קליניקה בימי מלחמה
זהורית אסולין
"לא מרגישה שיכולה לבוא בימים אלה לדבר על הצרות שלי ,אנשים נרצחו נחטפו, אצלי כולם בחיים"
"איך אני אגיע? ואם פתאום תהיה אזעקה והילדים בבית?"
"רגע מותר לי לדבר על משהו שלא קשור למלחמה?"
"לא יכולה לדמיין את עצמי בפגישה, זה מרגיש לי פתאום נורא מטופש לחפור בנפש ,מרגישה כמו כולם, חרא וזהו"
אלו חלק מהדברים שנאמרים בקליניקה, בשיחת טלפון או בתכתובות ווטסאפ עם המטופלים שלנו. הימים ימי מלחמה, והמציאות הקטסטרופלית שואבת את חלקנו כביצה טובענית לעבר פעולה של התכמסות. בתוך זה עולות סוגיות ייחודיות לימים אלו לקליניקה ולמטופלים שהיו בתהליך טיפולי אצלנו טרם אירועי ה 7/10 ואינם בתוך המעגל הראשון הנפגע מאירועים אלו.
מושג הסזורה
מושג שניצניו נראו כבר אצל פרויד אך פותח על ידי ביון על מנת לתאר את החתך המפריד בין אירועים או מצבים שנראים מופרדים זה מהאחר באופן מוחלט, אך בפועל מתקיים ביניהם מארג של המשכיות ורציפות. הסזורה הוא מרווח שיכול להפוך לשסע, לתהום, לנתק, לפיצול אם היא מתארגנת כבלתי חדירה. אך באפשרות מרווח זה להחוות כמרחב שמאפשר רציפות, המשכיות ומשמעות גם להיבטים מנוגדים כמו שינה וערות, עבר ועתיד, שפיות ושגעון , ברחם ומחוצה לו וכדומה (ביון, 2012).
אירועי הטבח ב-7/10 הם שסע בממד הזמן, המרחב, תחושת הרציפות. גם עבור מטופלינו שלא חוו באופן ישיר את הזוועות משהו בסיסי בקיומם נסדק, תחושת בטחון קיומי, תחושת אמון שיש על מי להישען בעת מצוקה, פרדיגמות של משמעות שעד עתה היוו השקפת עולם מחזיקה לחיים. הקלפים נטרפו באחת. מתוך רציפות החוויה הטיפולית קיים סיכוי שהמרחב הטיפולי יוכל לאט לאט ובעדינות הנדרשת לטפל בשסעים אלו וליצור בתהומות שנוצרו גשרים של חיבורים. מושג זה יוכל לסייע לנו לחשוב אזורי שבירה במרחב הטיפולי ובנפש, והאופן שאנו יכולים לנסות להחזיקם על מנת לסייע בחוויית רציפות גם במצב שבר כל כך גדול.
הסטינג
רבים כרגע מתקשים להחזיק את הסטינג כמות שהוא. עבור אחרים המסגרת הטיפולית כרגע מהווה עוגן יציב בתוך חוויה של פירוק. הסטינג דורש כעת חשיבה מחודשת על כמה היבטים: היבט המוגנות הפיזית של המטפל והמטופל במקרה של אזעקה, רובד נוסף הוא היכולת לצאת מהבית ולהתרחק מהבית לקליניקה לשעה טיפולית, גם הפעם סוגיה זו מעסיקה גם את המטפל וגם את המטופל. היבט נוסף הוא הפניות הרגשית של המטפל ושל המטופל לתהליך עומק ולמגע עם המפגש של העולם הפנימי עם המציאות המתרחשת. ולבסוף ההיבט האתי של הקושי להבטיח את אותה מידת חיסיון ופרטיות כבעבר בין אם זה עקב מעבר לזום, כניסה למרחב מוגן משותף עם עוד אנשים במקרה של אזעקה וכדומה.
