המחלוקת על אודות הפאלוס / פייר נבו

המחלוקת על אודות הפאלוס

פייר נבו

פרק מתוך הספר 'מה שנכתב מן המפגש: מחקרים לאקאניאניים' מאת פייר נבו, בהוצאת רשת לאקאניאנית.

בשנת 1958, במאמרו "משמעות הפאלוס",¹ חלק לאקאן שבחים לדיון על המיניות הנשית שהתרחש בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הוא חולק כבוד לאופן בו כל כותב מעורב בדיון. היתה תחושה של "רעננות" ושל "אותנטיות", שלא תימצֵא שוב לעולם בדיונים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך המחלוקת ביחס לפאלוס, הוא מדגיש, באה לידי ביטוי "תשוקה יוקדת לדוקטרינה". דברי הלל אלה לא מנעו ממנו מלטעון, בשנת 1972, שבאופן מיוחד הלנה דויטש וקארן הורני שוגות לחלוטין.² יש דבר מה שהן לא ראו. הן הסתנוורו ממה שהוא מכנה "הרַעלָה של האיבר". מה שקובע, אומר לאקאן, אינו חלוקת האיבר בין הגבר לבין האישה. לפיכך לאקאן תומך בהפרדת המסמן מן האיבר. זאת מאחר שמה שעומד על הפרק הוא יחסו של הסובייקט אל החֶסֶר במסמן ומכאן אל המסמן המחליף את אותו מסמן חָסֵר, כלומר הפאלוס.³

לפיכך הפאלוס מציין, בעת ובעונה אחת, מסמן ואת החלק האבוד הזה של עצמך אשר משמעותו תואמת למה שלאקאן מכנה "הדחיפה הוויטלית" או "התפיחה הוויטלית".⁴

עולם בו נפרדים זה מזה

בשנת 1925 פרויד אומר זאת בבהירות: הבת עוזבת את אמה עבור אביה, לאחר מכן היא עוזבת את אביה.⁵ הסדר חשוב. הבת אוהבת קודם כל את אמה. אולם היא עוזבת אותה מאחר שיש דבר מה שזו אינה נותנת לה – האיבר.

החל מהטקסט שלו משנת 1931 על המיניות הנשית,⁶ אולם בעיקר מהרצאתו של 1932 על הנשיות,⁷ פרויד עומד על נקודה מכרעת זו – הבת עוזבת את אמה "תחת תו של עוינות". האהבה פונה אם כך אל עבר השנאה. הבת מפנה עורף לאמה וכך פונה אל עבר אביה, במטרה להשיג ממנו את אשר לא נתנה לה אמה. מסיבה זו היא אוהבת אותו, את אביה. יש דבר מה שהיא מתאווה אליו: לילד במקומו של האיבר, והיא רוצה שהוא ייתן לה זאת. לפיכך היא מצפה ממנו להוכחת אהבה, או לכל הפחות שייתן לה סימן. אולם היא תופסת שאין דבר לקוות לו. זה לאם, ולא לה, שהוא נותן זאת. מאוכזבת, או אז היא עוזבת אותו בתורו. באותו הרגע מזדהה הבת עם אובייקט חדש זה (האב), אשר אף אותו היא הפילה.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

הבעיה המכרעת, סביבה למעשה נסב הדיון על אודות המיניות הנשית שהתרחש בין השנים 1920 ל-1935, היא זו של ההזדהות עם הגבר. האם ההזדהות עם האב פותחת או סוגרת את הנתיב המוביל אל הנשיות? האם זוהי נקודת תמיכה או שמא מכשול? כזה היה האתגר של הדיון הסוער נגד הלנה דויטש וקארן הורני.

אזכיר כאן את הדיון שעל הפרק החל ממה שלאקאן כינה "הפרדוקס בעמדתו של פרויד".⁸ למעשה מצד אחד, טוען פרויד, הבת אינה יודעת מדוע הינה בת, אולם מצד שני הוא שם דגש על כך שהיא שרויה בריב עם אמה ועם אביה מכיוון שנראה שיש דבר מה שאין היא זכאית לו.

