סטודיו פתוח כמרחב טיפולי לאימהות של נוער באשפוז פסיכיאטרי - תיאור מקרה1
אפרת בקלצוק
"בראשיתי אחריתי. בזה אחר זה
בתים קמים וקורסים, מתפוררים, מורחבים
מוחרבים, מפורקים, מחודשים
הבית הוא המקום ממנו מתחילים..." (בית לנפש, מטרי 2005)
מבוא
אשפוז נוער כמשבר משפחתי
על פי רוב, נוער בגילאי 12-18 מגיע לאשפוז פסיכיאטרי כאשר הוא סובל וכואב, ולאחר שלא קיבל מענה מספק בקהילה. האשפוז ממוקד בהתמודדות עם המשבר הנפשי ועם גורמים שיצרו אותו ובהחלמה מהירה של המאושפז (טוקר, 2019). עם זאת, אל הנער או הנערה מתלווה לרוב הורה שגם הוא כואב, מודאג וחסר אונים. כאשר מדובר באשפוז ראשון עוברת המשפחה כולה משבר עמוק שכן מה שהיה מוכר עד אותו רגע מטלטל ומתפרק. ספיר (2021) מביא את דבריו של הורה אחד כדוגמה: "אנחנו מגיעים באמצע הלילה לחדר המיון, הפסיכיאטר לוקח את הילדה שלך ממך ומדבר איתה לבד. לאחר מכן מכניס אותך לחדר, מסתכל עליך כמו על פושע ואומר לך שהיא חייבת להישאר עכשיו לאשפוז. באותו רגע, בחוויה שלך, איבדת את הילדה שלך. מכריחים אותך לקחת אותה לאשפוז ואתה מאבד שליטה ברגע. אף אחד לא אומר לך לכמה זמן היא תאושפז ורק אומרים לך שייצרו איתך קשר עוד כמה ימים" (עמ' 1).
אמנם, מערכת בריאות הנפש מבינה כיום את חשיבות מעורבותם של בני המשפחה בתהליך האשפוז. המשפחה מקבלת הדרכה כיצד להתמודד עם המאושפז וכיצד ליצור קשר עם הגורמים המקצועיים במקרה הצורך. כמו כן, מדריכים את בני המשפחה כיצד להתמודד עם הנער או הנערה בזמן חופשות ולקראת שחרור מבית החולים (דור-און,2013).
עם זאת, הספרות המקצועית כמעט לא מתייחסת לטיפול הנחוץ להורים עצמם (גודקאר, 2006). מעבר למסירת מידע ומתן הדרכה, עבודה טיפולית עשויה לסייע להורים לעבד מספר שאלות חשובות: מה קרה לילד, מה הם מייצגים בשבילו, מה מהילד שהם היו מיוצג אצל הילד, את מי מהעבר של ההורים הילד מזכיר (גלמן, 2018). ההנחה היא שעיבוד שאלות אלה יביא לשיפור בדינמיקה המשפחתית ויאפשר הקשבה רגישה ואמפטית לילד. מכיון שכך חשוב להפנות קשב גם למשבר של ההורים עצמם.
הסטודיו הפתוח כמרחב טיפולי
הסטודיו הפתוח עשוי לאפשר עבודה טיפולית מסוג זה עבור הורים לנוער מאושפז. כמרכיב אחד מתוך הטיפול באומנות הוא חורג מה"סטינג" (Setting) הרפואי הקונבנציונלי ועשוי להתאים לאוכלוסיות שלא זוכות לטיפול רגשי מסורתי. בחדר יצירה המכיל חומרי אמנות, מטפלים המכירים היטב את שפות האמנות והטיפול תומכים בתהליכי ביטוי וחקירה אישית של המשתתף. בהיותו מרחב לימינלי המאפשר מעבר בין אופני קיום או הוויה שונים, הסטודיו מעורר תהליכי העברה וטרנספורמציה. כך היצירה האמנותית משמשת קרקע פורה לצמיחה רוחנית ולפיתוח מודעות (בת-אור, 2020).
בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אז יצרה הפסיכיאטרית ניזה דה-סילביירה חלל טיפולי-אומנותי ממחסן אשפה בבית חולים פסיכיאטרי בפרברי ריו דה ז'נרו. הרצון להניע את המטופלים לעשייה כלשהי ולהבין את עולמם הפנימי של "המשוגעים" הביא אותה לעודד אותם לעבוד עם צבע, מברשת, נייר, בד וחומר. בהדרגה הופיעו תוצאות חיוביות של פעולת היצירה. המטופלים ביטאו דימויים לא-מודעים טעונים באנרגיה נפשית, רצונות ודחפים. הם העניקו צורה למה שלא ניתן היה לבטא במילים אך יצר שינוי במציאות הנפשית. ההכלה והאמון שנתנה דה-סילביירה למטופליה אפשרו להם להתארגן מחדש ולהתחזק. התהליך תועד בסרט "ניזה: לב הטירוף" (2015). הלב מסמל אולי את הרחם המטפורית או את ארכיטיפ האם הגדולה המזינה והמגנה (Los Gomes & De Brito, 2019).
סביב אותה תקופה, אמן אנגלי בשם אדוארד אדמסון מקים סטודיו פתוח בבית חולים פסיכיאטרי בדרום לונדון. אדמסון האמין כי יצירת אמנות יכולה לעזור לאנשים להתמודד עם קשיים רגשיים ולכן עודד את המטופלים שלו ליצור באופן חופשי. במקביל, האמנית מרי האנטון החלה את עבודתה בבית חולים פסיכיאטרי שבקנזס. גם היא הקימה סטודיו פתוח ששימש מרחב שבו המטופלים יכולים לבטא את עצמם באמצעות יצירת אמנות (קמחי ולובין,2017). הסטודיו זכה להצלחה רבה והפך מקובל בעולם. בארץ הוא הלך ותפס מקום מרכזי במחלקות פסיכיאטריות, במידה רבה הודות לעבודתה החלוצית של שפירא (2014).
הבסיס התיאורטי לעבודה הטיפולית בסטודיו
הרעיון העומד בבסיס הסטודיו הפתוח הוא כי לכל אדם יש את היכולת ליצור אמנות. שפירא (2014) מתארת את הטיפול באמנות כמיילדות בתהליך היצירה. הבסיס התיאורטי לרעיון זה מונח בעבודתו של ויניקוט (2007) על האופן שבו רוכש הילד את היכולת להיות לבד. כזכור, אובייקט המעבר משמש עבור הילד תחליף חלקי לדמות האם ומקל על הילד את הפרידה ממנה, אך כאשר הילד מפנים בצורה מלאה את דמות האם נוכחותה המרגיעה תהיה לחלק ממנו והוא לא יזדקק עוד לחפץ המרגיע. מבחינה זו אובייקט המעבר הוא שלב ביניים בין תלות מלאה בנוכחות הפיזית של האם לבין עצמאות מלאה ויכולת להיות לבד, שהיא אחד מסימני ההיכר של בריאות נפשית. היכולת להיות לבד מתפתחת בנוכחות אמא שניתן לסמוך עליה שמעניקה לילד סביבה תומכת דיה, אהבה וחום ומעמתת אותו עם חרדה ותסכול במידה שהוא יכול לשאת. התינוק מפנים את נוכחותה החיובית והזמינה של האם כסביבה מיטיבה ולכן יכול ליהנות ממצבים בהם אין גרייה חיצונית ומעורבות קונקרטית של האם.
באופן דומה, המטפל משמש מעין "אם טובה דיה" (המונח המוכר של ויניקוט) המאפשרת תהליך יצירה חופשי ולא מכוון שיש בו יצירה אישית בנוכחות קבוצה. באופן שאינו חודרני או שיפוטי יכול המשתתף להתבונן, לחקור, לגעת, לבדוק ולהיות ספונטני בתוך חלל מכיל ובטוח. מרחב היצירה של הסטודיו יוצר אם כן אוירה של אמון המאפשרת למשתתף "להיות לבד" בנוכחות אחרים וליצור דיאלוג פנימי באמצעות יצירה אמנותית (Finkel & Bat Or, 2020). חדר היצירה כרחם, על חומרי היצירה המזינים והמזמינים ביטוי אינדיבידואלי, מאפשר למשתתף לפתח אמון בעצמו מבלי להיבהל או להינעל, לארגן את עולמו הפנימי מבלי שיהרס, ולשמור על רצף התפתחות וצמיחה שבסופו הפנמה של התמיכה ועמידה עצמאית.
