ניקול לֵה־פֶּרַה
ריפוי עצמי
רפאו את העבר וקחו שליטה על חייכם
מטר
בעבודתה כפסיכולוגית קלינית, ד"ר ניקול לה־פרה חוותה לעתים קרובות תסכול נוכח מגבלות הפסיכותרפיה המסורתית. מתוך רצון להפיק יותר למען מטופליה – ולמען עצמה – היא יצאה למסע שבו פיתחה פילוסופיה המאחדת בריאות נפשית, גופנית ורוחנית ומספקת את הכלים הרב תחומיים הנחוצים לריפוי עצמי. אחרי שחוותה בעצמה את התוצאות ששינו את חייה, היא התחילה לשתף עם אחרים את מה שלמדה – ועד מהרה באה לעולם "הפסיכולוגית ההוליסטית".
עכשיו, לה־פרה מרגישה שהגיע הזמן לשתף את "תוכנית האימונים" המבוקשת שלה עם העולם. בספר ריפוי עצמי היא מגישה מניפסט הקורא לריפוי עצמי לצד מדריך מעשי ליצירת חיים שופעים, אותנטיים ומהנים יותר. בהסתמך על מחקרים מדעיים עדכניים ותורות ריפוי, ד"ר לה־פרה עוזרת לנו לזהות כיצד חוויות קשות וטראומות ילדות נשארות איתנו בבגרותנו ומובילות לבעיות תפקודיות בכל מערכות גופנו – מעוררות תגובות סטרס מזיקות שמשאירות אותנו תקועים בדפוסים חוזרים ונשנים של תלות שיתופית, חוסר בשלות רגשית וקשרי טראומה. ההתנהגויות המזיקות האלה, אם אינן מקבלות מענה, עלולות להסלים במהירות לכדי סחרור של מועקה, חוסר סיפוק ובריאות לקויה.
בספר ריפוי עצמי מגישה לה־פרה לקוראים את התמיכה והכלים שיאפשרו להם להשתחרר מהתנהגויות הרסניות, לקבל את השליטה על חייהם ולעצב אותם מחדש. הספר הזה מציע שינוי פרדיגמה אמיתי, חגיגה של העצמה שתשנה לעד את ההתבוננות שלנו על בריאות נפשית והדאגה לרווחתנו.
ד"ר ניקול לה־פרה הוכשרה בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קורנל, בבית הספר החדש למחקר חברתי בניו יורק, ובבית הספר לפסיכואנליזה בפילדלפיה.
לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
כוחה של האמונה
אומרים שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי לחיות. לעתים קרובות הסיפורים האלה מעוגנים בחוויות ממשיות — למשל כשאנחנו מאמינים שאנחנו נחשקים, כיוון שגילו בנו עניין רומנטי כבר מגיל צעיר. לעתים הסיפורים האלה, שלרוב התגבשו בילדוּת, אינם מתעדכנים לעולם ואינם משקפים את המציאות העכשווית שלנו. אנשים כמוני, לדוגמה, שהיו ביישנים בילדותם, עשויים להמשיך לראות את עצמם כ"טיפוסים ביישניים", אף על פי שהם כבר לא מרגישים או מתנהגים כך.
לעתים קרובות אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדרך להגן על עצמנו. בילדותנו אין לנו יכולת נפשית או רגשית להבין שלדמויות ההוריות שלנו יש חיים שלמים מעבר לחיים שאנחנו מכירים. כילדים, יכולותינו להבין מבחינה מחשבתית ורגשית הן יכולות מוגבלות, בהתאם לגיל ההתפתחותי שלנו. בהינתן המגבלות האלה, אנחנו עלולים להאמין שאנו רעים כשדמות הורית מרימה עלינו יד, במקום להבין שאדם זה, שבו הישרדותנו תלויה, מתקשה לשלוט בכעסים שלו. לפעמים המציאות שבה אנו חיים מכאיבה מכדי שנוכל להבין או לעבד אותה, ולכן אנחנו ממציאים סיפור חלופי שלאורו אנו פוסעים באפלה. ילד שמרגיש זנוח יכול להמציא נרטיב שלפיו להורה שלו יש "עבודה חשובה", ובכך לתרץ את היעדרותו ולהימנע מהצורך להכיר לעומק במציאות מכאיבה.
כמו כולנו, גם אני מורכבת משלל נרטיבים כאלה (הידועים גם כאמונות יסוד): אני הילדה הקדושה. אני לא רגשנית. אני לחוצה. אמונות יסוד הן הסיפורים הרבים שאנחנו מגבשים בנוגע לעצמנו, למערכות היחסים שלנו, לעברנו, לעתידנו ולאינספור נושאים אחרים, בהתבסס על ניסיון החיים שלנו. אחד הנרטיבים המושרשים ביותר שלי — כזה שהכתיב ללא ידיעתי את מהלך העניינים בחיי במשך שנים רבות — התבהר לי כשהתחלתי לעשות את העבודה של פיתוח מודעות והתבוננות בעולם הפנימי שלי. הסיפור הזה נוסח במילים: אני לא נחשבת.
זוהי בעיה שליוותה אותי לאורך רוב רובם של הקשרים הרומנטיים שלי. בגללה נותרתי מסוגרת ונטיתי להסתמך על עצמי במידה חולנית בקשרַי החברתיים ובחיי המקצועיים. היא עלולה אפילו לצוץ כשמישהו נדחף לפני בתור, והנרטיב בראשי אומר לי: את חסרת חשיבות. מדוע? כי באותו הרגע אני מאמינה באמת ובתמים שזר מוחלט אינו מתחשב בי, כפי שאמי לא התחשבה בי. עבורו אני רוח רפאים שאפשר לעבור דרכה כאילו לא היתה שם.
התובנה הזאת הבליחה בראשי במהלך תרגול מדיטציה, כשלנגד עיני רוחי צץ זיכרון של אמי במטבח ביתנו בפילדלפיה. הייתי אז בת ארבע כנראה.
אבי נהג לחזור הביתה מהעבודה מדי ערב בשעה קבועה. כשעה לפני שהגיע, היתה אמי מתחילה להכין את ארוחת הערב, לערוך את השולחן ולוודא שהאוכל יהיה חם עם הגעתו. במהלך ההכנות היא נהגה לעמוד ליד החלון שניבט אל הרחוב שבו צעד אבי מתחנת האוטובוס בדרכו הביתה. אפשר היה לראות אותו מגיע — באותה צורה בדיוק, מדי ערב — לפחות כחמש דקות לפני שהוא נכנס הביתה. השגרה הצפויה של ימיה העניקה לה ביטחון מפני טראומת הילדות שלה שהתאפיינה במחסור ובחוסר יציבות — החל מחוסר זמינות רגשית שאפיין את שני הוריה וכלה במותו הפתאומי של אביה. אני בטוחה שהיציבוּת שסיפק אבי, עם לוח הזמנים הנוקשה שלו והתעקשותו להיות תמיד "ביחד" — עד כדי כך שרק לעתים נדירות הם נפרדו זה מזה — הרגיעה את אמי במידה ניכרת.