עולמה של הבת – מדגיש פרויד – הוא עולם שבו נפרדים זה מזה. מכאן נובעת שאלתה של אונדין, אני רוצה לדבר על אונדין של ג'יראדו [Giraudoux], שאלה שהיא מציבה בפני האביר, הנס: "הו הנס, בכל העולם כולו, אין אלא דבר אחד שהייתי מבקשת לדעת: האם נפרדים אנו זה מזה בעולם?"

הסירוס של האב

בתום הכינוס של 1932 על המיניות מציין פרויד רק את מאמרה של הלנה דויטש, משנת 1931, על אודות ההומוסקסואליות הנשית.⁹

בהתייחס למקרה הראשון שהיא מציגה באותו מאמר מציינת הלנה דויטש את הסיבה לשנאה כלפי האם, שנחשפת בסצנה יוצאת דופן שהתרחשה בהיות הפציינטית כבת חמש או שש. אמה קשרה אותה לסורגי מיטתה הקטנה באמצעות חגורה. לאחר מכן קשרה את ידיה ואת רגליה על מנת למנוע ממנה להתעסק במשחקים אסורים. השנאה לאם, מפרט פרויד, קשורה על כן באופן מיוחד במה שנוגע לבת, לא רק בתוכחה על כך שדבר מה לא ניתן לה, אלא גם לזעם שניעור בעקבות האיסור על משחקיים מיניים. אולם בסצנה זו, אומרת הלנה דויטש, "הנורא מכל עבור הילדה הקטנה היה שאביה, שהתבקש על-ידי אשתו לבוא ולסייע לה בקשירתה, נותר על עומדו, דווקא הוא שהיא אהבה מאוד, ומביט בסצנה אולם מבלי לעשות ולו את המחווה הקטנה ביותר על מנת לסייע לה".¹⁰

כאן הילד אינו מוכה אולם, כבול ברגליו ובפרקי ידיו, מוצע למבטו של האב שנותר קפוא. לפיכך מופיע האב בסצנה זו בדמותו של גבר חסר אונים, שכאשר נדרש לכך, היה בלתי אפשרי עבורו לסייע לבתו. זה הוא הכבול בפסיביות שלו ובחוסר מסוגלותו להשלים אקט, בייצגו באופן זה, בעיניה של בתו, את ההתגלמות עצמה של אב מסורס.

זהו מקרה מופתי, שכן הוא מוביל לתהות על אודות הסיבות להומוסקסואליות הנשית: האם אין היא נובעת מהשנאה לאם או מהאכזבה המרה ביחס לאב?

עמדתה של הלנה דויטש הינה כדלקמן: הבת שונאת את אמה אולם חשה אשמה בשל שנאה זו. ובנוסף, לאחר שהתאכזבה מאביה, היא שבה אל אהבותיה הראשונות ומשקלו של האשם מוקל אז. כשם שזה נאמר על-ידי קורטלין [Courteline] – היא מחליטה לשוב לאמה. וברגע זה אין לה לצדה, כפי שקורה ב"הפחד ממכות" [La Peur de Coups], בעל שיאמר לה: "ובאשר אליך, אני אוסר עלייך לשוב אליה, או שיהיה לך עסק איתי".¹¹

לאקאן מייחס את הבחירה ההומוסקסואלית של אישה לסירוב לסירוסו של האב¹² – סירוס זה מועלה בסצנה על-ידי הפציינטית אשר את המקרה שלה מציגה הלנה דויטש. היא מקבלת, אומר לאקאן, את הסירוס שלה עצמה, אולם מסרבת לקבל את זה שהגבר חייב לעבור דרך הסירוס. היא אינה מסכימה לכך שבמחיר זה הופך הגבר לאחד. לפיכך היא בוחרת להציב את שאלתה לגבי האישה עם אישה אחרת, אולם בדרך העוקפת את הגבר, כלומר מבלי לעבור דרך מה שנקרא "התנאים של הגבר".

שתיקתה של הלנה דויטש

אף מילה מפרויד, לא בטקסט שלו משנת 1931 ואף לא בהרצאתו משנת 1932, על המאמר של הלנה דויטש, המתוארך ל-1930 ועוסק במזוכיזם הנשי.¹³

במאמר זה מנסה הלנה דויטש לשפוך אור על נקודת החיבור שלדבריה קיימת בין הרגע שבו הבת עוזבת את אמה לטובת אביה, לבין הזמן השני של הפנטזמה "מכים ילד". זמן זה, אני מזכיר לכם, תואם למשפט הבא: "אני מוכה על-ידי האב".

