"ולא היה בנינו אלא זוהר"
איברי המין והתשוקה המינית כמרחב מווסת חרדה
מיכל ניר
הקדמה
כמטפלת ומדריכה בטיפול מיני וזוגי, אני עדה לסוג פיצול ייחודי. מדובר בפיצול בין איברי הגוף "הרגילים" לבין איברי המין, בין הקשר הזוגי לבין הקשר המיני. הדבר מתקשר למושג ההתקפה על החיבורים, מושג של ביון (1959). מדובר בהתקפה לא מודעת על חיבורי המחשבה ובחסימתם, על מנת למנוע חיות, יצירה, התפתחות.
במצבים אלה, התחושה היא שהזוגיות לא עולה בקנה אחד עם מין ותשוקה, ושאין גשר ביניהן. כאילו בגדה אחת ניצבים התשוקה המינית ואיברי המין ובגדה ממול עומד הזוג המותש והמובס מן האירועים, אשר לעיתים קרובות "מחשב מסלול מחדש". יש לציין, שתהליכים אלה מתרחבים סביב העדויות על פגיעות מיניות ועל טראומות מיניות ב-7.10 ולאחריו, ביישובי עוטף עזה ובשבי החמאס.
בשונה מרוב בעלי החיים, לכמה מהזוחלים יש "חלקי חילוף". מי שניסה פעם לתפוס לטאה בזנב, יודע שבמצבים כאלה היא מעדיפה לפעמים לשמוט את זנבה ולהשאיר אותו מפרפר בעוד היא עצמה חומקת. בדרך זו, הלטאות מטעות טורפים; למעשה הן מצילות את חייהן תמורת הזנב. תופעה זאת מכונה "אוטוטומיה" - ביוונית, קטיעה עצמית.
כתחליף לאיבר שאיבדו, מצמיחות הלטאות איבר דמוי זנב. אמנם הלטאות מסוגלות, באמצעות הזנב החלופי, לשחזר את יכולת התנועה ושיווי המשקל שהעניק להן הזנב המקורי, אך בעוד הזנב המקורי הוא איבר חי, הבנוי משרירים, עצם ושומן, הזנב החלופי הוא גוש חסר תחושה העשוי מסחוס. כלומר, למרות מה שנראה, הלטאות אינן מתאוששות לגמרי מאובדן האיבר. הזנב החליפי נראה ומתנהג כזנב רגיל, אך למעשה אינו תחליף מלא לדבר האמיתי.
הזדהות השלכתית בקשר זוגי ומיני
מושג ההזדהות ההשלכתית הוגדר בתחילה ע"י מלאני קליין. ומאז עבר ווריאציות רבות, לרבות ניסיונות להבדיל בינו ובין מושגים אחרים דומים.
לפי קליין (1964) הזדהות השלכתית נובעת מדחף המוות. התינוק, בחודשים הראשונים לחיים, חווה את הדחפים האגרסיביים ואת החרדות העמוקות שעולות מהדחפים. במטרה לשחרר עצמו מהם, הוא מפקיד באופן לא מודע את הרגשות האלו אצל אמו. גם סגל (1998) מתארת את ההזדהות ההשלכתית כתופעה שבה העצמי משליך חלקים מעצמו לתוך אובייקט. תפקידו של הגורם הטיפולי או ההורי הוא לעבד את ההשלכה ולהקל על המשליך, אך לעיתים הזדהות השלכתית עשויה להיות השלכה לא מוצלחת, שבה העצמי מנסה, לשווא, לשחרר עצמו מדחפים לא רצויים (קרנברג, 1998).