באותו הערב אבי לא הופיע בזמן הצפוי. עברו עשר דקות, והוא עדיין לא הגיע. הוא איחר — חמש־עשרה, עשרים, שלושים דקות. מהעמדה המועדפת עלי, מתחת לשולחן המטבח, ראיתי איך אמי נעשית יותר ויותר מתוחה. נהגתי להעביר שעות ארוכות מתחת לשולחן, לנסוע על מכונית הצעצוע שלי ולהסתובב שוב ושוב במעגלים. המקום הזה נראה לי כמפלט בטוח מפני הכאוס שהקיף אותי (למרות החזות השטחית של הרמוניה משפחתית); והאפשרות לשחרר אנרגיה עזרה לי לשכך את הסערה הפנימית הכמעט־קבועה בחיי.
הזמן חלף. עכשיו אמי הפסיקה אפילו להעמיד פנים שהיא לא מוטרדת. היא בהתה מבעד לחלון ופכרה את ידיה. היא לא היתה צריכה לומר דבר; יכולתי לחוש את הדאגה שלה. רגלי הקטנות דחפו במהירות הולכת וגוברת, כמין ביטוי גופני לחרדתה של אמי. בעוד החרדה האילמת שלה גוברת בהתמדה, היא כלל לא היתה מודעת לקיומו של היצור הקטן והמוטרד שלמרגלותיה. היא לא היתה קשובה אלי רגשית באותו רגע ולא היתה ערה כלל לצרכים שלי או לפחדים שלי. היא פשוט לא היתה מסוגלת לכך. נעשיתי חסרת ממשות, נטולת הכרה, בעוד חרדותיה ותגובת הטראומה שלה משתלטות עליה ומונעות ממנה מלהתרכז במשהו מלבד האיום שמרחף מעליה. בהיעדר בגרות נפשית ויכולת תבונית להבין את המצוקה האנושית־אבולוציונית הזאת, נותרתי אך ורק עם מציאות כואבת. ברגעים הקטנים האלה התחלתי לגבש את אותה אמונת יסוד: אני לא נחשבת.
ואז לפתע הוא הופיע, צועד במורד הרחוב. האווירה בחדר השתנתה כמעט בבת אחת, ואמי חזרה להכין את ארוחת הערב.
הרגעים האלה לימדו אותי שיעור נוסף: התחלתי ללמוד שההקלה היחידה ממועקה פנימית יכולה להגיע ממקור חיצוני לי. כמו אמי, גם אני כמדומה חיכיתי תמיד לייצוג כלשהו של אבי שישרה עלי תחושת ביטחון. הבחנתי בכך ברגעים של עצבנות קדחתנית שהציפה אותי כשלא קיבלתי תשובה על הודעת טקסט ששלחתי לאחת מבנות זוגי; או ברגעים של פחד (מחשמל עד צמרמורת) שערער את כל ישותי כשמישהו לא היה נגיש לי מבחינה רגשית. כשהרגשתי נואשת, חסרת היגיון או לא אהובה, הרגשתי בבית. זו שוב היתה אמי שעומדת ליד החלון: האדם הזה לא מתחשב בי, אך אני זקוקה לאדם הזה כדי לחיות.
מאין מגיעה האמונה
שיתפתי אתכם בסיפור הזה כדוגמה לאופן שבו משהו סתמי לכאורה — אבא חוזר מהעבודה באיחור, לא אסון גדול — עשוי להכיל בחובו מסרים שמוטמעים באמונות שמעצבות אותנו.
הבה נחזור צעד לאחור. מהי בעצם אמונה?
אמונה היא מחשבה שנרכשת מתוך הרגל ומעוגנת בניסיון חיים. אמונות מתגבשות כתוצאה מחיים של דפוסי מחשבה שגורים, והן זקוקות לתיקוף פנימי וחיצוני גם יחד כדי להכות שורש. אמונות בנוגע לעצמנו (לאישיותנו, לחולשותינו, לעברנו, לעתידנו) הן מסננים שמותקנים על העדשות שדרכן אנו מביטים בעולם. ככל שאנחנו חוזרים על מחשבות מסוימות, כך מוחנו מתחווט יותר ויותר לאמץ את דפוסי המחשבה האלה כברירת מחדל. זה נכון ביתר שׂאת אם המחשבות האלה מעוררות אצלנו את תגובת הדחק ואת עצב הוואגוס. כך נוצרת סערה פנימית שיכולה בקלות להפוך לכפייתית במרוצת הזמן, וזוהי למעשה תגובת הטראומה המותנית שמוּכרת לנו כהתמכרות רגשית. ההרגל לחשוב מחשבה מסוימת שוב ושוב משנה את מוחנו, את מערכת העצבים שלנו ואת המבנה הכימי של התאים בכל גופנו, דבר שמקל עלינו לחזור בעתיד לאותם דפוסי מחשבה שגורים כברירת מחדל. במילים אחרות: ככל שאנחנו חושבים על משהו, כך עולה הסבירות שנאמין בו. המחשבות המורגלות שלנו הופכות לאמת שלנו. זכרו שרובנו, עם הדפוסים המותנים של חוסר ויסות גופני שסיגלנו לאורך חיינו, חייבים קודם כול לעשות את העבודה של השבת האיזון למערכת העצבים לפני שנוכל לשנות באמת את האמונות המושרשות שלנו.
כשאמונה זוכה לתיקוף חוזר ונשנה, היא עשויה להפוך למה שמכונה "אמונת יסוד". אמונות יסוד הן התפיסות העמוקות ביותר שלנו בנוגע לזהותנו; הן הוטמעו בלא־מודע שלנו, לרוב לפני גיל שבע. אלה הסיפורים בנוגע למי שאנו — למשל, אני חכמה, אני חביבה, אני חברותית, אני מופנמת, אני לא טובה בחשבון, אני ציפור לילה, אני מתבודדת — והם מרכיבים את המסגרת שמגדירה את ה"אישיות" שלנו. אולי נדמה לנו שאמונות היסוד שלנו נובעות מאיתנו, מכיוון שהורגלנו לקבל אותן בלי שאלות או ספקות, אך ברוב המקרים הן הגיעו אלינו מדמויות הוריות, מהסביבה הביתית והקהילתית, ומחוויות החיים המוקדמות ביותר שלנו. רבות מאמונות היסוד שלנו התגבשו למרבה הצער כתוצאה מטראומה.
לאחר שאמונת יסוד מתגבשת, אנחנו מבססים אותה באמצעות מה שמכונה "הטיית האישוש": מידע שאינו תואם את אמונותינו זוכה להתעלמות או ליחס מבטל, לטובת מידע שעולה בקנה אחד עם מה שאנו מאמינים בו. אם אתם מאמינים שאתם חסרי ערך, תתייחסו למשל לקידום בעבודה כמשהו שקרה בטעות, ותניחו שזה רק עניין של זמן עד שתיחשף עובדת היותכם מתחזים. כשאתם עושים טעות בעבודה, בין בשגגה או עקב חבלה עצמית, תסתכלו עליה מבעד לעדשה של אסון בלתי נמנע: ברור שפישלתי. אני הרי אפס. יש לנו נטייה גורפת לעבר מה שמכונה "הטיית השליליות" — כלומר, מתן עדיפות גבוהה יותר (וערך רב יותר) למידע שלילי על פני מידע חיובי. לכן אתם יכולים לראות חוות דעת עתירת שבחים על ביצועיכם ולשכוח אותה תוך זמן קצר, אך לעולם לא תשכחו את העלבון הצורב שחשתם כשספגתם ביקורת מעמית לעבודה.
