קולקטיביות לעומת אינדיבידואליות בחברה הישראלית
נטע ענבר סבן
מאמר זה נכתב לפני פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ובשל הנסיבות פרסומו התעכב.
מבוא
כל אחד ואחת מאיתנו שייכים ללהקות אנושיות רבות, קטנות או גדולות, לזמן קצר או במהלך חיים שלם. מדוע א.נשים בוחרים להיות חלק מלהקה אנושית? מדוע הם נותנים לה את מרצם ואהבתם ומשקיעים בה מכספם ומזמנם? לעתים הלהקה מקבלת ותומכת, ולעתים כדי לקבל את תמיכתה עלינו "לשלם" מחיר - מחיר של כניעה לצרכי הלהקה ולעקרונותיה. המאמר עוסק בשאלה מדוע א.נשים מוכנים להשתייך ללהקות בעלת עקרונות דיקטטוריים המכתיבים את דרכי החשיבה, הערכים ואורחות החיים ובודק האם ניתן לקיים להקה אנושית שנותנת חשיבות לחשיבה חופשית ופלורליסטית ושעדיין תהיה בעלת לכידות גבוהה ותעניק לחבריה תחושת ביטחון.
קיומה של להקה אנושית תלוי בלכידות שלה. זו חיונית לקיום הלהקה כיוון שהיא רותמת את משאבי הא.נשים שבה ולא פחות מכך את מחויבותם.ן למטרותיה. מטרות הלהקה לעתים סותרות את מטרות הפרט השייך אליה והשאלה העומדת בפני מנהיגי הלהקה היא האם לנהל אותה מתוך עקרונות של ניהול לוחץ ומכתיב את כל תחומי החיים (micromanagement) או לאמץ עקרונות של פלורליזם וליברליזם ומתן חופש חשיבה ובחירה לחברי הלהקה, גם במחיר החלשת הלכידות וכישלון אפשרי בהשגת מטרותיה.
עיקרון התפתחות מרכזי העובר כחוט השני לאורך חיינו, הוא תהליך ההיפרדות והגדילה לעבר אינדיבידואליות separation-individuation, עיקרון זה בא לביטוי במוכנות וביכולת שלנו להשתייך ללהקות אנושיות במהלך החיים. במאמר אציג תהליכי התפתחות במעבר מסימביוזה לעצמאות גופנית ופסיכולוגית ואנתח כיצד תהליכים אלה מכתיבים את ההתנהגות בלהקות אנושיות שאנחנו בוחרים או נדרשים להשתייך אליהן.
כדוגמה להתנהלות להקה אנושית הדורשת מחויבות ומקיימת גבולות נוקשים, מובאות שתי חברות ישראליות: החברה הקיבוצית בתחילת דרכה והחברה החרדית. שתיהן בעלות מאפייני להקה דומים הבאים לשמור על לכידות חזקה של הלהקה וגבולותיה ודורשים ויתור על חשיבה ובחירה חופשיות ובכך פוגעים בחופש האישי.
מסימביוזה להיפרדות ואינדיבידואלית – תיאוריות פסיכואנליטיות
תיאוריות פסיכואנליטיות מתארות את שלבי ההתפתחות, כל אחת על פי דרכה. לצידן מתקיימות תיאוריות קוגניטיביות וחברתיות המנסות לענות על השאלה: מהו תהליך התפתחות תקין ולאן מתפתח האדם בעקבותיו. היום ברור כי תהליכי התפתחות במישור קוגניטיבי, רגשי וחברתי כרוכים זה בזה ואין האחד יכול לעמוד ללא האחרים.
מרגע הלידה אנחנו חגים בספירלת של היפרדות והיקשרות. בעת ניתוק חבל הטבור עלינו לנשום בכוחות עצמנו. מרגע זה הגוף והנפש, הרגש והקוגניציה פותחים במרוץ התפתחותי כאשר החבל המושך אותנו כל העת הוא הצורך לאינדיבידואציה: לדעת מהם צרכי הסלף שלנו, להגשים את החלומות והמאווים שלנו, להיות מסוגלים לנהל את חיינו על פי החלטותינו. כדי להשיג את אלה עלינו להיפרד מהכוחות הבולעניים של הכמיהה לסימביוזה, לסיפוק כל הצרכים ללא מאמץ, לסוג של גן עדן. אלא שבגן עדן לא מתאפשרת התפתחות, קיימת סטגנציה. כדי להתפתח עלינו להיפרד.
תהליך היפרדות מעלה תחושת סכנה - אנחנו חוששים להישאר חסרי אונים, גלמודים, מפוחדים. מתחילה ספירלת התפתחות הנעה בין שני קטבים - היפרדות ועצמאות, שמלווים בפחד ובבדידות לעומת היבלעות ותלות המלווים בתחושת ביטחון ושייכות.
תחילת החיים מאופיינת בקשר סימביוטי עם האם. התינוק תלוי בה לצרכי הישרדות השייכים בעיקר לחלק הגופני: מזון וחום, אבל לא רק. גם הפן הפסיכולוגי צריך מענה מיידי, והידיעה כי אני אהוב.ה קריטית להמשך ההתפתחות הגופנית, הקוגניטיבית והפסיכולוגית. בתיאוריות פסיכואנליטיות של התפתחות, מתוארת הסימביוזה בין האם לילד כחוסר תחושה של גבולות אצל התינוק.ת. הם אינם יודעים מהם גבולות גופם ומהו גוף האם, ותופסים את עצמם ואת האם כאילו היו ישות אחת. כאשר התינוקת רעבה היא מקבלת אוכל מבלי שהיא מודעת לתהליך שהביא את האוכל אל פיה. התינוק אינו מודע לרצון כלשהו או לפעולה ואינו מודע לכך שישות אחרת – אובייקט, היה ער לרעב ומילא את המחסור. חוסר הזמן וחוסר הכיווניות שולטים במצב הזה.
מלאני קליין הייתה הראשונה שעמדה על תהליך הסימביוזה והיציאה ממנו לעצמאות. קליין סוקרת את שלבי ההתפתחות הנפשית אצל תינוקות, בדגש על היחסים של התינוק.ת עם א.נשים. "תיאורית יחסי אובייקט" של קליין מתארת תחושת הרמוניה בשלב הסימביוזה בו כל הצרכים ממולאים. עד מהרה עולה ההרגשה כי לעתים הצרכים מתמלאים באופן מדויק ולעתים לא, כי יש "חריקות" בתחושת גן העדן. ההתפתחות הקוגניטיבית מאפשרת הבנה כי קיים "אני" וקיים "אחר". בגיל זה תינוקות אינם יכולים לתפוס את מכלול האובייקט אלא חלקים ממנו, והם מתייחסים אל האחר על פי העונג או התסכול שהוא מסב להם. אם האובייקט – האם, נתנה את הבקבוק במהירות התינוקת תתפוס אותה כ"טובה" ואם לא – כ"רעה". קליין השתמשה במושג "השָּׁד הטוב" – המזין ו"השָּׁד הרע" – המונע את זרימת החלב כדי לייצג את חווית התינוקת הנעה בין שני קטבים מנוגדים - כאשר התינוק שבע ומסופק הוא חש אהוב ומוגן ואילו כאשר הוא רעב הוא חש מתוסכל ומפנה את כעסו אל האובייקט המתסכל (קליין, 2003).