דיקס (dicks, 1963) היה הראשון שתיאר את תהליכי ההזדהות ההשלכתית בזוגיות. בעיניו, גם במצבים פתולוגיים ביותר וגם במצבים נורמטיביים, הקונפליקט הזוגי שנמצא מעל לפני השטח הוא תוצר של קונפליקט לא מודע באותו "שטח ביניים" זוגי. מדובר בתוצר של השלכות הדדיות של החלקים שכל אחד מבני הזוג דוחה ומשליך מתוך העצמי שלו. מכל מקום, שימוש בריא בהזדהות השלכתית דורש גמישות מצד בני הזוג. כשאחד מבני הזוג משליך, רצוי שתהיה לו גם יכולת לראות את מגבלות ההשלכה; כשאחד מבן הזוג סופג השלכה, רצוי שיהיה מסוגל להכיל אותה ולעבדה.
הורוביץ (1983) תיאר תהליך של הזדהות השלכתית כתהליך שבו האדם משליך חלקים אגרסיביים ורעים על האחר. בעקבותיו, הקולט מתחיל לחוש חלש ופגיע ומתחיל לראות את המשליך עצמו כבעל חלקים רעים ואגרסיביים, וכן חושש מפני פגיעתו. הוא מתחיל לתמרן בקשר על מנת להימנע מפגיעה. למעשה, הקולט עובר שינוי כתוצאה מהחומרים שהושלכו מתוכו. כך נוצר קשר עדין בין צרכים לא מודעים: הצורך של המשליך להיפטר מהחומר, והצורך של המקבל לקבל את החומר ולהתנהג לפיו.
על פי רוב, בני הזוג המעורבים בהזדהות השלכתית עסוקים באותם נושאים והיבטים: בעיות בדימוי העצמי, כעס, תלות, ספרציה –אינדיווידואציה (מערכות בלתי מובחנות). כל אחד מבני הזוג לא יכול להכיל את תכניו בתחומי פגיעותו, ולכן משליך אותם על בן זוגו, ומפעילו לחוש אותם במקומו, אלא שבן הזוג עצמו מוצף בתכנים אלה, ולא תמיד מסוגל לעכלם (Catherall, 1992).
הורוביץ ערך בדיקה של החלקים המסתגלים לצד החלקים הפתולוגיים בהזדהות השלכתית, בקרב זוגות נשואים. הוא טען שאופן פעולתו של המנגנון קשור ישירות לחוזק הזוגיות. אם אין כל נכונות להחזיק את ההשלכות, מערכת היחסים הזוגית תיפגע ואולי גם לא תוכל להתקיים.
בספרות, קיים עיסוק נרחב בנושא של פיצול בזוגיות (Seigal & pellman, 2002). יחסיהם של בני זוג הנוטים לקיים פיצולים נוטים לחוסר יציבות ולתנודות חדות. מצד אחד אושר, מצד שני קונפליקטים מרים וייאוש – שני צדדים שאין ביניהם כל אינטגרציה. מאחר והפיצול מוביל לקיצוניות בתפיסה הסובייקטיבית ובתפיסת האחר, היחסים נתפסים כאידיאליים וכפחותי ערך לסירוגין. לאותן תפיסות קיצוניות יש השלכות על המערכת הזוגית: בני הזוג המפצלים מתקשים לפתור בעיות, שכן קיומו של קונפליקט מתקשר לחוויה של ייאוש מוחלט.
לעומת זאת, אם בן הזוג המקבל מכיל את החומר המושלך, הוא מספק החזקה למשליך. אותו סוג של החזקה מייצר הזדהות של שני בני הזוג עם אותה תחושה או חוויה, ובהמשך נוצרת אפשרות לרגיעה, לחוויה של שקט והכלה. בכל מערכות היחסים מתבצע שימוש לא מודע בהזדהות השלכתית, כשבמקרים מסוימים היא מופיעה כדרך לווסת את עוצמות החרדה, בעקבות קרבה יתרה או נטישה (Middelberg, 2001).
בשירה הנפלא, "ולא היה בינינו אלא זוהר", לאה גולדברג מתארת מצב התחלתי זוגי רומנטי כמעט חלומי. ואולם, ככל שהשיר מתמשך, כך אנו מבינים שרב הנסתר על הגלוי, ובסופו של דבר הזוגיות מסתיימת.
