירות הדחף לתנועה, התפתחות, לחיבור, לגישור. הוא היסוד היוצר הדינמי בנפש שתמיד בתנועה, ושליחותו היא קידום האדם ליעדו. מעניין שבאיקונוגרפיה המלאכים תמיד צעירים. ככוח תנועה דינמי מאפשר התהוות חשוב שהמלאכים יהיו צעירים פתוחים לחיים. לכן המלאך מטטרון מתואר כנער.
המלאך כדימוי הוא כישות מיתית שמיטיבה לגלם את המסתורין של ישויות התיווך שקיימות בכל מקום. המשורר-פסיכולוג מרדכי גלדמן כותב: "מי שאיננו רוצה בנפש לא תהיה לו נפש [...] המלאכים אינם קיימים, אך מי שמבקש אחריהם ימצא אותם, או לפחות את המלאכיות, כממשות רבת עוצמה" (גלדמן 1995:97). הדמיון היצירתי הגואל, הדימוי עצמו, מאפשר לחווט מחדש את המציאות ואת החשיבה שלנו. הדמיון עצמו, והדימוי עצמו הינם מלאך. ולכן אנחנו חייבים את המיתוס של המלאך.
המלאך שנע בין האדם לאל, בין הלא מודע למודע, מתקיים במרחב הביניים שבו מתרחשים התהליכים הנפשיים האקטיביים, היצירתיים מחוללי השינוי. זה מרחב הביניים שתואר על ידי דונלד ויניקוט (1995), בין המודע והלא מודע, בין הרציונלי והרגשי, בין המעשי והרוחני, בין הארצי והשמימי. הדימוי הוא עצמו מרחב הביניים הזה שבו מתרחשים התהליכים עצמם! מלאך הדימוי הוא הבין-לבין, בין התודעה הרציונלית לבין הלא מודע הגדול. המרחב המעברי, המרחב הלימינלי, שהוא המקום שבו מתקיימים החיים. לכן הוא דימוי פורה. לכן הוא גם מסוכן. במרחב הזה פוגש יעקב במלאך. הוא נאבק בו ומשתנה דרכו.
לפי ויניקוט במרחב הביניים המעברי שבין הלא-מודע והמודע מתקיימים יחדיו האם והילד, האל והאדם, המודע והלא-מודע, היוצר והיצירה וכך הוא מרחב ביניים שמחבר את הניגודים. במרחב הביניים מתקיימים הדמיון, הדימוי, הסמל, ההזיה, חווית המדיטציה. הוא מרחב החשיבה המיתית והמאגית. הוא מרחב המיסטיקה, וחווית הפסיכדליה. הוא התגלות, חזיון ונבואה.
הפילוסוף מארלו פונטי מדבר על "חשיפתו של 'מרחב ביניים' קדום וראשוני יותר: שדה קונקרטי אך סמוי מן העין שבו, מתחולל הפלא ההופך את עולמנו לבעל משמעות ומובן" (מארלו פונטי מוריס. [1964] 2004 : 8)
וכך המלאך הוא כוח הדמיון עצמו! וכוח ההשראה והריפוי שלו. אצל הסוּפים הדמיון הוא העיקרון המרכזי בנפש. להשתמש בדמיון בטיפול, ב'דמיון הפעיל' שיונג מציע, משמעותו להפעיל את המלאך, את הפונקציה הטרנצנדנטית של הדמיון. כל אלה הם שירת המלאכים. אבל שירת המלאכים זה לא רק קול ווקלי אלא מטאפורה של השראה. לכן יש לאמן את החוש של הדמיון הפואטי.
הגישה השכלתנית עוד מהמאה השמונה עשרה והתשע עשרה התעצמה במאה העשרים בשל התפתחות הטכנולוגיה והמדע, וההתרחקות מהדת, שניטשה הצהיר עליה בהצהרתו על מות אלוהים. נוצרו רִיק וניכור אצל האדם המודרני כמו גם נְהִייה אחר המטריאליזם. כדי למלא רִיק זה פנה האדם מחדש אל המקורות העל-טבעיים המוכרים, אל דתות רחוקות או אזוטריות, למיתוסים ואף לכָּתות. לעסוק בעל-טבעי, במיסטיקה, במאגיה וברוחני. בין עיסוקים אלה משתבץ גם התחום העוסק במלאכים. במאה העשרים עולה קולו של הדמיון מפי הפילוסוף אנרי ברגסון (שהדגיש את האינטואיציה) ומפי הפילוסופים הצרפתיים גסטון בשלאר ומוריס מארלו פונטי, ובעקבותיהם האנליטיקן הפוסט-יונגיאני ג'יימס הילמן.
התיווך, שהוא תפקידו של המלאך, מתרחש תמיד בין האדם לבין הגדול ממנו. בין המודע ללא-מודע, בין האני לאתה האלוהי-הטרנצנדנטי. לפי בובר "בראשית היא הזיקה" (בובר 1959: 14). היא המקף שבין האני והאחר, בין האני והאתה שדרכו תמיד משתקף הטרנצנדנטי. לכן הוא נחווה כהתגלות או השראה.
המלאך כמגשר ביננו לעולם האחר יכול למלא את תפקיד האנימה עבור הגבר ואת תפקיד האנימוס עבור האישה. הרגשות, הדחפים, החלומות – גם הם נציגי המלאכים. ביהדות יש מלאכים לחלומות טובים או רעים. לכן יעקב רואה בשנתו מלאכים עולים ויורדים בסולם שהוא החלום שלו עצמו.
בכל תהליך תיווך יש זה שנותן ויש את זה שמקבל. המלאך הוא זה שנותן. לעתים אנחנו מקבלים מסרים של המלאכים ממעמקי הנפש או מהאלים אבל איננו פתוחים לקלוט אותם. כזה הוא הסיפור המקראי על בלק שפוגש מלאך שבא להזהיר אותו, אבל לא רואה את המלאך ורק האתון שלו רואה את המלאך וסוטה מהדרך. גם מסרים מהחלומות לא תמיד זוכרים. יש אנשים שלא זוכרים חלומות למרות שהם נשלחים אליהם כל לילה. המלאך כישות מגשרת מיועד תמיד בסופו של דבר להשפיע כדי לייצר עולם מתוקן יותר במציאות ובנפש.
לפי יונג לכל אדם יש תפקוד נפשי שמתווך אותו אל מעמקי הלא מודע, והוא מורה הדרך, פסיכופומפ, מורה הדרך של הנשמה, בציר אגו-עצמי, שזהה לשליח ולמלאך. במרחב הביניים, בציר אגו-עצמי ובין הלא מודע והמודע והעצמי נוצר הדימוי וגם מתרחשת הסמלה. זה התפקוד שיונג מכנה התפקוד הטרנצנדנטי. הסמל עצמו הוא אותיות סולם. מתווך בין המודע והלא מודע, בין הנראה והלא נראה, בין אובייקט בעולם לבין משמעותו הנפשית.