מכיוון שרוב הסוגיות שהועלו פה אינם נחלתם של המטופל בלבד אלא בתוך המציאות המשותפת שאנו חולקים היא חוויה ששני הצדדים מצויים בה כפי שיולנדה גמפל טבעה את המושג "כשקיר נופל" כדי לתאר משוואת מציאות בין המטפל למטופל, ואת אבדן המחיצה בין החוץ לחיי הנפש הבאים לידי ביטוי והתבוננות בשעה הטיפולית (רוט,2020).
לא נוכל לסייע למטופל לחוש מוגנות אם איננו חשים כך. לכן עלינו לתת את הדעת לכל הרבדים השונים של מוגנות שנכתבו קודם לכן ולברר לאילו תנאים אני זקוק כמטפל כדי לחוש מוגן ולתת תחושת מוגנות למטופל עימו אני בקשר. הסטינג ישתנה בהתאם להקשבה הפנימית, כל אחד לפי המרחב שהוא בונה וזקוק לו. נוסף על כך כדאי לתת את הדעת לכך לא באופן חד פעמי אלא לבדוק זאת אחת לתקופה. האם מה שהעניק לי מוגנות אתמול עדיין מצליח להחזיק תחושת בטחון גם היום או שמא כעת אני זקוק למשהו אחר.
אני מציעה לחשוב על סטינג בצורה רחבה וגמישה יותר כמערך של כללים שמטרתו בין השאר לייצר תחושת החזקה רציפה. עם כל מטופל כדאי לברר עימו איזו החזקה הוא צריך כעת. עבור חלק מהאנשים עצם הפניה שלנו, המחשבה המשותפת, הנכונות למותאמות – נחוות כאובייקט מיטיב שמחזיק רציפות בתקופה של התפרקות.
ממד הזמן הינו ממד שעובר התקפה קשה בימים אלו. אנו שומעים תיאורים שנאמרים מצד מטופלים "הכל נדבק לי יחד נראה כמו יום אחד"..."לא מאמין שעברו שבועיים זה מרגיש כאילו זה קרה אתמול". "עברו שלושה שבועות וזה לפעמים מרגיש כמו שמונה שנים ולפעמים כאילו קרה לפני יומיים". כפי שציינה מירב רוט במאמרה "עשר הנחיות פשוטות להתערבות ראשונית" (בטיפולנט, 2023) תחושת הרציפות מתהווה עבורנו בין השאר בציר של עבר-הווה-עתיד. ההחזקה של סטינג מסייעת בטיפול בשיבושי תחושת הזמן ומסייעת ליצור רציפות חלופית לשסעים שהתהוו להם בשבועות האחרונים.
על שתי דפנות הנפש- פנים וחוץ והיחסים ביניהם
במאמרו של אביאל אורן "עבודה פסיכודינמית בצילה של מציאות רדיקלית" (פסיכולוגיה עברית, 2023) מיטיב אביאל לתאר את הדינמיקה המתרחשת בין הפנים לחוץ מפרספקטיבה קלייניאנית. אני ממליצה לקרוא את מאמרו שמעניק נקודת מבט מורכבת לקשר בין פנים וחוץ ולתפקיד המטפל בימים אלו בחשיבה הזו. לצד המאמר ארצה להוסיף עוד כמה דגשים לסוגיה זו. רבים ממטופלינו מחזיקים במידה זו או אחרת הבזק של חוויה שהדברים יכלו לקרות גם להם, בתוך כל זה יש הקטנה ודה-לגיטימציה של כאבי הנפש שהעסיקו אותם טרם האירוע. חלקם מרגישים קטנוניים אם ימשיכו לעסוק בעולמם הרגשי במנותק מהמתרחש בחוץ. במצבים כאלו נראה שיש למטפל תפקיד במתן לגיטימציה להיות במגע עם כלל הסוגיות שמעסיקות את המטופל קטנות כגדולות כאחד. נוצר סרגל מדידה חדש לסבל , לזוועה ומצוקה שהוא מעוות מלכתחילה ועלינו לנסות לרכך את השימוש בסרגל זה כדרך למדוד כאב נפשי. מעבר להרשאה שאנו מעניקים למטופל, אנו מתקפים את תחושתו להיות קשוב לעצמו על כל המכלול שמתעורר בו ובכך משמרים שוב חוויה של רציפות בהחזקה בתקופה של שבר גדול. היבט נוסף של התערבות כזו במצבים מסוימים משמעה אנו ממשיכים לחיות את החיים על אף המוות הקשה והחיים בעלי עוצמה וחיוניות שחשוב להיות עימה במגע בימים אלו מול דחף המוות שמכה בנו.
