התשמע קולי - התבוננות על התפתחות פונקציית ההקשבה בנפש המטפל

התשמע קולי - התבוננות על התפתחות פונקציית ההקשבה בנפש המטפל

שי גיל

"שישה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולן נשמע..." (פרקי דרבי אליעזר לד)

"וקולו של נהר נשמע כולו כיסוף, כולו כאב צורב, כולו משאלה בלא רוויה..., סידהארתא האזין. עתה היה כולו קשב, כולו שקוע בהאזנה, כולו מרוקן, סופג... שוב לא נתן היה להבחין בין הקולות המרובים, בין השמחים לבוכים... כולם היו לאחד" (הסה, סידהארתא, 108-109)

הקדמה

על קשב אנליטי נכתב לא מעט. נזכיר כמה סימנים שנתנו בו מטפלים, פסיכואנליטיקאים ואנשי מקצוע. הפסיכואנליטיקאי מתבקש להקשיב בתשומת לב מרחפת אחידה (פרויד, 1912); להקשיב ללא זיכרון, רצייה או הבנה (ביון, 2018), להקשיב לרברי - לרומינציות, לחלומות בהקיץ, לפנטזיות, לתחושות גופניות, ולדימויים העולים מתוך מצבים של שינה למחיצה (אוגדן, 2017). כמו כן, יש המגלים זיקה בין קשב אנליטי פתוח ולא רווי עליו מדבר ביון, לבין הלך רוח של פתיחות לכל מה שנקלט בתודעה, המתורגל במדיטציה בודהיסטית (פלד, 2005).¹

במאמר זה לא אעסוק בקשב כשלעצמו, אלא אבקש להתבונן במטפל כסובייקט מקשיב, כאדם קשוב בעל לב פתוח הנכון לשמוע, מעבר למיומנות הנרכשת של הפעלת איכות קשב מסוג כזה או אחר. במילים אחרות ניתן לומר, שאני מבקש לדבר על פונקציית ההקשבה בנפש המטפל, הנמצאת בזיקה להתפתחותו כסובייקט - כאדם הווה, מתנסה ומשתנה, שהוא גם איש מקצוע הפוגש בנפשו של אדם אחר המבקש את עזרתו.

האם יש עוד משהו שהיית רוצה לספר לי?

אפתח בסיפור שעוסק בהקשבה שהביא ג'ון קבט זין, מייסד הקליניקה להפחתת מתח והמרכז לקשיבות ברפואה², בספרו: Wherever you go there you are (1994). קבט זין שיתף את הקורא באנקדוטה משעשעת מתקופת לימודיו והכשרתו בביה"ס לרפואה, בהקשר של לימוד טכניקת 'הראיון הרפואי'. לדבריו, בסוף האינטייק שהוסרט לצרכים לימודיים, הסטודנטים נדרשו לשאול את הפציינט: "האם יש עוד משהו שהיית רוצה לספר לי?" לדברי קבט זין, כשהסטודנטים צפו בעצמם בסרטונים הם פרצו בצחוק, על רקע ניגוד בולט בין הזמנתו של המטפל ("האם יש עוד משהו שהיית רוצה לספר לי?") לבין שפת הגוף שלו ("בבקשה אל תספר לי עוד דבר") (שם, עמודים 188-192).

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

קבט זין כותב על הנטייה הלא מודעת של רופאים, ולכך אני מוסיף גם אותנו העוסקים במקצועות הטיפול הנפשי, להסתתר מאחורי החלוק הלבן, הטסטים, השפה הרפואית ועוד. במובן מסוים ניתן לראות בנטייה זו ממד צילי לא מודע של מטפל החוסה מאחורי פרגוד 'הפרסונה' (מסיכת השחקן במקור היווני) המקצועית, דבר שמייצר ריחוק. גם אם המטפל מזמין את המטופל, מילולית, לשתף ולחלוק, יש משמעות רבה למסר הלא-מילולי, הגופני, אותו מסר שמועבר גם כשהמטפל לא מודע לכך או מכוון לכך. כפי שהפסיכואנליטיקאי לואיס ארון מציין: "אתה יכול לשבת מאחורי הספה, אך אף פעם לא תוכל להסתתר מאחוריה" (ארון, 2011, 8).