מרגרט מאהלר פיתחה את התיאוריה של תהליכי ה"ספרציה-אינדיבידואציה" (separation-individuation) - תהליכי ההתפתחות וההיפרדות מהסימביוזה לעבר עצמאות וגיבוש זהות עצמית. על פי מאהלר בתום החודש הראשון, בו התינוק נמצא במצב של "אוטיזם נורמלי" מאפשרת ההתפתחות הפיזית והקוגניטיבית הבנה כי קיימים אובייקטים אחרים. אז מתחיל הקשר הסימביוטי בינו לבין האם, שלב הנקרא "שלב הסימביוזה הנורמלית". התינוקת והאם מתואמים במידה ניכרת, אולם עדיין לא קיימת הבחנה כי אובייקט אחר – האם היא זו הנותנת לו אוכל, מקלה על אי נוחות או מערסלת. תקופה זו אורכת כחצי שנה ואז מתחילה להפציע ההבנה וההפנמה כי הן נפרדות. התהליך מתרחש בעזרת התפתחות פיזית: התינוק מזדקף, יכול לנוע ולזחול הרחק מהאם ואז להתקרב אליה, תיאום עין-יד משתפר והוא יכול להביא צעצוע אל פיו. התינוק מקבל הנאה וסיפוק שאינם בהכרח תלויים באם. מתחיל תהליך היפרדות – דיפרנציאציה (Mahler et al, 1975).
אוטו קרנברג איחד בין התיאוריות של פרויד, קליין ומאהלר למודל פסיכולוגי אחד. כמותם הוא גרס כי בחודשי חייו הראשונים התינוק חש חלק בלתי נפרד מאמו - כאשר הוא חש מסופק מתמזג התינוק עם הסביבה המיטיבה, ואילו כאשר הוא רעב, כאוּב או חרד הוא חש לכוד בסביבה רעה עבורו. לדבריו המשימה ההתפתחותית החשובה ביותר בגילאים אלה היא הבחנה בינו לבין הסביבה. זו מושגת בעזרת התפתחות פיזית וקוגניטיבית ומאפשרת התפתחות פסיכולוגית: הבנה מה הוא התינוק ומה אינו התינוק. פיצול האם ל"טובה" ו"רעה" יגיע מאוחר יותר לאינטגרציה ותפיסה משלבת של הטוב והרע באותו האובייקט. קרנברג עוסק בנרקיסיזם נורמלי המתפתח בהדרגה (Kernberg, 1976). את מקור הנרקיסיזם ותחילת התהוותו ניתן לראות בקשר הראשוני בין התינוק לאימו כפי שמנסח זאת וויניקוט. בתהליך mirroring האם מהווה את המראה שדרכה התינוק לומד על עצמו - מבט אוהב או עוין, קבלה או דחייה יגרמו לתינוק לחוש באותו האופן כלפי עצמו (וויניקוט, 1958). עבור קרנברג נרקיסיזם בוגר נורמלי כולל הערכה עצמית תקינה, כזו המתבססת על תפיסה אינטגרטיבית של "טוב" ו"רע" בעצמי ובאחרים. תפיסה זו מאפשרת ייצוג שלם של האובייקטים שאיתם יש לעצמי היציב יחסים תקינים (Kernberg, 1976).
התיאוריות שהצגתי מדגישות כי שלב הפיצול בין טוב לרע הוא שלב בתהליך ההתפתחות. אלא שהיכולת לפיצול והשימוש בו לא נעלמים. בעזרת מנגנון הגנה של השלכה אנחנו משליכים על אחרים, א.נשים או להקות אנושיות ואפילו חברות ענק את "הצל" שלנו ואז מתפצלים מהאובייקטים שהשלכנו עליהם ועתה הם "רעים" ואנחנו "טובים" (Neumann, 2016). ראיית עצמנו כ"טובים" מחזקת את ההכרה בכך שאנחנו צודקים ופועלים בצורה נכונה ומגבירה את תחושת המשמעות שלנו. אריך נוימן, תלמידו של יונג מתייחס בתיאוריה ההתפתחותית שלו לשלב הניגודים, הוא תת השלב השלישי והאחרון בתוך שלב הבריאה (Jung, 1954). נוימן, בהתבסס על התיאוריה היונגיאנית רואה במתח בין הניגודים, בין ה"טוב" ל"צל" את האנרגיה המניעה את האדם ומאפשרת התפתחות. מאוחר יותר ידבר נוימן על הניגודים המופיעים גם בלהקות אנושיות בין ה"טוב" ל"צל" ועל תפקידן בהתפתחות האישית והלהקתית (נוימן, 2011,1963).
לאחר היציאה מהשלב הסימביוטי וההכרה באחר כאובייקט נפרד מתחיל תהליך של היפרדות לעבר עצמאות והגדרת זהות עצמית. לשם כך נחוצה אהבה עצמית, זהו הנרקיסיזם הבריא. הדאגה לעצמי, לגוף שלי, לצרכים שלי, לפיתוח היכולות שלי היא מנגנון הישרדותי בסיסי מתפתח במהלך החיים ומאפשר לנו לחוש בעלי ערך עצמי, קומפטנטיים (מסוגלים), טובים ומוכשרים. ללא אהבה עצמית לא נאמין בעצמנו, לא נוכל לתכנן ולחלום לעבר שינוי והתפתחות (ענבר סבן, בהכנה). קוהוט מתייחס בתיאוריה שלו לעצמי הנרקיסיסטי: בעזרת ההשתקפות (mirroring) החיובית שהילד מקבל מהוריו הוא רואה עצמו כמושלם ובעל כוחות אומניפוטנטיים – זהו "העצמי הנרקיסיסטי" (קוהוט, 1985).
