שירת האבל
קריאה בספר 'גבריאל' מאת אדוארד הירש [הוצאת קשב לשירה 2023]
גיא פרל
גבריאל / אדוארד הירש / תרגום מאנגלית: יעל שושנה הכהן / הוצאת קשב לשירה 2023
הפואמה "גבריאל" היא פואמת אֵבֶל ארוכה המתחילה ומסתיימת בלווייתו של גבריאל, בנו של אדוארד הירש, משורר אמריקאי עתיר פרסים שספריו לא תורגמו עד כה לעברית. בין לבין מתוארות בפואמה קורות חייו של גבריאל החל באימוצו בינקותו, דרך ילדותו ונעוריו הסוערים וכלה בנסיבות מותו בטרם עת. לצד תיאור קורות חייו של גבריאל, מתאר הירש את אבלו העמוק, ומעת לעת הוא מתבונן אף באבלם של משוררות ומשוררים, שכמוהו התאבלו בשירתם על מות בתם או בנם. כדי לעמוד על ייחודיותה של מלאכת האבל בפואמה, אפתח בציטוט שורות מעט שוליות לכאורה, בהן כותב הירש על המשורר בן ג'ונסון, שאף הוא איבד את בנו:
"ג'וֹנְסוֹן כָּתַב שִׁיר וְכִנָּה אֶת בְּנוֹהַנִּפְלָא בְּשִׁירַישׁוּרָה נָאָה קְצָת דּוֹחָהפַּעַם אָהַבְתִּי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּההוּא אָמַר שֶׁבָּנֵינוּ מֻשְׁאָלִים לָנוּ וְשֶׁלְּעוֹלָםלֹא נִתְעַנֵּג יוֹתֵר מִדַּי עַל מָה שֶׁאָנוּ אוֹהֲבִים" (עמ' 14)
אומר שאני מסכים עם הירש – זו שורה מעט דוחה. בנו של ג'ונסון לא היה שיר, כי אם ילד, וחבל שג'ונסון לא שעה לעצת עצמו שלא להתענג יותר מדי על המושאל לו, ובוודאי שלא על כתיבתו אודות המושאל לו. הירש, לעומת ג'ונסון, מצליח להימנע מנפילה למלכודת ההתענגות על הפיכת הבן לשיר. לכל אורך הפואמה הוא שומר על מידה מדויקת של מרחק בינו לבין גבריאל, מרחק נכון שמאפשר התבוננות מפוכחת, מכבדת ומעל הכל – התבוננות מלאת אהבה. את גבריאל לא ניתן להפוך לשיר, כפי שלא ניתן היה להכניס את סבלו ואת רוחו הסוערת לכל מסגרת או תבנית אחרת עלי אדמות. הירש האבא הבין זאת ונמנע מכך, וכך עשה גם הירש המשורר.
ניתן לחלק את תיאורי גבריאל בפואמה לשתי קטגוריות – תיאורים ביוגרפיים או פלסטיים אותם אכנה "סיפור המעשה", ותיאורי רוחו של גבריאל, אותם אכנה "תיאורי הברק והרוח". בהשראת הירש אני נמנע משימוש בתבניות לשוניות שגורות כמו "מצבו הנפשי", שכן אין להכניס אליהן את רוחו של גבריאל.
כאשר מספר הירש את סיפור המעשה, הוא אינו מסיר מבטו מן ההתרחשויות ומביאן כהווייתן. מלאכת האבל שלו מחייבת אותו לזכור, להתבונן, ולספר. הוא מתבונן בפרטי פרטיו של מסע חייו הסוער של גבריאל. הוא סוקר את שלל האבחנות הנוירולוגיות והפסיכולוגיות אותן קיבל, כפי שהוא מצטט את דו"ח הנתיחה שלאחר המוות, כפי שהוא מתבונן בפרטי פניו של בנו המוטל מולו מת בארון הקבורה, כפי שהוא מביא כלשונם ציטוטים רבים מדברי גבריאל. היכולת להתבונן ולתאר את הדברים כהווייתם ולפרטיהם, קשורה לתפיסתי למה שכיניתי "המרחק הנכון". הוא לא מצנזר ולא הופך את הסיפור לסיפורו שלו – הוא מספר את הסיפור, מספר את גבריאל. מרחק נכון שכזה מהווה, לתפיסתי, חלק מרכזי ממלאכת האבל – כדי להיפרד, צריך לראות ולזכור.
