בית וזיכרון ביומניה של אתי הילסום (וכמה הרהורים בימי מלחמה)
בשמת קליין
גם כשכבר אין לנו עליית גג, גם לאחר שאיבדנו את החדר שבעליית הגג, תמיד תהיה עליית גג שפעם אהבנו, תמיד נהיה מי שפעם חיו בחדר מתחת לגג. אנו חוזרים אליהם בחלומות הלילה. לכל החללים הקטנטנים הללו יש איכות של קונכייה.
(גסטון בשלאר, הפואטיקה של המרחב, עמ' 47)
פעם כבר למדתי להקים בתוכי בית כשעזבתי מדינה לטובת מדינה.
אני צריכה לבנות חדרים חדרים בתוכי שאף אחד לא יוכל לקחת ממני. עכשיו כמו שלונדון נמצאת בתוכי, בית רפאים, בית זיכרון, ככה גם בארי צריכה להתארגן בתוכי.
זה פשוט כל כך כואב הדבר הזה אלוהים.
וכל כך לא הוגן.
(סופי ברזון-מקאי, צלמת ואוצרת, קיבוץ בארי)
סופי ברזון-מקאי, מתוך הסדרה Islington 1988
מאמר זה הוא עיבוד לפרק מתוך הדוקטורט שבו התמקדתי בכתביה האוטוביוגרפיים של אתי הילסום, צעירה יהודייה שחיה בהולנד בתקופת השואה, ודרכם הצבעתי על אפשרותו של המרחב הפיזי של הבית לספק מרחב נפשי יציב בתקופה של משבר וקושי. את הפרק כתבתי בימי הקורונה, ספונה בביתי, עם מגבלות משמעותיות על תנועה ומרחב. הבית היווה עבורי מרחב מחזיק ושומר אל מול אי הודאות שאפיינה את תקופת המגפה ובפרט בראשיתה.
אני שבה אל סיפורה של הילסום כעת בראשית ימי מלחמה, ימים אפלים של זוועות שהולכות ונחשפות ותחושה של עולם הולך וחרב. אני כותבת על הבית וחושבת על אלו שאיבדו את יקיריהם בנסיבות מחרידות ואין להם בית לשוב אליו, ונדמה כי סיפורה מקבל עומק נוסף בימים קשים אלו, שבהם קיים ערעור עמוק בסדרי החיים ובתחושת הבטחון הבסיסי בעולם.
אבקש לעשות שימוש בסיפורה של הילסום כדי לדבר בזכות אפשרותו של הבית הממשי וזיכרונות ממנו לתרום ליצירתו של מיכל נפשי מופנם, העשוי לשמש אותנו גם במרחק של זמן ומקום. אף שההתמקדות הינה במקרה ספציפי אבקש לזקק ממנו דבר מה רחב יותר, היכול לשמש אותנו גם בעת הזו, והוא היכולת להישען על אסתטיקה ועל זיכרונות מיטיבים מביתנו כחלק מתהליך של בנייה והשבת כוחות נפשיים.
הקדמה
את הקשר המורכב בין המציאות הפנים נפשית לבית הפיזי אבחן דרך קריאה קרובה ביומניה ובמכתביה של הילסום, אותם כתבה במהלך השנתיים האחרונות לחייה, בין השנים 1941-1943. אדגים דרכו את יכולתם של המרחב הביתי ושל הסביבה הרחבה יותר להשיב חוויה של רציפות אל מול חוויה פנימית של שבר. יומנה של הילסום מסתיים זמן קצר לפני מותה, ערב שילוחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, שבו סיימה את חייה. כאשר החלה לכתוב את היומנים כבר הייתה הולנד תחת כיבוש נאצי. אף שהיומנים מתארים בראש ובראשונה מסע בעולמה הפנימי, היא מתארת בהם גם את הטבעת ההולכת ומתהדקת סביב יהודי הולנד.