בתפיסת השאקרות שמקורה במזרח הרחוק, במרכזי הגוף-נפש מתקיימת תנועה אנכית מהנמוך לגבוה. בתפיסת הניו-אייג' כל מרכז שאקרה הוא מלאך בעל תפקיד. התנועה האנרגטית בין השאקרות מקבילה לתנועה בציר אגו-עצמי.
מורה דרך של הנשמה הוא מורה הדרך אל הארכיטיפים שבמעמקים כמו אל הגבהים של הרוחניות של העצמי. אצל היוונים היו אלה האל הרמס והאלה הקטה, שמילאו את התפקיד הכפול הרב-כיווני הזה של תנועה בין השאול, האדמה והשמים.
האל היווני הרמס-מרקורי (מרקורי הוא שמו הרוֹמי ושמו באלכימיה) מגלם את תכונות המלאך המירביות. הוא השליח שמגשר בין האדם והאלים. מביא לאדם את הידע של הלא מודע, של הכתב, היצירה, האמנות, החלומות, החזיונות, ההזיות, הדמיונות, היצירתיות באשר היא אל המודע. הוא המגלם את הציר של אגו-עצמי, של הפונקציה הטרנצנדנטית שמאפשרת טרנספורמציה נפשית, מודעות והתפתחות. הוא מתואר כבעל כנפיים לכובעו וסנדליו – כדי לתאר את יכולת המעוף המהיר, והמעבר מטריטוריה לטריטוריה. לכן הוא היסוד המרכזי באלכימיה שחיפשה את סוד התהוות החומרים. באלכימיה מרקורי הוא החומר המאפשר תהליכים, התסס, האנזים, הדחף המאפשר את התהליך ההתפתחותי.
הרמס הוא עצמו המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב של הנפש. כאל שליח ומתווך הוא נחשב מורה הדרך של הנשמה, הפסיכופומפ. כמתווך הוא מוליך את המתים אל עולם המתים, והוא המביא אלינו את המתים בחלומותינו. במיתוס הנורדי זה האל אודין שמביא את הידע של העולם התחתון, את סוד האותיות והשירה.
המלאך מכיל בו את המלכוּת ואת המלאכה, כלומר, את מלכות העצמי ואת המלאכה של האני. למלאך השליחות לגשר בין המלכות הרוחנית למלכות האנושית ולבין המלאכה של האני. מכאן חשיבותו. המערכת ההיררכית היא של מלך מלכי המלכים, מלאך, מלך, מַלָּח (שמתווך ביננו לים שמסמל את האינסופי הלא-ידוע, הלא מודע).
לפי המקובל משה קורדוברו "הכל נמסר בידי האדם" (משה קורדוברו. אור יקר.) כך גם ברנסנס, באותה תקופה, במאה ה-16, התפיסה היא ש"האדם הוא מידת הדברים". וכך בקבלת האר"י האדם הוא שצריך לגאול את השכינה. זה שינוי עמדה מהותי מהציפיה שהשכינה תגאל אותנו. בהתאם לכך אולי עלינו לגאול את המלאך כדי שיפעל בתוכנו. את הפונקציה המפעילה את תהליכי הנפש. בתרפיה אנחנו מנסים להפעיל את המלאך. את הפונקציה הטרנצנדנטית. את המלאכים העולים ויורדים. את הקשר לחלומות.
המלאך גדול מסך פרשנויותיו. הוא המתווך, המגשר, השליח, המשפיע, המאפשר, המייצר שינוי, והוא התנועה עצמה, האנרגיה עצמה.
מלאך הפיזיקה
יהודה עמיחי כותב: "מוביל המים העתיק בגליל המערבי, הוא ואני / עושים רק דבר אחד, להוביל ולהעביר דברים לא שלנו ממקום למקום אחר. כך עוברים המים, כך הימים / כך נפשי" (עמיחי 1998: 75).
למה הדבר דומה, למידע שעובר בין עצב לעצב על ידי מוליך עצבי שמעביר את האותות העצביים דרך המרווח בין התאים, כלומר, הסינפסה. מערכות הקוגניציה, הרגש והמוטיבציה שבבסיסי ההתנהגות האנושית מופעלות על ידי הנוירוטרנסמיטורים העצביים. מתברר אפוא שהמלאך הוא השליח הכימי, המוליך העצבי, כמו הרמס אל התקשורת והחיבורים. יש לומר שהמלאך אינו מסתורי יותר מהמסתורין של המוליך העצבי.
במקביל, במערכות חשמל, השנאי-טרנספורמטור הוא מכשיר תמסורת אלקטרומגנטי שמעביר אנרגיה חשמלית ממערכת זרם חילופין אחת למערכת זרם חילופין אחרת. גם בכל אורגניזם, צומח או חי, ישנה מערכת תמסורת, שמעבירה את חומרי הקיום לכל חלקיה; מערכת צינורות הזנה של חמצן, מזון ואותות חשמל עצביים בתמסורת העצבית. כך בצמח, בבעל חי ובאדם. זו מערכת מגשרת מתווכת של זרימה, תנועה, אנרגיה. כך המלאכים משרתים את תהליכי התמסורת-התווך שמאפשרים תנועה דינמית בטבע ובנפש האדם.
המלאכיות היא האינטראקציות בין התאים, הנוירונים, החלקיקים, המוח כולו בנו מאינטראקציות תהליכיות. הוא תהליך. גם באמנות כל יצירה היא היחסים הדינמיים שבין חלקיה. לשום פרט אין קיום לעצמו אלא בהקשר של התמונה כולה. החוויה מהיצירה היא סך התנועה הדינמית האינטראקטיבית שבין הקווים, הצבעים, הכתמים, הצלילים, המרחבים, הדמויות וכו'.
הפיזיקאי האיטלקי קרלו רובלו טוען ש"הזמן והחלל אינם רציפים אלא עשויים מ'לולאות' שארוגות זו בזו ואינן מתקיימות בעצמן בחלל או בזמן [...] הלולאות מקבלות תכונות מוגדרות רק כשיש אינטראקציה ביניהן... מה שיש בבסיס הם יחסים ולא דברים [...] המסר הוא זה: אל תחשוב על דברים אלא על תהליכים". (לב 2021). המלאכיות היא אפוא האינטראקציה של תהליכי תשתית הקיום והיקום.
המלאכיות המיתית
בציורים המיתיים של ויליאם בלייק מהמאה ה-17, המלאך הוא אחד מהישויות המיתיות. למשל:
מלאך זה נראה כמו הציר בין שמים וארץ, כמו סולם יעקב והציר של אגו-עצמי.
לעומתו מלאך אחר של ויליאם בלייק נראה כמו דרקון:
ב'ספר האדום' יונג פוגש את פילמון, מורה הדרך שלו, שנראה כאדם מזוקן מכונף שעומד על כנסיה. כלומר הוא ממלא תפקיד של מלאך ונראה כמלאך, וממלא תפקיד של שליח שמורה לו את דרכו בזמן המשבר שהיה בו, והוא מנהל שיחות איתו.
בדתות הדמויות המתווכות הן לא רק המלאכים אלא המשרתים בקודש. הם החזן, הרב, הצדיק, הכהן, הכהן הגדול, הכומר, החשמן, הארכיבישוף, האפיפיור.
