מה שנשאר חי
מסע אישי בן שלוש תחנות יצירה אומנותית שתחילתו בשבעה באוקטובר
גיא פרל
הרצאה שנתנה ביום העיון ׳מסות קטנות׳, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע״ש אריך נוימן, 1.3.2024
כל אחת ואחד מאיתנו תזכור ויזכור עד אחרון ימיו היכן היה בשביעי באוקטובר בשנת 2023, היכן היה ברגע שבו החלו להגיע אליו הידיעות ששינו את חייו ואת מהלך ההיסטוריה. אפרת ואני היינו בטוסקנה. מרגע שפרצו אלינו הידיעות כבר לא היינו שם, כי אם במרחב הביניים שבין טוסקנה, לעוטף עזה, לשום מקום בעולם. יומיים מאוחר יותר הגענו למילאנו כדי לגלות שטיסתנו ארצה בוטלה. בהמשך גילינו שגם הטיסה שהזמנו במקומה בוטלה, ומצאנו עצמנו תקועים במילאנו, או ליתר דיוק במרחב הביניים, שבוע נוסף. במידה רבה, חלקים ממני, ואני מרשה לעצמי לומר שגם מאיתנו, עודם תקועים במרחב הביניים שבין אפלה מוחלטת להבהובי אור שקיומם מוטל בספק, מרחב ביניים שבין חיים שנמשכו ונמשכים, לבין תחושת מוות פנימי. מסה קצרה זו תוקדש למסע בן שלוש תחנות יצירה אומנותית משיבת רוח ומשמרת נפש בימי שברון מילים ולב, ימי הסתר פנים.
תחנה ראשונה: תערוכת אל גרקו בפלאצו רויאל
באחד מימי גלות מילאנו הלכנו לתערוכה, מן הפלאיות בהן ביקרנו אי פעם. כמה הרבה הוא - אל גרקו - ידע על סבל, בכמה רגישות הוא תיאר שוב ושוב את פניו של הצלוב, הלא הם פניו, הלא הן פני האדם, על היופי והאהבה והסבל שהטביע בהן הסנה הבוער תמיד ואינו עוכל, האור המתרחק תמיד ואינו נעלם. תערוכת אל גרקו ביטלה, ולו לזמן מה, את מרחב הביניים – היינו שם במלואנו, והיינו מאז ומעולם. בעקבות הביקור בתערוכה כתבתי שיר, השיר הראשון שכתבתי מאז השבעה באוקטובר.
שער אפל
כָּל הַטִּיסוֹת בֻּטְּלוּ בִּגְלַל הַמִּלְחָמָה, נִתְקַעְנוּבְּמִילָנוֹ, גָּלִינוּ בִּרְחוֹבוֹת יָפִים,הָלַכְנוּ לְיַד הַחַיִּים, רוֹאִיםשֶׁאֵינָם רוֹאִים, שׁוֹמְעִים שֶׁאֵינָםשׁוֹמְעִים, קַיָּמִים שֶׁאֵינָםקַיָּמִים. הַנֶּפֶשׁ הִיא הַמָּקוֹם,וְאֵין מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נֶפֶשׁ,וְאֵין מָקוֹםיֵשׁוּ מוֹפִיעַ בְּרֹב צִיּוּרָיו שֶׁל אֵל גְרֵקוֹבִּשְׁנַיִם מֵהֶם, בְּרֹאשׁ הַצְּלָב תָּלוּי שֶׁלֶט קָטָן בְּעִבְרִית"יֵשׁוּעַ מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים"הִבְחַנּוּ בּוֹ מִיָּד, כָּכָה זֶה,הָעַיִן הוֹלֶכֶת אֶל הַשָּׂפָה, הַמַּבָּטמְחַפֵּשׂ מָקוֹםשַׁעַר אָפֵל נִפְעָר בְּלִבּוֹ שֶׁל צַיַּר אִיקוֹנוֹתשְׁטוּחוֹת וּנְטוּלוֹת הַבָּעָה מִכְּרֵתִים. דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר,יָצָא לְגָלוּת בְּאִיטַלְיָה, הִמְשִׁיךְלְטוֹלֵדוֹ, לָמַד מִטּוֹבֵי הַמּוֹרִיםוְשָׁכַח כָּל מָה שֶׁלָּמַדכְּשֶׁצָּלַב אֶת עַצְמוֹ עַל רֶקַע יְרוּשָׁלַיִם,עַל רֶקַע טוֹלֵדוֹ,עַל רֶקַע כְּפַר עַזָּהאִישׁ לְפָנָיו לֹא צִיֵּר כָּךְאֶת פְּנֵי הַצָּלוּב –אֵין בְּסִבְלוֹ כָּל רֵאשִׁית יְשׁוּעָה,יֵשׁ קִינָה,יֵשׁ סָפֵק בְּעֵינָיו הַמִּתְהַפְּכוֹת פְּנִימָהאֶל נַהֲרוֹת הַדָּם[ראה אור בכתב העת ׳המוסך׳ גיליון אוק׳ 2023]
