אמא עורי
על השלכותיו הנפשיות של דיכאון הורי
גלית משה
אמא עורי. קומי.כוכבים לא זוהרים ביום ואת תאירי.אמא קומי. עורי.שמש לא זורחת ואת תבואי אותי לעטוף.הביטי אמא. אני.קוטף לך כוכבים בלילה ועוטף אותך שמיכה ביום.אעטר ראשך המונח על הכר בכתר דמעותיי.אעטוף אותך בשמיכת כוכבים. שלא יהיה לך קר.שלא תבכי כך כל הימים.
במאמר זה אחבור לרעיון האם המתה שגרין מציג במאמרו מ-1980. גרין פותח את מאמרו בהבהרה: "עבודה זאת אינה עוסקת בהשלכות הנפשיות של המוות הממשי של האם, אלא באימגו שנוצר בנפשו של הילד, כתוצאה מדיכאון אימהי ההופך בבת אחת את האובייקט החי, שהוא מקור החיות של הילד, לדמות מרוחקת, כמעט קפואה, המשפיעה בצורה מרחיקת לכת על השקעותיהם של סובייקטים מסוימים המצויים באנליזה, ומכבידה על גורל עתידם הליבידינלי, האובייקטלי והנרקיסיסטי" (גרין, 2007 עמ' 11). טרם הקריאה אבקש לאחוז בשתי נקודות: חווית ההעדר היא בבסיסה אינטרסובייקטיבית ומכילה את המתח הכפול בין פנים לחוץ של האם ושל התינוק. משום כך נוכל לרוב רק לשער אם חווית החוסר נעוצה בקושי מבני ומולד של התינוק בהפנמה של היש והטיפול ההורי, או בהעדרה הפסיכולוגי של האם. כך או כך לעולם יהיה זה תמהיל שלהם. נקודה נוספת תהיה לנסות ולשמוט את ההשתוקקות להבנה ובהירות. להתמסר לקטיעות בהלך המחשבה ולפנות מרחב מואר לאי-ידיעה. הרשו לעצמכם לנוע בחללים שבין היש ובין האין. אולי יפציעו מתוכם דמויות משלכם.
"אני בכלל בטעות. הם אומרים שרצו אותי, אבל לא הייתה להם את היכולת הזאת של להיות הורים. לפחות לא להיות ההורים שלי... לא יודע אולי זה חוסר התאמה וחוסר מזל שלי ושלהם. הם היו צריכים אם כבר נולד להם ילד אז משהו אחר... באמת שאין פה אשמים סתם חוסר התאמה."
- פרסומת -
"אני זוכר אותה עצובה הרבה, אבל היא הייתה אמא טובה. עבדה, בישלה ובאמת עשתה הכל וממש אהבה אותי. אבל תמיד לא הצלחתי להבין למה היא עצובה גם כשהיא אוהבת וכאילו שמחה איתי. כאילו זו מחשבה ילדותית כזו שאם את אמא שלי אז זה צריך ממש לשמח אותך ואת לא יכולה להיות עצובה ככה… הרגשתי שהיא מתקיימת בנוסף לעולם שלי ושלה בעולם מקביל שעצוב בו אבל היא רוצה או לא יודע אולי צריכה להיות בו ושאני לא מצליח לשכנע אותה להישאר רק איתי. לא יודע אם יכולתי לגרום לזה לקרות..אולי יכולתי?"
".... זה מזכיר לי לא יודע אם קשור לזה שהייתי ממש מקנא לה. אני זוכר הייתי בן 5 והיא אמרה על איזה ילד שהוא חמוד. לא איזו מחמאה רצינית (צוחק) ובאמת שלא התקמצנה במחמאות וגילויי חיבה כלפיי, היא הייתה בסדר אבל אני קינאתי והסתכלתי עליו.. על הילד הזה ושנאתי אותו וגם אותה ברגע הזה.. וחשבתי שאולי היא רוצה אותו יותר ממני ושיהיה לה יותר טוב איתו. כאילו אולי באמת היה לה יותר טוב. אני לא יודע."