בסיס תיאורטי נוסף לעבודה הטיפולית בסטודיו מונח בתהליכי העברה מהמשתתף אל הסטודיו עצמו כאובייקט (שפירא, 2014). לסטודיו יש למעשה תפקיד של קו-תרפיסט. לעתים קרובות המשתתף מייחס לסטודיו איכויות מאגיות כי הוא מאפשר ביטוי לעולמותיו הפנימיים והדמיוניים. שפירא טוענת שעיסוק יצירתי בחומרים יכול לפתוח מחסומים נפשיים שכן, בדומה למעבדה אלכימית, הוא מתבסס על הכוחות הטרנספורמטיבים אשר טמונים בחומר ומאפשרים איכויות מרפאות ייחודיות למדיום של אמנות פלסטית. כך היצירה במסגרת הסטודיו הפתוח חושפת בפני המשתתף את "הצדדים הבריאים שלו, את אנרגית החיים, כדי להוביל לריפוי הפצעים".
יישום מודל הסטודיו הפתוח לאמהות שילדיהן מאושפזים
בראשית התהליך הטיפולי המתרחש בסטודיו הפתוח אני מזמינה אמהות שילדיהן מאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית להשתתף במרחב היצירתי ולהכיר אמהות נוספות שמתמודדות עם חוויות דומות. בתקופה של קושי בשימור קשרים חברתיים, תחושת חוסר שייכות, בושה ואף ניתוק חברתי המשתתפות פוגשות אמהות שחוות משבר דומה ומבינות לליבן. עבודת היצירה, מעבר לתכנים שהיא מציפה מעולמן הפנימי, מאפשרת למשתתפות לראות אחת את השנייה, להיות קשובות, ללמוד אחת מהשנייה כפי שלומדים ממודל, להמצא בעמדה מקבלת וללמוד על עצמן.
בזמן היצירה מתפתחות השפעות הדדיות, שיחות וקשרים אישיים. הקבוצה הופכת לסביבה בה המשתתפת חשה בנוח "להיות לבד" ולהתעמק בדיאלוג פנימי דרך תהליך היצירה (קמחי ולובין,2017). ככל שהמפגשים מתרבים תחושת הביטחון הגדלה מאפשרת לצלול לעומק היצירה מתוך תחושה שאינך לבד אלא מתקיימת מתוך דיאלוג אישי עם הזולת המשמש עד ליצירה. העדות של האחר ליצירה אמורה לשמש כמעטפת אמפתית המאפשרת ליוצרת ליצור בחופשיות תוך שימת לב לכאן ועכשו (קמחי ולובין, 2017). היצירה האומנותית מאפשרת לבטא רגשות ללא מילים, לפרוק מתח, ולהחזיר תחושת שליטה.
המרחב החושני והמשחקי בסטודיו משרה אווירה מקבלת ומאפשרת ומביא לביטוי משחרר של חרדה והצפה באמצעות בכי וצחוק. רק לאחר מכן האם יכולה לנסות למצוא אנרגיה וכוח להתמודד עם האתגרים שעומדים בפניה. בשלב זה אני מנסה להבין את הקשר של האם עם ילדה ולעזור לה לבנות את עצמה כמיילדת בתהליך היצירה.
חלק מהאמהות יוצרות מיד, אך לרובן לוקח זמן להתחיל בתהליך. בתחילה רוב האמהות מאוימות מהאמנות וחוששות לגעת בחומרי היצירה. הן מתחילות בזהירות עם החומרים הנשלטים, מתביישות שהן לא טובות ב"אמנות". תפקידי כמטפלת הוא להמתין עד שכל משתתפת מגלה ביטוי יצירתי. עם הזמן הן לוקחות יותר סיכונים ומעיזות להרחיב את מנעד החומרים ואת המשחקיות בעבודה.
בסוף המפגש, אנחנו מתבוננות על היצירות. כל משתתפת מקבלת תוקף והכרה דרך היצירה שלה. המשתתפות מופעלות על ידי היצירה ומגלות את הכוחות הפנימיים שלהן: לעשות, ליצור, לברוא, להוציא מהחושך אל האור ולגלות את היש מתוך האין.