נמצא זאת בסיפור של ילדה בת עשר:
"היתה שיחה בין מלאכים מי מתאים לגן-עדן ומי לגיהנום. אז התגלה לפניהם זקן בן מאה ושאל:
אני הארכתי ימים, האם גם זה נחשב לטוב?
-כן, אבל סבלת?
- ודאי
ונשמע קול: אתה עולה לדרגת מלאך.
זה סדר הדרגות: זקן, נביא, מלאך, שליח מיוחד, דרגת ביניים, תת-שליטה, דרגת שליטה, דרגת רב-שליטה - וזה אלוהים".
הילדה מנסה למצוא פתרון מפצה, מתקן, למות האם. סבלה של האם הופך אותה למלאך אחרי מותה.
היא ציירה את המלאך:
מרכז גופו של המלאך כספירלה המגלמת את האינדיבידואציה, שהיא ההליכה המתמדת בדרך אל מרכז העצמי. מרכז גופו נראה גם כשילוב של עיגול וריבוע יחד. הבעיה כיצד לעגל את הריבוע מוצאת את פתרונה בתחום האלוהי - מלאכי.
בציור הזה האדם הקטן ליד המלאך הוא רוח רפאים, עם כנף קצוצה - רק כנף אחת, ועם פני סבל הניבטות אל המלאך. למעלה מאזניים קטנות, כשהמלאך עצמו נראה כמאזניים.
בנוסף למלאכים ולמנהיגים רוחניים המתווכים אל האלוהי מתקיימים במרחב שבין הממשי לדמיוני מתווכים נוספים: חפצים קדושים, טקסטים קדושים, אותיות, קמעות, טקסים דתיים, התפילה, בית התפילה (כנסיה, בית כנסת וכו') התגלות והדמיה של דמויות קדושות.
ניתן לראות את כל אלה גם כפרקטיקות של הנכחת הנעדר. המתווכים למיניהם מסמלים-מנכיחים-מיצגים את הישות העליונה אשר נעדרת ממפגש מוחשי קונקרטי, במובן זה שהעליון או הישות הינם מעבר ליכולתה של התודעה האנושית לפגוש פנים אל פנים. המלאך מנכיח את המתווך הנעדר ומסמל אותו. אין הכוונה שהנעדר אינו קיים אלא שהוא אינו ניתן להיתפס על ידי התודעה.
העליון מכל אינו ניתן להיתפס על ידי התודעה, ולכן הוא נעדר כביכול, אולם המתווכים שלו ניתנים לתפיסה על ידי החושים ועל ידי התודעה. כך המלאך מתקיים בין יצוג לסמל שניתן לדמות ולהנכיח. שכן, כפי שנאמר, "דיברה תורה בלשון בני אדם", לכן העליון מכל מתגלה ביצוג של דימוי או סמל, באופן שהתודעה וחושיה יכולים לתפוש.
יונג אומר שהלא-מודע והלא-מודע הקולקטיבי, כמו אלוהים, הוא תמיד נסתר. רק הדימוי מאפשר לבטא את מה שתמיד נסתר מעבר לתודעה. הדימוי מופיע אלינו כמו מלאך כדי ליידע אותנו. הדימוי עצמו הוא הסולם מהלא מודע הקולקטיבי אל הלא מודע האישי וממנו אל התודעה של האגו. החלומות מדברים בשפה של דימויים, לכן הם כמו המלאכים, אלה שיורדים ועולים בסולם מהלא מודע אל התודעה, או מאלוהים לתודעה. וכך הסולם והדימויים, ובהמשך להם גם הסמלים הם אלמנטים מחברים-מתווכים, כמו מלאכים. גם נביא הוא מתווך כזה בין האל והאדם. נביא, כשמו, מביא ידע מהלא-מודע.
מלאכים עולים ויורדים בחלומו של יעקב שנשלח אליו על ידי האל, והרי החלום בא לעודד אותו בעת בריחתו מעשו, וכך גאל אותו מחרדתו. אחד מהם הוא אולי אותו מלאך שבהמשך נאבק עמו במעבר יבוק – "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית 24, 32) – והעניק לו ברכה ואת היותו ראש האומה. זה המלאך המלווה אותו בדרכו.
מלאכים באמנות
יונג אומר: "לאדם יצירתי יש שליטה מעטה על מהלך חייו. הוא אינו חופשי, הוא לכוד ונפעל על ידי המלאך השוכן בו". (יונג [1961 ] 1993 : 330). האמנות דוברת בשפה של דימויים מתוך מרחב הביניים המעברי. גם במובן הזה כל יצירת אמנות היא עצמה מלאך-שליח לגלות לנו את העולם הנסתר, הלא ידוע, שהוא מקור הדימויים, והיא גם מתווכת לנו את החיים המציאותיים בכלל. גם ההשראה כשלעצמה היא ישות מתווכת כמו מלאך, שבוקעת באופן פלאי מהלא-מודע ומעבירה ידע לתודעה. הנה נאום עגנון בקבלתו את פרס הנובל: "בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶמִיִרְאַתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה; שאם היו אחי בני עמי שומעים –לא היו יכולים לעמוד בצערם, מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה – נתנו לי לעשות שירים בכתב."
האמנות בכלל, לכל סוגיה – ממש כמו המלאך – מתווכת לנו את החיים – המציאות האובייקטיבית בעולם והמציאות הסובייקטיבית בתוכנו. הספרות, השירה, האמנות, הקולנוע – מאפשרים לחוש להרגיש להבין לדעת בכל הפונקציות – בקול, במראה, בתנועה, בתוכן, ברציונלי ובאי רציונלי. כמו המלאך היא פועלת כהתגלות.
אולי זה גם הסוד של היצירה, שמתקיים בה משהו נסתר, שמפעיל אותנו, אולי המלאך הוא כוח היצירה בעצמו? שהרי המוזה היא ישות מתווכת. היקום שולח לנו כל הזמן טקסטים, תמונות ומטאפורות שמרחפים סביבנו כמו מלאכים. לפעמים כשהקולטנים שלנו פתוחים הם נקלטים בנו. אנחנו קוראים לזה השראה.
מלאכים מצוירים גם ביצירות אמנות רבות בימינו. בציוריו של שאגאל (שחי באמצע המאה העשרים) יש ריבוי של דמויות מעופפות של מלאכים. בעת השואה ושתיקת אלוהים עולה ההזדקקות לכוחות עליונים. שאגאל לא היה דתי והמלאך שלו הוא נציג עממי מיתי של האמונה בכוח עליון מושיע שאפשר להתפלל לעזרתו. הסגנון הסוריאליסטי של זמנו מאפשר לשאגאל ביחד עם הסגנון האירציונלי גם דמויות אירציונליות, והיאחזות בעולם המיתי כמקור ישועה. פיקאסו אמר: "כששאגאל מצייר אין לדעת אם הוא ישן או ער או מהיכן הוא שואב את דימויו. באיזשהו מקום במוחו נמצא כנראה מלאך". אצל שאגאל המלאך מופיע בציורים אחדים ליד אשתו והוא שמחובקים באהבה הנצחית. בציור ביום האחרון לחייו צייר מלאך עומד לידו, מלאך שיקח אותו לעולם הבא. הצייר דוד הנדלר מצייר את אשתו ואותו מחובקים ומנושקים ומלאך עומד אחריהם, בתוספת הכיתוב של אהבתו אותה. המלאך המלווה מעיד על העלאת האהבה להרוגמיה מקודשת.