"כשאובחנתי כאוטיסט נפלו עליהם השמיים. הם התאבלו עליי. מה אני מת? זה החלום האגואיסיטי שלהם שמת. כאילו מה עדיף שלא הייתי? הם לא מבינים שלהתאבל עליי בחיי זה לבקש ממני למות".
התינוק מגיע לעולם עם דחף גולמי לקבל מהזולת את חיותו. הוא שולח החוצה לעולם אותות ובאורח פלא שד אימו נצמד לפיו ומזין אותו בחומרי חיות הבנויים מהריקוד המשותף שלהם ויוצר אותם. משנפרד מהרחם, הסימביוזה לא פסקה מלהתקיים, אך שינתה את עוצמתה וגווניה, כך שתלות ונפרדות הופכים למושגים בעלי עומקים, צורות וטקסטורות מתחלפות. מקור חיות וחיוניות, שאיפות ותזכורות למצבים קדמוניים כמו גם מקורות של אימה, התפרקות וזיכרון של מה שלא ישוב. זוהי טרום ידיעה המבקשת לשבת עבורה חיים שלמים ולהתאבל על שלא ישוב עוד. אך לצידה היא מולידה את התקווה לזיכרון והתאחדות.
האבל על גן העדן האבוד הופך קודר יותר כשדמויות חסרות פנים אוחזות באם הנותרת שדודה ומכלות את תמציתה על המוות. משהגיע התינוק לחיקה, זרמה בו הוויית קדם הבנה של נוכחות מתחרה, המבקשת לכלות את חלב אימו ולגזול ממנו את הווייתה, את קיומו. הוא גומע לתוך פיו ככל יכולתו, שמא תתרוקן וכך תותיר אותו ריק. התינוק החי שלה מבקש לשתות עבורו ועבורה. כמו אומר שהוא עוד יצטרך כוחות בניסיונותיו להחיות ולהיניק אותה מהחלב ששאב ממנה. כאילו רזרבות אלה שהוא אוגר אינם לימיו הדלים, אלא לימיה הריקים והמתרוקנים. גרסה אחרת היא התינוק שאינו יותיר לעצמו משל לגזול את חלב אימו המרוקנת במילא, אם שעל מנת לא להביא לאובדנה ואם משום קדם ההבנה בדבר אותן דמויות חסרות פנים, השוכנות בתוכה והחרדה שבכוחם להכחידו, כפי שבכוחם מעלימים לו אותה.
ההורה המת נושא בחיקו אובייקט אבוד. הוא מפיח בו חיים באמצעות השקעות ליבידינליות, אך אלה אינן מפריחות בו אלא פנטזיות לגבי מי שיכל היה להיות ומה אמור היה להרגיש. המציאות לא מצליחה לחדור את שכבות ההגנה הנרציסטיות של ההורה המת. הוא מתחזק את החיים הפנטזיומטיים צמוד אליו, כאילו מבקש להרוות בהם צמא אשר אפיונו הוא שאינו מלווה בתחושת הצימאון, כך שצמא זה כאילו נעדר מקורות, תלוש. וכגזירת גורל הוא חי לצידם של אובייקטים נעלמים ומפתים, ומתהלך בין העולמות, לא כתייר סקרן אלא כאדם אבוד המחפש בקדחתנות אחר מה שאבד בתהום הנשייה.
המציאות הנתפסת נחווית כמשנית וכזרם הצידי של דבר מה ידוע ו"אמיתי" יותר - עולם הפנטזיה. העולם הפנטזיומטי כאורות מהבהב ומרצד על האובייקט החי שנחווה כמציאותי, אך שאמיתותו מוטלת בספק. בוחן המציאות שמור על ידי גבולות נוקשים שאינם מאפשרים למעבר חומרים ולעיבודם, ומדללים את האינטגרציה בין צורה לתוכן, חוץ ופנים. במילים אחרות יכולתו של ההורה המת להפנים את ייצוגו הכפול של הילד, הן כילדי שלי (עולם המציאות) והן כסובייקט בעל תוכן ופנים רב ממדי, נפגמת משום צמצום ודלדול של המרחב המעברי. מרחב זה איבד את נפחו וכמו הצטמק והתקשה לכדי חומת זכוכית חסינה, המפרידה בין מה שיש לבין מה שאמור היה להיות. בין מי ומה שקיים בעולם החושי נעדר הפשר, אשר נחווה כזר ומאיים לפלוש, לבין מה שאינו נתפס בחושים, אך ככזה שלא ניתן להכחיש את חיותו.
