פסיכולוגיה ופוליטיקה של הנשי: האם יש לה תוחלת?
שלי רקובר
מאמר זה נכתב לפני פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ובשל הנסיבות פרסומו התעכב.
מאמר זה הוא תולדה של קיץ 2023 בישראל שזימן לי צירוף אירועים, שבהם שיקופים של האמנות את המציאות והמציאות את האמנות, היו כה מבלבלים, עד כי לעיתים לא ניתן לקבוע מי הקדים את מי. במציאות, המחאה האזרחית המרשימה כנגד תהליכים אנטי דמוקרטיים, אנטי ליברליים ואנטי פמיניסטיים. באמנות, צפייה ב"יורשים", סידרת דרמה עטורת פרסים ושבחים, מבית HBO. במרכז הסדרה דמותו של פטריארך-מונרך, לוגן רוי, שהגיע כילד עני לאמריקה ובנה אימפריית עסקים המגלגלת טריליוני דולרים, וילדיו ה"יורשים". הסדרה מתפרשת על פני ארבע עונות ועיקרה תככים פנימיים-משפחתיים של היורשים, במאבקם באביהם ואלה באלה, בדרכם לשליטה בחברה. רבות נכתב על הסדרה והריפרורים שבה ליצירות קלאסיות החל מהמיתולוגיה היוונית, 'אדיפוס המלך' לסופוקלס, התנ"ך (יעקב ובניו, קין והבל) ועד לשייקספיר (המלט, המלך ליר). במאמר זה אתמקד בדמויות הנשיות, המועטות יש לציין, בעולם המגה-תאגידים הגברי, כפי שבאות לידי ביטוי בסדרה, ובעיקר בדמותה של שיבון רוי ה'יורשת' היחידה. המאמר מציע ניתוח פסיכולוגי-יונגיאני לדמותה של שיבון ופותח מרחב התבוננות (מעבר לסדרה) על התוחלת של הנשי במרחבי השליטה והכוח היינו, בפוליטיקה.
את "יורשים" נטע היוצר, ג'סי ארמסטרונג, בליבה של אומת הקפיטליזם והמגה-תאגידים, וול סטריט, ניו-יורק. עולם ציני, שכול כולו מחווט לשורת הרווח הכלכלי, או במילים אחרות, עולם קניבלי שבו דג גדול אוכל דג קטן. ללוגן רוי ארבעה ילדים, קונור מאשתו הראשונה וקנדל, שיבון ורומן מאשתו השנייה. למרות שלכל אחד מהיורשים 'מנוע' מוטיבציוני-פסיכולוגי פנימי שונה, הם (למעט קונור אולי) שואפים לאותה המטרה, להיות זאת/זה שמחליף את אביהם בבוא היום. עם זאת, דרכה של שיבון, בהיותה אישה, שונה מזו של הבנים. יחידותה מודגשת גם באקט הסופי (פרק אחרון בעונה האחרונה), שכן הצבעתה היא שמכריעה מי יוכתר למלך החדש, במקום האב שהלך לעולמו. האם יהיה זה בעלה טום (דרך השתלטות של גורם חיצוני) שאיתו היא מנהלת מערכת יחסים סדיסטית-מזוכיסטית ושאת הצאצא שלו היא נושאת ברחמה, או אחיה הבכור קנדל המייצג את המשך השליטה המשפחתית. בדקה ה-90, ובטוויסט עלילתי מותח, שיבון בוחרת בטום. על פניו, בחירה מפתיעה וכלל לא צפויה לאור העובדה שמשרתו של תום הובטחה במקור לה, ובהסכמתה לכך היא למעשה משתפת פעולה עם בגידתם הכפולה של שני גברים מרכזיים בחייה, בעלה ובעל השליטה החיצוני (הייטיקיסט שבדי). ברם, הסתכלות פסיכולוגית-יונגיאנית על דמותה של שיבון, תראה כי בחירתה אולי בכל זאת, לא מפתיעה כל כך, ותשפוך אור על השלכותיה העתידיות על שיבון רוי, ונשים בכלל.