ההטיה הזאת מוטמעת בנו אבולוציונית. בשחר המין האנושי, סיכויי ההישרדות שלנו השתפרו פלאים כאשר התמקדנו בדברים שעלולים להרוג אותנו על פני דברים שמשמחים אותנו. כמו תגובת הילחם־או־ברח של מערכת העצבים האוטונומית, ההטיה הזאת מוטמעת במערכת ההפעלה שלנו ברמה הפיזיולוגית, ובדרך כלל אינה נתונה לשליטתנו המודעת. אלמלא יכולנו לסנן ולתעדף את המידע החושי שקלטנו, היינו מוצפים ללא הרף בשיטפון בלתי נסבל של מידע. בעולם שלנו קורים המון דברים כל הזמן. נסו רק לתפוס את מכלול הפרטים של העולם הסובב אתכם ברגע זה. אם מוחכם היה קולט את כל הגירויים האלה בו־זמנית, הוא לא היה מסוגל לתפקד.
הסינון הלא מודע הזה הוא תפקידה של מערכת ההפעלה הרשתית [RAS], רשת של תאי עצב בגזע המוח שעוזרת לנו לפענח את סביבתנו, כדי שנוכל להתרכז בדברים סביבנו שנראים לנו חיוניים. מערכת ההפעלה הרשתית משמשת כשומרת הסף של המוח, ומשתמשת באמונות שהתגבשו בראשית החיים כדי לברור את המידע הנכנס ולתת עדיפות לראיות שתומכות באמונות הללו. בדרך זו, מערכת ההפעלה הרשתית מקדמת באופן פעיל מידע שמאשש את מה שכבר נתפס מבחינתנו כנכון.
הנה דוגמה שכיחה ומוכרת לפעולתה של מערכת ההפעלה הרשתית: נניח שאתם מעוניינים לקנות מכונית חדשה. אתם הולכים לסוכנות רכב, מוצאים דגם שאתם די בטוחים שתרצו לקנות, ומקדישים זמן־מה לתחקיר מקיף באינטרנט על המכונית הזאת. פתאום נדמה לכם שכל העולם ואשתו נוסעים בדגם הזה, אם כי אתם יכולים להישבע שבקושי ראיתם אותו על הכביש לפני כן. מערכת ההפעלה הרשתית יכולה לתת לכם הרגשה שהיקום שולח לכם מסר. אולי זה אכן כך — זה הרי היקום שלכם, פרי יצירתו של מוחכם המופלא.
פעולתה של מערכת ההפעלה הרשתית אינה מסתכמת ביצירת הטיית אישוש בעת רכישת מכונית. לפי אחת התיאוריות בנוגע לדיכאון, שלוקה אמנם בפשטנות מסוימת, אנשים מדוכאים מסננים את העולם מבעד לעדשה שלילית. נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה היה לכם יום ממש מחורבן, כשדברים שליליים קרו בזה אחר זה והתרשמתם ששום דבר לא מסתדר לכם. קרוב לוודאי שהרגשתם חסרי מזל באמת ובתמים — אך סביר להניח גם שמערכת ההפעלה הרשתית שלכם תרמה את חלקה כשהקנתה עדיפות נמוכה לכל דבר חיובי או אפילו ניטרלי שקרה לכם באותו יום. זוהי הסיבה לכך שלפעמים נדמה לנו שאין לנו שום סיכוי להיחלץ מביצה של ייאוש ובעתה: מערכת ההפעלה הרשתית לא תניח לנו לעשות זאת.
לעתים המוח עשוי להשתמש במסננים של מערכת ההפעלה הרשתית כמנגנון הגנה. פגשתי אנשים רבים שטוענים שהיתה להם ילדות נפלאה ומושלמת, ומסרבים להכיר בקיומו של קושי או היבט שלילי כלשהו, למרות שיש ראיות שסותרות את טענתם. תפיסה אידיאלית של תקופת הילדות הופכת אצלם לאמונת יסוד שעשויה לנבוע מצורך הישרדותי. במציאות אין דבר כזה ילדוּת מושלמת. היכולת להרשות לעצמנו להתבונן בכנות על מכלול חוויותינו בעבר ובהווה היא תנאי חיוני לריפוי.
כשם שלמדנו שאנחנו לא המחשבות שלנו, עלינו להבין שאנחנו גם לא אמונות היסוד שלנו. זהו שיעור שקשה יותר לקבל בהרבה מקרים, כיוון שאמונות היסוד שלנו חקוקות בנו עמוק כל כך, מוטמעות כל כך בזהות שלנו, עד שקשה לנו להיפרד מהן. ככל שתלמדו יותר על המוח הילדי ועל האופן שבו מתגבשות אמונות היסוד האלה, כך תתחזק בהדרגה יכולתכם להתבונן בהן ולהיות מודעים להן — ובסופו של דבר לבחור באופן פעיל אילו מהן תרצו לשמור ואילו תרצו להשאיר מאחור.
קשרי טראומה
כשהייתי ילדה, האמירה השגורה ביותר בפי היתה: "משעמם לי." הייתי במרדף מתמיד אחרי הריגוש המשכר שהעניק לי הקורטיזול, שהיה מסעיר כמו נסיעה ברכבת הרים. גם כשהייתי מחוץ לבית או לבדי, ידעתי כיצד ליצור לעצמי מעגל של סטרס. לפעמים, כשלא הצלחתי להירדם, הייתי מרגיעה את עצמי (באמצעות צלילה מחדש אל תוך מעגל הסטרס המוּכר לי) בכך שערכתי רשימה של כל הדרכים שבהן משפחתי יכולה למצוא את מותה — בשרפה, בשיטפון, במהלך פריצה לביתנו.
בהמשך חיי, בקשרַי הזוגיים, המשכתי לתור אחר אותם מעגלי סטרס. נשארתי מרוחקת רגשית ובלתי נגישה לרוב, דפוס שלמדתי מיחסַי עם אמי בילדותי. ההתנהגות הזאת רק יצרה אצלי טינה שהלכה וגברה במשך הזמן, כיוון שהטלתי על בנות זוגי את האחריות הבלעדית לַניתוק ולמרחק שביצירתם לקחתי חלק פעיל. בכל פעם שהן ניסו להתקרב אלי, הדפתי אותן משום שלא הייתי מורגלת באינטימיות. כשהן עזבו אותי, נתקפתי פניקה ומיהרתי לחזור אל מעגל הסטרס המוכר ("תמיד יש משהו") מילדותי. מחשבותי דהרו, בעודן מפרטות את כל הדרכים שבהן בת זוגי הכזיבה אותי (מסרון שלא נענה, מתנה חסרת התחשבות, הערה ביקורתית אקראית). לא משנה מה היו הנסיבות, תמיד יכולתי למצוא משהו שיכניס אותי לסטרס. אפילו ברגעים השלווים ביותר, המחשבות לא הפסיקו להציק לי: משהו לא בסדר. אולי אני לא באמת נמשכת אליה. אולי מיציתי את הקשר הזה. הייתי זקוקה לתגובת הסטרס הזאת כדי להרגיש. בלעדיה הרגשתי קהת חושים — משועממת! — ובסופו של דבר זה הגיע לכדי כך שהדפתי את בת הזוג ממני או עזבתי אותה, דבר שאושש את האמונה שלי שתמיד אהיה לבד.
