על "פתיחה ל'קדיש' – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל" של עגנון
ה''קדיש'' – טקס מרפא לנפש
רות נצר
ואנחנו אומרים קדיש כל יום, קדיש בתפקיד / הלל ושבח ושמחה וכוח ושיר ואהבה, / כי לא המתים יהללו יה. / קדיש כמו קידושין. הרי את, הרי אתה / הרי אנחנו, הרי העולם, הרי עולמנו?
עמיחי ( 1998:90)
את "הפתיחה ל'קדיש' (מתוך: 'סמוך ונראה', 1950) כתב עגנון ב– 1947 בעקבות הרג יהודים בידי ערבים, אך עוצמתה גדלה עם האירועים שבאו לאחר פרסומה, במלחמת העצמאות שבה נהרגו למעלה מששת אלפים בני הישוב. כמאה שנים אחר כתיבתו, בימים אלה של שיחזור פרעות ערבים ביהודים, וריבוי לוויות, נהיה החיבור של עגנון אקטואלי במשמעותו. בחיבור זה עגנון מבקש לחזק את האל שתש כוחו, שנחלש עם כל אחד מחייליו שנהרג, על ידי תפילת ה'קדיש'. ביחד עם עגנון, מתוך היהדות ומתוך הסימבוליקה של העולם היונגיאני, אני מבקשת להתבונן כאן באופן שבו ה'קדיש' מכוון להשבת אחדות הנפש המתערערת במפגש עם המוות.
לרבים מאתנו תפילת ה'קדיש' זרה. לא רק משום שפת הארמית, אלא משום מילות השבח וההלל הרבות הניתנות לאל הנורא והממית. שבח בלתי מובן ופעמים רבות אף מקומם את הנפש המתאבלת. ה'קדיש' היא תפילה עתיקה, הנאמרת בארמית בבלית, שהייתה השפה המדוברת בבבל בתקופת התלמוד ולאחריה. תוכן התפילה הוא ביטוי לגדלות ה' ובקשה ששמו הגדול יתגלה ויופיע בעולם. קטעים מנוסח ה'קדיש' נזכרים בתלמוד (ברכות ג). הטקסט של ה'קדיש' בארמית:
"יתגדַל ויתקדַש שמֵה רבא. בעלמא די בְּרָא כִּרעוּתה וימליך מלכותֵה ויצמַח פורקנה ויקרֵב משיחה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. יהא שמה רבא מברך לעָלַם ולעלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשה בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".
- פרסומת -
תרגום ה'קדיש' לעברית:
"יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו, וימליך מלכותו (בנוסח ספרד – ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו), בחייכם וביומיכם ובחיי כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב ואימרו אמן. (הקהל עונה - ) יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא למעלה מכל הברכות, והשירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם ואימרו אמן. (תתקבלנה תפילותיהם ובקשותיהם של כל בית ישראל לפני אביהם שבשמיים ואימרו אמן). יהא שלום גדול מן השמים, וחיים עלינו ועל ישראל ואימרו אמן. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואימרו אמן."
נראה לי שדווקא בגלל ההתקוממות נגד האל, ואפילו הכפירה, העולה, באופן טבעי, בעת שמתו של אדם מוטל לפניו, חשוב לחזק את אמונתו של המאמין באלוהיו. כי דווקא אז האמונה היא המאחז החשוב ביותר. בבחינת "ממעמקים קראתיך".
ביאליק כותב במסה שלו 'גילוי וכיסוי בלשון' (1954): "ועד שלא נסתם הגולל על המת – וכבר נמצא אותו חלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המילות, תהא של הספד, של תנחומין, של פילוסופיה או של אמונה בהשארת הנפש וכדומה. הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו איפוא אלא זה שבין כיסוי לכיסוי, כשהתוהו מנצנץ."
מנקודת מבט דתית-חילונית, ומנקודת מבט של הפסיכולוגיה היונגיאנית, פירוש הדבר שדווקא ברגע המשברי הזה, חשוב לחזק את האדם החווה את קיומו כחרס הנסדק והנשבר – על ידי אמונה באלוהיו, ובו בזמן בכוחות האלוהות הפנימית, בשלם הפנימי, דהיינו, בכוחות ובאחדות של העצמי האלוהי בשורשיו, האוחזים ומלכדים את הנפש. יתירה מזו, חשוב לחזק את האמונה בכוחות המיטיבים הפנימיים.
על חיזוק העצמי, שהוא מלכות הנפש, בדמותו של מלך מלכי המלכים, כותב עגנון ברשימתו על ה'קדיש', 'אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל' (1950:288):
"מתוך אהבתו שאוהב אותנו [מלך מלכי המלכים] ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמֵנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחַת בלגיונותיו של המלך ובאה תשוּת כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך מתפללים אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כוח השם ולא יביא תשוּת כוח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו... וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות בעולם ונחמה גדולה בעולם...וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם [...] לפיכך נכווין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול [הדגשה שלי ר.נ.] ...עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן" .