מטרות תאור המקרה
מטרת העבודה הנוכחית לבחון שילוב אמהות לילדים המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית בתהליך הטיפול בסטודיו הפתוח. יוזמה זו מציעה גישה חלופית לאופן הטיפול המקובל באמהות במחלקה ש"מעצים את הילד ומחליש את ההורים" כפי שסיפרה לי אמא לנערה אובדנית.
לאור ההנחה שמצוקתו הנפשית של הילד קשורה למערכת היחסים המוקדמת עם הוריו, הקשר שלנו כצוות מקצועי עם ההורים הוא אחד מעמודי התווך להצלחת הטיפול בילד. בזמן של משבר קשה חשוב שהאם תרגיש שמכירים במצוקתה ובקושי שהיא חווה, ושהיא לא בודדה. כמו כן, חשוב שהאם תראה את התועלת שעשויה לצמוח מהתהליך הטיפולי עבור עצמה ועבור ילדה.
מבנה ומהלך העבודה הטיפולית בסטודיו
להלן תאור מקוצר של התהליך הטיפולי שהתרחש בסטודיו והוביל לתאור המקרה של ג' אמה של ה' המאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית. ג' לקחה חלק בקבוצת אמהות בסטודיו הפתוח. בקבוצה השתתפו עד חמש אמהות שנפגשו בחדר הטיפול באמנות בבית החולים פעם בשבוע למשך שעה וחצי בכל פגישה. האמהות הורשו לקחת חלק בקבוצה עד לשחרור ילדיהן מהאשפוז. הקבוצה הייתה בנויה כ"קבוצת רכבת": הרכב המשתתפות השתנה בהתאם להצטרפות או עזיבה של המשתתפות. מנסיוני, אימהות שמגיעות באופן קבוע חוות רצף המשכי מיטיב בתהליך הטיפולי.
העבודה היצירתית הייתה חופשית ואישית, ללא הכוונה ספציפית או נושא מוגדר. בשל הצורך הדחוף לשתף, לחוש שייכות, להישמע ולהראות, כל מפגש התחיל בשיחה שלאחריה המשתתפות פונות ליצירה כל אחת בקצב שלה. במרכז החדר ניצבו שני שולחנות שיצרו מרחב מרובע סביבו ישבו האמהות. במרכז השולחן הונחו חומרי יצירה כאשר מידי פעם מתווספים או יורדים חמר, רקמה, צבעי מים וכדומה, בהתאם להעדפה האומנותית של המשתתפות. מדפים וארונות בחדר הכילו חומרים נוספים והאמהות הוזמנו לקום, לנוע בחדר, לפתוח ארונות ומגירות ולבחור לעצמן את החומר שהן מעדיפות.
תאור מקרה: ג' בתהליך הטיפול בסטודיו הפתוח
ג' היא אשה בשנות ה-40 לחייה, בת למשפחה מרובת ילדים. היא עצמאית בתחום עיצוב הפנים אשר עובדת מהבית. את בעלה הכירה בשנות העשרים המוקדמות שלה. למרות קושי לגעת ולחבק את הקרובים אליה, שלווה לעתים קרובות בתחושת אשמה, היא שומרת על קשרים אישיים עם אחיה וקרובי משפחה. ג' היא אמה של ה', נערה בת 17 שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית עם תסמינים דיכאוניים, חוסר תפקוד בבית ובבית הספר, והיסטוריה של פגיעות עצמיות. ה' משתתפת בסטודיו הפתוח עם נערים נוספים ומופנית אלי לטיפול פרטני באמנות מכיון שמתקשה לשתף פעולה באופן מילולי.
במשך תקופה של שלושה חודשים אני עובדת עם ג' מקרוב, אחת לשבוע. כמעט תמיד היא מגיעה ועוזבת בזמן. מכיון שאינה מחסירה פגישות היא שומרת על רצף טיפולי המשכי לאורך כל התקופה. בתחילת התהליך אני מתרשמת ש-ג' מתקשה ליצור באופן ספונטני, זקוקה לתכנון ולהדרכה, ומצפה לתוצר מיידי.