נעבור לתיאורי הברק והרוח. מראשיתה ועד סופה רוויה הפואמה בתיאורי רוחו של גבריאל, הווייתו, סערת ייחודיותו וכאבו. בשל קוצר הזמן, בחרתי לקרוא מקבץ מהם המופיע בעמוד 13:
כְּמוֹ חֲנִית שֶׁמּוּטֶלֶת בַּחֲשֵׁכָהתָּמִיד מִהֵרלִמְצֹא מַטָּרָה שֶׁתַּעֲצֹר אוֹתוֹכְּמוֹ כְּפִיר שֶׁמְּנַסֶּה אֶת שַׁאֲגָתוֹבַּקָּצֶה הָרָחוֹק שֶׁל הַגֹּבהַשְּׁאָגָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ הָיְתָה חֲזָקָה אַף יוֹתֵרכְּמַכַּת בָּרָק בָּעֲרָפֶלכְּמַכַּת בָּרָק מֵעַל הַיָּםכְּמַכַּת בָּרָק בַּחֲצֵרֵנוּ הָאֲחוֹרִיתכְּמוֹ בַּפַּעַם הַהִיא שֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַכִּבְשָׁןבַּמִּפְעָל בַּלַּיְלָהוְהַלֶּהָבוֹת פָּרְצוּ מִתּוֹכוֹלֹא הָיִיתִי מוּכָן לְעָצְמַתהַלַּהַט הַבּוֹרֵחַכְּאִלּוּ עִרְטַלְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁכְּמוֹ זְבוּב מֻטְרַף הַמּוֹנַרְךְ הַנּוֹעָזכְּמוֹ דְּבוֹרָה שֶׁמִּתְפּוֹצֶצֶת מִתּוֹךְ הַכַּוֶּרֶתכְּמוֹ צִפּוֹר שֶׁנִּתֶּזֶת מֵהַחַלּוֹןכְּמוֹ מְכוֹנִית קְטַנָּה שֶׁשּׁוֹעֶטֶת קָדִימָהעַל כְּבִישׁ דּוּ-נְתִיבִי בַּלַּיְלָהחֲבֵרָיו חָשְׁבוּ שֶׁהֵם עוֹמְדִים לָמוּתכְּמוֹ זַעֲקַת מִלְחָמָה שֶׁל עֲגוּר פָּצוּעַשֶׁנּוֹפֵל לְתוֹךְ הַיָּםלֹא רָאִיתִי אֶת פְּגִיעָתוֹ בַּגַּלִּיםכְּמוֹ זַעַם שֶׁל כַּדּוּר תּוֹעֶהשֶׁמְּבַקֵּעַ אֶת הַגֻּלְגֹּלֶתהַחַיָּל נִרְאֶה מֻפְתָּעהוּא לֹא זָז כְּשֶׁהֵם נָגְעוּ בּוֹכְּמַכַּת בָּרָק שֶׁהוּצַף עֲלָטָהלְאַחַר שֶׁהִכָּה בַּיָּם
הירש לא הופך את גבריאל לשיר, להפך, השיר הופך לגבריאל. ראו השירה מתפרצת, נעה, מתגלגלת, מכה, נופלת. ראו כיצד השירה הופכת להיות גבריאל, וכמו גבריאל היא נעצרת בבת אחת:
"הוּא לֹא זָז כְּשֶׁהֵם נָגְעוּ בּוֹ / כְּמַכַּת בָּרָק שֶׁהוּצַף עֲלָטָה / לְאַחַר שֶׁהִכָּה בַּיָּם"
אותו הברק שהיכה שבעה בתים קודם לכן, נעצר, ומוצף כעת בעלטה. אלו שורות, השורות מלאות שמים, גרמי שמים, ונפילה משמים – יש בהן ברק, שמש ועגור פצוע נופל לים. כבר בלידתו, עוד לפני שהתגלה כברק, שמש ועגור פצוע, נחווה גבריאל כמה שנפל משמיים: "הוּא נָפַל מֵהַשָּׁמַיִם / לְתוֹךְ הַמִּרְפָּאָה בְּרֹבַע גַּרְדֶּן / בְּמִשְׁקָל אַרְבָּעָה קִילוֹ וּמֵאָה וְשִׁבְעִים גְּרָם" (עמ' 17). מאותו הרגע, דומה שגבריאל לא הפסיק ליפול, ולא הפסיק לנסות ולחזור אל השמים ולו לרגע אחד. ראו למשל את התיאור בעמודים 21-22, המתחיל בניסיון בלתי מוצלח של איש טיפול לקרקע את הילד, ונמשך בהבנת אביו שלא רק שאין דרך לעשות זאת, אסור לעשות זאת – אין לקרקע "מאור גדול" או "גרם שמימי" - יש לשחררו, יש לאהוב אותו, אסור להפוך אותו ל׳ילד רגיל׳ ממש כפי שאין להופכו לשיר:
הֵבַנּוּ אֶת יֵאוּשוֹ שֶׁל הַמְטַפֵּלשֶׁנָּעַל אֶת הַדֶּלֶת וְהִתְיַשֵּׁב עָלָיוכְּשֶׁהוּא נִסָּה לַעֲזֹב אֶת הַחֶדֶרהַמָּאוֹר הַגָּדוֹל הִתְעַיֵּףאָז אֲנִי מֵרִים אוֹתוֹ לְמַעְלָהוְנוֹשֵׂא אוֹתוֹ עַל כְּתֵפַימֵעַל לַגִּבְעָה דֶּרֶךְ הַפַּארְקמִסָּבִיב לָאֲגַם בַּחֲזָרָה לַמְּכוֹנִיתהַבַּיְתָה מִמִּשְׂחַק הַבֵּיְסְבּוֹלהוּא מְטַפֵּס בְּמַעֲלֵה גַּבִּירַגְלָיו הַיְּחֵפוֹת מִתְהַדְּקוֹתסְבִיב צַוָּארִיאֲנִי אוֹחֵז בְּחָזְקָה בְּקַרְסֻלָּיונוֹתֵן לוֹ מוֹשָׁב בִּיצִיעַ הַכָּבוֹדמַמָּשׁ מֵעַל לְרֹאשִׁיהַמָּאוֹר הַגָּדוֹל רַק רוֹצֶה לִרְאוֹתאֶת הַבָּמָה מֵעַל לַקָּהָללְהִתְבּוֹנֵן מִלְּמַעְלָה עַל הָעוֹלָםבִּבְרֵכַת הַשְּׂחִיָּההוּא עוֹלֶה אֶל כְּתֵפַיוּמִשָּׁם מְזַנֵּק לַמַּיִםעוֹדֶנִּי חָשׁ בְּכַפּוֹת רַגְלָיו הַחֲלַקְלַקּוֹתמַדּוּעַ הוּא כֹּה רוֹתֵחַחַם כָּל-כָּךְ עַל כְּתֵפַיאֲנִי מֵנִיף אוֹתוֹ מֵעַל לְגַבִּיוְאֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים בְּמַעֲבֵה הַיַּעַרכְּמוֹ עֵץ הַהוֹלֵךְ עִם גֶּרֶם שְׁמֵימִי
מה מאפשר להירש לשמור על אותו 'מרחק נכון'? אני מניח שלא ניתן לדעת וגם אם יש תשובה, היא בוודאי מורכבת מאוד, משום שכפי שציינתי, דומה שהוא הצליח במשימתו כאבא כפי שהוא מצליח בה כמשורר. בכל זאת אנסה להציע הסבר, הנשען על שורה מתוך תיאור חלום שחלם הירש, רגע לפני שהתעורר ויצא אל לווייתו של גבריאל. בתחילת החלום פוגשים הירש ורעייתו, אמו של גבריאל, את גבריאל במסעדה, ובהמשכו מוצא המשורר את עצמו שכוב לצד בנו בארון מתים. וזו השורה:
"הָאֵבֶל נִשְׁבַּר לִפְסוּקִים / וְאָמַד שׁוּרוֹת שֶׁיָּצְאוּ / מִתּוֹכִי לְלֹא עַצְמִי" (עמ' 78)
קראתי את השורה הזו ועלה בדעתי שהאבל, לא הירש, כתב את הפואמה "גבריאל". את "גבריאל" לא כתב מה שהוא מכנה בחלום "עצמי", ולא רצונו של משורר חכם ומוכשר בשם אדוארד הירש לכתוב פואמה גדולה. זו פואמה שנכתבה על ידי תבונת הנפש המתאבלת, היא תבונת הרוח שעיצבה את החלום, היא תבונת הרוח הדוברת בשפת שירה מושלמת - כל אלו התפרצו מבעד למשורר שהעמיד את קולו לשירותם. בשתי שורות המופיעות בעמ' 39 יש רמז לכך שהירש מודע לתהליך המתואר:
אֱלֹהֵי בִּישׁ הַמַּזָּלאֲנִי פּוֹחֵד לְעַגֵּל אֶת דְּמוּתוֹוְלַהֲפךֹ אוֹתוֹ לְסִפּוראֲדוֹן הַשִּׁרְבּוּטִים וְהַמְּחִיקוֹתאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁהוּא קוֹרֵן בֵּין הַשּׁוּרוֹתכְּמוֹ דְּיוֹקָן שֶׁל גָ'קוֹמֶטִי