מסימביוזה להיפרדות ואינדיבידואלית – תיאוריות קוגניטיביות וחברתיות
את תהליך ההתפתחות הפסיכולוגית הנשענת על התפתחות קוגניטיבית ומשולבת בהתפתחות פיזית תיאר פיאז'ה. מלידה עד גיל שנתיים מאופיינת התקופה הסנסורית-מוטורית, כפי שהוא כינה אותה, בהתפתחות התפיסה החושית והמוטוריקה הגסה והעדינה. היכולת לנוע הלאה מההורים ולחזור אליהם, היכולת לתפוס בשתי אצבעות מזון ולהכניסו אל הפה, היכולת לבטא קולות מדויקים ולהתחיל לדבר את השפה – כל אלה מאפשרים התפתחות קוגניטיבית של תפיסת "האני" ו"האחר". בהדרגה מתפתחת ההכרה כי "האחר" ממשיך להתקיים גם אם איני רואה אותו. לדוגמה, משחק ה"קוקו" – הסתרת הפנים על ידי חיתול וגילויים מחדש, משחק שפעוטות מפיקים ממנו הנאה גדולה כיוון שהם חווים היעלמות וגילוי מחדש ומבינים קוגניטיבית ורגשית כי האובייקט נשאר ומתקיים גם כאשר הוא נעלם מעיניהם. מתפתחת התפיסה של קביעות האובייקט, בניית ייצוג עצמי ושל אחרים במוחה של התינוקת, פוחתת החרדה מאובדן האובייקט גם כאשר הוא לא לידי, והיא שמאפשרת את ההתפתחות הפסיכולוגית של תהליכי היפרדות ובניית האינדיבידואציה. השלב הבא מתרחש מגיל שנתיים ועד 7 שנים והוא מאופיין בין השאר בחשיבה אגוצנטרית וקושי להבין כי נקודת המבט שלי אינה בהכרח דומה לזו של האחר. חשיבה אגוצנטרית יכולה להוביל לחשיבה מאגית - האמונה כי אני יכול.ה להשפיע על אחרים ועל המתרחש בעולם במחשבותיי וגם אחרים מסוגלים לכך. בגיל 7 ועד גיל 12, שלב האופרציות המוחשיות, התפיסה וההבנה הקוגניטיבית מתקדמות שלב ומתאפשרת יכולת ההסקה הלוגית. עדיין קיים קושי בהבנה מוסרית ובלקיחת הכוונה בחשבון כאשר שופטים את העצמי ואת האחר על פעולות שנעשו. החל מגיל 12 מבשילה חשיבה אופרציונלית פורמלית ומתאפשרת חשיבה מופשטת. הכללות יתר ואידיאליזם קיצוני מאפיינים את השלב של גיל ההתבגרות. בהדרגה מתאפשרת ההשלמה עם העובדה שקיימת לגיטימציה לחשיבה של האחר, גם אם היא שונה משלנו. אלא שגם כאן לכידות הלהקה והצורך לבדל אותה מלהקות אחרות פוגע לעתים תכופות במתן הלגיטימציה הזו ואנחנו מוצאים את עצמנו כועסים ואפילו שונאים את מי שלא חושב כמונו וכמו הלהקה שלנו, זו שנותנת לנו הגנה וביטחון (פיאז'ה, 1969).
בתהליך ההתפתחות עולה היכולת להבחין בעצמי כנפרד מאחרים. תחילה מאובייקטים הקרובים אליי – ההורים. בהדרגה מתפתחת היכולת להבחין ולהתייחס לקבוצות הולכות וגדלות של א.נשים: המשפחה, כיתת הגן ובית הספר, בית הספר כולו. ועד להבנה כי אני חלק מקבוצה גדולה הרבה יותר: קבוצת עם, קבוצת דת ואפילו קבוצה גדולה יותר - קבוצת זהות מינית ומגדרית.
התיאוריה החברתית-תרבותית מסבירה כיצד משפיעה החברה, הלהקה האנושית, על התפתחות קוגניטיבית ופסיכולוגית של הילדים.ות. לב ויגוצקי, פסיכולוג התפתחותי שחי ופעל ברוסיה פיתח תיאוריה המתמקדת בקשר בין האדם לתרבות בה הוא חי. ילדים וילדות נולדים עם יכולות בסיסיות של תפיסה, זיכרון ומודעות והתפתחותם הקוגניטיבית והפסיכולוגית מתרחשת מתוך אינטראקציה בינם לבין אחרים בסביבתם: הורה, מורה, חברים או תוצרי תרבות כמו ספרים וסרטים. התרבות והסביבה החברתית בה אנחנו חיים מעמידות בפנינו אתגרים שגורמים לנו להתאמץ ו"מושכים" אותנו לעבר התפתחות (ויגוצקי, 2003). אם נשתמש בידע כיום כדי לתאר את התופעה, מדובר בדרך בה נוצרות תבניות חשיבה במוחו של הפעוט אשר משפיעות על התנהלותו בהמשך. אנחנו מפרשים את העולם על פי תבניות חשיבה המקובעות במוחנו ותבניות חשיבה להקתיות שמתפתחות משפיעות על תבניות חשיבה אישיות וקובעות מה נתפוס בחמשת החושים, מה נבין קוגניטיבית, מה נקבל מבחינה רגשית, איזה ערכים נגבש ואיך נתנהג (ענבר סבן, 2022).
מאפייני הלהקה האנושית
את המושג "להקה אנושית" טבעתי בספרי הראשון "פסיפס אנושי" (ענבר סבן, 2019). בני ובנות אדם אינם מסוגלים לחיות לבדם. כמו בעלי חיים הזקוקים להגנת הלהקה כך גם א.נשים. לשם הישרדותם הפיזית והנפשית וכדי להתפתח הם זקוקים לחברה אנושית סביבם – ללהקת בני אנוש. מה מרכיב להקה אנושית? מהן תכונותיה? מהן נקודות החוזקה והחולשה שלה? איך היא מתנהלת ומדוע אנחנו מסכימים לתת ללהקות אליהן אנחנו משתייכים את הכוח והיכולות שלנו ומה אנחנו מקבלים בתמורה? מהו הקונפליקט התמידי בין הצורך לייחודיות ואינדיבידואליות לבין הכורח להיות חלק מלהקה אנושית?
כל איש ואישה שייכים למספר רב של להקות אנושית: משפחה, בני הגן או הכיתה, החברים, א.נשים במקום העבודה, היישוב בו אנחנו חיים, המדינה אליה אנחנו משתייכים, חובות הדת שאנו מקבלים על עצמנו והלהקה האנושית הגדולה מכולן - להקת הזהות המינית - גבר או אישה. הלהקות מתגבשות ומתפרקות, משנות את מאפייניהן, את הרכב חבריהן, את הלכידות שלהן ואת הגבולות השומרים אותן מהיבלעות בלהקות אחרות. הן דורשות דרישות משתנות באשר למידת המעורבות שלנו בהן, כמות המשאבים שעלינו להעביר להן (כמו זמן או מיסים), לנאמנות ולבלעדיות שהן דורשות מאיתנו.