עוד צורה של מפגש בין פנים לחוץ שמתרחש בקליניקה היא בהתנגשות בין אירועי ההווה למצבי משבר/סכנה/לחימה מהעבר. המפגש עם המציאות הקשה שמגיעה דרך החדשות והרשתות ומפגש עם מכרים שהיו שם, המפגש עם אזעקות, סכנת מלחמה יכולים לעורר באופן חושי ותחושתי אסוציאציות וזיכרונות מוקדמים מתקופות דומות או מחוויות פנימיות שנרשמו כמצבי סיכון. זוהי הזדמנות טובה עבור המטופל לעבד שוב את החוויות הללו. כך למשל מטופל שכיום בוקר נזכר בחוויות מלחמת לבנון השנייה כשאז היה ילד ועם אילו פחדים והתמודדויות נפגש שם. או למשל יכולה מטופלת שמעבדת בימים אלו טראומה משפחתית להתייחס להכרה ולשותפות עם הגורל האכזר של המשפחות, בעוד שלה חבויה, מוסתרת ומעוררת בושה גדולה שמביאה עימה בידוד.
ולבסוף צורה שלישית היא המפגש בין החוץ לפנים. כיצד אירועי השעה נפגשים עם הפנטזיות הלא מודעות, האובייקטים המופנמים. כך למשל עבודה עם מטופלת על חלום שחלמה לפני שנים חוזר לקדמת הבמה ומקבל משמעויות ורבדים נוספים לאור האירועים שחשופה אליהם כעת. הדיאלוג בין פנים לחוץ שלעיתים מתרחש בתודעתו של המטפל, עד שהוא יכול לחלוק זאת עם המטופל- מאפשר חיבורים בין רגעי חיים ונפש שלעיתים לא ברור מהו הקשר ביניהם. מהלך זה מאפשר רציפות בין חלקי עצמי שלרגע אבדו, נלקחו, בין חוויות חיים שהתרוקנו ממשמעותן לנוכח החוויות החדשות, או תחושת התפרקות שמאיינת כל יש. החשיבה על פנים וחוץ מאפשרת השבת הנפח והמגע עם רב הממדיות של הנפש.
הזדהויות
המטופלים יספרו משהו על חוויותיהם האישיות שיכולות לעורר בנו תחושת שותפות וקרבה עמוקים. לעיתים אף יתכן שבסיפור אגבי נגלה דמויות משותפות לנו שמתמודדות כעת באופן ישיר עם האסון שהתרחש ב7/10.לרגע נוכל לכמוה ליחד של שותפות גורל. במצבים אלו יתכן שיבצבץ בנו הרצון לשתף, להזדהות בקול רם ולחלוק לרגע יחד את החוויה. אך חשוב לזכור שעל אף הדמיון לכל אחד מאיתנו רישום שונה על המציאות החיצונית , ומציאות זו נארגת בתוך מצע נפשי ייחודי שונה. לכן יש לשקול בזהירות התערבויות מסוג self-disclosure במצבים אלו. נוכל לעשות זאת בצורה מטיבה אם נמצא את המרחבים בהם נוכל לגעת בחוויה הפרטית שלנו את אירועי השעה. הקיר שנפל – מעורר שאלות מה אוכל לתת למטופל כשאני חולק עימו מציאות דומה וסוערת. התשובה היא לא מעט, אם אוכל גם לאפשר לכלים שברשותי לגעת בחוויה שלי כמטפל במרחבים מקצועיים וקולגיאליים.