בציור של איוון שנבל, המלאך עומד על תקרה מוגבהת. ציור זה היה תלוי בתערוכה (במוזיאון לאמנות הרצליה. 2023) בין מספר ציורים שלו שכולם מעידים על מצוקה, והמלאך בציור הזה הוא כנראה מלאך שומר מיוחל.
במוזיאון תל אביב הוצגה ב- 2023-2024 תערוכה של הציירת רוני הרלב שיש בה מספר ציורים של נשים מכונפות. בעולם העתיק ההשראה היתה נשית והיתה קרויה מוזה. כעין מלאכית.
מלאך השירה
כמתווך, מלאך הוא פרסוניפיקציה מיתית של המפגש בין התודעה לעמקי הלא-מודע, שמתרחש במרחב המעברי ביניהם, וכך הוא מעביר את המסרים ומאפשר יצירה מתוך חומרי הלא מודע שהתודעה משתתפת בעיצובם. המפגש עם ההשראה נחווית כהתגלות כמו מפגש עם המלאך, ככל מפגש עם הנשגב-הנומינוזי שמעבר לתודעה. לפי חוקר השירה גיא פרל (2021) המלאך ב'אלגיות דואינו' (1999) של המשורר ריינר מריה רילקה מייצג את ההתגלות על סיפה של המודעות האנושית. לאלגיות דואינו התייחס רילקה כאל פסגת יצירתו ושיאו של תהליך היצירה באמצעות התגלות. את שורתה הראשונה של האלגיה הראשונה – "מִי, לוּ זָעַקְתִּי, הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלִי מִבֵּין מַעֲלוֹת מַלְאָכִים?" (רילקה 1999: 7) – שמע רילקה, לדבריו, מבין גלי הים האדריאטי בשעה שטייל על החוף למרגלות ארמון דואינו. את הזעקה הזו מצטט תיאו אנגלופולוס בקטע מפעים בסרטו 'נוף בערפל' (1988) כשהצופים מתבוננים בהתפעמות בהליקופטר שמעלה כף יד של פסל עתיק שבור אל השמיים. האם זו ידו של מלאך אבוד?
פרל מבאר כי המלאך הוא המוציא לפועל את תהליך היצירה מהכוח אל הפועל. הוא המפגש עם הנומינוזי ועם נקודת הריק-האין שממנה מתרחשת ההתגלות היצירתית (לפי נוימן). הוא מגיע מהעולם שמעבר לעולם האנושי, אך הוא בעל צלם אנוש ומתאפשר עמו דיאלוג ומגע. המלאך לפי רילקה הוא כוח ההשראה של המשורר שמגיע כהתגלות מעבר לעולם האנושי, מהלא מודע הקולקטיבי, שכבת נפש עמוקה, שלעיתים מלווה באימה וחרדה. ואכן המלאך של רילקה הוא "תחילתו של הנורא", כפי שיעקב אומר : "מה נורא המקום הזה". המלאך שלו הוא חוויה נומינוזית, מחוז ערגה ואיוּם כאחד. המלאך הנורא של רילקה מתקשר עם הסיפור על המלאך גבריאל שהתגלה לנביא מוחמד. האחרון ביקש לחזות במלאך כמו שנראה כשאלוהים בראו. המלאך הזהיר את מוחמד כי לא יוכל לשאת מראה כזה, אולם עם התעקשותו של הנביא התרחב גבריאל ומילא את היקום כולו. מוחמד התעלף. כשהתעורר כבר שב גבריאל לתצורתו המצומקת. אורי הולנדר כותב על כך: "תפקיד האמנות הוא לתאר את גבריאל המתרחב, את מוחמד בעלפונו, את שיחתם של הנביא והמלאך" (הולנדר 2013: 59).
לפי פרל, המפגש ההשראתי עם המלאך אצל רילקה מביא אדם להכיר את עצמו העמוק יותר. האלגיות כולן עוסקות בהיות האדם הוא עצמו באמת. המלאכים מלווים את האלגיות כולן. המלאך לפי רילקה אינו רק מי שישמע את קול האדם אלא גם מי שהאדם יכול להעניק לו ידע על ההתבוננות בעולם הפשוט. הוא לא רק שליח אל האדם אלא האדם-המשורר גם מקיים דיאלוג איתו.
את השיר שלי המובא כאן גיליתי אחרי שכתבתי את רוב הדברים, והופתעתי מקיומו של המלאך שמתאר ממש במדויק את המלאך כמביא ההשראה: "כל זה יציב וקיים / שהיה שרוי בי / מלאך שהזדווג בי // מלאך פסים / מלאך מצנפות / מלאך סנדלים מכונפים / ליצן פלאות / ישב על גג הפֶרגוֹלה / / רב-צפור התעופף איתי / הציץ בי / גיחך / חילל בזנבו / אמר פסוקו / והלך " (נצר 2015: 86). כל הביטויים האלה – מלאך שהזדווג בי, מלאך פסים, מלאך מצנפות, מלאך סנדלים מכונפים, ליצן פלאות, רב ציפור – הכל מתאר את ייצוג ישות ההשראה: "אמר פסוקו והלך".
השיר הזה נולד לא מתוך מחשבה על השירה או מתוך רצון לחפש דימוי לתאר את ההשראה, אלא כתמונה-דימוי שראיתי לפתע בעיני רוחי, של דמות ערטילאית יושבת על גג ומחללת. במילים אחרות: ראיתי אותו כדימוי, לפני שהבנתי מי ומה הוא ולמה ומה הוא עושה שם וגם כשכתבתי את מילות השיר לא ממש הבנתי עדיין מה הסיפור שלו. למה הוא התנסח לי כמלאך? אולי כי חשתי אבל לא ידעתי איך להסביר-לתאר אותו ומי מה הוא.
המלאך האישי כדימון וכעצמי
יונג מתאר בספרו "איון" חלק מהסמלים של העצמי, ביניהם המנדלה, העיגול, נקודת האמצע בעיגול, הזהב, סמלים של איחוד הניגודים (יין ויאנג), נוף פתוח, דמויות מלאכים ודמויות אנושיות נעלות כמו ישו. ([1959] 1970 Jung). במקום אחר יונג מדבר על "העצמי הגבוה, הקול הפנימי, המלאך השומר, הלב" (447: Jung [1958] 1970). יונג לא מפריד כאן בין העצמי לבין מורה הדרך אל העצמי. חוקר האסלאם הנרי קורבן אומר שהמלאך הוא גילוי עצמיותו של האדם (אידל 2008: 156). מכיוון שאף אחד לא ראה את הנפש, את העצמי ואת המלאך, כל אחד מייצר לו את דימוי המלאך שלו. בדימויים אלה אין הבחנה בין העצמי לבין התגלמותו על ידי מלאך. כלומר, אין הבחנה בין העצמי לבין תהליכיו.