במבט לאחור, המשיכה שלי לבת זוג בשם שרה התעוררה בי בדיוק מפני ששרה גרמה לי לאותה תחושת רכבת הרים של חוסר ודאות. אף פעם לא יכולתי לדעת באמת היכן עומדים היחסים שלנו, וחוסר הנוחות הזה היה מסעיר (ומוכּר היטב למערכת העצבים הלא מווּסתת שלי). כעבור כמה שנים של זוגיות, כשהתחלתי לחשוד ששרה בוגדת בי עם חברה משותפת (הבלחה של אינטואיציה שרמזה שמשהו אינו כשורה), התעמתי איתה. אחרי שהיא הכחישה את האשמותי, אפשרתי לה לבטל את דברי ולטעון שאני פרנואידית, כי לא היה לי מספיק אמון בקול האינטואיטיבי שלי וביכולתו להנחות את צעדי. מאוחר יותר, כשהתברר לי שהיא אכן בגדה בי עם החברה הזאת, הרגשתי כאילו סלע נפל ומחץ את הילדה הפנימית שלי. מה שכאב יותר מכול לא היה חוסר הנאמנות שלה, אלא העובדה שהיא הכחישה את המציאות שלי — ודבר זה היה אחד מהפצעים שליוו אותי מילדותי, כשהכול טואטא מתחת לשטיח, כולל המיניות שלי. היות שמעולם לא פיתחתי אמון בתפיסת המציאות שלי, התפתיתי להאמין לתפיסת המציאות שלה.
בדיעבד אני יכולה לראות איך אני תרמתי לניתוק שהוביל לקץ הזוגיות שלנו. אני יודעת כעת עד כמה עמוקה היתה הדיסוציאציה שלי באותה תקופה. אני יודעת שגילמתי את תפקיד הנפגעת, ושבעצם לא הייתי נוכחת כלל. במשך כל הזמן שבו הפניתי אליה אצבע מאשימה, שמרתי על ריחוק רגשי שהותיר חור בגודל של מכתש בקשר שלנו. אי־אפשר ליצור חיבור עם אדם אחר כל עוד הוא אינו מחובר לעצמו.
כשהקשר ההוא הסתיים בפיצוץ בלתי נמנע, עברתי לדירת שלושה חדרי שינה שחלקתי עם אישה שהיתה מבוגרת ממני בכמה שנים. במהרה רקמנו חברות אמיצה שהפכה למשיכה. זו היתה מערכת יחסים זוגית שדמתה לכניסה אל אמבטיה חמה, מרגיעה ומזמינה. רק היום, במבט לאחור, אני יכולה להבין שתחושת הביטחון שחשתי ביחסים האלה נבעה מהדפוסים המוכרים מילדותי.
נוצר בינינו חיבור מיידי, ככל שבילינו יותר ויותר זמן ביחד ונקשרנו רגשית סביב חוויה משותפת של חרדה. מלבד ההתקשרות הזאת, שהיתה מוכרת לי מאוד, נשארתי מרוחקת מבחינה רגשית. כדרכי מאז ומעולם, המשכתי להתרוצץ בניסיון לְרצות את כל הסובבים אותי, אך מעולם לא הייתי מסוגלת לתת להם את מה שהם רצו יותר מכול — חיבור אותנטי.
כעבור כמה שנים עלה עניין הנישואים. חתונה נראתה כצעד המתבקש הבא. אז הלכנו על זה וטסנו למדינה אחרת, כי באותו הזמן לא היתה לנו אפשרות חוקית להינשא במדינת ניו יורק.
זמן קצר אחרי נישואינו עברנו מהעיר ניו יורק לפילדלפיה והותרנו מאחור את השגרה המוכרת ואת חיי החברה הפעילים במיוחד שלנו. בביתנו החדש, שבו היו פחות הסחות דעת, נדמה היה כאילו זרקור נדלק וחשף את עומק הנתק שנוצר בינינו. הייתי במצב כמעט קבוע של דיסוציאציה, בלי יכולת להעניק לאשתי את מה שהיא הרגישה שנחוץ לה, תוך שאני בעצמי מרגישה לא מסופקת. שנים של צרכים שלא נענו הושלכו עליה, כשבתוכי הלכה וגברה טינה ששיככתי בדפוסים חוזרים ונשנים של דיסוציאציה. ההתנתקויות שלי החריפו עוד יותר את החרדה שלה, והובילו להגברת מאמציה לזכות בתחושת ביטחון באמצעות חיבור; והמאמצים האלה מצדה החמירו את הנטייה שלי להתרחק ואת חוסר הוויסות שלי. זהו מעגל קסמים שאליו הייתי עדה לעתים קרובות אצל זוגות שבהם טיפלתי; מעגל קסמים שמטיל רבים מהם להתקפי ייאוש ושמוביל בסופו של דבר לגירושים.
באחד הימים, אחרי יום אמוציונלי במיוחד בעבודה, חזרתי הביתה והתחלתי להרגיש ממש רע — הדופק שלי האיץ ונתקפתי גלי זיעה וצמרמורות קור לסירוגין. נעלתי נעלי ספורט ולבשתי מעיל עבה, מתוך מחשבה שאיאלץ להתפנות לבית חולים. האמנתי שחטפתי התקף לב. למעשה סבלתי מהתקף חרדה, שאפילו המטפלת המוסמכת שבי לא הצליחה לזהות באותו הזמן. אחרי שהתעטפתי במעיל פוך מרופד, הצטנפתי בתוכו והתחלתי להתנודד לפנים ולאחור ולהגיד לעצמי לנשום דרך הכאב. למזלי זה לא היה התקף לב, אלא מסר בהול מהנשמה שלי. הנפש שלי התכחשה לאמת זמן כה רב, עד שגופי תפס פיקוד. הבנתי שהאנשים שבחרתי לאהוב לא נבחרו באקראי. הכול היה חלק מדפוס מסוים, מסיפור עמוק יותר שתחילתו בהתקשרויות שהיו לי בגיל הרך. הקשר הנוכחי שלי היה ביטוי לדפוס הזה, ונישואינו לא נוסדו על בסיס איתן של חיבור אותנטי.