ולא היה בינינו אלא זוהרמילים: לאה גולדברגולא היה ביננו אלא זוהרזוהר עניו של השכמה ברחוב כפריולבלובו של גן בטרם פריבלובן תפרחתו יפת התואר.ומה מאוד צחקת באמריכי אל השחר הענוג כורדאקרב ואקטפנו למזכרתואשמרנו בין דפי ספרי.את זרועך נשאת, התזכור?והנידות אט ענף תפוח,ועל ראשי ירד מטר צחור.מאחורי גבך הכפר ניעור,החלונות נצטלצלו עם רוח -ולא היה בינינו אלא אור.
דימוי מרגש של קשר זוגי, ושל ההתפתחות בין המשאלה הראשונית (זוהר) לבין הסיומת (אור). בהתחלה ההתחדשות של המערכת הזוגית מביאה עמה התעוררות של פנטזיות, אך בהמשך הדוברת מתעוררת למציאות מכזיבה, "ולא היה בינינו אור". לעיתים, קשר זוגי עשוי להתחיל בחוויה של זוהר ולהכזיב בסופו של דבר, על רקע תהליכי הזדהות השלכתית פתולוגיים.
השלכות במרחב התשוקה והמיניות
איברי המין הם המרחב הנוסף שעומד בפני הלא מודע הזוגי להשלכת חלקים שנואים ומוכחשים. במקרה זה, ההשלכה לא מתבצעת ביחס לבן הזוג השני, אלא ביחס לייצוג של איבר.
בדומה לאותו תהליך של ויתור הלטאה על זנבה, במצב המתואר ניתן לדבר על איברי המין ועל השדה המיני כולו כמרחב השלכתי. כך, שני בני הזוג נוצרים את הזוהר ביניהם ומעבירים את כל החומרים המושלכים אל עבר ייצוגי האיבר המיני. לכאורה הקשר הזוגי עדיין מבוסס, אבל חלק מרכזי בו נפגע.
במקרה כזה, בני הזוג עשויים להגיע לטיפול המיני הזוגי עם רגשות של בושה, השפלה והסתרה ביחס למיניות, לצד תקיעות במערכת היחסים שאינה מודעת, נחווית או מקבלת הכרה. לתחושתי, השלכה של החלקים המתים בזוגיות אל עבר המיניות ואיברי המין היא דוגמה להזדהות השלכתית לא אפקטיבית, במסגרתה מערכת היחסים הזוגית כולה נותרה מוגבלת.
בראייתי, מנגנון ההזדהות ההשלכתית במרחב המיני מתוחכם יותר מהשלכה על שלישי מוכר, מכיוון שההשלכה היא על איבר מיני בגופו של המשליך ועל מרחב התשוקה, ולא על אדם אחר. החומרים המושלכים מגולמים בקשיי התפקוד המיני ובירידה בחשק המיני, באופן שמאפשר לשלוט בהיבטים אלה באופן משמעותי יותר, גם אם לא מתוך מודעות. במצב זה המיניות נפגעת באופן ניכר, אך לכאורה הזוגיות נותרת שלמה והקונפליקטים לא מתעוררים ומדוברים.
אם כן, כאשר איבר מיני בגוף עובר תהליך של הזרה, הוא עדיין מהווה חלק מהגוף, אבל מדובר בחלק מוכחש ומורחק שנעשה למושא השלכות. גיוסו בשירות הזוגיות, הן במצבי מתח ולחץ והן בשגרה, מרוקן את הזוגיות ואת התקשורת הבינאישית ממתח, מחרדה, וממלא את האיבר הקונקרטי ואת המרחב המיני בכל אותן רגשות קשים.