בספריה "אלות בכל אישה" ו"אלים בכל גבר" (2002) פורשת הפסיכיאטרית והפסיכואנליטיקאית היונגיאנית, ג'ין שינודה-בולן, את משנתה הפסיכולוגית באשר לכוחות הארכיטיפאלים רבי העוצמה המעצבים את חייהם ובחירותיהם של נשים וגברים, באשר הם. שינודה-בולן מציגה כוחות אלה דרך דמויותיהם של האלים והאלות האולימפיים מהמיתולוגיה היוונית, כאשר כל אלה ואל, מייצגים היבטים פסיכולוגיים לא מודעים אך פעילים ורבי השפעה, בנפשם וחייהם של נשים וגברים בשר ודם. בספר "אלות בכל אישה" (2002) מחלקת שינודה-בולן את שבע האלות האולימפיות לשלוש קבוצות. האלות הבתולות (ארטמיס, אתנה והסטיה), האלות הפגיעות (הרה, דמטר ופרספונה) והאלה האלכימאית (אפרודיטה). לכל קבוצה העדפות פעולה, מניעים ואופני התייחסות לאחר, המאפיינים אותה. הקבוצה של האלות הבתולות נקראות כך מאחר שהן מייצגות היבטים עצמאיים ובלתי תלותיים, בנפש האישה. האלות הנמנות עם קבוצה זו לא הושפלו או סבלו כתוצאה מקשריהן הרגשיים, והן מייצגות את היכולת הנשית למקד תודעה צלולה במטרה. האלות הפגיעות מייצגות את ההיבטים הנשיים המסורתיים מכווני קשר והתקשרות כגון, נישואין ואימהות. אלות אלה נפגעו, סבלו, הושפלו ונבגדו כתוצאה מקשרים אלה. לפי שינודה-בולן, כל אחת מהן מראה תסמינים של תחלואה נפשית עקב הפגיעות שספגה. לבסוף, הקבוצה שמכילה אלה אחת בלבד, אפרודיטה, אותה מכנה שינודה-בולן אלה אלכימאית, זאת מאחר שהיא מייצגת את היכולת הנשית להיות גם ממוקדת וגם מכוונת קשרים בין אישיים. זוהי האלה שמצליחה "להלחים" את הניגודים של להיות עצמה עם עצמה ועם האחר.
לאלות ולאלים שהם כאמור, ייצוגים תרבותיים של ארכיטיפים נפשיים, חיי נצח. במובן זה הם אינם עונים על ההגדרה הספרותית של "דמויות עגולות". שכן, לנצח תתענה הרה בשל בגידותיו של זאוס, לנצח תשוטט ארטמיס ביערות הצייד ולנצח תמתין דמטר לפרספונה בתה, שתשוב אליה כל אביב מעולם המתים בו נכלאה על ידי בעלה, אל השאול. מאחר שהמוות, או ליתר דיוק הפסקת החיים (כי על המוות אין אנו יודעים) אינה אינהרנטית לעולם האלות והאלים, האינטנסיביות של התפתחות ושינוי (פיזיולוגי ופסיכולוגי) אינה רלוונטית עבורם. לעומתם, נשים וגברים בני תמותה חווים באופן אינטנסיבי את חלוף הזמן והשינויים שחלים בהם ובסביבתם, בעלי השלכות משמעותיות עליהם. לפיכך, אין להתייחס להמשגותיה של שינודה-בולן באופן חד-חד ערכי, אלא להבין כי בכל אישה בת תמותה, מתקיימות האלות כולן. אך כן ניתן לנסות ולאפיין את אלה שהשפעתן רבה יותר, בתקופות מסוימות בחיים או שמהוות דפוס העדפה/פעולה אוטומטי או אינטואיטיבי של האישה.