תהליכים אלה יכולים להתרחש בדרגות עוצמה שונות ומשתנות. ככל שהימנעותו של ההורה לנכוח בעולם המציאות תתמיד, ונוכחותו ביקום הפנטזיומטי תוגבר, שכבה נוספת תכסה את גופו של הילד החי. שכבה שמטרתה להתגונן מפני צינת אי-הידיעה בדבר היעלמויותיו של ההורה ומקום משכנו. הילד הממשי נותר בצד האחר של הגדר, המרכיבים הנפשיים אינם חופשיים לעבור בינו לבין ההורה, ונוצר מאבק על ניפוצה של חומה בלתי נראית זו, במגוון דרכים וסימפטומים. ניסיונות אלה יכולים לעורר או למשוך את ההורה אליו, אך חווייתו של הילד היא שישנו משהו, דבר מה אשר נוכח ולא ידוע. הריקות חסרת הפנים מתגלה בנימים המעודנים ובקווים הדקים של המציאות. חוסר ההכרה הופך להיות מעתה מאפיין מרכזי שצובע את עולמו של הסובייקט באור בהיר, מסנוור ומותיר אותו דומם אל מול ההורה, שנוכחותו נעלמת וחוזרת ללא סימנים מוסכמים, דרכים צפויות ואפשרות לחזות את ההיעלמות. זהו שד שצבעיו רכים ומוארים חלושות, צליליו היא מנגינה של שיר ערש מוכר, שמילותיו רחוקות מהדהדות אך לא נשמעות. ידיו ארוכות לעטוף את האדם מתחת לעורו, כך שהקווים בין אני ללא אני מטשטשים, וחווית האני קיים דוהה גם היא. הקפסולה העצמית מתמוססת ונוזלת לתוך פיה של האם המתה, וכך לשד קיומו נוזל אליה והיא בתמורה ממשיכה שלא למות, להעלם או לייתם אותו בהיעדרה המוחלט. הילד החי מבקש הזנה, גם אם זו חלקית ומתעתעת.
אותה תלות טבעית שאינה מקבלת את המענה או מקבלת אותו בחמקמקות, לא מאפשרת לאותו אמון בסיסי להיבנות ולהישען עליו, בעיקר בעתות מצוקה שבליבתן עובדת היותו תלוי ונזקק לאחר. אך שלא כמו במצבים המנטליים הטיפוסיים בהן התלות יכולה לקבל גוון אפל, אך זו נפתרת מעצם הימצאותו של אותו מצע אמוני ראשוני בהורה, כך שהנפרדות אינה היפוכה של התלות, אלא משלימה אותה והתלות אינה רק חומר אפל, אלא גם פוטנציאל נפשי של קשר, זולת עצמי והשתקפות מפתחת. התלות אותה חווה הילד של האם המתה מצמיתה, מקפיאה. היות נזקק לאחר מגלם בתוכו פוטנציאל לחוות בלי דעת הישמטות מעיניה של האם, וכיליון בעודו מעורסל בזרועותיה. הרסני לתפוס את הפוטנציאל ההיקשרותי המגיח מאותה התלות, שעוד מעט יעלה בעשן ויותיר אותו מרוקן, נטוש והמום ללא ידיעה לגבי שאירע. זוהי תלות שמובילה לידיעה ללא מילים. ידיעה חסרת ייצוג בטרם עת, אודות קיום תלוש ואי ודאי, במה שיביא עמו, ועל כן מגונן על הידיעה בעלת האופי הפרימיטיבי הזה, באמצעות הגנות ראשוניות שתפקידן המרכזי לשקף, לכאורה, ולשמר את חווית קיומו ואת חווית האני הרציף.