נדַמה את העצמי – מרכז האישיות האינטגרטיבי, כעין מעגל-על שבתוכו הכל מתרחש. גרעין העצמי טמון בנפש הנולדת והולך ומתפתח למימושו המלא שכולל את מימוש היעד שטמון בו בהתחלה. העצמי כתהליך בהתהוות הוא הדימון – המלאך – השליח האישי שמלווה את כל התהליך, בניסוח של אפלטון.
הרקליטוס אומר כי אופיו של אדם הוא הדימון השולט בגורלו. חוקר הקבלה גרשם שלום מסביר שתורות אזוטריות מהמסורת של ימי הביניים מדברות על העצמוּת הרוחנית שהיא 'הטבע המושלם' של עצמו, והיא גלגולו של 'הדימון העצמי' או המלאך האישי, שהופיע לראשונה בפפירוסים מאגיים יווניים ואצל הניאו-אפלטוני יאמבליכוס. שלום מזהה את הדימון העצמי עם ה'צלם' הקבלי, שהוא הדיוקן הרוחני המיוחד הפרטי שיש לכל אדם, שהיה נגלה למקובלים ומדבר איתם (שלום 1977: 358).
אצל אפלטון הדימון הוא יצור ביניים בין האלים לבין בני האדם. הוא ישות אלוהית למחצה, כוח או גורל, רוח-מלאך-מזל, גניוס, שומר מלווה שהאדם נולד איתו. מכל המלאכים הדימון כגורל מנחה הוא הגבוה ביותר. "המין הדמוני כולו הריהו באמצע בין אל ובין תמותה" "ודרך המין הדמוני הזה עוברת גם הנבואה וגם מלאכת הכהנים [...] כל מעשה ההתחברות ושיחה של אלים עם אנשים, בין ערים, בין ישנים" (אפלטון 1979 : 129). סוקרטס העיד בדבריו שהרבה פעמים פקד אותו הדימון שלו, "דבר מה אלוהי", מלאך שומר שהיה מדריכו בפעולותיו.
במאמר 'התפתחות האישיות' שנכתב ב- 1932-1934, יונג עוסק ביסודיות בשאלה מהי אישיות. הוא אומר שהתפתחות האישיות פרושה נאמנות מלאת אמון של האדם לחוק של הוויתו. כלומר, נאמנות להיות עצמו, התמדה נאמנה ואמונה בוטחת: "עליו לציית לחוק שלו כמו לקול של דימון. זו עמדה כמו של אדם דתי כלפי אלוהיו" (Jung [1934] 1970: 174 - 176). הפסיכולוג הפוסט-היונגיאני ג'יימס הילמן מאמץ את מושג הדימון מאפלטון וכנראה גם מיונג. לפי הילמן לכל אדם הדימון הייחודי שלו והוא מלווה אותו כל חייו. הילמן מסביר: "כל אדם שבא לעולם נקרא לעולם. נשמתו של אדם קיבלה טרם לידתה דימון מיוחד, ובחרה בדימוי או בתבנית שלפיהם תחיה עלי אדמות. נשמה מלווה זו מדריכה אותנו כאן... הדימון זוכר את הדימוי ואת התבנית האישית שלך ולכן הדימון נושא את גורלך." (הילמן 2022: 6) "וכך המשימה בחיים היא בעצם לדאוג שמה שקורה בהם יהיה בתואם עם הדימוי". "המודעות של האדם לגניוס שלו מעניקה לאדם רגישות אסתטית ואתית ביחס למה שנכון ואמיתי". אם כי לעתים הגניוס מתעתע: "פעמים רבות הוא שומר על שתיקה ברגעים שאנחנו זקוקים לו יותר מכול! לפעמים נראה כאילו הגניוס מראה את עצמו רק דרך סימפטומים והפרעות, כעין רפואה מונעת" (שם. עמ 12-13). המטרה היא לשרת את הדימון, את התרפיה של הדימון. הילמן אומר ש"המשימה המרכזית [של התרפיה] אינה האינדיבידואציה שלי אלא האינדיבידואציה של המלאך" (עמ' 6) לדבריו, החידה שאנו פוגשים בטיפול אינה כיצד הגעתי לכאן, אלא מה המלאך שלי רוצה ממני? (עמ' 26).
לפי הילמן הסמל הוא עצמו המלאך. כאשר מופיע בחלום, ביצירה או בהזיה אור כוכב זורח, נוכל לפרש אותו כמודעות חדשה, או כהכוונה של אור העצמי. אבל אז הסכנה שנאבד את חווית הסמל, ואז יכבה אור הכוכב. נאבד את ההעצמה הרגשית, את התקווה והאמונה שאור הירח מעביר לנו. לכן, בגישתו של הילמן מוטב להישאר עם חווית הכוכב הזורח ולא לפרש כלל. להאחז בדימוי כי הוא החשוב ובו הנשמה שלנו, שמבעדה זוהרת נשמת העולם. הילמן מכנה זאת "Soul making" (Hillman 1975: 167) – היות בנשמה.
הדימוי והסמל הם מתווכים בין המודע והלא-מודע, כמו שמלאכים מתווכים בין שמים וארץ, לכן הסמל עבור הילמן הוא המלאך. הוא נחווה כהתגלות מלאך. הילמן טוען שהנשמה פואטית מעצם טיבה. הוא אומר שעלינו לקדם את פני המלאך וכוונתו להקשיב לסמל. המטאפורה והסמל המרכיבים את השירה מבטאים את האמת שאינה נגישה לתודעה. מילה בשירה אינה רק משמעות סמנטית אלא היא גם סמל וגם בעלת מצלול וריתמוס וכך פועלת עלינו מתחת לעור, מדברת אל הלא-מודע (Hillman 1989 :15).
הייתי מגדירה את המלאך כמסמל את התפקוד הדינמי הדיאלוגי המתווך של העצמי, שמגשר בין הלא מודע למודע ולעצמי, כתפקוד של התהוות מתמדת של העצמי, שמתווך את העצמי עם שאר הבטי הנפש. המלאך כמו גביש רב צלעות מגלם בו את האנרגיה המתווכת המשפיעה והמשנה שנובעת מהעצמי ומוליכה אליו.
גם המשורר צ'סלב מילוש מזהה את קול המלאכים עם קול פנימי מהמקום הגבוה והרוחני ביותר בנפש שקורא למימוש עצמי הנכון ביותר. שליחים של קול העצמי או קול אלוהים. 'על אודות המלאכים': "שללו מכם את בגדי הלובן / הכנפיים ואפילו את עצם הקיום / אבל אני חרף זאת, מאמין בכם / השליחים // [...] אומרים כי מישהו בדה אתכם / אך אותי אין זה משכנע. / [...] הקול – זו כנראה הראיה [...] שמעתי את הקול הזה לעתים בחלום / וגם, מפליא עוד יותר, הבינותי בקרוב / את הצו או הקריאה שלא מעלמא הדין; // עוד מעט יום / עוד אחד / עשה את שתוכל" (מילוש 2013: 113).