אחרי עוד כמה חודשים מייסרים של הכרה מתגבשת בָּאמת שנגלתה לי, הגעתי לאחת ההחלטות הקשות בחיי עד אז. החלטתי להקשיב לאני האמיתי שלי — אולי לראשונה בחיי — ופעלתי בהתאם: ביקשתי מאשתי להתגרש.
תיאוריית ההתקשרות אצל מבוגרים
התלות שלנו באנשים אחרים כדי לשרוד ולשגשג אינה מסתיימת בתקופת הילדות; בבגרותנו אנחנו ממשיכים לחפש התקשרויות, בעיקר דרך קשרים רומנטיים. בשנות השמונים של המאה הקודמת החילו צמד החוקרים ד"ר סינדי חזן וד"ר פיליפ שייבֵר את עקרונות תיאוריית ההתקשרות על מערכות יחסים זוגיות. הם ניסחו "בוחן אהבה" שנועד להעריך עד כמה בטוחים הקשרים של המשתתפים במחקר בבגרותם, בהשוואה לאלה שהיו להם בינקותם.71 תוצאות המחקר שלהם איששו את חשדותיהם של רבים מקרב קהילת הפסיכולוגים: התקשרויות בגיל הינקות ובילדות המוקדמת מכינות את הבסיס לקשרים רומנטיים בבגרות. מלבד אי־אלה יוצאים מן הכלל, לרוב מי שהיו לו קשרים חמים, תומכים ואוהבים בינקות נוטה יותר לדווח על קשרים חמים, תומכים ואוהבים בבגרות; מי שחווה קשרים מנוכרים, הפכפכים או פוגעניים בילדות נוטה בסבירות גבוהה יותר לחפש קשרים כאלה גם בבגרותו.
ד"ר פטריק קרנס, מחבר הספר The Betrayal Bond: Breaking Free of Exploitive Relationships,72 המשיך לפתח את הכיוון המחקרי הזה וטבע את המונח "היקשרות טראומטית" לתיאור הקשר שנוצר בין שני אנשים בעלי דפוס התקשרות לא בטוח. זהו קשר בעייתי שמקבל ביסוס חוזר ונשנה כתוצאה מביטויים נוירוכימיים של תגמול (אהבה) ועונש (מניעת אהבה). ד"ר קרנס התמקד במקרים קיצוניים יחסית של היקשרות טראומטית — כאלה שכוללים אלימות במשפחה, גילוי עריות, התעללות בילדים ואפילו מקרים של "תסמונת סטוקהולם" אצל חטופים, נפגעי כיתות ובני ערובה. לפי ההגדרה שלו, אנחנו נכנסים לקשר טראומה כשאנחנו מחפשים נחמה ממקור הטראומה שלנו — במקרה זה, האדם שמנצל אותנו או פוגע בנו. כשמקור הטראומה שלנו הוא האדם שבו אנו תלויים, אנחנו לומדים כיצד להתמודד (במקרה זה, כיצד לקבל אהבה) באמצעות התמוססות ו"התמזגות" enmeshment]] אל תוך הקשר. ד"ר קרנס תיאר את התופעה הזאת כ"ניצול לרעה של פחד, התלהבות, תחושות מיניות ופיזיולוגיה מינית, על מנת לכבול אליך אדם אחר".73
בהגדרה המרחיבה שלי, קשר טראומה הוא דפוס יחסים שמשאיר אותך תקוע בדינמיקה שאינה תומכת בביטוי האני האותנטי שלך. קשרי טראומה נוצרים לעתים קרובות כתוצאה מהתניה בילדות, ולאחר מכן משוחזרים במערכות היחסים שלנו (החברתיות, המשפחתיות, הזוגיות והמקצועיות) כמבוגרים. אלה הם דפוסי יחסים שמבוססים על הצרכים המוקדמים ביותר שלנו, שלרוב לא נענו.
קשרי טראומה אינם מוגבלים למערכות יחסים רומנטיות, אם כי שם הן מקבלות לרוב את הביטוי המובהק ביותר. כמעט כולנו לוקחים חלק בקשרי טראומה, וסביר מאוד להניח שהצרכים האישיים והייחודיים שלכם — הגופניים, הרגשיים, הרוחניים — לא קיבלו תמיד מענה עקבי.
להלן רשימה חלקית של סימנים שכיחים לקיומו של קשר טראומה:
- יש לכם משיכה כפייתית ואובססיבית לסוג מסוים של קשר, אף על פי שידוע לכם כי לקשר כזה יהיו ככל הנראה השלכות בעייתיות בטווח הארוך. לעתים קרובות אנו מבלבלים בין הרגשות העזים שמזוהים עם קשר טראומה לבין רגשות אהבה. זה יכול להתבטא בדינמיקה תנודתית של משיכה־דחייה, שבה רגשות של פחד ונטישה נתפסים בטעות כ"חיבור" מסעיר. הביטוי ההופכי של דינמיקה מהסוג הזה עשוי להיות שעמום, כאשר מערכת יחסים "בטוחה" מאבדת את הריגוש שנובע מסכנה של אובדן. לריגוש הזה יש כוח משיכה רב־עוצמה, שדוחף רבים מאיתנו לחזור לדינמיקה כזאת שוב ושוב.
- הצרכים שלכם כמעט ואינם נענים בקשר מסוים, או שאינכם מודעים לצרכים שלכם באף מערכת יחסים. לכל הילדים יש צרכים גופניים ורגשיים. בעזרת הדמויות ההוריות העיקריות שלנו, אנחנו לומדים כיצד לדאוג שהצרכים האלה יסופקו. ייתכן שהדמויות ההוריות שלכם לא יכלו לספק את הצרכים שלכם, משום שהן לא היו מסוגלות לספק גם את הצרכים שלהן. כתוצאה מכך, גם אתם לא תרכשו יכולת לספק את הצרכים שלכם בבגרותכם. זה יכול להתבטא בחוסר יכולת לבקש דברים או להגיד "לא", בגלל פחד או בושה. חיים שלמים של צרכים לא מסופקים עלולים להותיר אתכם בתחושה מתמדת של טינה, חוסר שביעות רצון או הזדקקות תלותית.
- אתם ממשיכים לבגוד בעצמכם בקשר מסוים כדי לקבל מענה לצורכיכם, התנהגות שמלווה בחוסר אמון בעצמכם. כשאתם לא סומכים על עצמכם, אתם מפקידים את תחושת הערך שלכם בידי אחרים. כשאתם מפקידים את תחושת הערך שלכם בידי אחרים, אתם מפתחים תלות כרונית בתפיסתם של אחרים בנוגע למי שאתם. במקום לקבל החלטות או לעשות בחירות בהסתמך על הידיעה הפנימית שלכם, אתם פועלים על סמך השקפתו של אדם אחר, ומעניקים למישהו אחר את הכוח להעניק תוקף למציאות חייכם או לשלול את תקפותה. כך נוצר מעגל קסמים שמותיר אתכם בתחושה תמידית של חוסר יציבות — יש אנשים שמתארים זאת כתחושת "טירוף" — ומשמר את הנתק שלכם מההכוונה הפנימית של האני האותנטי שלכם.
