כְּאִלּוּ אֵינִי כּוֹתֶבֶת כְּלָל
קריאה בספר 'מעבר יבוק' מאת רות נצר [הוצאת עיתון 77, 2024]
גיא פרל
המבט אל מה שמשתרע אל מעבר למציאות העולם הגלויה, מעבר לתודעת האגו, מרכזי בכל אחד מספרי השירה המרובים של נצר. 'מעבר יבוק', לדעתי, הוא הטוב בספרי השירה שלה עד כה, בין השאר משום שהמבט הרליגיוזי המתואר מגיע בו לשיא צלילותו. על פי המסורת היהודית, במעבר יבוק פגש יעקב את המלאך והוא מייצג גם את המעבר לעולם הבא. נושאו המרכזי של הספר הוא המוות והמעבר אל המרחב המשתרע מעבֶר ל'מעבר יבוק' ודומה שמכאן גם הצלילות נובעת – בקצה חיינו, בקצה תודעת האגו הפעילה שלנו, משתרע מותנו כמרחב אין סופי ובלתי ידוע אליו נצר מישירה מבט שחושף רבדי משמעות עמוקים בחייה עלי אדמות.
יש דבר מה פרדוקסלי במה שעושה המפגש עם המוות לשירתה של נצר – דווקא מול גודלו של הנושא, גודלו של המעמד, היא נוקטת התכנסות ואיפוק, והתוצאה מדהימה באיכותה.
הספר מחולק לשלושה פרקים. הראשון והארוך שבהם עוסק בגסיסתו ומותו של אחי המשוררת ממחלה קשה. לצד התייחסותה לכאבו של האח, ולאבלה הכבד על לכתו, היא מרחיבה את שדה ראייתה ומתבוננת במוות עצמו. נקרא לדוגמה את השיר 'רק' (עמ' 11):
רַק אֶת גַּבּוֹ רָאִיתִי רָץ בַּחֲשֵׁכָהנוֹפֵל מִתְמַסֵּר לִנְפִילָתוֹ כְּמוֹ לַחֲשֵׁכָהכְּמוֹ לַדּוּמִיָּה שֶׁחָלְמָה אוֹתוֹהָנִיחִי לוֹ לִפֹּל דּוּמָהלְהִתְמַסֵּר לַחֲשֵׁכָה לִפֹּלבְּדִמְדּוּמֵי חֲלוֹמוֹ בְּנָפְלוֹ.
מותו של האח מתואר כנפילה או התמסרות אל המרחב ממנו הוא הגיע ואליו שב. במלאכת מחשבת שירית, מטשטשת רות את ההבחנה בין מציאות עולם החיים, לבין מה שמשתרע מעבר לה, והופכת אותן לרצף – האח נופל דוּמה אל הדומיה שחלמה אותו, בדימדומי חלומו בנופלו. מי חלם את מי? מה חלם את מה? מה בין הדוּמה, דימדומים ודומיה? מותו של האח מתואר כמעבר, כהתמזגות עם ממד אותו כינה אריך נוימן "המציאות האחודה" (Unitary Reality) (Neumann, 1989/1959). במצב בו קרובה התודעה אל המציאות האחודה, מתמוססים הגבולות בין תופעות מקוטבות במציאות הזמינה לתודעת האגו – פנים-חוץ, מודע-לא מודע, אדם-עולם, חיים-מוות. נקודת המפגש בין החיים והמוות מזמינה את נצר ליצור מגע תודעתי עם מישור אחדותי זה. גם בשיר 'עיסה' מתוארת התמזגות עם המישור האחדותי, המתואר בו כעיסה בלולה וערפילית ונזכרת בו גם 'נְקֻדַּת הָרִיק' המוכרת גם כנקודת ה'אַיִן' בקבלה ובחסידות, מושג שמשמעותו קשה להשגה בכלי ההיגיון והוא מתייחס אל אַין שהוא בה בעת גם אין סוף:
שׁוֹקֵעַ אֶל עִסָּה בְּלוּלָהעַרְפִלִּיתאֶל מָה שֶׁמְּצַפֶּהאֶל נְקֻדַּת הָאֶמְצַעהִיא נְקֻדַּתהָרִיקמִתּוֹכָהּ הַכֹּל הִתְחִיל.('עיסה', עמ' 17)