שלום במרומיו – שלמות פנימית והתפייסות במרומיו ובישראל – אלו איחולים להשלמה פנימית (של העצמי) שמוקרנת על המציאות החיצונית. תפילת ה'קדיש' נועדה איפוא להתפלל "עלינו ועליו כביכול", לחזק את המלכות האינטגרטיבית הפנימית של נפשנו שלא ייתש כוחה. וכדי שלא ייתש כוחה של מלכות הנפש-העצמי חייבים להרבות במילות חיזוק והלל של ה'קדיש' ההולכות וצוברות כוח כשהן מצטרפות זו לזו, עוד ועוד, ככוח שכנוע עיקש, כמו החזרה הסיבובית המבקיעה את חומת יריחו, ואת חומת המחיצה אל העולמות העליונים, בריתמוס קבוע וחוזר של תפילת הקינה, חזרה קבועה ריתמית כמו של קצב הלב והדופק, שהוא קצב החיים הטבעיים שהמוות הוא חלק טבעי בהם, ריתמוס טקסי אשר מעניק וודאות ונוחם, כמעט כמו שירי ערש: "יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו".
בתפיסה הקבלית כל מילה ב'קדיש' מרוממת את שם האל ("יתגדל ויתקדש שמה רבא", כלומר, יתגדל ויתקדש שמו הגדול), ואת עליית הנשמה של הנפטר ממדרגה למדרגה. שֵם האל שאותו יש לרומם הוא השם המפורש, שהאמינו שהוא לא רק ייצוג האל אלא גם בעל כוח מרוכז של האלוהות ובעל משמעות מקודשת ומאגית. המקובלים ראו צורך לחזק את השם המפורש, שמרוב קדושתו הוא אסור בהגיה, על ידי התרכזות בכל הספירות שמרכיבות את מבנה האלוהות, כדי לחברן יחד וכך להשיב את האל לשלמותו (פדיה 2001).
נראה לי שתפקידו של ה'קדיש' גם לחבר את המוות עם הקדושה, וכך לאפשר את המהפך (טרנספורמציה אלכימית) בנפש כשהמוות נגאל מהדמוני, המאיים, המסריח, המפרק, המדכא, המשפיל, הרע והטמא, ועובר אל ממלכת הקדושה. עניין זה התבהר לי כשבפליטת פה (בשיחה עם אבי חדשים אחדים לפני מותו) אמרתי ''קדיש'' במקום 'קידוש' – שהיא תפילת קדושת השבת, והתחלחלתי מקרבתן של שתי התפילות. התחלחלתי עוד יותר כשאבא מת בשבת.
ואכן, לפי הזוהר, העולם הזה, שהשכינה וסיטרא אחרא (הצד האחר, השטן) שוכנים בו בכפיפה אחת, הוא זירת הקרב בין שני היריבים. הם נאבקים על השלטון, שאינם יכולים לשלוט יחד, וכשזה קם זה נופל "כשמתחיל להתגבר צד זה, שהוא קדוש, מתרפה סטרא אחרא הטמא, גובר זה ומתרפה זה. וכבר פרשנו שכל זמן שהיא [הקדושה] בעוז מתרפים כל אבריו של סטרא אחרא" (תשבי. משנת הזהר א. עמ' רצ.) . למעשה גם הטומאה וגם הקדושה הן אנרגיות ארכיטיפליות מסוכנות שנאבקות תמיד על נפש האדם, קל וחומר בשלב מיתתו, קל וחומר על נפש הנותרים המתאבלים. לכן יש צורך בהגנה מפניהן ולכך משמשים טקסי ה'קדיש' ואל מלא רחמים.
מעניין שתפילת ה'קדיש', כמו תפילת כל נדרי, שתיהן נאמרות בארמית, בשפה קדומה ששומרת את האיכות של הלא-מוכר, הלא-מובן, של המסתורי הגדול. באיזשהו אופן, נראה לי שדווקא בשל האפקט המיצלולי והריתמי של השפה האחרת וכוחה הפיוטי, ובשל העובדה שהשפה השירית פועלת תמיד על שכבת הנפש הלא מודעת – תפילות אלה משמשות כעין תפילת השבָּעה בעלת אפקט היפנוטי-מאגי, כמתווכות בינינו ובין הלא-נודע, הלא-מודע, הזר, האחר, המאיים, הנורא, הגדול, האלוהי, האינסופי והקדוש. התיווך הזה מתאפשר מתוך הכוח המאגי של התפילה, שנחווה ככוח השפעה-השבעה תֵיאורגי (השפעה על האלוהות) על המציאות בעולמות העליונים ובעולמות הפנימיים בנפשנו אנו (השבעה עצמית, סוגסטיה עצמית, מאגיה עצמית). דווקא בעת חוסר האונים מול המוות ניתנת האופציה הסמלית-ממשית לתחושת תפילה אקטיבית משפיעה בעולם, אקטיביות של עשיה (של כוחות אגו) שפודה מחוסר האונים מול הסופיות המוחלטת, ושמגמתה להשפיע ולחזק את האמונה בכוחות המיטיבים המקודשים בנפש ובעולם (כוח העצמי).