המתח בין המילולי לגופני עשוי להעסיק גם את המטופל או המודרך. בתקופת הכשרתי הטיפולית, הרגשתי לעיתים חוסר נוחות מול שפתו הלא מילולית של מדריך, שסימן במבט, במחוות גוף ובטון דיבור על סיומו הקרב של המפגש. זאת בשונה מדיבור גלוי של מטפל על סיום קרב של מפגש, דיבור שסייע לרכך את הפרידה, כמו מטוס שלא נוחת בבת אחת אלא מנמיך בהדרגה. שיח מהסוג הזה עשוי לתמוך ביכולתו של המטופל לשאת את מגבלת הסטינג, את התכנים שלא יעלו הפעם אלא יצטרכו לשכון בנפש בהמתנה למפגש הבא.

בין אמפתיה לשנאה בהעברה נגדית

ויניקוט כתב כך: "תהיה אהבתו של האנליטיקאי למטופליו רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם ולפחד מהם" (ויניקוט, 1947, 66). לפי ויניקוט, אחד מביטוייה הלא מודעים של שנאת המטפל מתקשר למסגרת של השעה הטיפולית, לעצם הסיום שלה. על האנליטיקאי להכיר בשנאה שקיימת בתוכו, לעבדה ולזמן אותה כפירוש רק בשלב המתאים. תובנה זו מאפשרת לבחון סיטואציות טיפוליות והדרכתיות מהסוג שתוארו: כך נוכל לראות בשפת הגוף של המטפל ביטוי לשנאה לא מודעת ולא מעובדת הנמצאת בצל נפשו, באותו קוטב המנוגד לביטויים הגלויים של אמפתיה.

גם פסיכואנליטיקאים אחרים התייחסו להעברה הנגדית המורכבת. באחד מהסמינרים שלו, ביון התייחס בהומור למורכבות הרגשית ביחסי מטפל מטופל: "תמיד הרגשתי שהאנליזה שלי הייתה יכולה להתנהל הרבה יותר טוב אילו יכולתי להיפטר מהאנליטיקאי שלי. ויש לי הרגשה דומה כאשר אני הוא האנליטיקאי. איזה אנליטיקאי טוב הייתי יכול להית אילו יכולתי להיפטר מהמטופל" (ביון, 2018, 193).

בראייתי, שנאה בהעברה הנגדית עשויה להתבטא בקושי להקשיב. האנליטיקאי היונגיאני מריון ג'קובי מתבונן באמפתיה על המטפל שמתקשה להקשיב ולגלות אמפתיה במשך יום עבודה ארוך ומתיש: "המטפל יודע כמה להיות אמפטי יכול להיות מאמץ במהלך יום עבודה ממושך. אם הוא עייף או שקוע במחשבותיו, יהיה עליו להיאבק בתביעה הנמשכת לתגובה אמפתית. החוויה שהוא מרגיש זה כמו לעזוב את ביתו על מנת לבקר ביקור ארוך במרחבי ביתו של המטופל, בעוד שבעצם היה המטפל רוצה להישאר בביתו שלו" (1985, עמ' 116). המתח הזה עשוי להתעורר ביתר שאת בסופן של פגישות האינטייק שתיאר קבט-זין. אותן שאלות 'קטנות' שמופיעות בסיום המפגש עשויות להוביל לתשובות 'גדולות', כלומר משמעותיות, כאלו שיכולות להביא לשיח היבט משמעותי במטופל ולשפוך אור על סיבת הפנייה שלו לטיפול. אולם ייתכן שבשלב זה המטפל מבקש בסך הכול לסיים את המפגש ולשוב 'בשלום' לביתו ולמשפחתו, בקשה ששפת הגוף שלו עלולה לבטא (גם אם ברובד לא מודע).

לפי אוגדן, אין זה מקרי שאינפורמציה חשובה מוחזקת על ידי המטופל ומופיעה דווקא בסוף המפגש; רק לאחר היכרות ושיח משמעותיים בין המטפל למטופל, המטופל יכול לבדוק באופן לא מודע אם המטפל יוכל לשאת בהעברה הנגדית את הפצע הגדול שלו, את אותו 'דבר נוסף' שהוא למעשה ביטוי עמוק לסיבת הפנייה (Ogden, 1991).

הקושי של המטפל להקשיב בסוף המפגש או בכלל (דבר שמתקשר גם לשנאה בהעברה הנגדית), עשוי להדהד את חרדתו של המטופל בנוגע ליכולתו של המטפל להכיל (במונחיו של ביון) תקשורת ראשונית ופרימיטיבית ולהוות עבורו מיכל להזדהות השלכתית. כפי שפרנצי כותב ביומנו הקליני, חשיפת הפצע או 'הדבר הנוסף' למבט של מטפל שאינו מכוונן וקשוב באמת, עלולה להמית את המטופל שוב (בדומה למבט של אורפיאוס שממית שוב את איורידיקה על סף היציאה מהשאול). במילים אחרות, הקשבה היא היבט משמעותי, ומטפל לא קשוב עלול לגרום לרה-טראומטיזציה של צורכי הרוך של המטופל (אצל: גורביץ, 2011).