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

תחת קולמוסה של הלנה דויטש לובשת פנטזמת ההלקאה צורה של פנטזמת אונס ושל ביתוק הבתולין. וכך, ביחס לשקילות שגילה פרויד בין "להיות מוכה" לבין "להיות נאהב", ממציאה דויטש שקילות נוספת בין "להיאנס" לבין "להיות נאהבת". האונס וביתוק הבתולין על-ידי האב מכוננים, לדברי הלנה דויטש, את האופן על פיו פועל הסירוס בפנטזמה. מהאיווי לילד מהאב עושה אפוא דויטש איווי לסירוס, כלומר איווי לאבד את האיבר. בעוד שהיציאה מהאדיפוס מתרחשת אצל הבן באמצעות מועקת הסירוס, דויטש טוענת שעבור הבת סיבת הכניסה לאדיפוס היא האיווי לסירוס. בכל הנוגע לסירוס, ה-Wunsch של הבת מנוגדת ל-Angst של הבן. הבת נדחפת על-ידי ה-Wunsch, האיווי; הבן נעצר באמצעות ה- Angst, המועקה.

בפנטזמה שלה הופכת הבת לפרטנרית ההכרחית של האב. באופן כלשהו הוא כופה עצמו על דלת חדרה, כאילו, בלב הפנטזמה שלו, האקט המיני עמד לרשות הילד באופן מיידי. הלנה דויטש עומדת על כך שלנוכח האקט המיני הפנטזמטי הזה, הבת מאבדת את האיבר. היא נהנית אם כך מהיותה חסוכה מן האיבר, היא אומרת שזה הדבר שהיא רוצה. האיבר, אותו היא אינה רוצה. אבל, כפי שמציין לאקאן, האקט לא עומד לרשות הילד; אין הוא עומד לרשותו באופן מיידי.¹⁴ על כן מה שעומד על הפרק הינו העמדת סצנה טהורה ופשוטה של סירוס נשי.

הסובייקט למעשה מסורס באופן סמלי. האיבר – מדגיש לאקאן – הותק והועלה לדרגת מסמן.¹⁵ העובדה שהסובייקט יהיה חסוך פאלוס מרמזת על כך שעל הפאלוס להיות מומשג כמסמן. בנקודה זו נוכל להתייחס לשיעור השביעי של לאקאן על המלט בסמינר שלו האיווי ופירושו:¹⁶ החסך מתייחס למסמן. החסר, שאת חותמו נושא הסובייקט, הינו סמלי. הסובייקט הופך חסוך מהפאלוס באופן סמלי.

מה שנראה מפתיע הוא שהלנה דויטש לא מתעניינת אלא בסירוס של הבת. בהבניה שהיא מציעה אין מקום לדיאלקטיקה. היא לא אומרת דבר על הפאלוס של האב, אלא רק שבפנטזמה שעל הפרק האב מתענג מבתו, כשם שזו התענגה קודם לכן ממה שהאמינה שהוא האיבר שלה עצמה. עם זאת, דבר לא נאמר על המפגש עם הסירוס של האב. עמדת האב, שהיא זו שעל הפרק בפטזמת האונס וביתוק הבתולין כפי שמתארת זאת הלנה דויטש, אינה זו שלאקאן מדגיש בהתייחסו לעמדת הסובייקט ההיסטרי, בסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה: "העמדה של אב מסורס".¹⁷ עמדה זו מנוגדת לזו של אב מתענג, אשר יש לו איבר והוא עומד לרשותו. בפנטזמה של הבת, החזקה על האיבר וההפעלה שלו מצעפים את הסירוס של האב.

מנקודת מבט זו – זה הפרדוקס בו אני תומך – אי אפשר לדבר על אישה מבלי לדבר על יחסה לגבר. הרעיון שלי הוא שלאקאן, בעיקר בכתבים בעמוד ¹⁸735, מדבר על מסלול המיניות הנשית מנקודת המבט של יחסה לסירוס האב. מנגד, הלנה דויטש שואפת לדבר על אישה לגמרי לבדה, על האישה ככזו. מה שחסר, למעשה, בתמונה שהיא מציירת הוא היחס לאיווי של האחר. האם אין שתיקתה של הלנה דויטש על אודות הפאלוס והסירוס של האב גורמת למסמן החסר להישמע? האין הדבר מהדהד את הריק של חסר המסמן? ישנה נקודה מדויקת אשר במאמציה "להתמודד עם מחשבת האדון", כפי שלאקאן מתבטא, נדמה שהיא מתחמקת. מבחינת דויטש קיימת, אם אוכל לומר זאת כך, נקודת מגוז בתמונה. על כך אין היא יכולה לדבר.