הקושי המיני אמנם מעורר מורכבות, אבל העלייה שלו מאפשרת הקלה. במקרים רבים התפקוד המיני הפגוע מאפשר הטבה באיכות היחסים, ולא דיכאון, חרדה, מתח, השלכות זוגיות וזעם. ואולם, ההטבה באיכות היחסים היא הטבה רעועה; היא תלויה כולה בפיצול בין בני הזוג לבין המרחב המיני שלהם, בין הדימוי החיובי שלהם לגבי הזוגיות לבין הרגשות השליליים שהם חשים כלפי האיבר.
ניתן לדבר על משולש, שבו בני הזוג חשים איחוד וקרבה מול "אויב" משותף שנחווה כחיצוני להם. הם אינם חשים קשר אל האיבר המדולדל, אל התשוקה שנעלמה, אל הכיווץ בנרתיק. נהפוך הוא, הם מפתחים דיבור מרחיק ומורחק, כאילו האיבר שייך לאנשים אחרים, כאילו התשוקה המינית היא קלקול שהתקיף מבחוץ.
במסגרת יחסי ההעברה, המטפל יכול לחוות רבדים נוספים במערכת היחסים הזוגית, לצד אותו קלקול שמיוחס למערכת היחסים המינית. לעיתים ישנה אפשרות לזהות, בין השורות, קונפליקטים זוגיים, לצד אותה רודנות שהמטופל והמטופלים מביעים כלפי איברי המין או כלפי החשק המיני. מובן שבני הזוג עצמם אינם מודעים לכך שהם הופכים את המרחב המיני לפגום. אין להם מודעות לכך שהם נזקקים לקושי המיני כחלק משרידותם כזוג. החוויה של היעדר קונפליקטים זוגיים היא חוויה נעימה, אשר מאפשרת אשליה של אחדות, אך אין בה התפתחות וצמיחה פסיכולוגית ולמעשה היא הרסנית עבור בני הזוג. ז'אק אנדרה (2002) טוען שהשאיפה לאפס מתיחות עם האובייקט היא תהליך הרסני, דומה במהותו להסתערות מלאת זעם על האובייקט. מיטשל התייחס ליכולת לאהוב לאורך זמן, יכולת אשר מחייבת נשיאה של שנאה (2011). במערכת יחסים בריאה, בני הזוג אמורים להיות מסוגלים לעבור מעמדה סוערת לאהבה רכה, אם הם מחזיקים באופטימיות ומאמינים בעצמם ובמערכת הזוגית.
תיאור מקרה
יניב ואלה (שמות בדויים, הפרטים שונו למניעת זיהוי) פנו לטיפול "בגללו". בגללו - הפין המאכזב של יניב. הפין, לדבריהם, גם מתקשה לאט וגם נופל מהר.
כאשר הקשבתי לתיאור הדברים חשתי אי נוחות גבוהה. דמיינתי שנכנס לחדר הקליניקה פין גדול, שמוט ועצוב. מאחוריו ניצבים שני אנשים שאינם קשורים אליו או אחד לשנייה, לא ברמה הרגשית.
ביקשתי שיספרו על עצמם קצת, לפני הדיבור על הפין. שיגידו מי הם, איך הכירו, שיספרו על המשפחות שלהם, על העבודה...
הם ענו לשאלותיי והתייחסו, "בשבילי", אבל די במהרה חזרו לדבר "עליו".
הרגשתי כמו רופאה שמניחים לפניה איבר לבדיקה כמו בדיווח על דלקת גרון או דלקת אוזניים, והיא מתבלבלת ושואלת על המכלול. הם הביאו לחדר שפה מפוצלת – הכול טוב בחייהם (תפקוד מקצועי, תפקוד חברתי, משפחה), למעט אותו איבר.