רוצה לטפס בקריירה? נשאר לך רק לבחור איך!
מגוון מיומנויות טיפול וניהול מתקדמות, באוניברסיטה המובילה בישראל.

להקשיב עם הלב השבור

ניתן להתייחס למטופל ולמטפל כשני סובייקטים שיושבים בקליניקה כשהם מפוחדים למדי, כדברי ביון (1973). מפחדים ממה? ממה שהם עשויים לגלות על עצמם, מהלא מודע, מנוכחות 'השלישי' שעשויה להתהוות ביניהם כתולדה של מפגש אינטרסובייקטיבי (אוגדן, 2017). מובן שיש עוד רגשות שנחווים מלבד פחד; שני הצדדים מפוחדים וכמהים גם יחד לאפשרות שיתחולל ביניהם 'מפגש של אמת', בניסוחו של בובר (1959).

מה יאפשר למטופל לחלוק עם המטפל את 'הדבר הנוסף', את הסוד הגדול, זה שאולי חוסה בלא מודע, כשהוא בגדר לא ידוע למטופל עצמו? מה יסייע לשניהם לשרוד את הסזורה (חתך) שנפער בין הדיבור המזמין הגלוי של המטפל, לבין המסר הדוחה או המבוהל של שפת גופו, במונחי הסיפור של קבט זין? איך מטפל מצליח להקשיב?

יש אוזניים שלהן הכוח לפתוח פיות, מציין הראי"ה קוק (שכטר שלומי, 1988). דומה שאזניו הכרויות לרווחה של מטפל שמקשיב מליבו, עשויות לפקוח את הלא מודע בנפשו של המטופל. "כיצד יש לומר תורה? אמר המגיד לתלמידיו: "...אל ירגיש אדם את עצמותו כלל, אלא יהיה אוזן השומעת מה שעולם הדיבור מדבר בו..." (בובר, 1962, 114). בפרפרזה אישית על דברי המגיד ממזריטש (תלמידו וממשיך דרכו של הבעש"ט), על המטפל להיות אוזן השומעת את מה שדיבורו ואת מה ששתיקתו של המטופל רושמים בתוכו. יש משמעות גם להקשבה לשתיקה, שהרי כפי שאומר רבי נחמן מברסלב, אדם יכול לצעוק גם בקול דממה דקה (שיחות הר"ן - אות טז).

כותב מייקל אייגן: "המטפל צריך לשבת בתוך ההתפוצצות... ולשמוע את הצעקה... כשאתה מקשיב היא תעשה חזקה יותר... הישאר בתוך הצעקה, צעקה לא נשמעת של הווית המטופל..." (אשל, 2019, 51). בהמשך לאייגן, התייחסה הפסיכואנליטיקאית עפרה אשל לתפקידו של המטפל לאפשר לזעקה האילמת של המטופל להתקרב לנפשו ולליבו ולפעול עליו, עוד לפני שלב של הבנה או של פענוח (שם, 52). אשל מתבססת גם על מייקל אייגן, שכתב כך: "בעסק הזה אנו מטפלים בחיים שבורים ובשבר הלב ואנו עושים זאת עם הלב שלנו, הלב השבור שלנו"³ (שם, 54)

לאלמנט השתיקה יש משמעות רבה בהקשבה של האנליטיקאי. פכלר ציין, ששתיקה יכולה להיות גם מענה של מטפל קשוב, המבקש באמצעותה להבקיע דרך אל הצופר המיילל המסתתר מאחורי הדיבור של מטופל וורבלי, כך שהמטופל יתחיל לשמוע את עצמו לראשונה באופן חדש (פכלר, 2019). מהלאלל, שדנה באנליזה שעבר ז'ורז' פרק, הזכירה את האנליטיקאי המקשיב, שנוכחותו השותקת היא מעין המתנה למטופל, המתנה ליכולת שלו ליצור מחווה תקשורתית (מהלאלל, 2024). מצד שני, לפעמים שתיקתו של מטפל יכולה גם לבטא ריחוק והעדר הקשבה, כשהיא שומטת ומותירה את המטופל בבדידותו (פכלר, שם)