הקטיעה באני הרציף נחווית באור שהולך ונעשה יותר ויותר עמום עד כי מטופל זה שואל עצמו - אם הוא ישנו ואם בכלל התקיים, או שמא חייו הם אשליה שמגיחה ונעלמת לבקרים. זהו גוון שונה של הרגשת הניכור מהעצמי ומהחיים המוכרת מפציינטים ללא אם מתה. אלה מתרחקים לעצמם עם הגלים, אך החוף אליו לרוב יגיעו הוא חוף מבטחים ידוע, שהתלות היא הקרקע לקשר ולנפרדות ואי-הודאות היא ההזדמנות ליפול על מנת לעורר מחדש את מנגנון האמון בתלות. עבור הפציינט עם ההורה המת, לא נבנה חוף מבטחים זה והגלים סוחפים אותו מחוסר הכרה. הוא לרגעים פוקח עיניו והקיום יגלה לו את עצמו, ואז ישקע שוב לתוך חלום לא ברור הטורד את מנוחתו. זהו חלום טרם הפך חלום, וטרם הוא נעשה לחולם אותו. חלום חסר ייצוגים כאותו החלל חסר הגבולות שנסחף בתוכו בלי דעת, מופיע ונעלם ומפציע מתוכו. כך שהן המשאלה, והן החרדה, מצטלבות ומתמזגות לכדי אותו כורח שלא להכיר במצב אי ההכרה בתלות, ובכך לצלוח את אימת המוות שספג לתוכו. אין מדובר בהכחשה או הדחקה של החומרים, כי אלה לא הגיעו לכדי סימבוליזציה, אלא במצבי תודעה המתחלפים בין ציפה, שינה וניתוק, להתעוררות, תשוקה ופיצוי, המבקשים לבלוע את קרני השמש באישונים, הנפקחים לפרקים בציפה על פני המים, וכמו לבלוע את האור מבלי למצמץ.
חוסר ההכרה מוביל לספקות בנימים המעודנים ביותר בחוויית הקיום של העצמי. הסובייקט חש עצמו מנותק קפוא וזר לעצמו ולאחרים. הדחייה הראשונית מתגבשת לסיפור חוזר של דחייה עצמית ואי יכולת להתעורר לתוך המציאות העכשווית. אימת הנטישה, ובצורתה הגולמית אימת המוות, הופכת את המטופל לשד רעב, שאינו יודע את אשר מחפש ומשתמש באלה הבאים ברשותו כהוכחה לקיומו ברמות הגסות של המציאות, על מנת שיוכל לומר השכם וערב - אני נוכח אני נמצא אני פה אני כאן.
מבוגר זה סוחב עמו מצבי עצמי, שמתקשה לתת להם פשר בהסתכלו על מציאות חייו. הוא ניחן לרוב בכריזמה וקסם אישי, וגם אם מתקשה ביחסיו החברתיים, מצליח לפצות בעזרת חושיו המעודנים שניסיונם בקריאת האחר לא מצליח לפוג לעולם. הוא נע בין עולמות ההיקסמות והפלא שהם הוא עצמו, משמש כדמות אם מתפעלת לבין חוץ מתעתע, אחר וזר כמושג האלביתי שפרויד תיאר. ההתפעלות יכולה להיחוות כאותנטית, ומחוברת ליצר החיים, ולעשייה שהאדם מוצא בה אסתטיקה ערכית ונפשית. אך התוצרים מבוששים לעמוד בגאון בכיכר העיר ונחווים כחיצוניים ומנותקים מהאני. האחר בחוץ הוא איום סביר לאגו שמחפש לו ידיים בטוחות להיות מוחזק בתוכן. כאן הסכנה דורשת מאמץ נפשי לצאת לאור ואומץ להודות בפני העצמי הילדי שרק אני זה לא די. התלות מאיימת לאיין הן את היצירה, הן את היצר והן את היוצר.