התובנה שהמלאך, מורה הדרך, אמור להתקיים בתוכנו ולא בעולם, ומקורו בתפקוד גבוה של הנחיה בתוכנו מובאת במיתוס הקלטי על מרלין, הקוסם ומורה הדרך של המלך ארתור. מרלין הוא מלאך-קוסם שמתגלה לפני ארתור כמורה דרך ומעניק לו עצות כל פעם שיש לו בעיה. במשך הזמן מרלין חדל להופיע לפניו במציאות והופך לדמות בחלומותיו.
אפשר לומר שתופעת הסינכרוניסיטי, תופעה של צירופי מקרים שאינה מקרית, מקורה באיכות החיבורים האינטגרטיבית של העצמי, והיא מתווכת לנו את החיבורים בעולם. לכן היא מעשה ידיו של הדימון-מלאך המנחה את חיינו. האם המלאך שולח לנו את צירופי המקרים כדי לומר לנו דבר מה? רוב אירועי הסינכרוניסיטי שמתרחשים בי בשנים האחרונות הם סביב הטיפול, היצירה והכתיבה שלי. הם מאשרים את חשיבות התכנים שאני עוסקת בהם ומוסיפים לי תובנות אודותיהם. הם עבורי אישור ותמיכה מה"דימון" שלי, מהנחית העצמי.
המפגש עם מלאכי יעקב כתהליך אינדיבידואציה
במפגש עם מלאכי הסולם יעקב פסיבי. הוא ישן וחולם ורואה את התנועה של מלאכים עולים ויורדים. אין בו מודעות עצמית ואינו מכיר בתהליך המתרחש בו. הוא מתפעם מעצם ההתגלות והבטחת היעוד שהוא מקבל אבל אינו משתתף עם רצון משלו הוא בראשית הדרך.
בשלב שבו יעקב בורח מגיסו לבן הוא כבר אדם בוגר, עם שתי נשים, ילדים רבים ורכוש, שיש לו אחריות להחלטותיו ובחירת דרכו. הוא לא רוצה עוד יחסי רמיה כמו עם אחיו ועם גיסו לבן. הפעם המאבק עם המלאך הוא מפגש ישיר פנים אל פנים. הפעם המפגש הוא בערות, בתודעה מלאה, במפגש קירבה-מאבק, פחד-אהבה, כשלא ברור מה המלאך רוצה ממנו. נראה שמה שמתבקש מיעקב זה המפגש-מאבק עם חלק אחר בו, לא מודע, עליון. מאבק כדי להתגבר על כוחו העודף אבל גם לקבל מכוחו העודף.
בחלום הסולם הוא מקבל פסיבי של ידע מהלא-מודע הרוחני. בנחל יבוק הוא אקטיבי במאבק עם מסרי הלא מודע הרוחני. בחלום הסולם יש מלאכים רבים ואילו במעבר יבוק מלאך אחד, כאילו התאחדו יחד כל הקולות הפנימיים לאיש אחד. למלאך-איש שאנלוגי לאחדות העצמי האינטגרטיבי.
המאבק מתרחש במעבר הנחל, במצב-מקום לימינלי מעברי, כשהוא בורח מלבן ולקראת המפגש עם עשו וצריך לעבור טקס חניכה מעברי שבו עליו להתמודד עם עולמו הפנימי ועם כוחות מעבר לו, עם כוח נומינוזי עליון (הדימון), שכמו בחלום הסולם מקשר אותו אל ייעודו-גורלו. כדי לדעת מי הוא עצמו, ולהיות מוכן להיפגש עם אחיו, כעסו ואשמתו.
המלאך הנומינוזי (הדימון של גורלנו) תובע מאיתנו היפתחות אל המסרים שלו שיוליכו אותנו לייעוד. צריך שנדע להיפגש ולהאבק ולשלוח את המלאך כשעולה השחר, כדי לשוב בזמן מהמציאות הטרנסית אל המציאות שבה נתבעים לממש את הייעוד.
יעקב נולד מחדש מהמפגש הזה מסומן בפגיעה בירכו, כסמן וכעדות ואות על מאבקו במלאך (כמו אודיסאוס שהיתה לו צלקת על ירכו כתוצאה מציד החזיר, שהיה לו טקס חניכה עם סבו). הוא מקבל מתת שהגיבור מקבל כתוצאה מהתנסותו. המתת הוא שמו החדש, ישראל, שמייעד אותו להיות מנהיג של עמו.
המלאך הצילי
כשהמלאכים משרתים אותנו הם אכן מלאכי השרת, וכשהם פועלים נגדנו, הם מלאכי חבלה שפועלים בשירות הצל. למשל כשאדם בדיכאון המלאכים הנפשיים והגופניים שלו בשביתה. או כשהתקשורת מעבירה חומרים רעילים לנפש – מחשבות שליליות, אלו מלאכי חבלה. גם הטרנסמיטורים במערכת העצבים יכולים לגרום לשיבושים במערכת העצבית והתאית ואז יש לנו מלאכי חבלה שמייצרים מחלות אוטואימוניות, סרטנים ואלצהיימר.
אבל אולי בהיות המלאך ישות טובה או רעה במעשיו כלפי האדם, הוא מגלם את ההשלכות של הסופראגו, שהוא או מעניש ורע כלפי האדם או חומל וגומל טוב ושומר. בחשיבה המיתית הוא כוח הגורל המיטיב או מרע.
מלאכי חבלה, ישויות המתווכות את כוחות הצל הם הסיטרא אחרא, שדים ורוחות, סמאל, שטן, לילית ונעמה, וכן מלאך המוות. המלאך הצילי מגלם את כוחות הצל (הכוחות השליליים והנחותים בנפש) וגם הרוע בנפש.
כבר בסיפור בראשית מסופר על מלאך שלילי שהוא לוציפר. הוא מלאך שבגלל גאוות היתר שלו על אלוהים, הופל על ידי אלוהים מהשמים אל השאול ומאז נהיה מלאך רע, שטן, שמפתה את בני האדם לחטוא. לוציפר הוא דגם לתפקוד נפשי שמשתבש ונשבה בהיבט הצילי של גאוות היתר שלו. רבים האנשים שכך קורה להם. ותקופות היסטוריות רבות נשלטות על ידי אדם שנשלט על ידי ארכיטיפ של ארכי-מלאך צילי שפועל בשם האגו שלו ולא בשם הייעוד הגבוה של נשמתו. המלאך הצילי מופיע כשטן בספר איוב.
על המאבק בין המלאך האלוהי וההרסני בנפש שמותקפת על ידי פסיכוזה כותבת מארי שומן ב- 1853, על אביה, המלחין רוברט שומן, שהלך והידרדר. הוא היה שומע קולות מלאכים שגילו לו והשמיעו לו אוצרות כמוסים של מוסיקה שמימית, ואחר כך היתה תמורה מחרידה, קולות המלאכים התחלפו בקולות צריחה של שדים שהתנפלו עליו כדי להשליכו לגיהנום.