טראומה והקשבה

נפתולי חייו של ביון זימנו לו הכרות אישית עם בדידות, טראומה ומערכות יחסים מורכבות, כפי שאנו למדים מהביוגרפיה המרתקת שלו. ביון שיתף בזיכרון מתקופת ילדותו בבית הוריו בהודו. בזיכרונו, הקשיב לשאגותיה של נמרה בודדה שבן זוגה נהרג במסע ציד בו השתתפה משפחתו. אותה נמרה הסתובבה שני לילות סביב המחנה כשהיא זועקת וזועקת... ובלילה השלישי נעלמת. ביון שאל את אמו כך: האם ישו אוהב את הנמרה? בעצם אפשר לשמוע מבין המילים את הכמיהה של ביון, הילד הבודד, להיות אהוב ומוכל על ידי אמו, אותה אם שלדבריו הייתה קרה וחסרת סבלנות והתקשתה להביע כלפיו אהבה (אשל, 2019).

גם בהמשך חייו חווה ביון רגעי שבר. ביון התאלמן מאשתו הראשונה ושב מהחזית של נורמנדי במלחמת העולם הראשונה. בכתיבתו, שיתף בזיכרון קשה וטראומתי נוסף, והפעם כהורה לבתו התינוקת פנתלופה. היא זחלה לעברו וקראה לו שייקח אותה, ואילו הוא נשאר יושב. היא זעקה במצוקה והוא לדבריו המשיך לשבת, "לפות ברוע, במרירות ובכעס". ביון, שנדהם מעומק האכזריות שפגש בתוכו, סיכם במילים החותכות: "אני איבדתי את הילדה שלי" (שם, 119).

השנים חולפות ובטקסטים אנחנו פוגשים גם את ביון המבוגר, 'המאוחר', כמו שנהוג לומר, למוד הניסיון. בשנת 1977 אמר למאזיניו בסמינר ברומא: "האנליטיקאי חייב לשמור על יכולתו לשמוע בלב רעשי המצוקה...את צלילה של האימה המאותת על אדם המצוי במצב שבו הוא מתחיל לקוות שיש לו סיכוי להינצל..." (שם, 122). בעיני ביון של אותן שנים, השותף הכי טוב של המטפל הוא לא המדריך שלו או המורה שלו, כי אם המטופל שלו, גם אם מדובר באדם עוין, שלילי ולא משתף פעולה (שם).

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 4.9.24. הקורס מועבר בזום. בימי רביעי 18:30-21:00

אינך יכול להיכנס פעמיים לאותה קליניקה

שנה לאחר הסמינר ברומא, ביון התייחס בסמינר שלו בפריז (יולי 1978) להתלבטות של מטפל לגבי קבלה של מטופל חדש שפגש. לפי ביון, מטפל שמצוי בעמדה הזו צריך לשאול את עצמו איזה צל מטיל המטופל על תודעתו. הוא מזמין את המטפל לחוות את המפגש באופן שונה מחוויה של פסיכואנליזה מדעית. לדבריו, היחסים בחדר הטיפול בין שני אנשים יכולים להיות כמו גחלים עמומות במדורה, השאלה היא אם יש ניצוץ שממנו ניתן להבעיר שוב את האש ולהפיח בה חיים (ביון, 1986). כל מפגש בין מטפל למטופל הוא חד-פעמי. הרקליטוס, הפילוסוף הקדם סוקרטי בן המאה החמישית לפני הספירה, אמר "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". ברוח דבריו ניתן לומר – אינך יכול להיכנס לאותה קליניקה פעמיים. מצבו האישי של המטפל משפיע על הקשב שלו באופן מהותי וכל אחד מאיתנו נקרא להתבונן על מסכת חייו והשפעתם עליו, כאדם וכמטפל.

עולה השאלה לגבי האופן שבו המטפל יכול לחוות את החידוש ואת החד-פעמיות שבמפגש עם המטופל: איזה קשב הוא יכול לפתח בעצמו? האנליטיקאית מרי לואיז פון פרנץ, ששימשה כיד ימינו של יונג שנים ארוכות, מציינת, שבשנותיו המאוחרות, יונג נטה שלא לאפשר למטופלים לדבר עמו בהרחבה על בעיותיהם, אלא הקשיב למה שזרם מהלא מודע שלו ובדרך זו נתן למטופלים מענה מדויק למה שנזקקו (Von Franz, 1979). אנקדוטה זו מתחברת בעיניי גם לאמירה המיוחסת לרעייתו של יונג, אמה, שאמרה שיונג התעניין בלא מודע הקולקטיבי שבנפש המטופל יותר מאשר באדם עצמו (1985, Stainover). מול אמירתה של אמה מתבארת האמירה של פון פרנץ על כך שיונג המבוגר התעניין פחות בתקשורת הגלויה של המטופל ויותר במפגש בין הלא מודע שלו ללא מודע של המטופל. מאותו מפגש בין לא מודע אחד לאחר בקעה לאחר מכן אמירה שנתנה מענה למצוקת המטופל.