בחודשי חייה האחרונים, שבהם חיה במחנה הריכוז ווסטרברוק, הנהיגה הילסום שגרה קבועה – עם רדת הערב היתה יוצאת אל גבולותיו של המחנה עם מי שהיה רוצה להצטרף אליה, והיתה מתבוננת בשמש השוקעת מעבר לשדה התורמוסים הסגולים מאחורי גדרות התיל. היו מי שלא הבינו, איך אפשר להנות מהשקיעה בנסיבות כאלו? אולם עבור הילסום ההתבוננות היומיומית בשקיעה היתה המשך טבעי לאימון מתמשך שליווה אותה החל מראשית ימי המלחמה, ושבו נשענה על האסתטיקה של הסביבה הפיזית כדרך להשיב לעצמה תחושות של בטחון ויציבות.
הבחירה לקרוא את יומניה של הילסום דרך הפריזמה של המרחב הפיזי מבוססת על הדיכוטומיה החוזרת בכתביה: חדר/עולם. בעוד החדר הוא המקום שבו היא חשה מוגנת ומחוברת לעצמה, העולם נתפס בהדרגה כהופך ליותר ויותר עוין ומסוכן. ועם זאת, הילסום אינה נסוגה מפני העולם אלא מבקשת להתמודד עמו, לגעת בו ולהיות מעורבת בו ועושה שימוש בביתה ככוח מניע ומזין בהתמודדות זו. משלב מאד מוקדם ביומניה של הילסום מובלעת בחוויית הבית גם הידיעה כי תאלץ לעוזבו כאשר התנאים יחריפו. לפיכך, אבקש למצוא ביומניה גם תשובה על השאלה באילו אופנים יכולות חוויות מן הבית הממשי לעבור תהליך של הפנמה ולתפקד כמעטפת נפשית.
הבית כמעטפת נפשית
הילסום בת ה-28 היושבת ליד שולחן הכתיבה שלה בחדרה באמסטרדם, כותבת:
אלו ימים מפחידים. הלילה בפעם הראשונה לא הצלחתי להירדם; שכבתי בחושך ומול עיניי הבוערות עברו תמונות רבות של סבל אנוש [...] (אבל) אני אומרת לעצמי יום-יום: ליום הזה אין לך מה לדאוג, קירותיו של הבית הזה עדיין מגנים עלייך ועוטפים אותך כמו בגד ישן ומוכר, מזון לא חסר לך ומיטתך מוצעת בסדינים לבנים ושמיכות חמות, ופירושו של דבר שאסור לך לבזבז היום ולו גרגר קטן של אנרגיה על דאגות חומריות לעצמך. נצלי כל רגע והפכי את היום הזה ליום פורה, לעוד נדבך ביסודות שעליהם יישענו ימי העוני והפחד העתידים לבוא. (11 ביולי 1942, עמ' 111-110)1
מחוץ לחדרה ולביתה מתחילה להשתולל המלחמה והגזירות על היהודים הולכות ומתרבות, מרחב המחיה הולך ומצטמצם. הילסום מתארת כיצד ביתה מהווה עבורה מעטפת מגוננת והיא מדמה את הבית לבגד, ובכך היא מדגישה לא רק את החוויה הנפשית של הבית כמעטפת, אלא גם שמה במרכזה את הגוף. קירותיו של הבית עוטפים אותה מבחינה פיזית ונפשית ומהווים שכבה מגנה ושומרת.
חווית הביטחון שהילסום חשה בחדרה עומדת אל מול החוויה של הפחד והאימה מול מה שמתרחש בחוץ. ההבנה כי זמנה בחדרה, בביתה ובסביבתה המוכרת הוא זמן שאול היא כפי הנראה חלק אינהרנטי מכך. היא מבקשת לעשות שימוש ברגע הזה, רגע של ביטחון והגנה, כהכנה לקראת העתיד שהיא צופה שיהיה קשה ומאתגר. הידיעה כי קורת הגג אינם מובנת מאליה, וכי היא צועדת לקראת זמן שבו יתכן ולא יהיה לה בית, מעצבת במידה רבה את חווייתה את ביתה ואת יחסה אליו.