בכל להקה חוקים וכללים הנוגעים לשאלה מה תהיינה מטרותיה, מי יתקבל אליה, מי יהיו נושאי התפקידים בה ואיך יקבלו את תפקידם - האם הם נולדים לתפקיד כמו הורים וילדים או שהם נבחרים כמו במדינה, ואולי הם מחזיקים בתפקיד מכורח ההון או הידע והכישורים שלהם. לכל להקה אמצעי שיווק לעצמה ודרכי שימור חבריה - דרך הבטחת גמול כספי והתפתחותי כמו מקום עבודה, בעזרת הבטחות (הבטחות שווא או הבטחות אמת) כמו במפלגה פוליטית או באמצעות עשייה כמו במשפחה. כל להקה מבטיחה מתן חום, אכפתיות, תחושת שייכות וגאווה. בכל להקה חלוקת תפקידים משלה: הורים מפרנסים, מחנכים ומנהלים את המשפחה, הרב מהווה סמכות עליונה באשר לחוקי הדת והממשלה קובעת את החוקים והקצאת המשאבים לאזרחי המדינה. חברי הלהקה משפיעים עליה ומושפעים ממנה ומחברים אחרים. היא קובעת את ערכיה ומחייבת את חבריה לנהוג על פיהם. יש להקות בישראל הקובעות איך ייראו חיי חבריה - קוד לבוש, ערכי חינוך, תעסוקה ואפילו מה נהוג לאכול. המידה בה נדרש היחיד למלא את חוקי הלהקה וכלליה שונה מלהקה ללהקה. לדוגמה, בלהקת החרדים בישראל קיימת נוקשות באשר להתנהלות הפרט והמשפחה ואיום להוציא מהלהקה את מי שלא יעמוד בכללים ולפגוע אף בילדיו. בלהקות אחרות כמו משרתים בצה"ל קיימים נהלים המסדירים את התנהלות הלהקה אולם הם גמישים יותר ומאפשרים ביטוי אינדיבידואלי וייחודי. קיימות להקות שגבולותיהן חופשיים יותר כמו להקת חברים או זו של מקום עבודה.
בכל להקה קיים הסכם בין הפרט ללהקה. במדינה לדוגמה, קיים הסכם בין האזרחים שמוכנים לעבוד ולשלם מיסים ומערכת השלטון מתחייבת לספק תנאי חיים מסוימים כמו ביטחון, בריאות, חינוך, ניהול כלכלי וחברתי יעיל. בספרו "civilizations and its discontents" כתב פרויד על המתח התמידי בין הפרט לחברה בה הוא חי. הוא מדבר על אמנה בלתי כתובה הקיימת בין כל אדם לחברה: האדם שואף למלא את דחפיו אולם החברה מגבילה אותו כיוון שעליה לשמור על ביטחונם האישי והכלכלי של חבריה האחרים. בתמורה על הוויתור למילוי דחפיו תמלא החברה צרכים הישרדותיים והתפתחותיים שלו. קיים קונפליקט בסיסי המלווה אותנו במהלך החיים: הרצון למלא את משאלות והדחפים שלנו אל מול רצון החברה שלא נמלא אותם והצורך שלנו להיענות לה כדי לקבל הגנה (,1930,1962 Freud).
כל להקה אנושית שומרת אומנם על חבריה, אולם לא פחות מכך על המשך קיומה ועל מילוי צרכיה. היא מנסה להיות חזקה ודומיננטית בניהול חיי חבריה כדי להשאיר בידיה את השליטה בהם וכך להמשיך להתקיים. לשם כך היא מגבילה את חופש הפרט בעזרת חוקים וכללים, שמשתנים במידת הגמישות שלהם. בנוסף משקיעה הלהקה משאבים בבידול מלהקות אנושיות אחרות. היא רואה עצמה כמאפשרת קיום טוב יותר, נכון יותר, צודק יותר או מוסרי יותר מלהקות אחרות ומוקיעה אותן ואת השייכים אליהן. הצורך להבחין, לבדל את הלהקה מאחרות הוא צורך קיומי כיון שהוא מגדיר את הייחודיות שלה ונותן לגיטימציה לקיומה ולדרישות מחבריה. כוחה של כל להקה אנושית טמון בפרטים החברים בה, ובמידת הנאמנות שלהם אליה. להקות אנושיות יכולות להיות בעלות חוקים, כללים ונהלים שונים. הן יכולות להעניק "מתנות" כמו כבוד, סטטוס, כסף או "להעניש" את חברי הלהקה שלא התנהלו על פי ערכיה וכלליה, ואפילו להרחיק אותם מהלהקה. אדם שלא מוכן לשלם מיסים יענש על ידי רשויות המדינה, מי שממריד נגד רעיונות הבסיס של הלהקה יוצא מתוכה.
מהם התהליכים הפסיכו-קוגניטיביים הנמצאים בבסיס הצורך להשתייך ללהקה אנושית
כפי שהראיתי לעיל, מחול סימביוזה והיפרדות (separation-individuation) מלווה אותנו מתחילת החיים. אומנם התיאוריות הפסיכואנליטיות עוסקות בעיקר בהיפרדות מההורים ויציאה לעצמאות מקשר משפחתי, אולם תהליך היפרדות קיים מכל מי שאנחנו בקשר אתו או איתה, וכן מהלהקות האנושיות הרבות בהן אנחנו חברים. דפוסי השייכות האינדיבידואלית ללהקה ניזונים מדפוסי היקשרות ואינדיבידואציה שעברנו בילדות המוקדמת. בתהליך של התקה (Displacement) אנחנו מסיטים את הצורך הראשוני להיקשרות ולהיפרדות מההורים אל "ההורה" החדש, המיטיב, הדורש, השומר והמעניש – הלהקה האנושית. הצורך ההישרדותי שפועל בינקות מושלך אל הלהקה. אנחנו מצפים שתמורת וויתור על חלקים מהאינדיבידואליות וייחודיות שלנו, תמורת השקעת משאבים בלהקה היא תשמור עלינו ותאפשר לנו להתפתח ולפתח את הייחודיות שלנו - וכאן נעוץ קונפליקט.
כמו בכל תהליך של התאמה בין הפרט לסביבה אנחנו מחוייבים לאמץ תבניות חשיבה חדשות באשר להתנהלותנו. כדי לשמור על לכידות הלהקה, על חבריה להיות בעלי ערכים דומים, עמדות דומות לחיים, מאפייני התנהגות דומים. עליהם להתאים את תבניות החשיבה שלהם כך שתתאמנה לדרישות הלהקה. לכידות גבוהה מושגת על ידי נאמנות בלתי מסויגת למנהיג.ה. במקרה של כתות לדוגמה, המנהיג שולט על ידי פיתוח הערצה עיוורת אליו, איומים, ענישה, שליטה במזון ובסיפוק צרכים בסיסיים ולעתים כליאה (אמיר, 1992). להקות אחרות שומרות על לכידות נמוכה יותר כאשר הן מאפשרות ליברליות וביטוי של מגוון דעות. לדוגמה, בגיל ההתבגרות קיימת דרישה מחברי להקת החברים להחזיק בעמדות ודעות מסוימות ולהתנהג בדרך מסוימת - קיים לחץ חברתי לשתות שתיה חריפה, לצרוך תוצרי מריחואנה, לבלות בצורה מסוימת, לקיים יחסי מין. נערים ונערות מוצאים עצמם משנים את תבניות החשיבה שלהם כדי להתאים לדרישות החברים פן יוצאו מהקבוצה. עם זאת קיימת אפשרות של דיון, השגה על המנהיגות וגם יציאה ופנייה לקבוצת התייחסות חדשה (אפטר ועמיתים, 2010). לחץ קבוצתי נשאר מנגנון להקתי גם בהמשך החיים ואם ניתן את הדעת על כך נמצא שאנחנו משנים דעות, רצונות והתנהגות על פי מה שמקובל בלהקות האנושיות שאנחנו חברים בהן, החל מדעה בחינוך ילדים וכלה בדעה פוליטית.