לפעמים המטפל אכן נדרש להיות יצירתי. במאמר "יצירתיות ומקורותיה" (ויניקוט, 1971) התייחס ויניקוט למטופל ותיק, שבחר להישאר באנליזה לאורך שנים רבות, משום שהרגיש שעדיין לא הגיע לדבר שלשמו בא. השינוי התרחש באחד המפגשים באופן בלתי צפוי: בעוד המטופל מדבר אל ויניקוט, הוא שומע לפתע קול של נערה ובוחר לפרש למטופל: "אני מקשיב לנערה [...] ואני מדבר אל נערה" (שם, עמ' 95). המטופל השתהה ואז השיב: "אילו סיפרתי למישהו על הנערה הזאת הייתי נחשב למשוגע" (שם). ברגע זה, ויניקוט אומר למטופל: "המשוגע הוא אני עצמי" (שם).

אותה אנליזה תקועה נפתחה למימד נוסף, מימד שפינה מקום לאותו 'דבר נוסף', קול של נערה שהיה אצור שנים רבות בנפש המטופל אך לא נשמע על ידי ויניקוט ולא פעפע ליחסי ההעברה. ויניקוט סימן את הרגע שחולל את השינוי בנכונותו שלו להרפות מתפקידו כאנליטיקאי ומפירושיו המוכרים. הוא היה נכון לשחק בפירושיו, להפתיע את עצמו, 'להשתגע' בתוך יחסי ההעברה, ולאפשר ליסוד הנקבי המפוצל של הנערה בנפש המטופל למצוא אחדות ראשונית אתו האנליטיקאי כשהוא (ויניקוט) "נכנע לאותו דבר שבתוכי" (שם, עמ' 98-99).

יש משמעות לתגובות אינטואיטיביות מהסוג הזה, אך מעניין לחשוב איך מרגיש מטופל שמגיע למטפל רגשי שאומר לו בתוך זמן קצר למה הוא זקוק בדיוק כדי להירפא (כמו בדוגמא של יונג). האם המטופל אכן בא על סיפוקו? האם בשביל זה בחר להגיע למטפל רגשי? הרי יכול היה לגשת למתקשר או למרפא רוחני מסוג כזה או אחר, בעוד שבעיניי יש משמעות לבחירה שלו בדמות טיפולית. המטפל הוא אותו אדם שיש לו 'אוזניים גדולות' כרויות לרווחה, כאלה שיכולות לשמוע את הזעקה הלא נשמעת הבוקעת מבעד לסיפורו של המטופל, נרטיב שמתפרק ונרקם מחדש מבעד למיכל נפשו של מטפל קשוב ובאמצעות דינמיקת יחסי העברה המתהווים בין השניים. בראייתי, בהעדר הקשבה אמיתית, עשוי המענה של המטפל להחוות כמאגי וסוגסטיבי ולהפוך את המטפל לגואל 'כל יודע', מבלי שהתחולל למעשה שינוי של ממש בעולמו הפנימי של המטופל.⁴

עסק משותף

לצורך בחינת ההקשבה בקונטקסט רחב יותר של מערכת יחסים מתפתחת בין מטפל למטופל, ניתן להיעזר בדבריו של יונג משנת 1930: המטפל לא ניצב בתפקיד של מחלק כדורים למטופל שמבקש את עזרתו, אלא מי שנמצא איתו בעסק משותף. לפי יונג, בעבודה הטיפולית המטפל והמטופל חולקים ביניהם את הסיכונים של אותו עסק משותף (Jung, 634).