קשרי טראומה נובעים מדינמיקות של יחסים שמעוגנות בסיפורים על עצמנו, שנוצרו בילדות וקיבלו ביטוי במערכות היחסים שלנו כבוגרים. הקשרים האלה מביאים לידי ביטוי נוסף את הדרכים שבהן הסתגלנו (או התמודדנו) כשלא קיבלנו מענה לצורך מהותי שלנו. סיפורי אגו מגוננים (כמו הסיפור שלי על כך שלא מתחשבים בי) שימשו כאמצעי הסתגלות בראשית חיינו ונועדו לשכך רגשות קשים ולאפשר התמודדות עם טראומה. אסטרטגיות ההתמודדות הללו סייעו לנו לשרוד לנוכח הקשיים שחווינו ביחסים עם דמויות ההתקשרות העיקריות בחיינו, ולכן המשכנו לדבוק בהן כשהתבגרנו וכשנתקלנו, לתפיסתנו, ב"איומים" בקשרים אחרים. אנחנו משתמשים באסטרטגיות האלה כדי לתחזק מעטה של הגנה עצמית, מתוך שאיפה שפצעי הילד הפנימי שלנו לא ייפתחו שוב לעולם.
המשיכה הלא מודעת אל דפוסי יחסים כאלה היא כה חזקה, עד שאנו מוכנים לעשות כמעט הכול כדי לשמר מערכת יחסים המבוססת על היקשרות טראומטית — ובמקרים רבים אף עושים דברים שהם בגדר בגידה עצמית, כדי לזכות באהבה. זוהי אותה בגידה שסיגלנו בילדותנו, כשלימדו אותנו שחלקים מסוימים בנו הם "רעים" או אינם ראויים לאהבה, ולכן הדחקנו היבטים אלה של האני האותנטי שלנו או התעלמנו מהם. המטרה היא תמיד לקבל אהבה, כי קשר פירושו הישרדות. אהבה פירושה חיים.
בושה, התמכרות וקשרי טראומה
אנשים שחוו טראומה מתקשים לעתים קרובות להבדיל בין תחושת עוררות נפשית וגופנית לבין חיבור אותנטי. כשהלא מודע מזהה תגובות דחק כ"ביתנו" ההומאוסטטי, אנחנו עלולים לזהות בטעות אותות של איום וסטרס כמשיכה מינית וחיבור רגשי. בסופו של דבר אנחנו מפתחים התמכרות רגשית למצב זה של עוררות מוגברת ונשארים תקועים במעגלים שמחזירים אותנו שוב ושוב לאותן דינמיקות של יחסים — עם אותו בן/בת זוג או עם בני/בנות זוג שונים. ההיקשרות הטראומטית הזאת היא התמכרות ממשית והרסנית כמו כל התמכרות אחרת, שמובילה אותנו באופן דומה לנסיעה מטלטלת ברכבת הרים ביוכימית.
אצל רבים מאיתנו, מעגל הקִרבה והדחייה הייחודי לנו התחיל בינקותנו, במסגרת מערכות היחסים המוקדמות ביותר שלנו, ולכן בבגרותנו אנו חשים צורך כפייתי למצוא מערכות יחסים שישקפו את המעגל המותנה הזה. בילדות זה יכול להתבטא, לדוגמה, בדמות הורית שאינה עקבית בגילויי האהבה שלה: ברגע אחד היא מעניקה תשומת לב וברגע אחר מאבדת כל עניין. היות שאנחנו כמהים לאהבה, המוח הילדי שלנו לומד להסתגל בהתאם. אם הדמויות ההוריות שלנו העניקו לנו תשומת לב כשהתנהגנו בצורה לא מקובלת (אפילו תשומת לב שלילית), ייתכן שזה עודד אותנו להתפרע בכוונה כדי לקבל עוד תשומת לב. אמנם נדמה שזה לא ענה על הצרכים שלנו, אבל קיבלנו תשומת לב וזכינו שיראו אותנו, ואלה הם צרכים יסודיים בילדות. המאמצים שעשינו בילדות לקבל מהדמויות ההוריות שלנו מענה לצרכינו הגופניים, הרגשים והרוחניים (אפילו אם המענה שקיבלנו היה חלקי, מנוכר או אף כרוך בבגידה עצמית) מניחים את היסודות לאופן שבו נספק את הצרכים האלה במערכות היחסים שלנו בבגרותנו. אנחנו נוטים לעבר אותן דינמיקות מוכרות, תהיה התוצאה אשר תהיה.
אין פלא אפוא שילדים שנולדו לסביבות עתירות דחק וחסרות יציבות יחפשו סביבות דומות בבגרותם. כשאנחנו מתקיימים במצב של פחד (מפגיעה גופנית, מניצול מיני או מנטישה), הגוף שלנו משתנה ברמה המולקולרית, הנוירוכימית והפיזיולוגית. התחושה שאנו מקבלים מהפרשת הורמוני הדחק ומתגובתה של מערכת העצבים שלנו עלולה להיות ממכרת, אם התנו אותנו מילדות לזהות את התגובות האלה עם חוויה של "אהבה". המצב הזה הופך להיות ההומאוסטזיס שלנו, עד לרמת החיווט והתפקוד העצבי במוחנו. אנחנו שואפים תמיד באופן לא מודע לשחזר את עברנו, מכיוון שאנו יצורים חובבי נוחיות שמרגישים בנוח כשיש לנו יכולת לחזות את העתיד, אפילו אם העתיד הזה מבטיח לנו כאב, אומללות או אפילו אימה. זה עדיין משרה ביטחון רב יותר מהלא נודע.
גם לכימיה מינית יש השפעות פיזיולוגיות רבות־עוצמה. כשקשר רומנטי נבנה על תנודות קיצוניות בין נקודות שיא ושפל, נלוות לכך לעתים קרובות נקודות שיא ושפל מיניות שעשויות להפיח בנו חיוניות עצומה. להורמונים המופרשים בעת קיום יחסי מין יש השפעה חזקה: אוקסיטוצין מגביר את תחושת החיבור ומתפקד כמשכך כאבים שמקהה זמנית מכאובים רגשיים וגופניים; דופמין משפר את מצב הרוח; ואסטרוגן מעניק לנשים מרץ ורעננות. אין פלא אפוא שאנחנו רוצים עוד מהריגוש הזה — במיוחד כשהוא שזור בדינמיקה המותנית מילדותנו. עלול להיות קשה מאוד להחזיק את הראש מעל המים בזמן שהגלים חזקים כל כך.
זוהי הסיבה לכך שבעיות נוטות לצוץ אחרי תקופת "ירח הדבש" הרווייה בסקס בשלביו המוקדמים של הקשר הזוגי. אחרי שעברנו את השלב הזה, אנחנו נוטים לא פעם להתלונן על שעמום, או מתחילים ליצור בעצמנו מצבי דחק באמצעות התמקדות יתרה במה שנראה לנו כמגרעות של בן זוגנו. כשקיימת בנו התניה המזהה אהבה עם תגובת טראומה, אנחנו מרגישים שיממון וקהות חושים בלעדיה. אני עצמי חייתי במעגל כזה. אם היתה משתררת שלווה בזוגיות שלי, אם לא היה מבצבץ באופק איזשהו משבר, הייתי נתקפת עצבנות וחוסר מנוחה ויוצרת מיוזמתי מצבי דחק. בגלל ההתמכרות שלי לעברי, הפכתי אותו לעתיד שלי. לאחר מכן הייתי נתקפת בושה על כך שחזרתי שוב ושוב על אותן הטעויות.