תהליך זה נשען על ידי יכולות קוגניטיביות להגדיר לעצמי מהן דעותיי ורצונותיי, ולהכיר בכך כי גם לאחר יש דעות ורצונות משלו, ולגיטימי שיחשוב וירצה דברים שונים ממני – זוהי ההכרה הקוגניטיבית-רגשית בנפרדות. היכולת להבין מבחינה קוגניטיבית את הנפרדות פותחת שער לעולם חדש, שגם הוא מכוון את חיינו - היכולת לשלוט בעצמי והניסיון לשלוט באחרים כדי שיגשימו את הרצונות שלי. הכרה בנפרדות האובייקט ובתלות בו להשיג את מטרותיי מעלה פחד חדש, קיומי, הפחד מאובדן האובייקט - אם הוא אינו אני הוא עלול להעלם לרגע ואולי ייעלם מחיי לעד (סולן, 2007). פחד מאובדן האובייקט נמצא בבסיס הכרה בין-אישית וחברתית של הצורך להתחשב באחר. בהמשך מתפתחת ההכרה וההשלמה עם העובדה שעליי להישמע לכללים ולחוקים של החברה בה אני חי. להקה ששומרת עלינו מפחיתה את הפחד - ככל שהלהקה בעלת לכידות גבוהה יותר ומאפיינים חזקים יותר של שליטה על הפרט כך הוא יחוש בטוח יותר. אלא שכניעה לשליטה באה עם אובדן ביטוי של עצמיות - אובדן הסלף. אנחנו נעים בקונפליקט מתמיד בין הצורך לחוש בטוחים ולוותר לשם כך על ביטוי עצמי לבין הצורך לבטא את הסלף המיוחד והייחודי שלנו ובכך להיות חשופים מהגנה חברתית.
נרקיסיזם קולקטיבי בבסיס מחויבות ללהקה
ככל שחברי וחברות הלהקה רואים אותה כחשובה, כבעלת משמעות, כמיוחדת ובעלת כוח לשמור עליהם, כך הלכידות שלהם תהיה גדולה יותר. תחושת הלכידות מושגת בעזרת תהליך נרקיסיזם קולקטיבי המתפתח בלהקה. על פי פרויד האדם נעזר בדמות אידיאלית כדי לבסס את מצפונו והתנהגותו המוסרית. כאשר הוא מוצא את האידיאל בדמות המנהיג הוא יתפוס אותו כחשוב, מוכשר, צודק ובעל כוחות על, מה שיאפשר לו לחוש כך כלפי עצמו אם רק יישמע למנהיג ויהיה חלק מהקבוצה שלו (פרויד, 1921, 2011). נרקיסיזם קולקטיבי הוא תפיסת הקבוצה כולה כמיוחדת ויוצאת דופן, בעלת כוח השפעה על קבוצות אחרות ועל המציאות, צודקת במיוחד. תהליך זה תורם לתחושת הנרקיסיזם והאומניפוטנציה האישית וממסד גבולות ברורים מלהקות אחרות "טובות וחשובות פחות". כמו באינדיבידואלים שככל שהם פגיעים יותר כך הם מפתחים גרנדיוזיות (Liberman, 2013), כך גם בלהקות אנושיות. ככל שהלהקה חוששת לקיומה ועולה הפגיעות שלה, היא תשאף לשמר את עצמה, תקשיח את עמדותיה, את הדרישות מחבריה, את הגבולות המייחדים אותה מלהקות אחרות ותדרוש כניעה וציות גוברים לחוקיה. בתמורה תעניק לחברים תחושת גרנדיוזיות, שליטה ועליונות על להקות אחרות.
יש לזכור כי מטרת העל של הלהקה האנושית היא לשמר את עצמה, את הכוח שלה ואת הייחודיות שלה. לשם כך עליה לשדר לחבריה כי הם "טובים, ראויים, חזקים, מוסריים וצודקים" יותר מלהקות אחרות. הדרך להשיג חשיבה ותחושה כאלה היא בעזרת השלכת הרוע, הנחיתות, החולשה ומאפייני "הצל" הקיימים בכל אדם ובכל להקה אנושית על להקות אחרות. בסוגיה זו העמיק נוימן כאשר כתב בספרו על תהליכי השלכה קולקטיבית את הצל על קבוצות אחרות. הפיצול נשמר ומאפשר לנו כיחידים וכקבוצה להיפרד מהרוע והצל ולהישאר רק עם הטוב, הצודק, הנכון והמשמעותי (Neumann, 2016). תהליך זה מגביר את הלכידות ואת הנרקיסיזם הקולקטיבי ושומר את חברי הלהקה ואת כוחם ומשאביהם בתוך הקבוצה.
מבחינה קוגניטיבית, בשלב זה מעורבת חשיבה של אופרציות מוחשיות, כפי שהמשיג אותה פיאז'ה - השיפוט שלי את עצמי או את הלהקה שלי לגבי דעות או מעשים, שונה מהשיפוט של אותן דעות ומעשים שנעשו על ידי חברי להקה אחרת (פיאזה, 1966). בפוליטיקה רואים את התהליך של מינוי מקורבים או העברת תקציבים לסקטורים מסוימים כ"ראוי" אם הוא נעשה על ידי המפלגה שבחרתי בה וכ"לא ראוי" וכ"עברה על החוק" אם הוא נעשה על ידי מפלגה אחרת.
פלורליזם או דיקטטורה בלהקות אנושיות
מטרת הלהקה לשמר את עצמה ולהשיג את מטרותיה. לשם כך עליה לגייס חברים וחברות. היא "מפתה" אותם בטכניקות שונות. חלקן בהבטחה שתשמור עליהם וכי יש איש או אישה שינהיגו אותם ביד רמה, יפתרו את כל הדילמות והקונפליקטים ויראו להם דרך אחת ויחידה "נכונה". זוהי גישה דיקטטורית שמתאימה לחלק מהא.נשים. להקה שכזו שומרת על לכידות גבוהה מאוד, גבולות נוקשים והפרדה חדה מלהקות אנושיות אחרות. במקרים בהם הלהקה רוצה לגייס לשורותיה קהל מגוון היא מבטיחה לשמור על חופש המחשבה, על ליברליזם ומגוון דעות, על קבלת החלטות דמוקרטית ועל רעיון משותף, כמו זו של המחאה שמתרחשת כיום במדינת ישראל. להקת המוחים והמוחות מגוונת, בעלת דעות רבות ושונות ועדיין היא בעלת לכידות גבוהה המושגת בעזרת בידול מלהקת המצדדים ברפורמה המשפטית. מטרת עצירת הרפורמה מלכדת את השורות ומאפשרת קבלת חשיבה מגוונת בתוך הלהקה עצמה. זהו פלורליזם.