אני כותבת כאן על מה שחשתי בעת תפילת ה'קדיש' בלוויה ובאזכרות של הורי מנוחתם עדן. תפילת ה'קדיש' פעלה עלי, כפי שהיא בוודאי פועלת על כולנו, במקצב ריתמי מחורז בתבנית חוזרת ריתמית וטקסית של מלת עתיד: "יתגדל ויתקדש [...] יתברך וישתבח ויתפאַר ויתרומַם ויתנשֵא ויתהדַר ויתעלֶה ויתהלַל שמה דקודשה בריך הוא". תבנית זו מעניקה תוקף לעתיד להתרחש בָּשֵם האלוהי (השם המפורש) בעזרת התפילה. זו תבנית שצוברת עוצמה ותאוצה ממילה למילה, כמו בטור גיאומטרי, כמו עליה רוחנית בסולם המוסיקלי ובסולם אלוהים, כמו במוסיקה של באך, כשמלה נאחזת במילה, על ידי וו החיבור, שמחבר ותופר את המילים כמו את הנפש, כמו תכי רקמה, שאלמלא כן תתפרק הנפש, וכך מחזקת אותה ומטפסת בה לעלות מעלה.
ובהמשך תבנית חזרתית דומה – "ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא". דווקא משום שהקרקע נוטה להישמט נוכח המוות, התפילה הזו, בתבניתה הסדורה והקצובה מארגנת את הנפש הנוטה להתפורר, מאשרת את קיומו של האינסופי נוכח הסופי, מחזקת את תשתית הוודאות והמוחלטות של האלוהות, של כוח התפילה, ושל המשמעות שיש לעשיה הדתית המתפללת. האמונה הדתית, כך סבורים, נוצרה נוכח תודעת המוות.
הטקסט הופך לטקס והטקס לטקסט שמנסה לשלוט בָּאימה דרך המלה המקודשת בכוח המצלול הריתמי. טקסי הפולחן הם ביטוי לעמדה הרליגיוזית-דתית של האדם נוכח הכוחות הגדולים בנפשו וביקום. הטקס הפולחני הוא אמצעי הארקה של הכוח הנומינוזי של הארכיטיפים שעשוי לפגוע באדם, וכך הוא כלי מתווך בין האדם לכוחות הגדולים ממנו. טקסים מתקיימים בדרך כלל במצבי מעבר לימינליים שמעצם טיבם מעוררים חרדה בפני השינוי (לידה, חניכה, נישואין, מעברי עונות, מוות). המעברים נחשבים מסוכנים בכל התרבויות, ובמיוחד מסוכן המעבר בין חיים ומוות. כל הטקסים נועדו לאשר מחדש את החיים הנולדים בנפש וביקום, כנגד חרדת הכיליון והמוות. הטקס מַבנה ומארגן את ההתרחשות הנוגעת בסודות החיים והמוות ומאפשר לנפש האדם להכיל את עוצמתם ולחוש את פעימת החיים. לטקסים חשיבות רבה בהכלה וניתוב עוצמת המעברים, ובמיוחד את העוצמה הדמונית של המתים והפרידה מהם. הטקס ואחוות היחד האנושית של הטקס מאפשרת ליחיד את החיבור הבלתי אמצעי שלו לעצמי השבטי, שהינו עצמי טרנספרסונלי, שזקוקים לו בעיקר בעתות מעבר ומצוקה. הטקסים השבטיים הם קבוצתיים, וכך החברה, כעצמי קבוצתי-קולקטיבי, משתתפת בגורל היחיד והאלמנט הקולקטיבי (במימד הארכיטיפי ובמימד החברתי) פודה את האדם מבדידות האינדיווידואציה. נציין גם שתפילת ה'קדיש' מחייבת מניין של עשרה אנשים, וכך מודגשת התמיכה החברתית ההכרחית במתאבל. נוימן (94: 1966 Neumann) אומר שכשהיחיד חש איום על אחדותו, הוא מקבל סיוע מהזדהותו עם העצמי הטרנספרסונלי, שמושלך הן על הקבוצה והן על האבות הקדמונים, כפי שהם נחווים בטקסים דתיים ובטקסי חניכה קבוצתיים. כך מחדש היחיד את זהותו מתוך הקשר אל הטרנספרסונלי.
ה'קדיש' בטקס הקבורה הוא איפוא טקס תפילת מרפא, בהיותו ביטוי לארכיטיפ של מוות ותחיה המופעל בנפש שתש כוחה, למען התחזקותה נוכח המוות. למשמעות זו מתווספת שירת ה'קדיש' של סוף תפילת ראש השנה וסוף תפילת יום כיפורים, שניגונה מלא שמחה, כמו ריקוד של הנפש שהותר גזר דינה.
מקורות
ביאליק חיים נחמן. 1954. כל כתבי ח"נ ביאליק. דביר.
עמיחי יהודה. 1998. פתוח סגור פתוח. שוקן.
עגנון שמואל יוסף. 1950. פתיחה ל'קדיש' – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל. מתוך סמוך ונראה. שוקן.
פדיה חביבה. 2001. השם והמקדש. מאגנס.
Neumann Erich . 1966. Narcissism, Normal Self-Formation, and the Primary Relation to the mother. Dallas. Spring Journal.: Spring. p. 94.