המטופל מנסה למלא עצמו בחלקי האם הנעדרת, ובפונקציות נפשיות ראשוניות שלא הצליח בחווייתו להפעיל בה. האכזבה העצמית, האשמה והבושה שכרוכים באלה מובילים לזעם נרציסטי, לחיפוש אחר עצמי אחר המצליח להוציא, להפעיל ולעורר את אותו אובייקט חסר ומתקיף, בעצם היותו שותק ושתוק. המופעים הנשנים שמעלה אינם זוכים להתפעלות ולמחיאות הכפיים להן נפשו נזקקת. אלה בבחינת צרכים ראשוניים עבור היכולת להכרה בעצמיות, בנפרדות, בתחושת סוכנות וכן בתחושה של היותו חלק שמשויך לדבר גדול ממנו, המסוגל לו בהחזקה ובמסגורה של החרדה לכדי צורה הניתן לשאת אותה. חווית הניכור הן מעצמי והן מהזולת עומדות בבסיס המצב הדיכאוני. החוויות כמו נוגעות, אך לא מגיעות. הן נותרות ריקות, מרחפות באוויר, על אף הניסיונות החוזרים ונשנים להתמזגות. האם המתה חיה את עצמה לדעת, כאשר התינוק החי שלה ממית עצמו. השאלות והספקות עומדות שקופות לנגד עיניו והוא מחפש אחוז טירוף, אך לא מבקש ולא מעוניין בתשובות. אלה יכולים לספר לו שאולי גם המעט שאחז בו היה חלום, והאם שחושב עליה היא אם שהזה, והילד שחושב שהחזיקה בו קיומו מוטל בספק. בבגרותם מטופלים אלו עלולים להרגיש שהאם המציאותית שלהם כוחה מתגבר כאשר הם מאבדים מכוחם ומפגינים חולשה.
מטופל מיואש זה מנסה לסתום חרדות ראשוניות אלו באמצעים חסרי תקווה ואמון באחר ויתכן גם כי חסרי הכרה באחרות שמכיר – שימוש בחלקי האחר. קשריו יאופיינו בניסיונות כיבוש והקסמה אך הדמויות הן חסרות, ופנימיותן כמו מחוררת כך שתוכן נעלם. זה שלא מכירים בו לא מצליח להכיר לא את העצמיות ולא את האחרות.
ניסיונות השליטה והניכוס להחזיק במשימות החיים, בעבודה ובעיקר בדמויות המאכלסות הופכים לרודפניים. האיום על האגו - פגיעה נרציסטית מרחף תמידית ופועל בתוך החיים הפנימיים של המטופל. הוא נע בין היותו דמות פגיעה, ואולי חסרת אונים המבקשת אישורים על קיומה ואפשרות לגלות פוטנטיות מחייה בקשריו, לתנועה המכחישה את הצורך בתלות, ומדגישה את עצמאותו האוהבת, אך חסרת הזיקה שממאנת להעניק מעושרה, אלא רק באופן שאינו מסמן היקשרות - ע"י קשרים נטולי היקשרות או היקשרות חלקית. זהו עצמי כוזב ומאוכזב.
מצב הווייתי של חיים חסרי הכרה, חסרי ערות הופכים את עולמו של המטופל לבלתי נתפס. אולי יתקשו לבטא עצמם מילולית, אך יציגו כישורים יוצאי דופן בחיבורים הגופניים שלהם לעצמם ולאחרים. ומשום התכווננותם החיצונית למה שלא ניתן לדבר אותו ולהתוודע אליו, יזהו את השפה החושית גופנית כשפה הראשונית ויתקשרו עצמם ברובד המיני תחושתי, לעתים באופן מנותק אך חי יותר מאשר כל מה שיכולים לו בממדי הקיום האחרים.
הוא לא מצליח להשיב את עצמיותו וחיותו, כאשר הבור אשר נושא עימו ומשווע להתמלא ממאן מלוותר על הריקות, וזאת באמצעות בליעה בלתי מבוקרת של חומרי נפש מזינים, בעלי זיקה לתלות, קרי לנפרדות. כך למשל פציינט זה יפתח משנה זהירות בתחומים שונים בחייו ויישמר תוכנית גיבוי פעילה. אולי בצורה של רומן, החזקה של יותר ממקום עבודה אחד ונטייה לשקרים ולהסתרות. ככל שהתלות תדבר עם המציאות בעוצמות יותר מפורשות, הוא ידאג לסמן את נפרדותו בתזכורת ממשית למול המציאות ובאקטינג אאוט.