פלורליזם הוא מונח פילוסופי-חברתי הבא לתאר שונות ורב-גוניות בתוך להקה אנושית. ליברליזם מסתמך על לגיטימציה לפלורליזם בלהקות אנושיות מתוך הכרה בזכויות המיעוט לאפשרויות זהות לאלו של הרוב. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק כתב במאה ה-17 על הזכויות הטבעיות של כל אדם לחיים, חירות ורכוש ועל חובת הממשל להגן על זכויות אלה (גרזון, 2002). ההכרה בכך שקיימות דרכי חשיבה שונות בעלות לגיטימציה להישאר כאלה נמצאת בבסיס הגישה הליברלית.
בלהקות אנושיות קיים החשש כי השונות והגוונים בתוכה עשויים לפרק אותה - ההיפך הוא הנכון. כאשר להקה אנושית מסוגלת להכיל שונות אינדיבידואלית ולהגמיש את עמדותיה כך שתתאמנה למגוון גדול יותר של אנשים היא מתחזקת. הלהקה צריכה להתמודד עם שאלות בלתי פוסקות המאתגרות את דעותיה ולהמשיך להתקיים. זאת, בשונה מלהקות דיקטטוריות בהן מותר שישמע רק קול אחד ומי שהקול הזה לא מתאים לו יפרוש, ויוצא בבושת פנים מהלהקה. הדינמיקה הזו היא תמונת ראי של הקיום האינדיבידואלי, קיום הנפש. איש או אישה המכילים בתוכם דעות מגוונות, גמישים בקבלת המציאות ובהסתגלות אליה, חושבים כל העת ומאתגרים את תבניות החשיבה הקיימות אצלם ורגילים להתמודד עם קונפליקטים פנימיים. הם יודעים כיצד לפתור אותם ולהמשיך את החיים במידת הלימה שתאפשר קיום והתפתחות תקינים. אנחנו כמו ספר שבו דפים רבים. בכל דף כתוב דבר אחר, לעתים הכתוב סותר את מה שנכתב בעמודים קודמים, אולם יחד הם משלימים והופכים ליצירה בעלת משמעות.
שתי חברות ישראליות מרכזיות מדגימות את השוני בין להקה אנושית ליברלית לבין להקה אנושית דיקטטורית, את הלכידות שבהן, את הבידול מלהקות אחרות, את השלכת הצל ואת אפשרויות הפרט בתוכן להתפתח. אלו הן החברה הקיבוצית שליוותה אותנו מטרום קום המדינה, והחברה החרדית המתבססת על חברות חרדיות בחו"ל ש"עלו לארץ" והמשיכו את דרכן בישראל.
חברה חרדית והקיבוץ של פעם – הדמיון והשוני
בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת החלו את דרכן בארץ ישראל שתי להקות אנושיות: חילונים וחרדים. לכאורה, שתיהן שונות במראה הא.נשים, באורחות החיים שלהן, בערכים ובמוסר, הפוכים זה לזה. אלא שעקרונות דומים הכתיבו את מבנה הלהקה של שתיהן: הלהקה חשובה לאין ערוך מהפרט, המטרה היא שימור הלהקה למען מטרת על – הקמת מדינת ישראל אצל בני הקיבוצים ועבודת האל אצל החרדים. בשתיהן הלכידות גבוהה מאוד, לא ניתן מקום לצרכי הפרט והוגבלה ההתפתחות האישית. בשתיהן דוכאה חשיבה אינדיבידואלית אם סתרה את זו של הלהקה, ומי שיצא ממנה נחשב לבוגד שקלון במעשיו והוחרם.
פרופ' מנחם פרידמן, שהיה פרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-אילן הרבה לחקור את היהדות החרדית ועסק בתהליכי ההקצנה הדתית בחברה החרדית בישראל. בספריו מציג פרידמן תהליכים שעברה החברה החרדית עם עזיבת החיים בגולה והתבססותם בארץ ישראל. על פיו ההקצנה החברתית נובעת משבר במסורת בת מאות שנים של יהודי אירופה, מסורת שנקטעה בעקבות השואה. העלייה לארץ הביאה למה שפרידמן מכנה "קהילה וולונטרית" – שאינה נסמכת על גבולות טריטוריאליים אלא על בחירה אישית של השתייכות לרב מסוים, לבית כנסת מסוים ולקהילה מסוימת. אלה הביאו לצורך בחיזוק גבולות הלהקה ובענישה את מי שיוצא ממנה (פרידמן, 1991).
אספקט חשוב נוסף שפרימן מתייחס אליו הוא החינוך החרדי. האפשרות לבנות ולקיים מערכות חינוך ייחודיות במימון המדינה - "חינוך עצמאי" כפי שהוא נקרא היום. בתי הספר החרדים מספקים מקורות הכנסה ומאפשרים תהליכי חברות, לימוד וחינוך על פי כללי הלהקה החרדית ודרישותיה. יתרה מכך, בתי הספר משמשים במידה רבה מקום בו התלמידים והתלמידות נשפטים על אורחות החיים שלהם ושל הוריהם, ונקראים לסדר כאשר אלה חורגים מערכי הלהקה. במקרים חמורים של חריגה מדרישות הלהקה עלולה להיות פגיעה בשילוב החברתי, בעיקר במה שנוגע להסכמי חיתון הנערכים בין המשפחות.
תרבות המובלעת
ד"ר ניסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן מביא את דבריו על החברה החרדית בכנס שנערך באוקטובר 2010 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הכנס היה בנושא מסורת, אידיאולוגיה ורפלקטיביות במחקר החברה החרדית בישראל. בדבריו מציג ליאון את תזת "תרבות המובלעת" – מושג הבא לתאר חברה או להקה אנושית המתנהלת כמובלעת בתוך להקה אנושית גדולה יותר. מה שמאפיין להקה אנושית כזו הוא שגבולותיה הפנימיים גמישים יחסית אך הגבולות החיצוניים נוקשים ועבים. חברת מובלעת מטפחת את הסגירות ומצדיקה אותה ברציונל אידיאולוגי. (קפלן, 2010). את רעיון תרבות המובלעת בחברה החרדית מביא ההיסטוריון עמנואל סיון. סיון ראה בחברה החרדית מובלעת השומרת בקנאות על היפרדות ומרחק מהחברה הכללית בה היא חיה. המובלעת החרדית יוצרת את גבולותיה בעזרת תפיסת עולם של "אנחנו" ו"האחרים", כאשר מעבר לסמלי לבוש, תרבות ומנהגים היא רואה ב"אחרים" אויבים העלולים לאיים על קיומה (באומגרטן, 2001).