הילסום נולדה בעיר מידלבורך בהולנד בשנת 1914, בת שנייה מבין שלושה ילדים במשפחה יהודית מתבוללת. ילדותה כללה מעברים רבים בין ערים ובתים, מאחר ומשפחתה העתיקה את מקום מגוריה לעיתים קרובות בעקבות עבודתו של אביה. לאחר סיום לימודיה בבית הספר התיכון עברה הילסום לאמסטרדם ושם החלה ללמוד משפטים ולאחר מכן גם פסיכולוגיה ולשונות סלאביות ויצרה קשר קרוב עם הפסיכו-כירולוג יוליוס ספיר, תלמידו של יונג, שאליו הגיעה לטיפול ועד מהרה הפך לידיד קרוב, מאהב ושותף לדרכה הרוחנית.
את יומנה כתבה הילסום כאמור בשנתיים האחרונות לחייה. הוא נפתח כאשר הולנד כבר היתה תחת כיבוש נאצי, כאשר באביב של 1942 אולצו יהודים לענוד את הטלאי הצהוב וזמן קצר לאחר מכן החלו משלוחים המוניים למחנה הריכוז ווסטרבורק במזרח הולנד, לא רחוק מהגבול הגרמני. אף שמחנה זה כשלעצמו לא היה מחנה השמדה, למעשה הוא היה התחנה האחרונה בדרך למחנה ההשמדה אושוויץ. הילסום, שעבדה באותה העת במועצת היהודים, בחרה להצטרף מרצונה אל מי שנתפסו ונשלחו למחנה, במטרה לנצל את כוחה ולעזור בו. היא שהתה במחנה לסירוגין מאוגוסט 1942 ועד ספטמבר 1943, תוך שהיא משתמשת באישור מיוחד שאפשר לה לנסוע פעמים רבות לאמסטרדם במהלך השנה שבה עבדה ושהתה במחנה. כך יכולה הייתה להעביר מכתבים וידיעות מן המחנה לאמסטרדם וגם לקבוצות מחתרת, ובשובה למחנה הייתה מביאה עמה תרופות. בספטמבר 1943 נשלחה הילסום יחד עם הוריה ואחיה לאושוויץ, שם מצאה את מותה בשלהי נובמבר של אותה שנה (EHOC, 2006).
חוקרת האדריכלות לוסי האסיקנסון הציעה ניסוח לדואליות שניתן לפגוש לעיתים קרובות ביחסם של אנשים כלפי בתיהם (Huskinson, 2018). לטענתה, הזהות האישית מעוצבת על ידי יחסי גומלין דינמיים בין שני כוחות מנוגדים ביחס שלנו אל הסביבה. כוח אחד הוא הרצון שלנו להיות מוחזקים ומוכלים על ידי מקום, והכוח השני הוא הרצון להתנתק ולהיות חופשיים ממנו. אם סביבה מאפשרת את שניהם אזי היא תוכל להאיץ את התפתחותה של חווית זהות קוהרנטית ובטוחה. כששני הכוחות הללו אינם מאוזנים, הדבר עלול להוביל לקריסה אל מצב קלאוסטרופובי או אגורפובי (pp. 16-17). אציע כי ניתן להכיל חלוקה זו על הדואליות שמאפיינת את הילסום, כאשר הרצון להיות מוכלת ומוחזקת על ידי ביתה נתקל בגבולות של מציאות ההולכת ומצמצמת את המרחב שלה. בתגובה לכך מוצאת הילסום פתרון אפשרי לקושי זה על ידי הפנמת החוויות המיטיבות מביתה ושימוש בבית כבאובייקט מופנם. במילים אחרות – הילסום משתמשת בזיכרונות מביתה כדרך להרגיש מוכלת על ידו, גם כאשר אינה נמצאת בו עוד והיא נזרקת אל מציאות קשה ומתעתעת.