כחלק מהרחבת המבט אל מעבר למות האח אל המוות עצמו, מרבה נצר לעסוק במותה שלה: "הוֹלֵךְ אֶל סוֹפְךָ / אַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל מוֹתִי" היא כותבת בשיר 'אחי' (עמ' 18). הדבר מתאפשר לא רק בשל עצם המפגש הקרוב עם המוות, הגורם לה להרהר באופן טבעי במותה שלה. נצר הולכת הרחק מעבר לזה - תודעת המציאות האחודה המתעוררת שלה אל מול מות אחיה, כרוכה גם בביטול ההבחנה בינה, החיה, לבין אחיה, המת. לדוגמה:
וְלֹא אֵלֵךְ עַד אִם בֵּרַכְתָּנִי וְאֹחַז בִּקְצֵה מְעִילְךָוּמָה לִי כִּי אָלִין נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה נֵר בְּנֵרבְּכָל אֲשֶׁר אֵלֵךְ אֵלֶיךָ אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תֵּלֵךְ תֵּלֵךְ אֵלַי(מתוך השיר 'ובחצי הלילה', עמ' 22).
פרקיו השני והשלישי של הספר מוקדשים לשירי התבוננות בקיומה והקיום האנושי עלי אדמות. נוכח המרחבים שנגלו לעיניה במעבר יבוק, מתבוננת נצר בחייה מתוך פרספקטיבה הנשענת על הבנת זמניותה והיותה חלק מהמארג הרחב. חלק מהשירים בפרק השני 'מקדש מעט', בספר הנם שירי תפילה העושים שימוש בשפת המקורות, ובכל זאת הם אישיים וייחודיים לגמרי, אישיים כמו מפגשיה עם המוות, עם המלאך במעבר יבוק, או עם בוראה אליו היא פונה בדיבור ישיר. לדוגמה:
שִׂימֵנוּ כַּחוֹתָםבְּכָל מְאוֹדְךָעַל לְבָבְךָפְּתַח אֶת סוֹפֵנוּאֵינְסוֹפֵינוּ(שיר מס' 3 במחזור 'פתח לנו שער', עמ' 66).
לאורך כל הספר שזורה התייחסות למקומן של השפה והשירה בעולם ותפקידן בתהליכים המתוארים. נקרא את שיר א' במחזור 'ובחצי הלילה' (עמ' 21):
וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה בָּא וְהָיָה הַסּוֹדעָלָיו מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם מִקַּדְמַת דְּנָאהוֹי הָרוּחַ עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְשַׁעֲרֵי הַנֶּפֶשׁ הוֹי אוֹתִיּוֹת הַבְּרִיאָההוֹי הַטְּרַקְלִין וְהוֹי הַפַּרְגּוֹד, הוֹי הַמִּסְתּוֹר וְהוֹי הַנִּגְלֶהוְהוּא עַצְמוֹ הַפָּנִים שֶׁלִּפְנִים הַפְּנִיםכִּי רַק הָאוֹתִיּוֹת יָשִׁיבוּ אוֹתְךָ כְּאִלּוּ הָיִיתָ בְּנִיכְּאִלּוּ הָיִיתָ אָבִי אָבִי וּמֵאַנְתִּי הִנָּחֵם, הֲלֹא בַּסּוֹף אָבוֹא אֵלֶיךָוְלָמָּה אֶבְכֶּה הֲלֹא עוֹדְךָ עִמָּדִי מֵרֵאשִׁית הַמַּיִם הַקַּדְמוֹנִיםלְתוֹךְ הַמִּרְוָח בֵּין אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בֵּין הָאוֹתִיּוֹת קָרַסְנוּאֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה תִּהְיֶהאֲשֶׁר לֹא תִּהְיֶה.