ליאון ממשיך וטוען כי הבידול החריף, השמירה על חברי הלהקה מכל מגע עם להקות אחרות, האמונה החזקה בצדקת הדרך אם בשם אלוהים ואם בשם הקמת המדינה משרת להקות אנושיות חרדיות וחילוניות. כל ניסיון חיצוני לרכך ולהנמיך את גבולות הלהקה ייתקל בהתנגדות קנאית הנובעת מאמונה. גישה רציונלית מתקשה להתמודד עם הרגשות הכרוכים באמונה, עם תחושת האימה שעולה כאשר מערערים אותה ועם הצורך הקיומי לשמר אותה. חברה כזו תתקשה להשתלב בחברה הרחבה בה היא חיה.
החל מהעלייה השלישית בשנת 1919 הגיעו לארץ ישראל יהודים שחזון אחד בליבם: הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל. בתפיסת עולמם ובתבניות החשיבה שלהם "בית לעם היהודי" משמעו בניית חברה ברוח הרעיונות אותם ינקו בארצות המוצא שלהם, בעיקר במזרח אירופה – רעיונות הסוציאליזם. זו תהיה חברה "צודקת", "נכונה לפשוטי העם", "בעלת מוסר עליון". הדרך להשגת המטרה הייתה התיישבות חקלאית והקמת כוח בטחוני. רעיון הקיבוץ התאים לאידיאולוגיה הזו. מקום בו מתקבצים יחד א.נשים וילדיהם וחיים חיי שיתוף מלא. המזון, הלבוש, חיי החברה, הלינה, הבילויים – הכול היה משותף והקצאת משאבים התאפשרה על ידי אסיפת החברים, בה לכל אחד ואחת קול שווה. האסיפה קבעה מי יגור היכן, במה יעבדו, האם יצאו להשתלמות או יצטרפו לכוחות הביטחון. גם הילדים שנולדו היו שייכים לקיבוץ ועליו חל נטל הטיפול, הגידול והחינוך שלהם. ילדים ראו את הוריהם לשעתיים ביום, אחר הצהריים למשחקים ושעשועים. להורים לא הייתה לגיטימציה לחנך את ילדיהם על פי ערכיהם (שהרי הערך המקודש היה זה של סוציאליזם וקולקטיביות), מהורים ניטלו תפקידים בסיסיים של הזנת הילדים, של טיפול בהם, אפילו של היענות לקריאת מצוקה בלילה של הפעוטות. במובנים רבים הייתה זו דת בה ניטל חופש הבחירה לחשוב, לחיות ולגדל את הילדים. ניטלה הלגיטימציה לאינדיבידואליות, וצרכי הלהקה מולאו בעזרת דיקטטורה מחשבתית ומעשית.
בני הקיבוצים בתחילת המאה העשרים ובשנות חייה הראשונות של המדינה בידלו את עצמם ובנו חומות שיגנו על הלהקה המיוחדת שלהם. "קיבוצניק" אופיין על ידם וגם בספרות ובתפיסה החברתית כבריא, חזק, שזוף, לבוש בבגדים מיוחדים "צבריים", נהנה מחופש פנימי וחיצוני. הורים מן העיר שלחו את ילדיהם בחופשות אל הקיבוץ כדי להתחזק פיזית ונפשית.
באופן דומה מתקיימת היום החברה החרדית. "אלוהי" הקיבוצניקים היה הקמת המדינה ושחרורה מאויביה, "אלוהי" החרדים הוא האלוהים הדתי. בחברה החרדית הקולקטיביות מושלת בכיפה - רבנים ומפרשי דבריהם קובעים הנחיות ודרישות הנוגעות לכל תחומי החיים: לבוש, מזון, חינוך, תרבות הפנאי – בדיוק כמו בקיבוצים של פעם. הדבק המלכד את הלהקה הוא האמונה באל ובצדקת הדרך, דרך האמונה המיוחדת לכל להקת חרדים.
החשיבה הסוציאליסטית והקיבוצים היו הכרחיים בתהליך ההקמה של המדינה. "הפרט למען הכלל" היה לא מטבע לשון אלא כורח המציאות כדי להקים יש מאין, כדי לקיים חיים בתנאים קיצוניים ובכך לקיים את השליטה היהודית ברחבי הארץ. בניגוד לחברה החרדית, החברה הקיבוצית הצליחה להתפתח ולהתאים את עצמה למצב החיים המשתנה במדינה. עם השנים התפשטו הקיבוצים מגלימת הקולקטיביות הדיקטטורית, הופרטו והיום הם מקומות יישוב חקלאיים המתבססים גם על תעשייה, חדר האוכל נעלם ואיתו חזר ערך המשפחתיות, והורים קבלו מחדש את הזכות להגן, לטפח ולחנך את ילדיהם. את הסוציאליזם הקיצוני תפסו ליברליזם - קיימת סובלנות לצרכים וחשיבה אינדיבידואליות ופרגמטיות. המניע החזק ביותר של הפרט הוא שמירה על הישרדותו והישרדות צאצאיו ולכן יש לאפשר לו להפנות את כוחו ויכולותיו למען התפתחות אישית. היום הקיבוצים הם להקות אנושיות שהקונפליקט הפרוידיאני הקיים בהן הוא של מתח בין צרכי האינדיבידואל וצרכי המשפחה לבין אלה של הלהקה.
החברה החרדית לא התפתחה בכיוון דומה. היא נשארה בסטגנציה ואף הגבירה את הדיקטטורה כלפי פנים. כל זאת למען בידולה מלהקות אחרות החיות בארץ. האם זה קרה מתוך רצון להאמין כי כאן, בארץ אבותינו, הגיעה עת המשיח ונוכל לחיות חיים יהודיים מלאים, ללא פחד מאנטישמיות ומחוקי הדת הנוצרית, או הדת החילונית כפי שהיה בגלות? האם מי שהמריץ את הדיקטטורה היו רבנים שרצו להגביר את כוחם ויצרו בכל פעם כללים וחוקים מחמירים? האם אלה הם הפוליטיקאים שראו בחברה החרדית מקור מהימן לקולות בוחרים וכדי להגביר את השפעתם הם פועלים להגברת בערות ומשיגים בידול על ידי ליבוי שנאה לאחרים בחברה היהודית? "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" שמות א יב הוא פסוק שמקורו במצבו של עם ישראל במצרים. הכוח האנושי להגשמת האינדיבידואליות, הערכים והמטרות האישיים לא יידום ולא ישתוק. יש למצוא את הדרך לחיות בדו-קיום בשלום, לאפשר חיים לגיטימיים של שתי הלהקות הללו הנאבקות זו בזו, משליכות צל קולקטיבי זו על זו ורואות במאבק את הדרך היחידה להמשיך ולשרוד.