אריך נוימן התייחס אל אל גרקו כאל אחד מאותם אמנים גדולים שאמנותם הקדימה את זמנה והביאה אל התרבות מה שחסר לה, וזאת כפיצוי על התאבנות תודעתית קולקטיבית שבאה לידי ביטוי בהתאבנות הקאנון התרבותי. העולם הפנימי עומד במרכז כל ציוריו של אל גרקו. מאות שנים לפני ציירים מודרניים כפיקאסו וואן גוך, הוא זונח את היפה, את הנכון, את הדתי במובנו הממוסד – והולך פנימה. שלא כמו הציירים המודרניים, הוא אינו שובר את הצורה כי אם נותר נאמן לה, ומבחינה זו חשתי שגאונותו עולה על גאונותם, משום שהוא חותר תחת הקאנון תוך שהוא משתמש בכליו ותכניו האופייניים. דומה שאת אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לחתרנות הזו, ניתן לראות באחד מציוריו המפורסמים, לאוקון (laokoon) שמו, שהיה תלוי בחדר האחרון בתערוכה לצד העתק של הפסל 'לאוקון ובניו' המוצג כיום בוותיקן. על פי המיתולוגיה היוונית, לאוקון, כהן טרויה, ושני בניו הוקשו בידי נחשי ים, כעונש על כך שניסה להזהיר את תושבי העיר מפני מתנת סוס העץ ששלחו אליהם היוונים. עוד לפני שאציג את הציור, אתעכב על קורותיו של הפסל, משום שהתנועה מן החוץ אל הפנים אליה התייחסתי שזורה אף בהן באופן מעורר השתאות.
הפסל ׳לאוקון ובניו׳ נוצר במהלך המאה הראשונה לספירה על ידי קבוצת פַּסָּלִים באי רודוס. הוא הוצג זמן מה, נעלם, ונתגלה מחדש כחמש מאות שנה מאוחר יותר, בשנת 1506. היות וחסרו בפסל מספר חלקים, בהן ידו הימנית של לאוקון, נערכה תחרות בין מספר אמנים שנתבקשו להציע הצעות לשחזורו. שופט התחרות היה רפאל. בסופו של דבר, נבחרה הצעתו של הפסל Jacopo Sansovino, לפיה ידו הימנית של לאוקון מרחיקה מעליו את הנחש בתנועה הירואית. מיכאלאנג׳לו, משתתף נוסף בתחרות, טען שידו המקורית של לאוקון הייתה מכופפת לאחור, בתנועה הירואית הרבה פחות, אולם הצעתו נדחתה והפסל שוחזר על פי הצעתו של סנסובינו. למרבה התדהמה, בשנת 1906, כ-1800 שנים אחרי יצירת הפסל המקורי וארבע מאות שנים בדיוק אחרי שחזורו, מצא ארכיאולוג בשם לודוויג פולק את ידו המקורית של לאוקון, לא רחוק מן המקום בו נמצא הפסל. היד שפולק מצא תאמה להשערתו של מיכאנג׳לו, והפסל תוקן. נחזור אל אל גרקו, שבשנת 1614 הציג גרסה משלו לסיפורו של לאוקון. היא אינה דומה לגרסת הפסל שיש להניח שהכיר, אלא דווקא להשערתו של מיכאנג׳לו ולגרסה המקורית. אל גרקו הלך צעד נוסף פנימה ולאוקון שלו, לא זו בלבד שהוא איננו דמות הירואית, הוא קשיש ששריריו רפויים מעט, הנמצא בקשר אינטימי עם הנחש שעומד להקישו. עמדתי מול הציור ודמיינתי את לאוקון שואל את הנחש שבידו ״לשם מה כל הסבל הזה?״. אסיים את עלילות גלגולי לאוקון בציון העובדה שלודוויג פולק, שכזכור היה הארכיאולוג שמצא את ידו המקורית של לאוקון המפוסל, נרצח באושוויץ בשנת 1943. אולי גם הוא טרם מותו שאל נחש פנימי כלשהו – ״לשם מה כל הסבל הזה?״.