הבית הראשון בשיר מתייחס לתפיסה המוכרת מספר הזוהר לפיה אותיות הא"ב קדמו לבריאת העולם ושמשו לבריאתו. תפיסה זו כרוכה בתפיסה לפיה העולם נברא בדיבור, הנשענת בין השאר על פתיחתו של מעשה הבריאה במשפט "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (בראשית, א', ג'). בהמשך השיר, מתייחסת נצר אל מרחב האותיות – המרחב שקדם לעולם - כמייצג את המציאות האחודה בה מיטשטש הגבול בינה לבין אחיה. טישטוש דומה ניתן לזהות גם בשירים ארס-פואטיים רבים, לדוגמה:
עַכְשָׁו אַתְּ צִפּוֹרמָחָר נוֹצוֹתַיִךְ שֶׁנִּתְלְשׁוּיִטְבְּלוּ בִּדְיוֹ אָפֵליִצְרְבוּ בִּקְלַף עוֹרֵךְאוֹתִיּוֹתכָּךְ אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּבכְּאִלּוּ אֵינִי כּוֹתֶבֶת כְּלָל.('אותיות', עמ' 106)
זהו שיר מדהים בעיני, בו מתוארת התכתן העתידית של הכותבת וכתיבתה זו אל זו עד להעלמותן – נוצות הציפור תתלשנה, הדיו אפל, הכותבת לא תכתוב, ובכל זאת - ישאר בעולם שיר מושלם. האותיות אינן של הכותבת, כוחות גדולים ממנה צורבים אותן על עורה, והדבר מהדהד את דבריו הבאים של אריך נוימן, המתייחסים לתפיסה לפיה נברא העולם בדיבור:
"רעיון זה של המילה הבוראת נובע מתוך אחת ההתנסויות העמוקות ביותר של המין האנושי, ההבנה שכוח נפשי יוצר, המרחיק לכת מעבר לאדם, 'דובר' מתוך המשורר. הדימויים המתפרצים באדם האחוז במעמקים, השיר שהוא ביטויים במילים, הם המקור היצירתי של כמעט כל התרבות האנושית" (Neumann, 1959/1954). גם בשיר 'איש' (עמ' 10) המתייחס אל אחיה, מופיעות הציפורים והכתיבה במשמעות דומה:
צְעָדָיו שֶׁנָּפְלוּ עַל הַדַּףכְּמוֹ צִפּוֹרִיםשֶׁמַּקְרִיבוֹת עַצְמָןמִתַּחַת לַיָּד הַכּוֹתֶבֶת.
שוב מתוארת התמזגות אל השיר, ודומה שהפעם זו התמזגותו של האח אל השיר שכותבת אחותו. יש הקבלה בין הציפור שנתלשו נוצותיה בשיר 'אותיות' לבין הציפורים המקריבות עצמן בשיר זה, לתפיסתי המדובר באותה הטרנספורמציה: הציפורים נעלמות כדי לפנות מקומן לשירה שלא נועדה לתאר את המשוררת או את האח ולא נועדה לשמר את זיכרונם, אלא כדי להוות ביטוי לטרנספורמציה שלהם אל תוך מרחב קדמון ונצחי. כך מסתיים השיר הארוך 'דיוקן': "הַטֶּקְסְט הַזֶּה / נֵר נְשָׁמָה לְזִכְרִי". על פי הקריאה המוצעת כאן, שוב, הטקסט אינו משמר את הכותבת בזיכרוננו, הוא מחזיק חלק מנשמת הכותבת.
הספר נחתם בשורות הבאות, השבות ומסמנות את הספר כולו כמה שנובע 'מנקודת הָרִיק', היא נקודת היעלמותן של הציפורים. משם הוא נובע ולשם הוא נאסף.
שִׁירָה הִיא נַעַץהָאֵין-שִׁירשֶׁלֹּא אֶכְתֹּבבְּבוֹא יוֹמִי(מתוך 'קפיצת שורה', עמ' 112)
מקורות
Neumann, E. (1959). Creative man and transformation (R. Manheim, Trans.). In: Art and the creative unconscious (pp. 149-250). New York, NY: Pantheon Books (Original work published 1954).
Neumann, E. (1989). The experience of the unitary reality (H. Nagel, Trans.). In: The place of creation (pp. 63-130). Princeton, NJ: Princeton university press (Original work published 1959).