היצירה הראשונה שלה היא השם של ה' בחמר. האותיות נפרדות ולא מתחברות, דקות ושבריריות. היא חורצת ומחוררת אותן בקיסם, צובעת בכחול ויוצרת בצד לב קטן וחלק מלופף בחוט. אני חושבת על השבריריות, על החורים ועל עדינות המלאכה: האם ג' מבטאת את החוויה שלה מול ה'? מיהי השברירית כאן? כמה כוחות צריך כדי להחזיק את ה' שלמה ולא שבורה? האותיות הלא מחוברות משאירות את ה' נפרדת בתוכה ללא רצף, ללא מגע בין האותיות. האם כך היא חווה את ה' עמוק בתוכה? כמה מפחיד לומר זאת במלים, באופן מודע. הלב הקטן הנקי מחורים חלק ושלם, עטוף בחוטים כמו מעטפת של קשר חם וחזק, מעין פנטזיה לחיבור מותאם וטוב ביניהן כאם עם תינוקה.
ה' חותכת את עצמה, לעיתים באופן עמוק במיוחד, וזקוקה להתערבות בביה"ח הכללי. כך היא מגיעה למיון יחד עם אמה מספר פעמים לאורך תקופת האשפוז. ג' מבטאת בפני הקבוצה את התסכול מהקושי להבין את ה': "הרי אתמול היה מצב רוח טוב, מה קרה בערב!?" למרות התסכול היא נמנעת מביטויי כעס כדי לא להרגיש אשמה; מספרת על עצמה שבילדותה הייתה מרצה, נמנעה מקונפליקטים ותמיד השתדלה להשכין שלום במשפחה. האמהות מחזקות אותה והכוח המשותף של הקבוצה מאפשר לה לבטא גם רגשות קשים ואף "מכוערים" כלפי ה'.
בעבודה הבאה, האסתטית מאד, מופיעים צבעים חמים. עצים, טבע, ושמש נדמים כאילו מתכלים בלהבות. הפער בין העבודה הראשונה, הכחולה והקרה, לעבודה זו, החמה עד נשרפת, בולט לעין. מה מתכלה? איזה בית עולה נשרף? הכוחות של ה'? של ג'? של המשפחה כולה? היצירה מאפשרת ל-ג' לבטא רגשות עמוקים ומושתקים שלא מופיעים במודע. אפשר לראות כאן ניגוד בולט ומעניין בן האם לבתה. בעוד ג' מבטאת כלפי חוץ חיות ותקווה המכסים על שבריריות וייאוש פנימיים, ה' מבטאת דיכאון וייאוש כלפי חוץ ויתכן שמסתירה בפנים חיות ותקווה.
ג' מספרת לקבוצה שהיא מתקשה לתת לעצמה מקום ומרגישה שעבור ה' ועבור המשפחה הגרעינית היא לא קיימת כסובייקט בעל צרכים משל עצמו. במיוחד כאשר ה' חווה רגרסיה ומתחילה שוב לפגוע בעצמה, ג' מתקשה לתפקד. היא חשה כרוכה וכבולה במצוקה של בתה.
בדומה לאימהות נוספות שיוצרות בסטודיו, ג' מבטאת צורך להיראות ולהיות מובנת. האשפוז של ה' מאלץ את ג' לשים מסכה שתסתיר את המצוקה ולעמוד למשפט בפני העולם (הילדים בבית, האנשים בעבודה, המשפחה הרחבה, החברים). זו חוויה קשה מנשוא המייצרת תחושה של פירוק בהוויתה כאם וכהורה ומאתגרת את תפקודה; חוויה משנה חיים.
העבודה הבאה של ג' מראה עציץ ובו צמח שנבל בצד פרח ורוד מנייר. שלא כדרכה, את הרקע היא משאירה לבן, ריק. היא מספרת שחשוב לה למלא ולסיים וקשה לה להיות בחלקיות, בריק. בעבודה מופיעים זה בצד זה הקר, המת הנבול, והוורוד החי, האופטימי. גם כאן האמנות מאפשרת ל-ג' לקיים דיאלוג עם הרגשות העמוקים בתוכה: לגעת בריק ובכאב שהם המוות שבתוכה. העציץ הוא המיכל המחזיק את שני החלקים יחד, החי עם המת.