תחנה שניה – כשהתותחים רועמים המוזות שותקות? ערב במסגרת התכנית ללימודי תרבות
רעיון יפה היה לנו פעם, בימים הרחוקים ההם שלפני המלחמה, לפתוח תכנית לפרשנות התרבות במבט יונגיאני. אבל איך מפרשים את התרבות אחרי טבח המונים, ואיך פותחים שנה כאשר הערים והדרכים מטווחות על ידי טילים? התכנסנו בזום, התלמידות, חלק מהמורות והמורים לערב בהנחיית ד״ר אילנה לח ואנוכי. דיברנו על יכולתה של היצירה להביע מה שנשמט אל מחוץ למחשבה ולכן גם אל מחוץ לשפת הדיבור. אילנה הראתה עבודות אמנות פלסטית ואני הקראתי שירה - אלו גם אלו נוצרו או נכתבו אחרי השבעה באוקטובר. כאשר אילנה הציגה את הצילום הזה של סופי ברזון מקאי, צלמת בת קיבוץ בארי, חנקו הדמעות את גרוני. המתח בין העופר הרך הרובץ בחיכו הבטוח של הבית, לבין מה שבעוד כמה רגעים ינפץ את החלון ויגיף את הוילון, עורר בי מקום מרגיש וחי – החלון עוד לא נפתח, האור עדיין רך.
תחנה שלישית – נגמרות המילים – מפגשים עם שירת מלחמה
'ת״א תרבות' הזמינו אותי להנחות שלושה מפגשים פואטיים והחלטנו להקדיש אותם לשירת מלחמה. קראתי להם ״נגמרות המילים״. בראיון לרדיו שנערך עימי לרגל פתיחת סדרת המפגשים שאלה אותי המראיינת אם לדעתי השירה מסוגלת לרפא. השאלה מבלבלת אותי לרגע, ואחרי שהות קלה אני מצליח לענות שלא. אני חושב שבעת הזו המילה ׳לרפא׳ כבדה אפילו על כתפיה הרחבות של השירה. אז מה ביכולתה לעשות בכל זאת? לאפשר לנו להרגיש, כך השבתי. בדיעבד אני חושב שוב על התשובה שנתתי - הרי רבים מאיתנו מוצפים ברגש, אז למה שנרצה לעוררו? אולי משום שיש הבדל בין לבלוע ולהקיא את קצף הגלים לבין שחיה באוקיינוס גדול ועמוק.