הבושה נובעת מהתחושה שהיינו אמורים כבר להפיק לקחים — ובכל זאת, הלא מודע נטול ההיגיון והעוצמתי כתמיד מוֹנע מאיתנו ליישם את הלקחים האלה ולפנות לדרך רציונלית יותר. עבדתי עם מטופלים רבים שמצאו את עצמם תקועים במעגל המשיכה/בושה הזה שאופייני כל כך לקשרי טראומה. לרוב אנחנו מודעים להיסטוריה שלנו ולנטייתנו לחזור על אותם הדפוסים; ולרוב אנחנו יכולים להכיר בכך. הדגלים האדומים ניכרים לעינינו כמעט תמיד. וגם כשאיננו מבחינים בהם, לרבים מאיתנו יש חברים וקרובי משפחה שמבחינים בהם ומנסים מתוך כוונה טובה ובחביבות (או לפעמים לא ממש בחביבות) להזהיר אותנו מפניהם.
כשאנחנו בעיצומה של היקשרות טראומטית, התגובות שלנו אינן נובעות מהתודעה הרציונלית שלנו; אנחנו נמשכים פנימה בכוחם של הפצעים הלא מודעים של עברנו, חיים בדפוסים אוטומטיים שמעוגנים במה שמוכר ושגור. כל עוד אינכם מודעים לדפוסים המותנים האלה, אפילו אם אכן תמצאו את בן הזוג ה"מושלם" (תהיה אשר תהיה משמעות המילה עבורכם) שלא מתנוססים מעליו שום דגלים אדומים, עדיין תרגישו שבקשר שלכם חסר משהו חיוני. לא ייווצר חיבור מכיוון שתיוותרו לכודים במצב של היקשרות טראומטית, וכל ההיגיון הבריא בעולם לא יחלץ אתכם מתוכו.
אני מספרת את כל זה כדי לעזור לכם להבין שקשרי טראומה אינם משהו שצריך להתבייש בו. יש שטף של תגובות פיזיולוגיות שמתחולל בגופכם ומטרתו להשאיר אתכם בדיוק במקום שבו אתם נמצאים. עצות בנוסח "פשוט תעזבי אותו", או "תחשוב בהיגיון", אינן מועילות ואינן נובעות מהבנה של הדינמיקות של הטראומה. היקשרות טראומטית היא תהליך שצריך לפענח ולפרק באופן מודע. זה מצריך זמן ומסירות; זה מצריך עבודה.
ארכיטיפים של קשרי טראומה
כפי שהומלץ בספר זה בכל פעם שמדובר בהזדמנות לצמיחה אישית, הצעד הראשון לשבירת דפוסים של היקשרות טראומטית הוא להתבונן בהם. נחזור כעת אל טראומות הילדות שהצגתי בפרק 3, והפעם נבחן את השפעתן על מערכות יחסים בבגרותנו. זכרו שזו אינה רשימה סדורה וממצה. רבים מאיתנו יזדהו עם כמה מהארכיטיפים האלה, וחלקנו לא ימצאו את עצמם באף אחד מהם. ייתכן שתגובות הטראומה שלנו אינן חופפות במדויק לסעיפים ברשימה הזאת; שום דבר בחיים אינו חד וחלק. המטרה היא להעניק לעצמכם רשות לחזור לאחור ולשאול את עצמכם: מה קרה בעבר הרחוק? איך זה פגע בי? ואיך אני מתמודד/ת עם זה כעת במערכות היחסים שלי?
הורה שמכחיש את המציאות שלך. בכל פעם שאומרים לילד שמה שהוא חושב, מרגיש או חווה אינו תקף, נפער חלל ריק בתחושת האני שלו. אלה מאיתנו שנושאים פצע כזה נוטים להמשיך ולהכחיש את מציאות חייהם, במטרה לשמור על הרמוניה. אדם כזה אינו מכיר בצרכיו האישיים, או עלול להיות "גמיש וזורם" במידה פתולוגית. אנשים כאלה יכולים להיות קדושים מעונים, שנוהגים בחוסר אנוכיות עד כדי פגיעה עצמית. לרוב הם נמנעים מעימותים ופועלים לאור המנטרה: "אם לך טוב אז גם לי טוב." אנשים שסובלים מפצע של הכחשת מציאות עלולים אפילו להיות מבולבלים ביחס למציאות חייהם, לאחר זמן כה רב שבו התרגלו לחיות בניתוק מהאינטואיציה שלהם, ולפקפק בה. הם ממשיכים להפקיד את ההחלטות והצרכים שלהם בידי הסובבים אותם. כשהצרכים שלהם נותרים בעינם והטינה שהם חשים הולכת וגוברת, אלה שנושאים פצעים כאלה מטילים לבסוף את האחריות לבחירות שלהם על כל מי שסובב אותם.
הורה שלא רואה או לא שומע אותך. מי שמרגיש שהצורך היסודי שלו להיראות ולהישמע נענה בהתעלמות או בהזנחה מצד הדמויות ההוריות שלו ילמד בשלב מוקדם בחייו שעליו להשתיק את טבעו האמיתי כדי לזכות באהבה. אפשר לראות תגובה דומה אצל אנשים שחיו במשפחה שחבריה לקו בחוסר בשלות רגשית (כלומר, נהגו להעניש בהפניית כתף קרה או ב"שתיקה רועמת"). סביבה כזאת מתאפיינת לרוב במחסור באהבה או באהבה "על תנאי", עד שהאנשים החיים בתוכה מבטלים כמעט כליל את רצונותיהם וצורכיהם כדי לוודא שיקבלו כל מה שאפשר. לעתים קרובות ההתנהגות הזאת גם עוברת מדור לדור, באמצעות חיקוי הדוגמה שמציבים ההורים. אנשים שנענשו בהפניית כתף קרה נוטים בהרבה מקרים להפנות כתף קרה לאחרים כשהם מרגישים מאוימים. הפצע הזה יכול גם לבוא לידי ביטוי בבחירת בני או בנות זוג עם אישיות דומיננטית. היתה לי מטופלת שמצאה את עצמה נמשכת לעתים קרובות לבני זוג רבי־עוצמה והישגיים שממש "שאבו את כל האוויר" מכל חדר שאליו נכנסו. לאנשים כמוה יש פצע יסודי — לא רואים ולא שומעים אותי — שבגללו הם בוחרים בן זוג שמשאיר אותם במצב שבו הם מגשימים בהתנהלותם את הפצע היסודי הזה, ולכן הם נמשכים שוב ושוב אל המצב המוכר שבו הם חשים קטנים ובלתי נראים. יחד עם זאת, גילום התפקיד הזה מעורר אצלם את כל הרגשות הלא נעימים שמזוהים עם המצב שבו לא רואים ולא שומעים אותם. בכל פעם שהאישה הזאת בחרה בן זוג דומיננטי, הקשר הסתיים בכישלון בלתי נמנע כשהיא התחילה לנטור טינה לבן זוגה מאותן הסיבות ממש שהביאו אותה להימשך אליו מלכתחילה.