הדמויות הנשיות ב"יורשים" מציגות כל אחת בדרכה נשיות פצועה עקב קשריהן עם גברים או זו עם זו. מבחינה זו בכולן מתקיימות האלות 'הפגיעות', בדרך זו או אחרת, כשהסימפטום הנפשי המרכזי לפגיעות הוא תחושה של ארעיות וחוסר בביטחון פנימי ו/או חיצוני. בין אם המדובר בנשותיו ופילגשיו הנבגדות של זאוס - לוגן רוי, ובין אם המדובר בנשים בעלות תפקיד בעולם התאגידים הפטריארכלי מיזוגני, משפיל הנשים. מבחינה זו, דמותה של שיבון רוי מהווה את 'היוצא מן הכלל', שכן בדומה לאלה הבתולה אתנה, היא נולדה למעמד וייחוס. אתנה, אלת החכמה והאומנויות, אסטרטגית ממעלה ראשונה ופטרונית כוחות הצבא, היא בתו של אביה זאוס, מראשו קפצה/נולדה, כשהיא כבר בוגרת ועוטה את שריון הקרב. ב"יורשים" אנו מתוודעים לשיבון כאשר היא עוסקת בדיוק בתחום הרלוונטי, יועצת אסטרטגית של פוליטיקאים, עטויה בחליפות מחויטות המשדרות סמכות ועוצמה, ונושאת את השם רוי. פגיעותה של שיבון נובעת בראש ובראשונה מהיעדר דמות אם אוהבת ומטפחת, הבאה לידי ביטוי בעיקר בחוסר יכולתה להתמסר לקשרים רומנטיים-אינטימיים ארוכי טווח והזרות שחשה כלפי החלק האימהי-טיפולי שבנשיותה. עם זאת, אין פגיעויות אלה פוגמות ביכולתה להיות גם חדת אבחנה, חדורת מטרה ובעלת אישיות עצמאית.
על החלק 'הבתולי' שבנפשן של נשים כותבת שינודה –בולן: "...אותו חלק של האישה שאינו ידוע או 'בלתי חדיר' לגברים – כלומר אותו חלק שאינו מושפע מהצורך של האישה בגבר או באישור ממנו, אותו חלק שקיים לחלוטין בנפרד ממנו, בזכות עצמו...חלק ממנה בתולי מבחינה פסיכולוגית, ולאו דווקא שהיא בתולה מבחינה פיזית" (2002, עמ' 55). בניגוד לגישה היונגיאנית המסורתית לפיה 'הבתוליות' היא למעשה השתלטות של אנימוס מוגדל ופעיל על האישיות הנשית, אני מסכימה עם שינודה-בולן כי 'בתוליות' זו היא חלק מפותח באישיותה של האישה עצמה, ולא אנימוס באינפלציה. בשיבון רוי מתקיימות איכויות פסיכולוגיות 'בתוליות', יש בה היכולת להתמקד באופן צלול ונקי מחלקים רגשיים במטרות ובערכים (למשל, מכירה בעליונותם של ערכים דמוקרטיים-ליברליים על פני הליברטיניזם הרפובליקני, אליו נוטה משפחתה), היא טובה בתכנון ואסטרטגיה וממוקדת מטרה. ולמרות מעלותיה אלה, שללא ספק עולות על אלה של אחיה, דרכה למוקד הכוח והשליטה בתאגיד המשפחתי, לא רק שאינה חלקה וברורה מאליה, אלא שבכל פעם ניגפת בשל היותה אאוטסיידרית ל'מועדון הגברי'. אם זה על ידי אביה הפטריארך, שעבורו תמיד תהייה בסופו של דבר "פינקי" הקטנה והחמודה, ואם על ידי אחיה, שיוצרים קואליציה גברית ומדירים אותה ממעגל השליטה והכוח, לאחר מות האב.
לפי שינודה-בולן נשים-אתנה, נוטות להימשך לגברים בעלי עמדות כוח והשפעה. אישית אינני סבורה כך, שכן ההיבט האוטונומי 'משל עצמה' להבנתי, בהחלט יכול לספק אותן, ללא צורך כאמור בהסתפחות לדמות גברית כזו או אחרת. ולכן בחירתה של שיבון להינשא לטום, חסר הייחוס והכוח, אינה מפתיעה בעיני (למעט האפשרות שניתן גם אותה לקבלה, ששיבון למעשה 'נשואה' מנטלית לאביה לוגן רוי, בו היא רואה את הפרטנר האמיתי בחייה). טום מייצג גבריות כה חסרת עמוד שדרה, שאין בה כלום ושום דבר (קונקרטית ומטאפורית), שמהווה איום על שיבון, ולכן בבחירתה בו אני רואה בעיקר ערבוב של עייפות מאינטראקציות כוחניות עם זכרי אלפא יחד עם כמיהה למצוא מקום נוח לנוח בו, בין קרב לקרב. אך עבור שיבון-אתנה אין די בכך, שכן כשאינה נחה, היא עסוקה באסטרטגיה. ולכן בעבורה, גם טום בדומה לאחרים, הוא כלי אותו היא מניעה על לוח השחמט התאגידי, בדרכה למט. רק בפרק האחרון של העונה האחרונה, נדמה כי משהו אולי משתנה ביכולתה (אולי גם בשל היותה בהריון ממנו) לחוות אותו כסובייקט, נפרד ממנה ורצונותיה.