בסמינר ההעברה,¹⁹ כאשר לאקאן מזכיר את הציור של זוקי [Zucchi] בו מיוצגים ארוס ופסיכה, הוא מציין שאיבר המין של ארוס מוסתר על-ידי זר פרחים. במובן מסוים, אותו הדבר מתרחש בהצגה של הלנה דויטש: היא מניחה רעלה של צניעות על סירוסו של האב, אשר אותו דווקא מדגיש לאקאן.

הסירוס, אומר למעשה לאקאן, הוא נקודת החסר, נקודת ההיעלמות, נקודת המגוז, המסמנת את איוויו של האחר.²⁰ זה עיקר העניין. לאקאן טוען בעצם שליבת הפרדוקס של תסביך הסירוס, הנעוצה ב"איווי של האחר כפי שמתייחסים אליו במישור של המשלב הגניטלי, לעולם אינה יכולה להתקבל" – זהו לאקאן שמדבר – "בתוך מה שאכנה טקסי הפולחן שלו, אשר באותו הזמן הם החמקמקות²¹ שלו". מילה זו, fuyance, היא מילה של לאקאן.

הקושי, עבור הבת, אינו נובע אם כן מהסירוס שלה עצמה, מאחר שהיא מלכתחילה כבר מסורסת. הדבר שבו מדובר הוא הדיאלקטיקה של האיווי. למעשה, הקושי עבורה נובע מהיחס שלה אל האיווי של האחר, ובעיקר מהקשר לנקודת השליליות שבה נתקלת אצל האחר – מה שלאקאן הציע לכתוב כ-(φ-).

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כך גם ה-Neid [קנאה] שהבת חשה היא תביעה שמתייחסת לחסר אשר נחשף באחר. הקנאה היא סימן לסירוב – סירוב, באופן מדויק, לנקודה זו של שליליות, אשר עמה היא מתעמתת ביחסה אל האחר.

ביחסו של הסובייקט לסירוס, הסוגייה שעל הפרק היא יחסו אל הסירוס של האחר, וליתר דיוק ההשלכה שיש ליחסו לסירוס של האחר על יחסו לסירוס שלו עצמו. זוהי אם כך המסקנה שמציג לאקאן בסמינר ההעברה, בהקשר של יחס הסובייקט לאיווי של האחר : "ללא ספק מה שגורם יותר לנוירוזה מאשר לאבד את הפאלוס – הוא לא לרצות שהאחר יהיה מסורס".²²

התביעה של קארן הורני

אם בפנטזיה המזוכיסטית שעליה מדברת הלנה דויטש מאבדת הבת את האיבר במהלך יחסי מין עם האב, פירוש הדבר שלמרות שאין לה אותו, זה כאילו שהיה לה אותו, בכל זאת. באופן ראשוני יכולה היתה הבת להתענג מה'כאילו' או מכך ש'עושים כאילו'. בעטותה נדמה – האיבר, שאינו שם ומעולם לא היה, אולם הוצג נדמה כאילו בכל זאת היה שם – הפעולה הממשית של החסך מסתברת כך, כשלעצמה, כנדמה-כוזב. זה יהיה קצת בשביל הצחוק. כפי שכבר הודגש, הפנטזמה תתאים אז להעמדת סצנה טהורה ופשוטה.