אטען כי הילסום מבצעת שתי תנועות נפשיות מנוגדות ביחס לביתה – מחד היא נשענת על הגשמי ושואבת מתוכו כוחות, ומאידך היא עושה מאמצים להשתחרר מהתלות בסביבתה וכתחליף נשענת על כוחותיה הפנימיים. ועם זאת, אף שבמבט ראשון נדמה כי תנועות נפשיות אלו סותרות זו את זו, בפועל הן משלימות זו את זו ומהוות דרכים שונות להשגתה של מעטפת נפשית. ביתה הופך במרוצת הזמן לאובייקט נפשי מיטיב ומחזק, הזמין לה גם כאשר הבית הפיזי נלקח ממנה. אני מאמינה כי תנועות נפשיות אלו למרות השוני הרב ביניהן, אינן סותרות אלא מחזקות זו את זו ומעניקות להילסום חוסן נפשי שבעזרתו היא מכינה את עצמה לזמן שבו תיאלץ להיפרד מביתה.
הצריף בסופה של הדרך
כשנתיים לפני פרוץ המלחמה, במהלך לימודיה באוניברסיטה, שכרה הילסום חדר בדירה בתוך בית משותף בדרום אמסטרדם. מחדרה שבקומה השלישית נשקפה כיכר המוזיאון, בצדה האחר עמד אולם הקונצרטים ומולו ה"רייקסמוזיאום" (חארלנדט, 1985, עמ' 166). הילסום חשה קשר נפשי חזק לחדרה, לשולחן הכתיבה הגדול שלידו היא מבלה שעות רבות, לתמונות שעל הקיר ולשיח היסמין הנשקף מבעד לחלונה וביומניה היא מתארת אותם לעיתים קרובות:
אתמול בערב [...] נכנסתי למיטה בשעה מוקדמת ושכבתי והבטתי החוצה מבעד לחלון הגדול הפתוח. ושוב חשתי שהחיים, על כל המסתורין שבהם, קרובים אליי כל כך שאני יכולה לגעת בהם. כאילו אני נשענת על חזם החשוף של החיים ושומעת את פעימות הלב החרישיות והקצובות. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים והרגשתי בטוחה כל כך ומוגנת. וחשבתי לעצמי: זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות-ריכוז. מעשי האכזריות הולכים ורבים. [...] ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו. (ללא תאריך, מאי 1942, עמ' 76-75)
ההחזקה של הסביבה נדמית להילסום כהחזקה בידי הורה מיטיב שניתן להיתמך על ידו ולהיות מוחזקים בזרועותיו, אף שהיא מרגישה עטופה על ידי חדרה היא גם מרגישה כי המרחב הבטוח הולך ומצטמצם וכי הזמן שלה בביתה האהוב הוא זמן שאול. לאחר הליכה עם ספיר ברחובות אמסטרדם היא כותבת: "תוך כדי הליכה ידעתי שבסופו של דבר מחכה לנו בית בטוח, ועם זאת ידעתי שיבוא יום ולא ימתין לנו בית כזה, ונהלך בדרכים ובסופה של הדרך נגיע, אנחנו ורבים אחרים, לצריף." (9 ביולי 1942, עמ' 95).
תחושת המרחב המצטמצם קשורה באופן טבעי גם להגבלה על החופש: "כל כדור הארץ נהפך לאט-לאט למחנה אחד גדול, ועוד מעט לא יישאר איש בחוץ", היא מתארת (11 ביולי 1942, עמ' 106). אל מול חוויה זו של מרחב הולך ואוזל בעולם המציאות היא מבקשת לפתוח בתוכה מרחב נפשי שיעמוד אל מול המרחב המצטמצם מחוצה לה. באחד הערבים, בדרכה הבית, היא מאריכה את דרכה כדי לחפש פרחים:
יום חמישי 23 ביולי, 9 בערב. הוורדים האדומים והצהובים שלי נפתחו לגמרי. בזמן שאני הייתי בגיהינום, הם המשיכו לפרוח להם בשקט. רבים אומרים לי: איך את יכולה לחשוב עכשיו על פרחים?