אכזבתם של האחים, קנדל ורומן, מבחירתה של שיבון בטום היא ברורה, למרות שבתוך תוכם כנראה גם הם מתקשים להאמין שיצליחו להגיע למעמד הנפילים של אביהם. או במילותיו של רומן לקנדל כאשר מבין כי הקרב הוכרע "אנחנו בולשיט. אני בולשיט, אתה בולשיט...". אך מבחינת שיבון זוהי בחירה שתוצאותיה ספקולטיביות ונתונות לפרשנות פתוחה (בהתחשב שלא תהיה עונה נוספת לסדרה). שינודה – בולן מאפיינת את האלות הבתולות כבעלות תודעה ממוקדת. שיבון מפעילה תודעה זו כאשר היא חוברת לטייקון ההייטק השבדי וסוללת עבורו את הדרך להשתלט על התאגיד המשפחתי, בתמורה להפיכתה למנהלת התאגיד (שלוחתו האמריקנית). אך כאשר היא לומדת על בגידתו בה והעדפתו את טום בעלה על פניה, תודעה זו נעכרת והופכת לטמפר טנטרום של קנאה ותחרותיות, שהוא בבחינת ההתנהלות השיגרתית של ה"יורשים". אך בשונה מאחיה השבורים רגשית, תודעתה מצטללת בזמן ההצבעה המכרעת, והיא בוחרת לשלוף את התאגיד מאחיזתם הגחמתית והבלתי יציבה של אחיה. סוג כזה של תודעה מצריך התעלות מעל סיפוק צרכיה האישיים, ובמילותיה של שינודה-בולן, תודעה ש"מסוגלת להתמקד בפתרון בעיות...בלי שתופרע על ידי הצרכים של האנשים סביב לה, בלי שתשית את ליבה אף לא לצורך שלה במזון או בשינה... תודעה שתוביל אותה להישגים" (2002, עמ' 58). האופציה להישגים עתידיים לאחר המלכתו של טום, נרמזת כאשר שיבון וטום יושבים יחד ברכב. טום פורש את כף ידו ענודת טבעת הנישואין, ומציע אותה לשיבון, והיא מניחה קלות את ידה על שלו. אין שילוב אצבעות או לחיצה קלה ומנחמת ביניהם, אך יש מגע ואולי גם נרמזת איזו היררכיה עתידית, ידו של מי על העליונה?
ולמרות העדנה האפשרית המרומזת, לא ניתן לטעות בטעמה החמצמץ של ההחמצה. שיבון רוי, למרות כישוריה, שוב הודרה מעמדת השליטה והכוח, בשל היותה אישה. לא ניתן לטעות בפרשנות זו, שכן היא נאמרת בשפתו הבוטה של הויקינגי בעל השליטה החדש, כאשר הוא מסביר לטום את 'הרציונאל' לבחירתו בו ולא בשיבון. הויקינגי מעדיף את הגבר שהכניס את התינוק לשיבון, על פני שיבון עצמה. עם זאת, לא ניתן שלא לתהות גם על חלקה של שיבון עצמה, בהשתלשלות הדברים. דרכן של האלות הבתולות, לפי שינודה-בולן, להסתגל לחיים בעולם גברי הוא להיות נאמנות לעצמן, להימנע (או לדחות) מימוש תפקידיהן המסורתיים (נישואין, לידה, אימהות). לכל אלה בתולה דרך ייחודית בהתמודדות עם אתגר החיים בעולם של גברים. ארטימיס הציידת פורשת ליערות עם נערותיה וחייה בהבדלות והימנעות מגברים. הסטיה, אלת האח המסמלת את חום הבית, פורשת מן העולם ומצטמצמת לתוך ביתה ועולמה הפנימי. ואילו אתנה חוברת לעולם הגברים ורואה עצמה שווה בין שווים או טובה מהם. עמדה פסיכולוגית זו המיוצגת ע"י האלה אתנה, מתאפשרת דרך תהליכים פנימיים של הזדהות והפנמת ערכים ואידאליים גבריים-פטריארכליים. זוהי עמדה שיכולה להסביר מדוע ישנן נשים הפועלות כנגד עצמן ו/או בנות מינן. האנליטיקאית היונגיאנית קלריסה פינקולה אסטס (1992) מכנה עמדה זו "הטורף הפנימי". היינו, ההיבט האפל בנפש האישה המתנגד לחיוניותה (להרחבה בנושא זה, ראו רקובר, 2022). להבנתי, זו נקודת הכשל הפסיכולוגית של שיבון ונשים-אתנה הדומות לה, כפי שיוסבר בהמשך.