קארן הורני אינה מסכימה עם הלנה דויטש בנקודה זו. מבחינתה אין זה בגדר של נדמה. זה לא בצחוק. הבת מאמינה בפנטזמה שלה. המחלוקת על אודות הפאלוס הופכת למחלוקת ביחס לנדמים. משנת 1922,²³ אולם במיוחד מ-1926²⁴ ובשנת 1933,²⁵ עומדת הורני על האפיון הריאליסטי של העמדת סצנת הפנטזמה של אונס וביתוק הבתולין. היא מדגישה בה את התווים הדרמטיים. אין זה קומי, זה טרגי. דומה כי לכך היא מתכוונת. האב, חרב בידו, חתך. הדם זורם. וזה כואב. לכן, לפי קארן הורני חייב הדגש להיות מושם לא על פי דרכה של הלנה דויטש, על הרגע שבו פונה הבת אל עבר אביה, אלא להפך, על הרגע שבו היא עוזבת אותו. הבת רוצה להתנקם באביה. עבור הורני זוהי הנקודה המכרעת. הבת אינה רוצה להיות מפותה על-ידי אביה. היא חוששת מפני מה שהוא עלול לעשות לה. מכיוון שבניגוד לפרויד, היא טוענת שהבת יודעת. היא יודעת כיצד באה לעולם ואף – באופן "אינסטנקטיבי", אומרת הורני - יודעת מה לעשות על מנת להיות אישה עבור גבר. זה כואב. קארן הורני טוענת למעשה שהבת מבוהלת מהפרספקטיבה של האקט המיני. אם כך אין זאת רק שהיא עוזבת את אביה, אלא שהיא בורחת מפניו. היא מסרבת להיות אישה, אם זה במחיר הזה – של אבדן הבתולין. “Flucht aus der Weiblichkeit”, "בריחה מהנשיות", היא הכותרת של אחד ממאמריה של קארן הורני.²⁶

היא מתווכחת עם הלנה דויטש באמצעות רפרנסים. לדבריה, הרפרנס על פיו מתאים לדבר על האישה אינו הטקסט הפרוידיאני מ-1919, "מכים ילד",²⁷ אלא זה מ-1918, "הטאבו על הבתולין".²⁸ האישה רוצה לנקום על העלבון שגרם לה אביה. זה הוא, האשם!

האם קראה קארן הורני את המחזה הטרגי-קומי של שייקספיר "מידה כנגד מידה", בו מדובר בדיוק על הפנטזמה של אונס וביתוק הבתולין? ייתכן כי אז יכולה היתה לתפוס שהפאלוס שעל הפרק הינו בגדר של נדמה.

דינו של קלאודיו נגזר למוות מאחר ששכב עם אישה אשר לא היה נשוי לה. ראש העיר, אחד בשם אנג'לו, מציע לאחותו של קלאודיו, איזבל, שמגיעה אליו בתחינה לרחמיו, להסכים להיאנס על ידו. בתמורה לכך יינצלו חיי אחיה. הוא תובע ממנה, היא, שהינה בתולה ושמתעתדת להיכנס למנזר, to fit her consent to his sharp appetite, להכפיף את הסכמתה לתיאבונו העז. הרעלה המסתירה את הפאלוס מוסרת כך, בברוטליות. איזבל מתחילה אז לצעוק – מערכה שנייה, סצנה רביעית, בסביבות 150 – "Seeming, seeming!", כלומר: "זה נדמה, נדמה, נדמה!

בסמינר שלו על המלט, לאקאן מדגיש את העובדה שמה שעומד על הפרק כאשר הבת עוזבת את אביה הינו אבל – האבל על הפאלוס.²⁹ גמלה החלטה בלבו של הסובייקט הנשי לוותר על הפאלוס. זה בדיוק מה שלא ניתן לקבל מן האחר, ובמובן זה אם הבת עוזבת את אביה, זה משום שלמעשה אין הוא יכול לתת לה דבר, וזאת מאחר שיש לה תחושה שהוא זה שעזב אותה, שהניח לה להישמט. מכאן מסקנתה: אוהבים ובכל זאת נפרדים זה מזה. לבטח ישנה אהבה כאשר נפגשים; אולם האהבה עליה מדובר כאן היא יותר זו בה נפרדים זה מזה.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

אזכור זה של המחלוקת על אודות הפאלוס יכול אפוא לבוא על דיוקו בזעקתה של ברניס, ברגע בו היא מסכימה לוויתור: אני אוהבת אותו, אני בורחת ממנו; טיטוס אוהב אותי, הוא עוזב אותי.