אתמול בערב, אחרי שעשיתי את הדרך הארוכה הביתה, בגשם ובכף הרגל שלפוחית, עשיתי עוד סיבוב כדי לחפש עגלת פרחים, והגעתי הביתה ובידי זר ורדים גדול. ועכשיו הם עומדים מולי. הם אמיתיים לא פחות מכל הסבל והמצוקה שאני רואה יום יום. (23 ביולי 1942, עמ' 118-117)
קניית הפרחים היא עבור הילסום דרך להשיב לעצמה את המרחב באופן פיזי ומטאפורי כאחד. המאמץ להשיג את הפרחים אמנם מוביל לשלפוחיות ברגלה (בשלב הזה יהודים כבר אינם מורשים לרכב על אופניהם או לנסוע בתחבורה הציבורית). אולם מרחב חדרה שעל שולחנו מונחים פרחים משיב לה את האמונה ביופיו של העולם ובה בעת הוא משיב לה גם מידה מסוימת של בחירה לגבי חייה.
על אף שהיא מודעת לזמניות של האפשרות להישען על ביתה ואולי דווקא בשל כך, הילסום עושה שימוש במרחב של חדרה כדי ליצור לעצמה מעטפת מגוננת אל מול העולם המאיים שבחוץ, ונוצרת רגעים שיחזקו אותה בהמשך:
יום שישי, 9 בבוקר. הרבה אנשים מתלוננים על הבקרים החשוכים. אבל לפעמים זאת השעה הכי מוצלחת שלי: כשהיום הנולד מופיע בחלונותיי החיוורים, והוא אפור ודומם. ובתוך האפרוריות והדממה, כתם אחד מסנוור של אור: מנורת הקריאה מאירה את שולחן הכתיבה, הגדול, השחור. [...] מאחוריי מתקתק השעון. הקולות בבית וברחוב נשמעים כמשברים רחוקים. מן הבית שמעבר לרחוב בוקעת נורה לבנה עגולה את אפרוריות הבוקר הגשום. ליד השולחן הגדול והשחור הזה אני מרגישה כאילו אני נמצאת על אי בודד [...] הבוקר האפור והדומם צומח לאטו ונהפך ליום של אור, והיום יצמח וייהפך לערב ואני צומחת אתו. (ללא תאריך, 1941, עמ' 59-57)
הילסום מחוברת לא רק לחפצים המונחים על שולחנה אלא גם למראות הנשקפים מבעד לחלונה: לשיח היסמין עמו היא קושרת קשרי ידידות, לשמש העולה בשמיים ולנוף הנשקף מבעד לחלונה. מול אכזבתה מבני האדם היא פונה יותר ויותר אל הטבע, ומול ההגבלות המתרבות על המרחב הפיזי היא מוצאת את פיסת המרחב שלא ניתן להפקיע ממנה. אולם לצד ההישענות על סביבתה, היא מנסה לצמצם את התלות שלה בסביבה ולהתחזק מבחינה פנימית כך שתזדקק לה פחות ופחות. ביומנה היא כותבת:
אני חושבת שאני צריכה להרגיל את עצמי כבר עכשיו למגבלות הגופניות, כדי שלא יפתיעו אותי כל פעם מחדש וישתקו אותי לתקופות קצרות או ארוכות. אני צריכה לארוג אותן לתוך חיי היומיום שלי, לתוך האישיות שלי, כדי שאוכל לשלוט בהן והן לא יטרידו אותי עוד. (ללא תאריך, יוני 1942, עמ' 80)
כדרך להתחזק היא מנסה להרגיל את עצמה למועט ומנסה לשאוב כוחות מסיפורו של דוסטויבסקי, שהיה אחד מהסופרים האהובים עליה, שהצליח לכתוב אף בעת שישב בכלא בסיביר, וחומר הקריאה היחיד שעמד לרשותו היה התנ"ך. היא טוענת כי אנשים בתקופתה נוטים לשכוח כי ישנו הבדל בין להתקשח ולהתחשל, וכי היא חשה כי היא מתחשלת מיום ליום (28 ביולי 1942, עמ' 123).