לאורך שלושה מפגשים קראנו יחד שירי מלחמה, טראומה, שכול ופליטות. זו הייתה עבורי חוויה מזככת. באופן מוזר, מצאתי עצמי מחכה בקוצר רוח למפגש אותו אני עצמי מנחה ולשירים אותם אני עצמי מקריא. במפגשים שוחחנו על הדרכים השונות בהן מצליחה השירה לומר את שאין לאומרו. הדברים ראויים להרחבה נוספת ואסתפק כאן באחת הדרכים המעניינות שזיהינו, תוך קריאת שיריה של המשוררת הפולניה אנה שווירשצ׳ינסקה בתרגומו של דוד וינפלד (הוצאת ׳אבן חושן׳, 2019). שירת שווירשצ׳ינסקה מדגימה כיצד מחזיק המעט את המרובה, אפילו את האין סופי. אין אצלה נהרות דם, ערימת גופות מתגבהת או רעם תותחים. דומה שהיא יודעת ששירה שתבקש להתחרות במלחמה עלולה למצוא עצמה מובסת על ידי המלחמה עצמה. שווירשצ׳ינסקה לוקחת רגעים ומתבוננת בהם מקרוב. אביא שני שירים שלה כדוגמה:
בגילופין
בְּגִלּוּפִיןהוּא טִפֵּס עַל הַבָּרִיקָדָה שֶׁהָיְתָה תַּחַת אֵשׁ.פָּסַע, הִתְנוֹדֵד,צָעַק: פּוֹלִין עוֹד לֹא.פָּגְעוּ בּוֹבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.אַרְבָּעָה זָחֲלוּ עַל הַבֶּטֶן, קִלְּלוּוְגָרְרוּ אֶת הַגּוּפָהתַּחַת אֵשׁ.הֵם אָמְרוּ לָאֵם:הוּא מֵת כְּמוֹ גִּבּוֹר.״פולין עוד לא״ – מילות הפתיחה של ההמנון הפולני
השכנה אמרה לשכן
הַשְּׁכֵנָה אָמְרָה לַשָּׁכֵןמֵאָז שֶׁבַּעֲלִי נֶהֱרָג אֲנִי לֹא יְשֵׁנָה,כְּשֶׁיּוֹרִים, אֲנִי שָׂמָה שְׂמִיכָה עַל הָרֹאשׁ.כָּל הַלַּיְלָה אֲנִי רוֹעֶדֶת תַּחַת הַשְּׂמִיכָה הַזֹּאת.אֲנִי אֶשְׁתַּגֵּעַ אִם אֶשָּׁאֵר הַיּוֹם לְבַד,יֵשׁ לִי אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁל בַּעֲלִי. אֲדוֹנִי, בְּבַקָּשָׁה,תִּכָּנֵס בָּעֶרֶב.
בסיומו של המפגש הראשון שלחה אלי המשוררת ספיר יונס, שהשתתפה במפגש, הודעת תודה קצרה - "רק לומר שהמפגש בשבוע שעבר הצליח לשחרר מעט עשן סגול של שירה מהלב". היא משוררת נהדרת, יונס, ובשורה ארס-פואטית אחת היא מנסחת עבורי עוד תשובה לשאלת הרגש: אם כבר מוצפים ברגש אז למה לעורר עוד ממנו? אולי כי השירה יכולה להפוך את העשן השחור הגודש את הריאות, לעשן שירה סגול העולה מן הלב.
במפגש השלישי של הסדנה אירחנו את המשורר, המתרגם והעורך פרופ׳ רפי וייכרט חברי הטוב, שאף הוא קרא שירי מלחמה והנחה שיחה אודותם. רפי הביא מתנה למשתתפות ומשתתפי הסדנה - עותק מן הספר ׳קרעי שני׳. זהו מבחר משירתו של המשורר הבריטי וילפרד אואן, שתורגם לעברית על ידי חנה ניר (הוצאת ׳קשב לשירה׳, 2001). אואן נולד בשנת 1893 ובשנת 1915, בהיותו בן 22, התגייס לצבא האנגלי. שנתיים מאוחר יותר הוביל אואן את מחלקתו אל קרב הסום, שם, באחת ההפגזות הכבדות, אשר קרעה לגזרים קצין חבר מחפירה סמוכה, הוא הועף מן השוכה וחייו ניצלו בנס. כעבור כחודשיים אובחן כסובל מ"חולשת עצבים" (הלם קרב במושגים של ימינו). הוא נשלח לבית חולים עורפי שם טופל בידי ד״ר ארתור ברוק, רופא צבאי שהאמין כי ״הלם קרב״ נובע מקשר רופף למציאות. כדי לבסס קשר זה הורה לו הרופא, שידע על אהבתו של אואן לשירה, לכתוב פואמה על אנתאוס, בן האדמה מהמיתולוגיה היוונית שהיה בלתי מנוצח כל עוד ניצב בשתי רגליו על הקרקע. גם אם נדחה את הסברו של ד״ר ברוק למצבו של אואן, לא נוכל שלא להעריך את הכרתו בכוחה המרפא של היצירה, ואת השימוש האינטואיטיבי שעשה באמפליפיקציה מדויקת המבוססת על סיפור מיתולוגי. מעט מאוחר יותר הגיע אל אותו בית חולים המשורר זיגפריד ששון – שכבר נודע כמשורר וכקצין נועז, ונשלח לאשפוז כדי להשקיט את המהומה שפרצה בעקבות מה שזכה לכינוי ״המכתב הגלוי״, ששיגר למפקדיו במחאה על המשך הלחימה. בעידודו של ששון, המשיך אואן לעבד את חוויותיו הטראומטיות לשירה. אקריא חלקים משני שירים של אואן, שדומה כי הם מדברים בעד עצמם.