שיבון רוי, למרות היותה הדמות הנשית הראשית ב"יורשים", לא מעוררת אמפתיה רבה אצל הצופה, אולי כי יש בה מידה של קרירות וריחוק, או במילותיה של שינודה–בולן, אישה-אתנה "חיה בראש שלה". לעומתה, שני אחיה הביולוגיים, השבורים נפשית כל אחד בדרכו, מעוררים יותר חמלה ואפילו איזו כמיהה לא מוסברת, שיעשה עימם צדק פואטי כפיצוי על האכזריות וההתעמרות הבלתי פוסקת שספגו מאביהם. לעומתם, שיבון היא דמות מתוחכמת ומודעת יותר לעצמה. כאחיה, גם היא קורבן לגחמותיו של אביה, אך הדבר איכשהו לא מערער את נפשה, כפי שקורה לאחיה, ומקומה כ"פינקי" שלו, נשאר שמור. חברותה של שיבון במועדון מקבלי ההחלטות בתאגיד, מתאפשרת בגלל הקשר הביולוגי והפסיכולוגי אב-בת, שיש לו מצד אחד, איכויות מעצימות (לוגן רוי מודע ליכולותיה הטובות של ביתו ומטפח אותן) אך מצד שני, מקטין ומגביל (הוא לא מסוגל מנטלית לקבל את שיבון האישה, כמנהלת התאגיד). שיבון מודעת לכך, כאשר היא מספידה את אביה היא בוחרת להזכיר את חוסר יכולתו של לוגן רוי להבין אותה כאישה, ונשים בכלל. ברם, נקודה עיוורת זו אצל אביה היא גם נקודת הכשל שלה עצמה. לשיבון אין חיבור פנימי ותחושה של אחווה לשושלת הנשית. הנשיות עבור שיבון, כמו עבור נשים רבות שהפנימו את ערכי הפטריארכיה, היא בבחינת 'מטבע עובר לסוחר'. היא משתמשת בקסמיה הנשיים באופן פתייני על גברים ונשים, כדי להשיג את מטרותיה. הפתיינות יכולה להיות מינית (עם גברים), ילדית (עם אביה) או באצטלה ערכית-מוסרית (עם נשים), אך אין בה מעבר למניפולציה הטקטית/אסטרטגית, שמעסיקה אותה באותו הרגע. מבחינתה, נשים וגברים, הם חיילים שניתן לתמרן על לוח המשחק, בדרך למט.