הילסום מנסה לבטל את השפעתה של הסביבה הפיזית ולהתמקד בעולמה הפנימי. עולם הנפש, כך היא מאמינה, יכול להפוך חזק דיו בזכות אמונה ורצון פנימי. אם דוסטוייבסקי הצליח לשרוד בחדר דל ללא חומר קריאה אולי תוכל גם היא: "האדם צריך להיות מסוגל לחיות גם בלי ספרים, בלי כלום. הרי תמיד תישאר לנו פיסת רקיע קטנה..." (ללא תאריך, יולי 1942, עמ' 112). אולם בפועל היא אינה בטוחה שתוכל להסתדר ללא ביתה וחדרה וספריה ושיח היסמין שלה: "אלוהים, תן לי כוח, לא רק כוח נפשי, אלא גם גופני. ברגע זה של חולשה אני רוצה להתוודות לפניך: אם אצטרך לעזוב את הבית הזה, אהיה אבודה." (22 ביולי 1942, עמ' 117)
הילסום עורכת רשימות של מה שתיקח עמה כאשר יגיע הצו ותיאלץ לעזוב: "אשיג לי תרמיל גב, ואקח אתי רק את מה שנחוץ באמת, אבל הכול חייב להיות באיכות מעולה. אקח אתי תנ"ך, וגם לשני הספרונים הדקים, 'מכתבים למשורר צעיר' ו'ספר השעות', אמצא מקום בתרמיל." (11 ביולי 1942, עמ' 107). ובמקום אחר היא מוסיפה "אני מוכנה לקחת פחות אוכל, ובמקומו את הספרים." (15 ביולי 1942, עמ' 113). היא מבטאת בתקופה זו תנודתיות בין תלות בחפציה לתחושת שחרור מהם, ואף שהיא מבקשת להתמקד בעבודה פנימית ולמחוק במידה רבה את הנסיבות החיצוניות, בפועל היא פוגשת שוב ושוב את ההבנה כי לנסיבות החיצוניות יש ערך וכי היא תלויה בסביבתה. הבנה זו אינה קלה והיא מעוררת בה תחושות קשות: "אמור לי", היא שואלת את ספיר, "מה אני צריכה לעשות ברגשות האשם שתוקפים אותי כשאני שומעת ששמונה אנשים גרים בחדר קטן, בזמן שאני גרה לבדי בחדר גדול ושטוף שמש?" (9 ביוני 1942, עמ' 78-77). בבוקר שלאחר מכן היא ממשיכה להרהר בעניין זה. היא מבינה כי לא ניתן לבטל לחלוטין את התלות בעולם החומר והפתרון שהיא מוצאת לבעיה זו הוא לא להתעלם מההגבלות על המרחב אלא להתמקד במרחב שנותר: "נקודת המוצא היא המרחב העומד לרשותנו, וגם אם הוא קטן ומצומצם, עלינו לאמוד מייד את האפשרויות הטמונות בו ולבנות מהן את המציאות החדשה". (10 ביוני 1942, עמ' 78)
ערב צאתה למחנה העבודה הילסום מרגישה שהתחזקה והיא מוכנה יותר לקראת הבאות, ועד הרגע האחרון היא עסוקה בניסיון לאסוף בתוכה עוד ועוד זיכרונות מביתה: "אני עדיין קשורה למקום הזה באלפי עבותות", היא כותבת, "עליי לקרוע אותם אחד אחד ולאצור הכול בתוכי, כדי שלא אלך מכאן בידיים ריקות." (28 ביולי 1942, עמ' 122). ניכר שהיא מבינה שאם תצליח להפנים את ביתה ולקחת אותו איתה, היא תוכל לעשות שימוש בצידה נפשית זו כך שתעמוד לרשותה גם במחנות: "בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד," (1 ביולי 1942, עמ' 90), היא כותבת, אולם היא גם מודעת לכך שאף שהתכוננה כמיטב יכולתה נכונו לה ימים קשים.