בעבודות הבאות ניכר טשטוש. בציור אחד הציפורים, המסמלות חופש, עולות מתוך רקע עדין מאוד. אולי זהו הרצון לחופש שמוסתר ומהדהד את העדר הבחירה ש-ג' נתונה בה בתקופה זו. ציור אחר מציג נוצה מנותקת מסביבתה. נדמה שהנוצה מנסה לגעת ללא הצלחה. הדבר מהדהד דברים שסיפרה לקבוצה: רצונה במגע חם עם קרוביה וגופה שקופא ואינו מאפשר זאת. העיגול הכחול מונח כגרעין בודד אל מול הנוצה המגודרת. אולי ג' רוצה לתת מענה לבתה אך יתכן שזה איננו המענה המדויק ש-ה' באמת צריכה.
ביום השחרור של ה', ג' מגיעה להפרד מהקבוצה כשהיא נרגשת מאד ונראה שהיא יוצאת אסופה אך עם חששות. לראשונה מאז שהתחילה לעבוד בסטודיו היא בוחרת מצע עגול כבסיס ומבטאת בו נושאים הקשורים להזנה, כצידה לדרך או לפיקניק משפחתי מגבש. עם החזרה הביתה, ג' מרשה לעצמה לבטא כמיהה פנטסטית למשפחתיות כדבר-מה שלם. האסתטיקה המושלמת עשויה להדהד אמונה שלה בתהליך שעברה בסטודיו. יחד עם זאת, גם את הכאב והחרדה העמוקים שביטאה באמצעות האמנות היא לוקחת איתה כצידה לדרך.
מהעבודה בסטודיו ג' מצטיירת כאישה מלאת נתינה ואהבה, מחזיקה כלפי חוץ את החיות והתפקוד עבור כולם, נוטה להיות מרצה. בתחילת התהליך, העבודה שלה עוסקת בבתה בעוד היא עצמה מטושטשת ובעלת נוכחות מצומצמת. בהמשך ג' הולכת וממלאת את המרחב בעצמה. ניתן לראות כיצד האמנות מאפשרת ל-ג' לגעת בהדרגה ברבדים הפנימיים של עצמה וכך להפוך לחלק מרכזי יותר בסיפור הטראומה. האמנות מאפשרת לה ביטוי חלקי עצמי לא מודעים וחזרה לתפקוד טוב יותר כמיכל לחוויותיה של בתה. תוך כדי כך, היא ובתה מתקרבות.
במקביל לתהליך שעברה ג' בסטודיו המשכתי לעבוד עם ה'. התקרבות תוך שמירה על נפרדות התגלה כנושא שהעסיק את שתיהן, כל אחת בדרכה. אצל ג' עלתה משאלה לתיקון הקשר עם בתה בעקבות גילוי יכולתה המחודשת להציע ל-ה' קבלה, השלמה והכלה. אצל ה', לעומת זאת, בלט מאד הצורך לשמור על נבדלות, נפרדות וייחודיות במסגרת הקשרים המשפחתיים.
תיאור המקרה של ג' בקבוצת האמהות ממחיש כיצד התהליך שעברו במקביל עשוי לתרום לכל אחת מהן ולקשר ההדדי ביניהן. בנוסף הוא ממחיש כיצד היחס המקבל מצד המטפלת באמנות כלפי כל אחת מהן – יחס שלעולם אינו שיפוטי – מהווה מודל לחיקוי ומשפר את הערך העצמי של שתיהן. התיקוף וההתערבויות השונות מצד המטפלת בתהליך היצירה מהווים גורם מחזק ומעודד המעלה את תחושת המסוגלות של האם ושל הבת.
דיון
"אנו זקוקים לאמנות... שאם לא כן, נאבד מפני האמת... היצירה היא דרך הזהב, ולכן הסבתי את כל חיי, את כל ניסיוני, את כל דמיוני, לערמת זבל פנימית מהבילה, שמתוכה אני מנסה לעצב, מעת לעת, דבר מה חדש, יפה" (פרידריך ניטשה, מצוטט אצל יאלום, 2000, עמ' 17).