הייתי קשובה לאופן בו אלה התייחסה ליניב. כלפיו שידרה קרבה וחום; הם הופיעו מולי כחזית מאוחדת. ואולם, עוצמות הזעם שחשתי שהיא מביעה כלפי איברו היו גבוהות. אני מדגישה שמושא ההתקפה היה איברו, מכיוון שכלפיו שידרה קרבה וחום. לאחר כמה ניסיונות כושלים לחבר את הפין אל יניב ואת משמעותו לעולמם הרגשי, ויתרתי. הבנתי ששפת הפיצול הכרחית בחייהם. שאלתי את עצמי מה יתמוטט או ייסדק קשות אם תתקיים שפת איחוי. לכן, דמיינתי שיש כסא נוסף בחדר, עליו יושב הפין המבויש ואנחנו משוחחים אתו. "אינטייק פין". זו חוויה שמטפלים רבים בפסיכותרפיה מינית מכירים – דחף המוות והתחושות הקשות שמתלוות אליו מושלכות על האיבר, וכך הנפש יכולה להישמר ממגע עם חומרים הרסניים.
יניב סיפר שגדל בבית של מחוננים. לא סתם מחוננים; מחונני-על. לדבריו, לא היו במשפחתו אנשים רגילים. החיים של כולם מתחילים רק לאחר הדוקטורט, ולאחר מכן הציפייה היא להגיע להישגים גבוהים. חופש הבחירה שניתן ליניב ולקרובי משפחתו נגע לבחירת תחום ההישגים, אך לא לעצם המרדף אחריהם. כחלק מכך, כל קושי, חולי וכאב סולקו והושתקו. כאשר יניב היה חולה כילד, הוא נדרש ללכת לבית הספר. כאשר שבר את ידו וגובס, נסעו ישר מבית החולים לחוג המדע שהתקיים. הקיום הגופני היה משני ותוחזק כדי לשאת את "מכונת החשיבה". אוכל, שינה, רחצה היו עול שצריך להפנות אליו מעט קשב.
אלה באה מסגנון משפחתי דומה. למעשה השניים הכירו באחד מחוגי המדע שהדריכו בהם ומאותה יחידת עילית בצבא, שבה שובצו. עם זאת, ההבדל הבולט בין המשפחות היה ביחס לגוף ולגופניות, היבטים שהיו נוכחים יותר במשפחתה של אלה.
אצלה, לצד הצטיינות הישגית שכלית, היה על כל ילד להצטיין גם בתחום ספורטיבי. אלה החלה בתחום של קפיצות לרוחק, אהבה את התחום מאד, אך הייתה שלישית בכיתה ולא יועדה לנבחרת ביה"ס. במקרה גילתה שהיא רצה נהדר ועברה לריצות מרתון. משנה לשנה היא שיפרה את הישגיה ואת הישגי קבוצת הריצה שבה השתתפה.
ואולם, ההבדל בהתייחסות לגוף ולגופניות היה קיים רק למראית עין. ההתייחסות לצרכי הגוף, לעונג גופני, לשקט ולמנוחה היו זרים גם במשפחתה.
לכן, כאשר התחתנו והפין "לא עבד", שניהם לא התייחסו לכך. בדיעבד הסתבר גם שאלה מעולם לא חוותה אורגזמה, אך היא לא התעכבה לעסוק בכך ולדאוג מכך.
רק כאשר רצו להיכנס להריון הבינו שעליהם לעשות משהו. הגיעו אליי כשבמקביל הוא "לקח" את הפין לאורולוג, זה שלח אותו לבדיקות דם ונתן טיפול תרופתי. הדבר שיפר במעט את התפקוד וכך נוצר הריון.
בני הזוג נכנסו בכל שבוע לחדר, מחויכים ומצחקקים כאילו הגיעו למפגש חברתי בבית קפה. נהגתי לשאול לשלומם ותמיד ענו "הכל בסדר" כמו בריטואל קבוע. אז צחקתי ואמרתי "אז יופי, הסתיים הטיפול?"