וינייטה קלינית
יובל, בן 52, סמנכ"ל בחברת פרסום. מגיע לטיפול סביב התקפי חרדה וחוויית ריקנות "מרגיש בור שהולך ונעשה גדול יותר". מתאר רגשות של בלבול, בושה ואשמה ש"לא טוב לי, למרות שהכל בסדר". יובל נולד לזוג הורים משכילים, יש לו אחות בכורה, המבוגרת ממנו בשש שנים. כארבע שנים טרם לידתו, אירעה לידה שקטה. הנושא לא דובר ונשמר כמעין סוד. את המידע שיש לו ליקט במהלך השנים מרסיסי מידע ושברי קטעים. הוא אומר שכאשר רצה לשאול ולקבל תמונה מלאה יותר לגבי כך, עצר את עצמו כי הרגיש שאסור. יובל תיאר תנודות בטיפול ההורי אשר נעו בין גלי חרדה שהציפו וסחפו אותו, כך שנמנע מהפגנת מצוקות ונזהר שלא "להרוס" את הוריו, והם בתורם נהגו להימנע מלהתבונן בעולמו הרגשי ובתוכנו. כאשר פרצו לכאורה את מחסום ההימנעות והעיסוק בקווים הגסים המשרטטים את קיומו, יובל חווה אותם כפולשניים ושהדבר שמנחה אותם, אינה הסקרנות לבוא במפגש עם פנימיותו והסובייקטיביות שלו, אלא שחרדת המוות שלהם היא המוליכה אותם לחקור ולהתפרק מהמתח שלהם בתוכו פנימה על מנת "שלא יקרה לי כלום". עם זאת מתאר כי הוריו הרעיפו עליו אהבה ואמרו, באופן שהרגיש לו כנה, שהם מאושרים שיש להם אותו, אך "כמו המשפט הנדוש הזה, היה להם משהו עצוב בעיניים. הרגשתי שאסור לי לאכזב אותם. שהם שבריריים. הם היו עומדים עליי כשהייתי מטפס בסולם בגן שעשועים וצועקים לי מאה פעמים תיזהר. תיזהר. גם כשהסולם כבר היה בגובה שלי, עדיין היא הייתה צועקת לי תזהר (צוחק). אבא שלי ידע לעיתים להרפות, אבל היא כל הזמן פחדה ואז אהבה ואמרה לי כמה אני ילד מדהים ושניה אח"כ נראתה לי כבויה... הייתי מנסה להוציא אותה מזה. להצחיק אותה. לחבק. אולי הרגשתי אשם".
כיום יובל נשוי מזה עשרים שנה לענת, ולהם שלושה ילדים. מתחילת הקשר עם ענת ניהל רומנים רבים ובגד בה בהזדמנויות שונות. הוא תיאר את אשתו כאם טובה לילדים ואת אהבתו אליה כאל אהבה "אפורה ומשעממת", ושביחסי המין שלו איתה חש נטול ריגוש. במהלך שלוש השנים האחרונות יובל מנהל קשר רומנטי עם רונה. כשתיאר אותה, סיפר בלהט על חוסר הנגישות והעצבות שהיא משדרת, ועל היכולת שלה להיות עדינה ופרועה. הוא תיאר את עצמו כמטלטל בין מצבי עצמי שונים עם רונה. בתחילתו של הקשר חווה עצמו בעיקר כילד פגיע, המבקש אישור לערכו וליכולת ההקסמה שלו מהאם הטובה שכלואה וזקוקה להצלה. ככל שהקשר הרומנטי העמיק והסובייקטיביות של רונה ביקשה לקבל ביטוי בקשר, יובל חווה אותה כמתסכלת ואטומה לצרכיו. הוא תיאר את העונג בפנטזיות סאדיסטיות להעניש ולנקום בה, ללא חיבור לרגש של כעס וידיעה לגבי הפשע אותו ביצעה כלפיו. פנטזיות אלו שנכחו בעוצמה מתונה במשך השנים קיבלו נימה יותר כוחנית בקשר שלהם ובאו לביטוי ביחסיהם המיניים, ועם הזמן הפכו להיות עם גוון יותר