סיכום
לבני ובנות אדם צורך הישרדותי להיות מוכר ונוכח בחייהם של אחרים. זוהי הישרדות פיזית וגם נפשית. מה שעוזר לנו בהשגת מטרת-על זו היא התפתחות פסיכולוגית ביחסי גומלין עם התפתחות קוגניטיבית. אלה מאפשרות תהליכי התפתחות חברתיים אצל הפרט ומכאן נוצרות קבוצות א.נשים –להקות אנושיות.
להקות אנושיות מספקות לא רק הגנה פיזית ופסיכולוגית אלא מחזקות שיוך נרקיסיסטי הנותן משמעות לקיום, משמעות המושגת דרך היותי שייך לקבוצה מיוחדת וחשובה.
במשך השנים נוצרו בישראל שתי להקות אנושיות חשובות, שונות במטרות ובתכנים שלהן, בתרבות ובדרכי החיים ובכל זאת דומות במאפייני הלכידות וההיבדלות שלהן מלהקת הלאום כולה. אלו הן בני הקיבוצים של פעם והחרדים של היום.
קיימות נקודות הדמיון בהתנהלות החברה הקיבוצית של פעם לחברה החרדית של היום. תחושת המיוחדות והייחודיות של כל אחת מהן הביאה ומביאה ליהירות והמעטה בערך הלהקות האנושיות האחרות המתקיימות בישראל. קיבוצניקים של פעם ראו עצמם עליונים על בני העיר והחרדים של היום רואים עצמם כעליונים בתרבותם ובאמונתם על החברה החילונית. חיזוק גבולות הלהקה, הקושי להתקבל אליה והענישה על מי שמחליט לצאת ממנה אופייניים לשתי הלהקות. הקיבוצים פעלו כדי שלא יעזבו צעירים וצעירות את הקיבוץ, ועוזב קיבוץ נחשב בוגד. כך גם בחברה החרדית היום, מי שעוזב הוא בוגד עד כדי מצב בו הורים יושבים שבעה על בן או בת שחזרו בשאלה.
עם השנים שינה הקיבוץ את פניו. ירידת האיום הקיומי על המדינה, הן מאספקט בטחוני והן מאספקט כלכלי הביא לשינוי, גם אם לא בקלות, של תפיסת העולם הקיבוצית. במקרה של התרבות החרדית נחוצים מנהיגי דת אמיצים שמוכנים לוותר על מוקדי הכוח של אחיזתם באוכלוסיה החרדית כדי להביא לשינוי.
מקורות
אמיר, ש' (1992), איום בחופש: דרכי השפעה של כתות, תל אביב: פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת תל-אביב
אפטר, א', הטב, י', ויצמן, א', טיאנו, ש' (2010), פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, תל אביב: דיונון
אריקסון, א' (1976). ילדות וחברה, רפ, א' (תרגום), תל אביב: ספריית הפועלים.
באומגרטן, א' (2001), הכיתתיות בימי הבית השני – מסה היסטורית חברתית דתית, תל אביב: משרד הביטחון, הוצאה לאור, ספרית אוניברסיטה משודרת, קצין חינוך ראשי, גלי צה"ל, בחסות אוניברסיטת תל אביב.
גרזון, ג' (2002). ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
וויניקוט, ד' ו' (1958). היכולת להיות לבד, בתוך ברמן, ע' (עורך) (2009), עצמי אמיתי עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד.
וויניקוט, ד' ו' (1998). תינוקות ואמותיהם, קראוס, מ' (תרגום), תל אביב: דביר.
לוק, ג' (1948, 1689). על הממשל המדיני, מסכת שניה, אור, י' (תרגום), ירושלים: מאגנס.
ויגוצקי, ל. (2003). מחשבה ותרבות: אסופה. וקסלר, א' (תרגום), קוזולין א' ועילם ג' (עריכה), ירושלים: מכון ברנקו ייס לטיפוח החשיבה.
נוימן, א' (2011,1963). הילד, האישיות בשחר התפתחותה, טרייבר, י ' (תרגום). כפר יהושע: חסינות
סולן, ר' (2007). חידת הילדות – ההתפתחות הרגשית מלידה על גיל שלוש והשלכותיה בבגרות, בזוגיות ובהורות, בן שמן: מודן.
ענבר סבן, נ' (2019). פסיפס אנושי – על הגוונים המרכיבים את עוצמתו של עם ישראל, אזור: צמרת.
ענבר סבן, נ' (2022). מחול התודעה והנפש – מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית, ראשון לציון: גלילי.
ענבר סבן, נ' (בהכנה). אמא, אבא נשבר לי הלב תעזרו לי – טיפול פסיכולוגי בילדים ונוער.
פיאז'ה, ז' (תשכ"ז, 1966). תפיסת העולם של הילד, פורת, א' (תרגום), מרחביה: ספריית הפועלים.
פרויד, ז' (1921, 2011). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, גינזבורג, ר' (תרגום), תל אביב: רסלינג.
פרידמן, מ' (1991), החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
פרידמן, מ', שלהב, י' (1985), התפשטות תוך הסתגרות – הקהילה החרדית בירושלים, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל
קוהוט, ה' (1985). פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח האדם: הרהורים בגישה פסיכואנליטית חדשה, תל אביב: תולעת ספרים – איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, 2007.
קליין, מ' (2003). כתבים נבחרים, תל-אביב: תולעת ספרים.
קפלן, ק', (2010), מסורת, אידיאולוגיה ורפלקטיביות במחקר החברה החרדית בישראל, במסגרת כנס שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה.
נדלה בתאריך 7.9.2023 מאתר https://www.idi.org.il/articles/7868
Adler, A. (1964). Superiority and Social Interest: A Collection of Later Writings. Edited by H. Ansbacher & R. Ansbacher. Evanston, Illinois: Northwestern University Press.
de Zavala, A. G., Cichocka, A., Eidelson, R., & Jayawickreme, N. (2009). Collective narcissism and its social consequences. Journal of personality and social psychology, 97(6), 1074.
Freud, S. (1930,1962). Civilizations and its Discontents, Strachey, J. (translation) N.Y. : W. W. Norton & company inc.
Jung, C. G. (1954). The Develoment of Personality, New York: New Pollingen Series xx, New Jersey : Princton University Press.
Kernberg, O. F. (1976). Object relations theory and clinical psychoanalysis. New York, NY: Jason Aronson.
)Liberman, 2013). Kohut’s self psychology approach to treating pathological narcissism. Understanding and treating pathological narcissism, 253-268.
Mahler, M. S. (1994). Separation-Individuation: The Selected Papers of Margaret S. Mahler. Northvale, New Jersey: J. Aronson
Neumann, E. (2016). Jacob & Esau: On the Collective Symbolism of the Brother Motif. Chiron Publications.
Freud, S. (1930,1962). Civilizations and its Discontents, Strachey, J. (translation) N.Y. : W. W. Norton & company inc.
Singer, D. G., & Revenson, T. A. (1997). A Piaget primer: How a child thinks. International Universities Press, Inc., 59 Boston Post Road, Madison, CT 06443-1524.