באופן מפתיע הדמות הנשית שמצליחה לייצר, אמנם להרף עין אך בכל זאת, סולידריות נשית היא אימה של שיבון, הליידי קרוליין קולינגווד. דמותה של של קולינגווד, היא פרסוניפיקציה של כל מה שיכול להתקלקל ולא לעבוד באימהות אצל אישה. היא יונקת את מאפייניה מארכיטיפים המופיעים באגדות ילדים בדמויותיהן של 'האם החורגת' וה'מכשפה'. נרקיסיסטית, קרירה וצינית עם מידה גדושה של תוקפנות-פסיבית. אין בה קורטוב של אמפתיה או חמלה כלפי ילדיה, אך דווקא בלוויה של לוגן רוי, מצליחה לשלוף זנב אמפתיה כלפי נשותיו ופילגשיו, שהתקבצו תחת אותה קפלת כנסייה, ולהפוך חוויה מביכה ומכאיבה למשהו אנושי וחם. היא מזמינה את הנשים והפילגשים לשבת זו ליד זו, ובכך מסמנת לנשים האחרות כי המשותף ביניהן (כולן נשים שסבלו, הושפלו ונבגדו ע"י לוגן רוי) רב על השונה. שורת נשים זו יוצרת כוח פנימי, אצל כל אישה בנפרד, ושריון חיצוני של אחדות נשית, מול המתבוננים מבחוץ. גם כאן, כמו בסצנת המכונית בין שיבון וטום, יש מגע של ידיים (בין אישה לפילגש), אך בניגוד למגע הנרפה והאניגמטי שבמכונית, כאן המגע הוא קרוב וחם. יד פוגשת ביד ולוחצת אותה קלות, יש נחמה ואולי גם פתח לגאולה?
מי שאינה מצליחה ליצור סולידריות נשית, למרות עמדת הכוח וההשפעה שלה, היא שיבון. ליתר דיוק, אפשרות זו כלל אינה עולה בדעתה. שיבון, כאתנה, מנותקת מנטלית ופסיכולוגית מן השושלת הנשית, היא ביתו של אביה ותו לא. הסבר דינמי למצב זה יכול להציע את האפשרות שעקב נסיבות חייה, לא התרחשו תהליכים פנימיים של הזדהות והפנמת הנשי ודמות האם, כפתרון לתסביך השלב הפאלי בהתפתחות הפסיכוסקסואלית. מנקודת מבט של יחסי-אובייקט ניתן לטעון כי לא הופנמה בשלמותה דמות האם ופסיכולוגית שיבון עדיין שבויה בפיצולים של השלב הסכיזואידי-פרנואידי, ומנקודת מבט של תאוריית ההתקשרות, ניתן להסיק כי ההתקשרות הראשונית נכשלה. הבנות אלה, משמעותיות ככל שיהיו, עשויות לסייע לתהליכי התמרה ושינוי, במידה ושיבון הייתה בוחרת להיכנס לטיפול. ברם, לא זה המצב ב"יורשים". לפי שינודה-בולן, נשים –אתנה מתאפיינות "בהיעדר קירבה לנשים אחרות החל בדרך כלל בילדותן... הן לא מרגישות קרובות לנשים מסורתיות וגם לא לפמיניסטיות, שאליהן הן דומות אולי במקצת, בעיקר אם הן נשות קריירה...לרובן של נשים –אתנה "אחוות אחיות" היא מושג זר" (2002, עמ' 111).
להבנתי, זוהי נקודת הכשל והעיוורון של שיבון, והסיבה לכך שאינה מצליחה, למרות כישוריה הרבים והטובים, להשיג את מטרתה. אילו הדי.אנ.אי הפסיכולוגי שלה היה מאפשר תחושה של שייכות וסיסטרהוד לשושלת הנשית, ייתכן והייתה מצליחה לבנות קואליציות נשיות, למשל עם דמותה של ג'רי, היועצת המשפטית של התאגיד שגם היא חווה מלוא חופנים השפלות ובגידות מצדו של לוגן ושאר גברי התאגיד, יחד היו מצליחות לקדם מטרות משותפות. אך שיבון לא רק ש'עיוורת' לעיוות הערכים והמוסר של הפטריארכיה, היא הפנימה ומזדהה איתם ואינה מהססת להשתמש בעצמה בתחבולותיהם האכזריות כלפי אחרים (אחיה, טום או כל מי שלדעתה עומד בדרכה), אינה נזעקת כאשר הם מופעלים כלפי נשים אחרות (למשל בפרשיות הניצול והאונס של נשים בקווי הפלגות הנופש שמפעיל התאגיד) ומוכנה לתמוך ולקדם אנשים מושחתים פוליטית ומוסרית, למרות שברור לה כי התוצאות לכך הרסניות. כל זאת, מתוך המחשבה שאם תנהג כשווה בין שווים, מועדון הגברים יסכים סוף סוף לקבלה. וכמה מפתיע (ואולי לא?), שדווקא בנקודה זו לא נרשמת אצל שיבון עקומת למידה (כאילו אין זיכרון), ולא מתבססת ההבנה (ומודעות) לכך שזה לא קרה, לא קורה ולא יקרה. מכניזם פסיכולוגי זה מספק הסבר גם לתופעה ההזויה בחיים האמיתיים, של פוליטיקאיות ונשים בעמדות כוח והשפעה, שבהחלטותיהן, פועלות וחותרות תחת זכויותיהן וטובתן של בנות מינן. שינודה-בולן מביאה כדוגמה את פיליס שלאפלי מחוקקת שטרפדה את התיקון בחוקה האמריקאית שנועד להבטיח את זכויות הנשים בתחומי תעסוקה, רכוש, גירושין, הפלות ועוד. בדומה ולמרבה האכזבה והצער, גם בישראל של 2023, קיימות מחוקקות הפועלות במרץ, עם הרבה רוח וצלצולים, בקידום חוקים שנועדו להדיר נשים מן המרחב הציבורי והפוליטי, ולהחזירן לגטאות הפטריארכיה של המאות הקודמות. כפי שצוין בפתח הדברים, קיץ 2023 בישראל מהווה תקופה בה גבולות המציאות והדמיון כה מטשטשים, עד כדי תחושה של הזיה.