ויותר סאדיסטי. לאחר הבטחותיו של יובל לרונה שקרב היום כי יתגרש וכך יוכלו לחיות יחד ללא הסתר, רונה התייאשה מלחכות. על אף שידע כי אינו מתכוון להתגרש מענת, יובל פיזר הבטחות, שמרגיש כי עוד מעט ויאזור אומץ. רונה השתכנעה פעם אחר פעם להמשיך בקשר איתו. בטיפול יובל ניסה ליישב ולהצדיק את הניסיונות שלו "לשמור" את רונה גם במחיר של רמייה וגרימת סבל נפשי רב, ע"י כך שבמקביל להבטחותיו להתגרש עבורה, הוא הסביר לה את ההשלכות השליליות שיהיו בחייו עקב גירושים (בעיקר בנושא ההורות ובנושאים כלכליים), ושעל אף השקר כי הוא מתכוון להתגרש, הוא מתנהג לרונה כאל "נסיכה". כך "שרונה צריכה להבין אותי, להיות חכמה ולהצליח להנות מהטוב שיש בינינו ולא להרוס." לאחר ניסיון שכנוע נוסף שתחכה, רונה ניתקה את הקשר. יובל זעם.
בוינייטה התמציתית הנ"ל, ניתן לראות את הפיצולים של יובל בקשריו הבוגרים ובפרקטיקות המיניות והריגושיות. ככל שהאינטימיות וחווית התלות של יובל כלפי רונה גברו כך גברו בהתאמה החרדה מפני התלות והסכנה להינטש. הפגיעה הנרציסטית של היות נזקק לאחר כפצע החלה לדמם, וכמחסום לכאבים הארכאיים חסרי השם, יובל העמיד חומות מגן בינו לבין רונה, בינו לבין עצמו. רונה הקסימה את יובל בחוסר נגישותה ובעצב שזיהה בה והוא ליהק עצמו להיות הילד האלוהי שיחיה אותה. אך כתקליט שבור חווה עצמו שוב ושוב נכשל מלחלץ את האם מדאבונה. ניסיונות אלה מעוררים בו חרדות ראשוניות שגוברות, ומובילות אותו כמו לנסות לבקע את חומת הזכוכית אחוז שגעון, על ידי השלכת זעמו, ולבקש ממנה בזאת להרגיש בחוסר האונים שלו. יש שהוא מגלם בכך את האם הרעה וככורח חזרה מלהק את השותפה הזוגית שלו להיות הוא הילד. כלומר, אם בתחילה הילד ניזון מהפנטזיה לעורר ולהפשיר את האם הקפואה ככל שניסיונות אלו לא צלחו, הפנטזיה ממנה ניזון היא כאבה של האם וכאבו שלו שמא תפסיק להתקיים. הילד האלוהי מזדהה עם הדמות המכלה את האם על מנת להצליח ולשכון בה. בבחינת אם לא תוכל לנצח את אותו יריב חסר שם, תצטרף אליו ותמצא בה מקום לנכוח. הפנטזיות הסאדיסטיות מגלמות את הזעם, הן על העצמי התלוי והן על האחר שיש לו כוח להחיות וכוח לכלות. כפיצוי יתר וכתיקון כוזב יובל מנסה לשלוט באחר ומרוקן אותו מהטוב שמביא איתו. כך עשה עם ענת, איתה עיצב חומות בדמות אם-אישה ולא אישה שהיא אם, ובזאת מסתייג ודוחה אותה בעודה נישאת בזרועותיו. וכך עם רונה כאישה האלוהית והלא נגישה שיש להילחם על מבטה ושצריכה לחוות את חוסר האונים בלהיות תלויה ונזקקת לו ולרחמיו ולהצליח לחוות דרכה את כאב אבלה של אהובתו הראשונה ולהתאחד באופן אקסטטי עם האם. הזעם על האם ועל העצמי הותמרו ליחסים סאדיסטיים ולחיים כוזבים.
מקורות
גרין, א. (1927), האם המתה; דיאלוג עם האם המתה. תל אביב תולעת ספרים 2007.