אצל עגנון בסיפור 'מלאך המות והשוחט' (עגנון 1962) מסופר על שוחט זקן שמלאך המוות בא לקחתו. השוחט ביקש פעמים אחדות ארכה של שעות אחדות לשם השלמתה של מצווה, ומלאך המוות נענה לבקשות אלה, ובסופו של דבר זכה השוחט לעוד שנות חיים רבות עם אשתו. בסיפור 'הנידח' עגנון מתאר את הופעת מלאך המוות שמתואר בהתאם למסורת היהודית. כשאמו של גרשם מתה: "פתאום ראתה לפניה מלאך, ארכו מסוף העולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עיניים, לבושו אש כסותו אש וסכין בידו וטיפה מרה תלויה בו [...] והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ירד אליה כביכול והתראה לפניה והיא מסרה לו את נשמתה הטהורה" (עגנון 1974: כג). אחרי מות אבי כתבתי: מַה רָאָה אָבִי בְּעֵינֵי רוּחוֹ בִּרְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים? / אֶת אָבִיו? אֶת אִמּוֹ? אֶת פַּחַד יִצְחָק מוּל הַמַּאֲכֶלֶת? / [...] // הַאִם רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ? / הַאִם רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ שֶׁנָּגַע בִּירֵכוֹ? // הַאִם רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ עִמּוֹ שָׂרָה בְּמַעַבְרֵי הַלַּיְלָה / וְלֹא יָכֹל לוֹ? הַאִם רָאָה אֶת מִדַּת הַדִּין? / אֶת הַגְּבוּרָה? / הַאִם בִּקֵּשׁ בְּרָכָה? (נצר 2006ב : 47).
שיר אחר שכתבתי על מלאך המוות והתהיה על טיבו: אֵיךְ הוּא יָבוֹא? / לְאִטּוֹ, זָהִיר, זַחְלָנִי / אוֹ בַּחֲטָף, בְּהֶלֶם, / בְּהֶנֵּף קַרְדֻּמּוֹ? / הַאִם יָבוֹא כְּנָבָל טוֹרֵף חַמְסָנִי? / הַאִם יָבוֹא בְּזָדוֹן עִוֵּר / עַרְמוּמִי? // אוֹ הַאִם יָבוֹא כְּעַמּוּד הֶעָשָׁן, כְּעַמּוּד הָאֵשׁ? אוֹ בִּפְרִישַׂת כְּנָפָיו / בְּאוֹר פָּנָיו בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים? (נצר 2024: 19).
המלאך כמורה דרך של הנשמה אל המוות, כייצוג של המרחב הלימינלי-מעברי, הוא גם מלווה במובן החיובי את הנשמה אל המוות: מלווה אל ההכרה במוות, קבלתו וההכנה הרוחנית לקראתו. לכן האל הרמס מלווה את הנשמה במסעה האחרון. להרמס אין את המשמעויות המפחידות של מלאך המוות אלא את משמעותו כמלווה הנשמה אל מימושה המלא במוות.
לסיום
האלכימאים והמקובלים מנסים למפות על ידי דיאגרמות את אינטראקציות המרחב הנפשי שבין הנפש והאלוהות על ידי יצירת סדרות של אלמנטים מתווכים זה ליד זה וזה בתוך זה מלמעלה ועד למטה. גם הספירות של האילן הקבלי הן מבנים של תיווך מלמעלה למטה. נראה לי שהמבנה של הספירות כמו המבנים הגיאומטריים הרבים שמנסים לתאר את מכלול הנפש לחלקיה, בקבלה, באלכימיה, במיסטיקה – הם דימוי שעובר מהדימוי של ישות מואנשת כמלאך אל דימוי צורני, ובמובן הזה זה ביטוי ליכולת חשיבה מופשטת שהתרחקה מהסיפור המיתי. הדיאגרמה היא שלב רציונלי מעבר לחשיבה המיתית של דמויות מונפשות.
הדיאגרמה מראה את ארגון ההקשרים בין חלקי השלם, שמאפשרים תיווך, אינטראקציות ותהליכים לקראת. המלאכיות היא האינטראקציות בין התאים, הנוירונים, החלקיקים, והמוח כולו בנוי מאינטראקציות תהליכיות. המלאכיות היא תהליך. גם האמנות, ככל יצירה היא היחסים הדינמיים שבין חלקיה. לשום פרט אין קיום לעצמו אלא בהקשר של התמונה כולה. החוויה מהיצירה היא סך התנועה הדינמית האינטראקטיבית שבין הקווים, הצבעים, הכתמים, הצלילים, המרחבים, הדמויות וכו'. המלאכיות היא מהות האינטראקטיביות בין מכלול האלמנטים בעולם הפיזי והנפשי כאחד. הפיזיקאי האיטלקי קרלו רובלו טוען ש"הזמן והחלל אינם רציפים אלא עשויים מ'לולאות' שארוגות זו בזו ואינן מתקיימות בעצמן בחלל או בזמן [...] הלולאות מקבלות תכונות מוגדרות רק כשיש אינטראקציה ביניהן... מה שיש בבסיס הם יחסים ולא דברים [...] המסר הוא זה: אל תחשוב על דברים אלא על תהליכים". (לב 2021).
במילים אחרות, מלאכיות היא אנרגיית חיים תוססת, יוצרת, בהתהוות מתמדת, מחברת, מגשרת, מקשרת, מנביעה, יוצרת, משרה השראה ונבואה, יצירה וטרנספורמציה, כתנועה גלקסית, כהרס והתחדשות. בשפת הפיזיקה היא פועלת בתוככי רשתות, שדות, לולאות ומיתרים. המלאכיות היא רשת חלימה ערה קוסמית אנרגטית. המלאכיות היא רשת תמסורת של קישורים, כמו רשת אינדרה, כמו הרשת בציורי יונג, כמו רשתות השורשים של העצים ביער, כמו הנימים-חוטים של תמסורת בין הפטריות, וכעין רשת קיומית קוסמית אנרגטית אינטואיטיבית פואטית, כמו רשת הנוירונים במערכת העצבים שמעבירים ידע זה לזה. זה תהליך דינמי תכליתי במרחב הביניים הלימינלי, תהליך המאפשר תהליכים. תהליך שדוחף לצמיחה והתהוות, התגלות והתעלות.
המלאכים כישות פנים נפשית, הם ישויות התיווך האנרגטיות של מבנה הנפש, הם הארכיטיפים והקומפלקסים, היצרים והדחפים, והמאוויים והפחדים שלנו כשהם נדחפים לפעולה, נעים על הסולם מהלא-מודע הקולקטיבי עד התודעה והעצמי. לכן הם יכולים להיות ייצוגי ארכיטיפ הטוב וארכיטיפ הרע, הן כיצרים של רוע וטוב, התהוות והרס, והן כסופר-אגו מפקח במבט מעניש רע לעומת מיטיב וחומל. כל אלה כוחות אנרגטיים ארכיטיפליים בעלי כוח פעולה והשפעה לסייע לנו בתהליך האינדיבידואציה. אולי גם מילים הן מלאכים, כיוון שהן כוחות מתווכים משפיעים. לכן בתפישה היהודית העממית המילים שלנו בוראות מלאכי שרת ומלאכי חבלה.