מטרת המאמר הנוכחי הייתה להציג את מודל הסטודיו הפתוח לאמהות של נוער מאושפז באמצעות תאור המקרה של ג'. דרך תהליך היצירה האמנותית הצליחה ג' לבטא רגשות עמוקים שלא מצאו ביטוי במילים, לפגוש חלקי עצמי בתוכה, ולדייק עבור עצמה את הצרכים של בתה. כך מגן הסטודיו על הנפש הסובלת המחפשת הבנה ונוחם אל מול עולם חיצוני מאיים. הקשרים שנוצרים בקבוצת הטיפול משמשים כשכבה עוטפת ומלכדת לחלקי הנפש המפוזרים הזקוקים ברגע נתון להגנה, לשמירה ולאיחוי (מטרי, 2005).
הקבוצה מהווה מקום מפלט בו ניתן "לשחרר": לבכות, לצחוק, ליצור, להיות אותנטי ולומר כל מה את מרגישה ללא צנזורה. ביטויים כגון "אני רואה את הבת שלי ולא מזהה אותה כאילו הילדה שלי הפכה למישהי אחרת, למפלצת", או "לפעמים אני רוצה שמישהו אחר יגדל אותה", וכן "אני לא רוצה לבוא לפה, לא בא לי, לא כייף לי, החיים חרא אני יודעת... באמת שלא אכפת לי" מבטאים כאב ותסכול אותנטיים ומאפשרים לקבוצת האמהות לנחם זו את זו, לחבק, להחמיא ולתת הרגשה של "היות מוכר".
מתוך חוויה של אחדות ניתן ליחיד את התחושה שמכירים אותו ומכירים בו ויודעים מי הוא ומה הוא. האחדות מכוננת את העצמיות שאינה ישות אלא חוויה. זוהי אחדות שרק מתוכה יכול האדם להוציא אל הפועל את מה שקיים בתוכו בכוח. אדם יכול להיות לבד רק מתוך אחדות הקודמת ללבד (פרוני, 2009). התהליך בקבוצה משרה ביטחון, למידה והכרה המאפשרים חיבור חדש ומטיב עם הילד. משפט שחוזר על עצמו במפגשים עם האימהות: "אף אחד לא יכול להבין אותי, רק פה אתן מבינות זה המקום היחידי". כמנחה מטרתי להגן על האמהות ועל הסוביקטיביות האמהית שלהן; לדאוג שתאכלנה את "המזון" המתאים להן, ליצור עבורן סביבה מאפשרת ולעזור להן לאהוב את עצמן.
לאמנות כוחות לחיים ולתקווה. היא ביטוי לעשייה, לתשוקה ולדמיון. כשהיא נוצרת ומפעילה אותנו, משהו בתוכנו מתעורר ואנרגיה משתחררת. בסטודיו הפתוח אמהות מוצאות הזנה דרך חומרי האמנות. כל אחת מחפשת את "המזון" לו היא זקוקה לנשמה ולנשימה.
בתפקודו כרחם הופך הסטודיו לסביבת גידול ומעטפת של הגנה. האמהות פורקות את הכאב בתוך מיכל. האמנות מציפה דימויים מהלא-מודע ומהמזון היצירתי ואלה בתורם מאפשרים את האנרגיה הנפשית ללוות ולתמוך בילדיהן בצורה מיטבית. דווקא בזמנים בהם האדם לכוד במעגל שלילי של רגשות קשים וחווה תחושת אין מוצא נודעת חשיבות להיזכרות בחוויות בהן הוא הרגיש מוחזק ועטוף, בטוח ונינוח בנוכחות האחר.
המלצות
מודל הסטודיו הפתוח לאמהות מציע גיוון התורם לעבודה המערכתית הנעשית בתוך המחלקה עם נוער המגיע לאשפוז. חשוב שכל אם תקבל עזרה בלהבין את מקומה ואת מרכזיותה בחוויה ההורית, את תפקידיה והתועלת שעשויה לצמוח ממנה עבור עצמה ועבור ילדה. על מנת שמודל זה יצלח, חשוב לתת מקום לכל משתתפת ולאפשר שיתוף בקבוצה; כדאי לפעול במתכונת אינטימית המונה עד שש אמהות לקבוצה; כדאי לשבת סביב שולחן כך שכל אמא תוכל לבחור את מידת הקרבה שלה למשתתפות האחרות. במרכז השולחן כדאי להניח בצורה נגישה חומרי יצירה מגוונים על מנת להניע משחקיות וספונטניות וכדי להפחית חרדה ואיום מהאמנות. ממפגש למפגש כדאי לגוון בחומרי היצירה לפי החלטת המטפלת.