הערות

1. Lacan J.,« La signification du phallus», Écrits, op. cit., p. 687.
2. Lacan J., “L'étourdit”, Autres écrits, Paris, Seuil, coll. Champ freudien, 2001, p. 464.
3. Lacan J., Le Séminaire, Livre VIII, Le transfert, texte établi par J.-A. Miller, Paris, Seuil, coll. Champ freudien. 1991. p. 272.
4. Lacan]., Le Séminaire, Livre VI, Le désir et son interprétation, texte établi par J.-A. Miller, Paris, Seuil, coll. Champ freudien, 2013, p. 355
5. Freud S., «Quelques conséquences psychiques de la différence anatomique entre les sexes» (1925), La vie sexuelle, Paris, PUF, 1969, pp. 123-132. Freud,S, "Some Psychological Consequences of the Anatomical Distinction between Sexes. 1927.
6. Freud S., ״Sur la sexualité féminine״, 1931, La vie sexuelle, op. cit., pp. 139-155. בעברית: פרויד, ז' (1931) "על המיניות הנשית", בתוך: מיניות ואהבה, תל אביב, עם עובד 2002, עמ' 213-200.
7. Freud S., “La féminité”, 1932, Nouvelles conférences d'introduction à la psychanalyse, Paris, Gallimard, Collection Folio-Essais, n° 126, pp. 150-181. Freud, S., "Femininity", New Introductory Lectures on Psychoanalysis, 1933.
8. Lacan J., ״ La signification du phallus ״, Écrits, Paris, Seuil, coll. Champ freudien, 1966, p. 688.
9. Deutsch H., «Sur l'homosexualité féminine», Internationale Zeitschrift für psychoana­lyse, vol. XVII, 1931, pp. 219-241, et The International Journal of Psychoanalysis, vol. XIV, 1933, pp. 34-56.
10. Deutsch H.," Sur l'homosexualité féminine», op. cit.
11. Courteline G., La peur des coups, Théâtre, Paris, Garnier-Flammarion, 1965.
12. Lacan J.,« Propos directifs pour un Congrès sur la sexualité féminine”, Écrits, op. cit., p. 735.
13. Deutsch H., “ Le masochisme féminin et sa relation à la frigidité”, IZP, vol XVI, 1930, pp. 172-184 et lJP, vol. XI. 1930, pp. 48-60.
14. Lacan J., Le Séminaire, Livre XVIII, Le transfert, op. cit., p. 259.
15. Lacan J.,« L'étourdit », Autres écrits, op. cit., p. 457.
16. Lacan J., Le Séminaire, Livre VI, Le désir et son interprétation, texte établi par J.-A. Miller, Paris, Éditions de la Martinière, coll. Champ freudien, 2013, p. 406.
17. Lacan J., Le Séminaire, Livre XVII, L'envers de la psychanalyse, texte établi par J.-A. Miller, Paris, Seuil, coll. Champ freudien, 1991, p. 108.
18. Lacan J., “Propos directifs pour un Congrès sur la sexualité féminine”, Écrits, op. cit., p. 735.
19. Lacan J., Le Séminaire, Livre VIII, Le transfert, op. cit., p. 271.
20. Ibid., pp. 272-273.
21. Ibid., p. 272.
22. Ibid., p. 274.
23. Horney K.,« Sur la genèse du complexe de castration chez la femme”, Internationale Zeiuchriftfar Psychoanalyse, vol. IX, 1923, pp. 12-26, et The International ]oumal of Psychoanalysis, vol. V, 1925, pp. 50-65.
24. Horney K.,”Fuite hors de la féminité », IZP, vol. XII, 1926, pp. 360-374, et I]P, vol. VII, 1926, pp. 324-339.
25. Horney K.,« Le refus du vagin», IZP, vol. XIX, 1933, pp. 372-384, et I]P, vol. XIV, 1933, pp. 57-70.
26. Horney K., “Fuite hors de la féminité”, op. cit.
27. Freud S., “Un enfant est battu”, 1919, Névrose, psychose et perversion, Paris, PUF, 1973, pp. 219-243. Freud, S., "A Child is Being Beaten", 1919.
28. Freud S.,« Le tabou de la virginité”, 1918, La vie sexuelle, Paris, PUF, 1969, pp. 66-80. בעברית: פרויד, ז' (1918) "הטאבו על הבתולים", בתוך: תרבות, דת ויהדות, תל אביב, רסלינג 2008, עמ' 114-94.
29. Lacan J., Le Séminaire, Livre VI, Le désir et son interprétation, op. cit., p. 408.