מתוך השיר Dulce et decorum est (׳מתוק וראוי׳, מתוך, ׳מתוק וראוי למות למען המולדת׳)
כְּפוּפִים, כְּמוֹ קַבְּצָנִים בְּשַׂק קְרָעִים,תְּקוּפֵי שִׁעוּל, כָּשַׁלְנוּ בַּבִּצָּה,עַד שֶׁהִפְנֵינוּ גַּב אֶל הַנּוּרִים,וּלְעֵבֶר הַמַּחֲסֶה הַטּוּר יָצָא.הוֹלְכִים תּוֹךְ נִים. רַבִּים בְּלִי מַגְּפֵיהֶם,צוֹלְעִים פְּצוּעִים. כֻּלָּם פִּסְּחִים; סוּמִים;שְׁכוּרֵי לֵאוּת; חֵרְשִׁים אַף בְּנַהֵםפְּגָזִים אֲשֶׁר נוֹפְלִים כַּהֲלוּמִים.גָּז! גָּז! לְהִזְדָּרֵז!׳ - גִּשּׁוּשׁ קוֹדֵחַבַּמַּסֵּכוֹת בַּזְּמַן לְהֵחָבֵשׁ;אַךְ מִישֶׁהוּ צָעַק עוֹד וְקִרְטֵעַ,כְּאִישׁ הַמְּפַרְפֵּר בְּסִיד אוֹ אֵשׁ...בְּאוֹר יָרֹק, בְּעַד שִׁמְשׁוֹת-אֵדִים,כִּבְיָם יְרֹקֶת, רְאִיתִיו טוֹבֵעַ.בְּכָל חֲלוֹמוֹתַי הוּא לְנֶגְדִּי,אוֹחֵז בִּי, מְחַרְחֵר, נֶחְנַק, טוֹבֵעַ.
מתוך השיר פגועי הנפש
גְּבָרִים שֶׁהַמֵּתִים לָכְדוּ מֹחָם.אֶת שְׂעָרָם לוֹפֵת זִכְרוֹן שְׁחִיטוֹת,שְׁחִיטוֹת אֵין-סְפֹר לָהֶן הָיוּ עֵדִים.תּוֹעִים בִּיוֵן בָּשָׂר הָאֲבוּדִים,דּוֹרְכִים עַל דַּם רְאוּת שֶׁצְּחוֹק הִרְבּוּ.כְּפוּיִים לָעַד לִשְׁמֹעַ וְלִרְאוֹתבְּלִילַת רוֹבִים, שְׂרִידֵי שְׁרִירִים עָפִים,פִּסְגַּת הַטֶּבַח, וּבִזְבּוּז אֱנוֹשׁשֶׁהִתְרַבָּה מִדַּי מִלְּחָלְצָם.
וילפרד אואן התאושש, חזר לחזית, ובלילה שבין השלישי לרביעי בנובמבר 1918 מצא את מותו בקרב והוא בן 25 בלבד. הוא לא זכה לענוד את אות הגבורה שהוענק לו אחרי מותו ולא זכה לראות את שירתו נדפסת. ובכל זאת, יותר ממאה שנה אחרי מותו אנו יושבים כאן ומקשיבים לה, ומשהו עמוק וחי מקשר בינינו לבינו, משהו עמוק וחי כמו הספק והפחד בהבעת פני לאוקון של אל גרקו, עמוק וחי כבדידותה המתמשכת של האלמנה הטריה בשירה של שווירשצ׳ינסקה, עמוק וחי כעופר שלנצח ירבוץ בבטחת הבית,
גבו אל החלון
שלנצח יפתח