בכותרת המאמר בחרתי לעגן את השאלה, האם לפוליטיקה של הנשי יש תוחלת? מניתוח דמותה של שיבון רוי והמכניזם הפסיכולוגי המניע אותה ונשים כמוה, התשובה לשאלה זו למרבה הצער היא, שלילית. אין תוחלת לפוליטיקה של נשים שאמצו את ערכי הפטריארכיה. ברמה האינדיבידואלית, ייתכן ולדמותה של שיבון יכולה להיות גאולה, במידה והאימהות הממשמשת ובאה, תהווה עמדת מוצא חדשה לכינון תהליכים של שינוי פנימי. אולם, ברמה הפוליטית של קבלה והתמקמות בעמדת השפעה וכוח, במועדון החברים הגברי, התשובה כאמור, שלילית. תשובה זו להבנתי, תישאר שלילית עד עולם, כל עוד התשתית הפסיכולוגית, התודעתית וההתנהגותית של נשים, באשר הן, לא תעבור שינוי משמעותי. פסיכולוגית, נשים צריכות להשתחרר מהשפעותיהם רבות העוצמה (וההרסניות) של תהליכי ההזדהות והפנמה של מוסר וערכי הפטריארכיה. נשים צריכות להיות מודעות יותר להשפעות מסוכנות אלה על נפשן וגורלן, האישי והקולקטיבי. ונשים צריכות לאמץ התנהגויות, שבבסיסן מוטיבציה ויטלית ואותנטית, המבטאות 'אחוות אחיות' בכל רמות החיים. במילים אחרות, נשים צריכות להפסיק לשאוף להתקבל למועדון החברים הגברי. נשים צריכות לשאוף להקים את 'מועדון החברות הנשי', שמבטא את אמות המידה המוסריות והערכיות שנכונות להן. כאשר נשים ישכילו להבין שמועדון זה מונה כמותית לפחות מחצית מאוכלוסיית קהילותיהן, ארצן והעולם, ופוטנציאלית בעל כוח השפעה סינרגי גדול אף יותר, יתרחש 'הנס' והפוליטיקה של הנשי תוכל להביא לתיקון כל מה שקלקלו הגברים, או אז תהייה לה תוחלת.
מקורות
אסטס, ק.פ. (1992). רצות עם זאבים: ארכיטיפ 'האישה הפראית' –מיתוסים וסיפורים. הוצאת מודן.
רקובר, ש. (2022). איך הפטריארכיה הערימה עלינו? מבט פסיכולוגי על איסור הפלות. באתר פוליטיקלי קוראת, ספטמבר 2022. https://politicallycorr...en-archetype/
שינודה-בולן, ג. (2002). אלות בכל אישה: פסיכולוגיה חדשה של חיי נשים ואהבותיהן. הוצאת מודן.
שינודה-בולן, ג. (2002). אלים בכל גבר: פסיכולוגיה חדשה של חיי גברים ואהבותיהם. הוצאת מודן.