למרות שהקבוצה נפגשת ביום ובשעה קבועים מראש, כדאי להיות גמישים כלפי מועד ההגעה והעזיבה של המשתתפות ובאופן כללי להמנע מעירור תחושת אשם במשתתפות על איחור או חיסור. תהליך היצירה הוא מיטבי כאשר כל משתתפת בוחרת נושא ליצירה באופן חופשי וספונטני. עם זאת, כדאי להציע נושא למי שמתקשה וזקוקה להכוונה.
בסוף כל מפגש חשוב להזמין כל משתתפת להציג לקבוצה את עבודתה כדי לאפשר למשתתפות האחרות להתייחס ולהביע את מחשבותיהן. כך האמהות מקבלות תיקוף והכרה מצד הקבוצה. לקראת השחרור מהמחלקה, כדאי שהקבוצה תפרד מהמשתתפת תוך התבוננות על עבודותיה ועל התהליך שעברה בתוך הקבוצה מול עצמה ואל מול בנה או בתה שהיו באשפוז.
הערות
- ערך ד"ר גדי און
מקורות
בת-אור, מ. (2020) מרחבי יצירה: פרוייקט הסטודיו הפתוח עבור ילדים ונוער בסיכון - כפר הילדים כרמיאל. בתוך המרכז לחקר וטיפוח רוח האדם, אוניברסיטת חיפה.
גודקאר, א. (2006). רגשי אשמה והחוויה האימהית. בתוך אמהות ומשפחה – מבט פסיכולוגי וחברתי. ב 16 באוקטובר 2006. https://www.hebpsy.net/...?article=970
גלמן, א. (2018). של מי הסבל הזה? על קליניקה פסיכואנליטית עם ילדים. בתוך פסיכולוגיה עברית ב 23 בספטמבר 2018. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3734
דור-און, ע. (2013). חשיבות בני משפחה של מאושפזים פסיכיאטריים. ארכיון חדשות מעלה הכרמל. ב 17 במרץ 2013. https://m.news1.co.il/A...l?AfterBan=1
ויניקוט, ד.ו. (2007). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.
טוקר, ח. (2019). אשפוז פסיכיאטרי – מתי יש צורך, והאם יש בו סיכונים?. בתוך נפש תאומה. ב8 לדצמבר 2019. https://www.nefeshteoma...pitalization/
יאלום, א.ד. (2000). אמא ומשמעות החיים. ישראל: כנרת.
מטרי, י. (2005). בית לנפש. מושב בן שמן: מודן.
ספיר, ר. (2021). אתה מרגיש כמו האויב: כשהילדים שלהם באשפוז פסיכיאטרי, הם נותרים לבד. בתוך הארץ ב-6 ביולי 2021. https://www.haaretz.co....-febfa1af000
פרוני, א. (2009). אמהות. ירושלים: הקיבוץ המאוחד.
קמחי, ש. ולובין, ע. (2017) . מהות הסטודיו הפתוח במסגרות הבריאות, לפי נקודת המבט של המטפל/ת באמנות. טיפול באמנויות- מחקר ויצירה במעשה הטיפולי. כרך 7 גיליון 2.
שפירא, ג'.( 2014). סטודיו הפתוח- מודל לטיפול באמנות חזותית המתבסס על תהליך היצירה הספונטני ופועל מעמדה טיפולית פתוחה ובלתי מכוונת. בתוך ר. ברגר (עורך) היצירה – לב הטיפול. ( פרק 4, עמ' 135-155). כפר ביאליק:אח.
Finkel, D. & Bat Or, M. (2020). The Open Studio Approach to Art Therapy. A Systematic Scoping Review. Systematic Review Article. Volume 11-2020.
Los Gomes, C. & De Brito, D. (2019). "Nise, the Heart of Madness": Female representations in a film about occupational therapy. Original Article: Cod Bras 27 (3). Jul-Sep 2019.