גם פה לדיאלוג בין המטפל למטופל יכולה להיות חשיבות בכך שהם חולקים מציאות משותפת , רק אם המטפל יטיב גם להחזיק בתוכו את המרווחים בין החוויות שאולי דומות אבל גם שונות. טיבה של הסזורה ואיכותה היא בכך שאינה קורסת להצמדויות והידבקויות של החוויות, אך גם אינה נדה לעבר ניתוקים ושסעים בין החוויות. ייחודה הוא בהחזקת המרווחים המשמעותיים בתהליך כינון המשמעות לא פחות מאשר החוויה עצמה.
סיכום
בהחלט יתכן שנידרש גם עם מטופלינו להערכה והתערבות במשבר, אולם בניגוד לסיוע לאנשים שלא פגשנו מעולם, הקשר המוקדם שנבנה ביננו לבין המטופל וההכרות ביננו מחזיקים את הרצף בשסע שנוצר. נראה שעל מנת לייצר בתוך תנאים כל כך לא בטוחים מרחב בטוח על המטפל לתת את הדעת לסוגיות של מוגנות פיזית ונפשית בעת הזו כגון תנאי הבטחון בקליניקה, יכולתו הטכנית והרגשית להיות בקליניקה במצב של אזעקה עם המטופל. מסוגלות- זו שאלה שחשוב שנברר לעצמנו בכנות. יש תחושה כרגע שהעולם מקיש על דלתנו ואיננו יכולים להשאירה סגורה. לכך מצטרפת החוויה כפי שהגדירה דנה אמיר (בטיפולנט, 2023) את היחסים בין ההחזקה של מוסדות המדינה את המצב כ"השגחה של מעלה" לבין החברה האזרחית שעומס רב כרגע מוטל עליה כ"השגחה של מטה". רובנו מצויים בימים הללו בצוותי התנדבות מחוץ לקליניקה. אנו מנסים לתרום מהידע שלנו, מהניסיון הקליני שלנו ומזמננו, חלקנו מעניקים גם שירותי סיוע גם דרך המוסדות הציבוריים שאנו עובדים בהם. בקלות יכולה להיווצר אי הלימה בין הרצון לתת לבין מה שאנו מסוגלים. עודפות הצרכים מעוררת תחושת אי נוחות לנוכח ההכרה במגבלותינו וביכולותינו. יחד עם זאת חשוב שנברר למה אנו מסוגלים בעת הזו, אילו איזונים אנו יוצרים בין הצורך למסוגלות ולחלוקת משאבי הזמן, הכסף והנפש. בכל אלו נדרשת כעת כלכלה מחושבת. לשם כך עלינו לתת את דעתנו להיבט השלישי והוא למשאבים- מהם המעיינות שלי כאדם וכמטפל שמהם אני מוזן, חושב, מרשה לעצמי להיות במגע עם חוויותיי האישיות והמשפחתיות בתוך הטלטלה הזו. מה עוזר לי לטפל בשסע שנוצר בתוכי, מהם הממדים בקרבי שדורשים שיקום בחוויית הרציפות וההמשכיות.
מקורות
ביון, ו. (2012) סזורה. תרגום מוער ומאמרים נוספים. תל אביב: תולעת ספרים.
אביאל א' (2023) עבודה פסיכודינמית בצילה של מלחמה. פסיכולוגיה עברית. נדלה מ: https://www.hebpsy.net/....asp?id=4641
אמיר ד' (2023). אחד עשר הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים. בטיפולנט. נדלה מ: https://www.betipulnet....errible_days
רוט מ' (2020). העברה בימי קורונה . בטיפולנט . נדלה מ: https://www.betipulnet.co.il/particles.
רוט מ' (2023). עשר הנחיות פשוטות להתערבות ראשונה. בטיפולנט.