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בסוף ימיו של יונג, בספרו הביוגרפי, הוא שב והדגיש את חשיבות ההקשבה, את המשמעות של המפגש בגובה העיניים, של הדיאלוג בין מטפל למטופל ושל התאמת הטיפול למטופל: "...אני נשאל על השיטה האנליטית שלי...הטיפול שונה מאדם לאדם... מקורו במטופל עצמו... הפתרון לבעיה הוא ייחודי תמיד... הנקודה המכרעת היא שעלי לפגוש את הפאציינט כאדם לאדם. אנליזה היא דיאלוג המצריך שני משתתפים. אנליטיקאן ופאציינט יושבים זה מול זה, עין בעין, לרופא יש מה לומר אך גם לפאציינט" (יונג, 1993, 130). לכך יונג הוסיף: "עליי לשאול את עצמי איזה סוג של מסר מביא אלי המטופל, מה משמעותו עבורי... רק הרופא הפגוע יכול לרפא... לעיתים קרובות קורה שהפאציינט הוא הטיח המתאים לנקודות האפלות של המטפל" (שם, 133). מילותיו אלו של יונג מתקשרות בעיניי לעמדתו של ביון, שמזמן את המטפל לשאול 'איזה צל מטיל המטופל על תודעתו'.⁵

עד כמה אכן מדובר באמת 'בעסק משותף', הקורא למטפל להקשיב למטופל גם מתוך זיקה ללב השבור שלו עצמו (אייגן)? על כך נוכל ללמוד מהסיפור ומהוינייטה שאביא להלן:

שנה שלמה נכסף רבי חנוך מאלכסנדר להיכנס לבית רבו, שמחה מבונם מפשיסחה, במטרה לדבר עמו, אבל לא מצא לכך עוז בליבו. פעם אחת היה מהלך בשדה ובוכה והנה תקפה אותו תשוקה עזה מאוד ונאלץ לרוץ מיד אל הרבי. שאל אותו הרבי: "למה אתה בוכה?" השיב התלמיד: "הלא אני בריה בעולם... ואיני יודע לשם מה נבראתי ומה אני מועיל בעולם". "טיפש", אמר ר' בונם, "גם אני מתהלך ככה. הערב תאכל עמי" (בובר, 1962).

אפשר להרגיש שלר' חנוך, התלמיד, היה 'דבר מה נוסף' לומר לרבו שמחה בונם. הוא הסתובב עם הדבר הנוסף הזה שהכביד מאוד על נפשו, עד שמצא עוז לשפוך שיחו בפני רבו, לומר לו שאינו יודע לשם מה נברא ואיזו תועלת הוא מביא לעולם. הרבי, בעצם הקשבתו, בעצם נכונותו לפנות את עצמו לאותו 'דבר נוסף', לאותה מצוקה עמוקה, גילה לו שהם חולקים עניין משותף וחווים, כסובייקטים, את אותה חוויה קיומית זו, שאיימה קודם להציף את הנפש הנפרדת של כל אחד מהם.

אחתום בדוגמא מתוך הקליניקה שלי:

סמדר (שם בדוי, פרטי המקרה שונו למניעת זיהוי) בשנות העשרים לחייה, פונה אלי לטיפול עקב מצבי רוח דיכאוניים חוזרים ונשנים. לדבריה היא מוצפת, מרגישה "על הקצה", "יוצאת בקלות מאיזון ומתפרקת".

לקראת סוף השנה הראשונה לטיפול, סמדר משתפת בחוויה של ערך עצמי נמוך, מדברת על הדיכאון וחוששת שאינה ראויה לאהבתו של בן זוגה; לדבריה, כשיכיר אותה 'באמת', יבחר לעזוב אותה. בתוך השיח שמתפתח, סמדר עוסקת במשמעות הבחירה שלה בבן זוג בעל יכולת הכלה ומזג נעים, ובבחירה שלו בבת זוג 'דיכאונית' . סמדר מוסיפה: "זה כאילו שהוא בחר לחיות עם דיכאון...לא תמיד אני בטוחה שיעמוד בזה לאורך זמן".