האם פיתחתי את הריטואל הזה איתם מתוך יצר המוות שלי, מתוך רצון לגרשם?. האם היה לי קשה לכבד את הפיצול שעמו באו? ייתכן. אני חושבת על השאלה שלי, "הסתיים הטיפול?" כשאלה שמלמדת הרבה על השימוש שלהם בו – מסגרת שנזקקו לה, לפחות בשלב ראשון, כדי להחזיק את הפיצולים.
המחשבות שלי נסובו סביב איחוי, סביב החזרת הפין לבעליו. רציתי לעזור ליניב ולאלה לא להיות מאוימים מקונפליקט, מהכרה בתוקפנות, מהכרה בייאוש, בחוסר נחת. רציתי להחיות את האובייקטים המיניים המופנמים הפגומים, אצל שניהם ולחבר אותם לחוויה נפשית רחבה יותר. קיוויתי שנוכל למצוא מקום בגוף ובנפש שבו ניתן להפקיד את הפחדים, את הייאוש ואת החרדה, ובעיקר את הקנאה, הקטנוניות והשנאה, באופן שיאפשר גם חוויה של אהבה, של ביטחון ושל הרמוניה.
חודש אחרי תחילת המלחמה הודיעו לי בני הזוג שהם טסים ללאס וגאס. הם אמרו לי שהם חייבים להתרענן. קצת קזינו, מסיבות, שתייה. שאלו אותי בקלילות אם אני רוצה משהו מהדיוטי פרי, אמרו שאין עכשיו תורים ויש אחלה מבצעים. באותו הבוקר שמעתי בחדשות אמא של אחת החטופות מדברת. מולם, הרגשתי כאב פיסי חזק מאד. חשתי שכל יצר המוות עבר אלי בזמן שהם נוסעים לחגוג. מילה לא נאמרה על המלחמה, על החטופים, אפילו לא בדל של פחד, חרדה, אשמה, קונפליקט. רק היעדר התור בדיוטי פרי היווה רמז עקיף להתרחשות בארץ.
ניסיתי לחשוב מהו הכאב שחשתי בגוף: האם העברתי מחשבות ורגשות שליליות שהתעוררו בי כלפי הניתוק שהביעו אל גופי? האם גם אני פיצלתי, כדי לא לחוש כעס, שיפוטיות, ואולי קנאה וצרות עין כלפי נסיעתם, כלפי בחירתם לשכוח את ההוויה שכאן? במהרה היה לי ברור ששמו אצלי את כל יצר המוות ואני נפלתי לפח וחשתי כלפיהם רגשות גולמיים שליליים. לאט לאט נעשיתי פנויה יותר לחשוב - מה קרה כאן וקורה כאן?
יכולתי לראות את התמונה הרחבה יותר. אחיה גויס, נמצא כבר חודש בתוך עזה והיא לא יכולה לשאת זאת. לאס וואגס מסמלת עבורה את ההיפוך מעזה והיא אינה פנויה לכל מחשבה. אפילו סירבה לעשות חבילת חו"ל לטלפון, כדי שאם יהיו בשורות רעות הן לא תרדופנה אותה. אחרי החשיבה הזאת יכולתי לחזור לעמדה הדפרסיבית. הצלחתי לתת משמעות לסבל, לכאב, לרגשות השליליים, באופן שמאפשר להכיל את עזה ולאס וואגס יחד.