הורה שחי דרכך בעקיפין או שמעצב את דמותך בהתאם לרצונותיו. כשהדמויות ההוריות שלנו מביעות במפורש או במובלע העדפות בנוגע לאמונות, לרצונות ולצרכים שלנו, לא נוצר מספיק מרחב לביטוי העצמי האותנטי שלנו. הדינמיקה הזאת יכולה להתבטא במגוון דרכים, ולרוב היא גוררת הסתמכות על הכוונה חיצונית — מבני זוג, חברים ואף מנטורים למיניהם — כדי לשאוב מידע או לקבל משוב בנוגע לכל ההחלטות הקטנות והגדולות של החיים. האנשים הללו צריכים תמיד לדסקס דברים — לפעמים שוב ושוב עם כמה אנשים שונים — כדי לברר מה הם "מרגישים". מכיוון שתמיד אמרו להם מה הם מרגישים, חושבים, או צריכים להיות, אין להם שום חיבור להכוונה אינטואיטיבית פנימית. במקרים רבים זה מוביל אותם לחיפוש תמידי אחר גורו או מדריך, או לנטייה חוזרת ונשנית לקבל על עצמם ללא סייגים או ספקות רעיונות חדשים או קבוצות חדשות.
הורה שאינו נותן דוגמה אישית לשמירה על גבולות. בילדותנו היתה לנו הבנה אינטואיטיבית של גבולות, אף על פי שרבים מאיתנו גדלו בבתים שבהם הדמויות ההוריות לא הציבו לעצמן גבולות ברורים. לחלקנו היו דמויות הוריות שחצו את הגבולות שלנו באופן לא מודע, כשאמרו לנו לעשות דברים שעוררו בנו אי־נוחות כדי שנהיה "מנומסים" או ש"נתנהג יפה". החוויות האלה ערערו או ביטלו את האינטואיציה שלנו ואת הגבולות הטבעיים שלנו, והובילו אותנו לפקפק במסרים הפנימיים שלנו. בתקופת הבגרות אנחנו עלולים אפוא לבטל או להקטין את הצרכים שלנו במערכות יחסים, ולהתיר בעקביות לאחרים לחצות את הגבולות שלנו. עם הזמן, ההתכחשות הזאת לצרכינו עלולה לתפוח לכדי כעס או טינה — תופעה פסיכולוגית שמוכרת בשם "בּוּז". מחקרים נרחבים שערך המטפל הזוגי הנודע ג'ון גוֹטמן,74 הראו שזהו דפוס התנהגות ידוע לשמצה שקוטל מערכות יחסים זוגיות. אנחנו נמלאים טינה ותוהים, "למה אנשים מנצלים אותי?" או "למה אנשים לא מעריכים אותי?" וזוהי תגובה נורמלית לחציית גבולות. מה שאנחנו לא מבינים הוא שההתנהגות הזאת משקפת חיים שלמים של הימנעות מהצבת גבולות וסייגים בכל הנוגע לזמן, לכוחות ולמשאבים הרגשיים שאנחנו מקדישים לאחרים.
הורה שמתמקד יתר על המידה בהופעה חיצונית. רבים מאיתנו קיבלו מסרים ישירים ועקיפים כאחד בנוגע להופעה חיצונית, מצד דמויות הוריות שהתמקדו במראה הגופני שלנו (במשקל, בתסרוקת או בביגוד שלנו) או אפילו ברושם שיצר התא המשפחתי על אנשים אחרים בקהילה. בבגרותנו עלול אפוא להיווצר אצלנו ההרגל להשוות את עצמנו לאחרים, כדי לראות איפה אנחנו ממוקמים מבחינת המדדים החיצוניים, בלי להבין ששלומוּת רגשית היא עניין עמוק הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. ההסתמכות הזאת על רושם חיצוני מובילה אותנו להתמקד יתר על המידה בדימוי שאנחנו מציגים כלפי חוץ. אנחנו עלולים אפילו להכחיש או להסתיר בכוונה סוגיות כואבות או קשות שמעיקות עלינו, כדי לשמר את הרושם שהכול אצלנו "מושלם". המדיה החברתית, שמאפשרת לנו לפרסם תצלומים יפים עם כיתובים מעוררי התפעלות, עלולה להחריף את הנטייה הזאת, אף על פי שמתחת למסכה המוצגת בציבור רבים מאיתנו חווים סבל עמוק.
הורה שאין לו יכולת לווסת את רגשותיו. כשאנחנו רואים שהדמויות ההוריות שלנו מתמודדות עם הרגשות שלהן באמצעות התפרצות רגשית או הסתגרות, זה מותיר בנו תחושה של הצפה רגשית קשה מנשוא. עקב כך, בבגרותנו חסרים לנו כישורי התמודדות רגשיים מהסוג האדפטיבי או חוסן רגשי כולל. רבים מאיתנו מחקים את התגובתיות או הסגירות הרגשית שראינו אצל הדמויות ההוריות שלנו. אצל חלקנו הרגשות פורצים החוצה בפיצוץ, ואנו צועקים על אנשים אחרים או מתרוצצים ברחבי הבית וטורקים דלתות. אחרים עשויים להתמודד עם הרגשות העזים שלהם באמצעות הסתגרות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהימנעות רגשית או בסלידה מעימותים. ביטוי קיצוני יותר הוא מצב של דיסוציאציה. יש המשתמשים בעזרים חיצוניים כדי להגיע למצב הזה, מאלחשים את עצמם בעזרת סמים ואלכוהול, מסיחים את דעתם בעזרת מדיה חברתית, משככים את הכאב בעזרת אוכל. ייתכן אף שהקשר עצמו משמש כאמצעי אלחוש, כי כשכל מעיינינו מוקדשים למערכת יחסים איננו צריכים לשאול את עצמנו אם יש משהו עמוק יותר שמאמלל אותנו.
היו מודעים לארכיטיפים הכלליים האלה ושימו לב לתחושות העולות בגופכם במחיצת האנשים שמעורבים בחייכם. מערכות היחסים שלנו הן מנגנון הכוונה שמאפשר לנו להעריך את מצב השלומות הנפשית שלנו. הקדישו רגע כדי לרשום את שמותיהם של האנשים שנמצאים איתכם ביחסים הקרובים ביותר. מתחת לשמות רשמו מה אתם מרגישים לרוב במהלך האינטראקציות שלכם איתם. האם אתם מרגישים מתוחים ולחוצים? או שמא אתם מרגישים משוחררים ובטוחים? המידע הזה יאפשר לכם להתחיל להתבונן בכמה מדפוסי היחסים שאימצתם בעקבות חוויותיכם בילדות.