תוך כדי המפגש, אני מקשיב לעצב שמאחורי המילים, לגופה המשתופף אל תוך עצמו. מבטי פוגש במבט הנוגה שנשקף מעיניה ואני בוחר לספר לסמדר את המשפט הפותח את המעשייה 'מעשה בשבעה קבצנים' מאת ר' נחמן מברסלב: "אספר לכם איך היו שמחים מתוך מרה שחורה".⁶ סמדר מחייכת אלי בעצב ואני מהנהן בשתיקה. סמדר מגיבה: "אצלי זה שמחה ואחרי זה דכאון ואז שוב פעם שמחה... זה כמו להדליק אור בחדר חשוך, כמו באנו חושך לגרש ואז אני נהיית מתוסכלת כשזה לא מצליח לי". עיניי תרות אחר עיניה העצובות, אני מאשר את דבריה ומתייחס: "כמה שזה לא פשוט ומתעתע, ברגע שהדלקת כביכול את האור, כל מה שחי באפלת הנפש מתכווץ ומסתתר, אבל אולי לא באמת נעלם או משתנה. כדי 'לראות' בחושך צריך להסכים לשהות בו". אני לוקח נשימה עמוקה, הדברים שעליהם אנחנו מדברים נוגעים בי באופן עמוק. סמדר נושמת איתי ואומרת: "זה לא קל ללמוד לראות בתוך החושך, זה מפחיד להקשיב לרחשים ולקולות שמהדהדים בחושך". "נכון" אני אומר וחש את ליבי מתרחב לקראתה, "אולי זה מה שהמשפט 'לשמוח מתוך מרה שחורה' מבקש מאתנו, ואולי גם כאן בינינו בחדר". סמדר מחייכת אלי, ואני ממשיך, "זה דומה קצת לעבודת הקבצנים במעשיה, שיודעים לקבץ ניצוצות קטנים של משמעות וחיות מתוך אפלת שגרת היום יום". סמדר מוסיפה: "כמו ללמוד להודות על שמחות קטנות גם כשרע לי". אני חש בגופי כיצד פניה של סמדר מתרככים, גופה נפתח מעט והיא מבקשת ממני לספר לה עוד מהמעשייה. אני מגולל את המעשייה שמספרת בין השאר על שבעה קבצנים שמברכים חתן וכלה שיהיו כמותם. בסיפור המעשיה מתגלה שהמום, המצוקה והחיסרון של כל אחד מהקבצנים הם בעצם סגולה ומעלה מופלאה מאוד. תוך כדי כך, אני שם לב שאוזניה של סמדר מקשיבות ברוב קשב, עיניה נוצצות ומבעדם השתקפה לחלוחית שהופיעה בעיני שלי.

אפילוג

לעת סיום, אני שב לסיפורו של קבט זין עמו פתחנו. "האם יש עוד משהו שתרצה לומר לי"? כך נוהג הרופא או התרפיסט לשאול את המטופל בסוף האינטייק. התשובה של האדם הסובל המתייצב בפניו עשויה להיות כזו: "כן, יש לי מה לומר, אבל האם אתה באמת מסוגל, ברגע זה, להסתכן ולחרוג מהפרסונה המקצועית, מלפיתת הידע, הניסיון והאישיות שלך, מכל מה שנאמר ולא נאמר בין שנינו עד עכשיו, מכל מה שאתה יודע או חושב שאתה יודע עליי, על עצמך או על היותך 'מטפל'? האם אתה יכול להקשיב בתשומת לב פתוחה למה שיש לי לספר לך, ומבין המילים לשמוע את הזעקה השתוקה שלי שמעולם לא העזתי להשמיע קודם, ואת הכמיהה שלי להיות מובן על ידך"?

קורס הנחיית קבוצות מיומנויות חברתיות בשילוב אומנויות
פתיחה 4.9.24. הקורס מועבר בזום. בימי רביעי 18:30-21:00

הערות

1. לקריאה נוספת על קשב בחשיבה הפסיכואנליטית, ראה במאמרי: גיל, ש' (28 בנובמבר 2017). "אל גינת אגוז ירדתי לראות": רשמי מסע תודעתי-גופני. פסיכולוגיה עברית.
2. ג'ון קבט זין, הוא מהדמויות המרכזיות בהבאת המינדפולנס(בעברית: קשיבות, או מודעות קשובה) למערב בשנות השמונים של המאה העשרים והאינטגרציה של התרגול בזיקה לטיפול רגשי.
3. אייגן ניזון בכתיבתו גם ממקורות חסידיים ובפרט מהגותו של רבי נחמן מברסלב שמיוחסת לו האמירה: "אין שלם כמו לב שבור".
4. על היחס בין מטפל לבין מורה רוחני, ראה בהרבה במאמרי: 'על מטפלי נפש, מורים רוחניים ומה שביניהם' שיחות כתב עט ישראלי לפסיכותרפיה, לח 2, עמ' 162-170.
5. הפסיכולוג עמית פכלר, מעלה אפשרות שהמשגותיו של ביון בדבר הזדהות השלכתית, מיכל מוכל ואינטואציה, הושפעו מרעיונותיו של יונג אליהם נחשף בהרצאות שיונג נשא בשנת 1935 במכון טוויסטוק. עוד בעניין זה, במאמרו של פכלר (2017) אחרית דבר-השפעות והתנגדויות: ארבע "עובדות נבחרות" בנוגע לביון. בתוך: ביון בלוס אנג'לס סמינרים והדרכה. ירושלים: כרמל.
6. 'מעשה משבעה קבצנים', הוא הסיפור האחרון והמורכב ביותר שסיפר ר' נחמן בסמוך לפטירתו בשנת 1810 והוא בנוי כסיפור בתוך סיפור. לקריאת הסיפור המלא, ראה אצל מרק, 2014, עמ' 358-375.