בהתאם לכך, גם אלה ויניב אימצו עמדה דפרסיבית יותר. הם המשיכו בטיפול והתקרבו עוד ועוד, באופן הדרגתי, אל עבר איחוי. לכל אורך חודשי המלחמה, לאחר חזרתם, יניב ואלה היו בשלים יותר להכיר בחששותיהם המיניים. לקראת פסח ויציאתו של אחיה לחופשה, הצליחו לנהל ריב ראשון. עודדתי אותם לכך בחדר הטיפולים, מתוך אמונה ותקווה שאפשרות נשיאת הקונפליקט, תאפשר התחלת איחוי. על פני השטח, יניב רצה שיהיו אצל הוריו ואלה זעמה איך אינו מבין שהם צריכים להיות אצל הוריה, עם אחיה ששב מעזה. לצד התרחשות זאת, הם שיתפו שקיימו יחסי מין לראשונה מזה זמן רב, יחסים שבהם הייתה חוויה של חוסר סיפוק. הם נבהלו ושאלו אותי, האם מנסיוני מיניות לא מספקת יכולה למוטט את הזוגיות. היה כאן מגע ראשוני עם אימת פירוק, עם חרדת האיון של הקשר. עודדתי אותם להמשיך ולקיים יחסי מין, להמשיך ולפגוש את חלקיות המגע, את קשיי התשוקה, את הקיים ולהביא את כל מה שעולה למפגשים. יניב ואלה ממשיכים לפגוש באומץ את החלקי, החסר, המאכזב ובו זמנית, את החי, הנגיש, המשותף. יניב ואלה הפסיקו לקרוא לאיברי המין שלהם בשפת-הזרה: "זה, הוא, הוא".
סיכום
לעיתים, דחף המוות משתלט על יחסים רומנטיים וזוגיים באופן לא צפוי. לכאורה, בני הזוג מסתדרים ביניהם ומנהלים קשר מיטבי. ואולם, בתהליך פתולוגי של הזדהות השלכתית, שני בני הזוג מפקידים אצל "שלישי" את המורכבויות והקשיים – החיים המיניים, התפקוד המיני או איברי המין.
במקרים אלה, כמו בתיאור המקרה שהוצג, התפקיד של המטפלת המינית והזוגית, הוא לסייע לבני הזוג למצוא מילים לתאר באופן נרחב וחי יותר את היחסים שלהם, על כל המורכבות שבהם. בסופו של דבר, הזוגיות עשויה להיתרם מהתהליך, גם אם קשיים עשויים לצוץ. כחלק מכך, גם איברי המין והתפקוד המיני שהוגדרו בתור החוליה החלשה בקשר, עשויים לקבל חיים חדשים.
הערות
- מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול מיני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיה-פסיכואנליטית, פסיכותרפיה גופנית. מרכזת התכנית לטיפול מיני, אוניברסיטת בר אילן.
מקורות
אוטוטומיה https://he.wikipedia.or...%D7%99%D7%94
אנדרה, ז. אסון.פ.ל. קורנו,ז'. גנטרה, פ. קריסטבה, ז'. על התשוקה. תולעת ספרים, תל אביב.
גולדברג, ל. (1944). ולא היה בנינו אלא זהר. עיתון משמר.
מיטשל, ס.א. (2011) האם יכולה אהבה להתמיד? גורל הרומנטיקה לאורך זמן. הוצאת תולעת ספרים, תל אביב.
סגל, ח. (1998). מלאני קליין. הוצאת עם עובד. סדרת פסיכואנליזה
Bion, W.R. (1959). Attack on linking. The Psychoanalytic Quarterly, 2013 Vol, LXXXII, Number 2.
Catherall, DR. (1992). Working with projective identification in couples. Family Process, 31(4), 355–367.
Dicks H. (1963) Object relations theory and marital studies. British journal of Medicine Psychology, 36:125-129.
Horwitz L. (1983), projective identification in dyads and groups. International Journal of Group Psychotherapy, 33:(3) 259-279.
Kernberg, O. (1994). Severe Personality Disorder – Psychoterapeutic Strategies. Yale University press
Middelberg, C. V. (2001). Projective identification in common couple dances. Journal of Marital and Family Therapy, 27(3), 341–352
Scharff, J. S., & Scharff, D. E. (1992). Scharff notes: A primer of object relations therapy (2005). Jason Aronson.
Siegel, J.p. & Spellman, m.e. (2002) The Dyadic Splitting. Scale, P. 117-124.