אנו רואים כיצד ארכיטיפים כאלה מופעלים כל הזמן בטבע ובפוטנציאל של נפשנו ואנחנו זקוקים לעזרה כדי להוציא אותם לפועל במובנם החיובי (להתפלל למלאך הגואל) או למנוע את פעולתם הרעה (להתפלל כנגדם או עשיה טקסית או מאגית כנגדם). החשיבה המיתית חווה את המציאות הפנימית כחיצונית לנו ולא באחריותנו, ואז הטקסים והמאגיה מופעלים כדי להשפיע עליהם. כשאנחנו מאמינים במלאך המכוון את דרכנו, אזי האמונה בכוחו המיטיב והתפילה אליו מסייעות לנו לעמוד בפרץ נגד הצל והרוע. כפי שכתוב בתהלים (תהלים צא, י-יב) : "לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה-לָּךְ; לִשְׁמָרְךָ, בְּכָל-דְּרָכֶיךָ. עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ." זה המקור כנראה לאימרה העממית שמלאכים נשכבים מתחת לתינוקות שנופלים. מתברר אפוא כי האמונה במלאך היא המלאך.
בתפילת שמע שלפני השינה אומרים את הפסוק שלקוח מברכת יעקב לנכדיו: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. ואומרים שלוש פעמים: בְּשֵׁם אֲדֹנָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִימִינִי מִיכָאֵל, וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל, וּמִלְּפָנַי אוֹרִיאֵל, וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל, וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל.
איך נחיה בלי אלוהים ש"הרגנו" כביכול, כפי שניטשה אומר, שאיבדנו את הקשר אליו? אז לפחות שיהיה מלאך שמייצג אותו, בא כוחו, מסמל אותו – שאפשר להתגעגע אליו ולבקש את ברכתו, שיאחז בכף ידנו כשנעבור בגשר על פני תהום. איך נחיה מבלי להאמין שמלאכים יישכבו מתחתינו כשנפול? כתבתי: מִלִּים סְבִיבוֹתַי / בְּתוֹכִי / כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים / שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ / שֶׁיִּשְׁכְּבוּ מִתַּחְתֵּינוּ / כַּאֲשֶׁר נִפֹּל. (נצר 2024:108).
מדרשי חז"ל עסקו בשאלה האם המלאכים קדמו לבריאת העולם. בעת העתיקה השאלה עמדה במוקד פולמוס נרחב. בבבלי פסחים נ"ד ע"א "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה, גן עדן וגיהנום, כיסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח". אבל לפי 'ספר היובלים' גם המלאכים קדמו לבריאה. כיוון שהמלאכים הם התנועה הדינמית של החיים, לכן הם כה חשובים, ודומה שהם קיימים מלכתחילה. כפי שאומר הילמן בעקבות אפלטון – הדימון של גורלנו וייעודנו קיים מלכתחילה.
אנחנו זקוקים אפוא למלאכים כדי להתממש, וכדי לחוות את המסתורין של הכוח המעצים את תהליכי הליבה של הקיום שלעולם יישארו מאחורי הפרגוד.
ועם זאת נותרו השאלות: האם מלאכים הם שיהרסו ויצילו אותנו? האם המלאכים קיימים בעולם או בתוכנו? ומי האחראי על פעולתם? והאם מתקיים קוד מכוון בתהליכים הבלתי נראים?
מקורות
אידל משה. 2008. עולם המלאכים בין התגלות להתעלות. ידיעות אחרונות.
אליהו אלי. 2023. פלא אפלה. הארץ. תרבות וספרות. 5.4.2023.
אסתר חיה. 2023. מלתעות ירושלים. הוצאת מרחף.
גלדמן מרדכי. 1995. מראה אפלה. הקבוץ המאוחד.
בובר מרדכי מרטין. 1959. בסוד שיח. על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. מוסד ביאליק.
הולנדר אורי. 2013. פרלודים. מוסד ביאליק.
הילמן ג'יימס 2022. לחיות את החיים אחורנית. מכתב. תרגום מור קדישזון. הוצאת בבל.
ויניקוט דונלד. 1995. משחק ומציאות. תרגום יוסי מילוא. עם עובד.
ולטר בנימין. 1996. על מושג ההיסטוריה. מבחר כתבים, ב: הרהורים. תרגום דוד זינגר. הקיבוץ המאוחד.
יונג קרל גוסטב. [1961 ] 1993. זיכרונות חלומות מחשבות. תרגום מיכה אנקורי. רמות.
לב גדעון. 2021. הפיזיקאי קרלו רובלי סבור שאין דברים כשלעצמם, רק יחסים בין דברים. הארץ. 22.9.21.
מארלו פונטי מוריס. [1964] 2004. העין והרוח, תרגום: עירן דורפמן. רסלינג.
מילוש צ'סלב. 2013. אור יום. תרגום דוד ויינפלד. חושן.
עגנון שמואל יוסף. 1962. מלאך המוות והשוחט. האש והעצים. שוקן.
עגנון שמואל יוסף. 1974. הנדח. אלו ואלו. שוקן.
פרל גיא. 2021. הדבורים של הבלתי נראה - אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן. רסלינג.
נצר רות. 2016א עקבות. כרמל
נצר רות. 2006ב. קדיש לאבא. כרמל.
נצר רות. 2011. ריסים. פרדס.
נצר רות. 2015. הגוף היחיד. ספרא.
נצר רות. 2019. עפאים. כרמל
נצר רות. 2024. מעבר יבוק. עתון 77.
עמיחי יהודה. 1998. פתוח סגור פתוח. שוקן.
רילקה ריינר מריה. 1999. אלגיות דואינו. תרגום שמעון זנדבנק. הקיבוץ המאוחד.
שלום גרשם. 1977. פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה. מוסד ביאליק.
אפלטון. 1979. כתבי אפלטון. תרגום יוסף ג. ליבס. שוקן. כרך שני.
Hillnan James. 1975. Re-Visioning Psychology. Harper. N.Y.
Hillnan James. 1989. The Poetic Basis of Mind. In A Blue Fire. Harper Perennial. N.Y
Le Grice Keiron 2016. Archetypal Reflections. Muswell Hill Press. N.Y.
Jung Carl Gustav. [1959] 1970. Aion. C.W. 9 II. N Y; Princeton University. Bollingen Series
Jung Carl Gustav. [1958] 1970 I. A Psychological View of Conscience C.W. 10. N Y; Princeton University. Bollingen Series.pp. 437-455
Jung Carl Gustav [1934] 1970. The Development of the Personality. C.W 17. N. Y; Princeton University. Bollingen Series.