מקורות

אוגדן, תומס ה. (2017). על אי היכולת לחלום. תל-אביב: עם עובד.

ארון, ל. (2011). פירוש כביטוי לסובייקטיביות של האנליטיקאי. בתוך ע. ברמן (עורך) ו-י. איתן-פרסיקו (מתרגמת). פרק 4 מהספר A meeting of minds: Mutuality in psychoanalysis. שיחות, כרך כ"ו (1), 6-20.

אשל ע., 2019. להגיע בטיפול אל 'ארץ הלב' - על שמיעה, לב, תקווה. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, ל"ד 1, 50-58.

אשל ע., (2019).למה הכישלון הזה לעזאזל? מחשבות על כישלון עם ביון וויניקוט. בתוך: למשש את הפיל. נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית, בעריכת ע. פכלר. עמ' (87-128). ירושלים: כרמל.

בובר, מרדכי, מ' (1959).בסוד שיח. על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מרדכי, מ' (1962). בפרדס החסידות, עיונים במחשבתה ובהווייתה. ירושלים: מוסד ביאליק.

בובר, מרדכי, מ' (1967).אור הגנוז, תל-אביב: שוקן.

ביון, וילפרד, ר' (2017).ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה. ירושלים: כרמל.

ביון, וילפרד, ר' (2018). קשב ופרשנות. תל-אביב: תולעת ספרים.

גורביץ, ח' (2011). שפת ההיעדר ושפת הרוך: טרנספורמציה בטיפול כהתרה של ההזדהות עם התוקפן. מרחבים: כתב עת אינטראקטיבי למחשבה פסיכואנליטית, גיליון ב' מאמר ד' עמ' 1-21.

הסה, ה. (1977). סידהארתא. סיפור נוסח הודו. תל-אביב: שוקן.

ויניקוט, ד"ו (1947). שנאה בהעברה נגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2010). עורך: ע. ברמן. עמ' 62-75, תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (1971). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

יונג ק', ג' (1993). זיכרונות חלומות מחשבות. ת"א, רמות.

מהלאלל, ענת, צ., 2024. הזרה וחידת האמת הנפשית "מקומות של תחבולה" מאת ז'ורז' פרק. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, ל"ח 2, 151-161.

מרק, צ'. (2014). כל סיפורי רבי נחמן מברסלב. תל-אביב: משכל (ידיעות ספרים).

פלד א., (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם. על היכולת האנושית לדעת, תל-אביב: רסלינג.

פכלר, ע., (2019). המטופל המרצה והמטפל המרוצה. בתוך: למשש את הפיל. נקודות עיוורות של מטפלים בגישה פסיכואנליטית, עמ' 129-174, ירושלים: כרמל.

פרויד ז., (1912). "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי",. בתוך: ברמן, ע. , רולניק , ע. עורכים, הטיפול הפסיכואנליטי, עמ' 92-98, תל-אביב: עם עובד.

(1991) An interview with Thomas Ogden, Psychoanalytic Dialogues, 1:3, 361-376, DOI: 10.1080/10481889109538907

Bion, W.R (1986). Seminar held in Paris, July 10th 1978 (unpublished in English) published in French Revue Psychotherapie Psychanalytique de Groupe.

Bion, W.R. (1990). Brazilian Lectures: 1973 São Paulo; 1974 Rio de Janeiro/ São Paulo. London: Karnac Books.

Jacoby, M. (1985). Indidviduation & Narcissism. The psychology of self in Jung & Kohut. Routledge London & New York. Jung C. G. (1984). Dream Analysis. Notes of the seminar given in 1928-1930. Routledge & Kegan Paul ltd, London.Kabat-Zin,J (1994). Wherever you go there you are. Mindfulness Meditation in Everyday Life. Hyperion New York.

Schwartz, H. (1988). The Dream Assembly – Tales of Rabbi Zalman Schachter-Shalomi. New York..

Stainover, J. (1985). "At the Mercy of Another: Abandonment and Restitution in Psychosis and Psychotic Character". Chiron - a review of Jungian Analysis.

Von Franz, M.L. (1979) Alchemical active imagination. Shambhala Publications, Colorado.