ארץ האברשים
יש בוץ, כל כך הרבה בוץ, שאתה זקוק להרבה אור שמש פנימי בין צלעותיך כדי לא ליפול קורבן, מבחינה פסיכולוגית, לכל הבוץ. [מכתב ששלחה הילסום ממחנה העבודה ווסטרבורק] (ללא תאריך, דצמבר 1942, עמ' 173)
בשלהי אוגוסט 1942 נשלחת הילסום לראשונה מרצונה אל מחנה העבודה ווסטרבורק, ובשנה שלאחר מכן היא נוסעת הלוך ושוב בין אמסטרדם למחנה. היא ממשיכה להשתמש ברגישות האסתטית הגבוהה שלה כדי למצוא את היופי בסביבתה, אך פונה יותר ויותר להישענות על האסתטיקה של הטבע. נטייה זו היא ככל הנראה תוצר של שתי סיבות: ראשית, מרחב הבית הפיזי שהיא אוהבת ובחרה בו אינו זמין לה עוד באופן רציף, ואין זה קל למצוא סיפוק אסתטי בצריפי המחנה. שנית, המגע היומיומי עם הרוע האנושי מוביל באופן טבעי להתמקדות באסתטיקה שאינה תוצר מעשיהם של בני האדם. במובן הזה הטבע מהווה גורם שניתן לסמוך עליו, והזמין לה באופן עקבי ויציב גם אל מול האכזבות מבני האדם והמפגש עם הרוע האנושי.
בתקופה זו היא חווה אובדן קשה נוסף כאשר ספיר, שהיה עבורה חבר ומאהב והדמות המשמעותית בחייה, נפטר במפתיע לאחר מחלה קצרה. במקביל, היא מוצפת גם מהרשמים הראשונים של מחנה העבודה. במכתב שהיא שולחת מהמחנה היא מתארת:
לראשונה הגעתי לשם בקיץ. עד לאותו יום ידעתי על מחוז דרנטה רק שיש שם דולמנים רבים, ותו לא. והנה לפתע מצאתי כפר של צריפי עץ, קבוע בין אדמת האברשים לבין השמיים, ושדה תורמוסים צהובים להדהים בתווך, וגדר תיל סביב. וחיי-אדם זרוקים שם בכל מקום. (ללא תאריך, דצמבר 1942, עמ' 171)
הניגוד בין יופיו המרהיב של הטבע והזילות המחריד של חיי האדם הוא כמעט ולא נתפס, ואל מולם האפשרות לחזור ולהישען על ביתה המוכר והאהוב הוא בעל ערך עצום עבורה. בספטמבר היא מקבלת אישור לשוב למספר ימים לאמסטרדם ולאחר אותה שיבה ראשונה מווסטרבורק אל חדרה היא מתארת ביומנה:
העץ עדיין עומד על מקומו, זה העץ שיוכל לכתוב את סיפור חיי. קשה להאמין שזה אותו העץ, ואולי משום שאני אינני אני? וגם ארון הספרים עדיין עומד במקומו, כמטר מהמיטה. אינני צריכה אלא להושיט את יד שמאל, והנה דוסטוייבסקי בידי, או שייקספיר או קירקגור. (15 בספטמבר 1942, עמ' 126)
בעולם בו הכול משתנה ודבר אינו בטוח לעץ הנטוע במקומו משמעות עצומה עבורה. היא מבלה שעות ארוכות בחברת חפציה האהובים מתוך הידיעה כי היא תזדקק לזיכרונות אלו בהמשך ומתארת כיצד היא מתגעגעת לשולחן הכתיבה שלה בכל לילה כאשר היא נרדמת על הדרגש הצר במחנה (עמ' 131). בשלב הזה הילסום מבצעת תהליך ששלובים בו להערכתי פרידה והפמנה: "אני חשה שהבית הזה מתחיל לנשור לאט-לאט מכתפיי", היא כותבת. "מוטב כך, עוד מעט יהיה הניתוק מוחלט. אני מתרחקת ממנו יום-יום, בזהירות, בעצב עמוק, אבל גם בידיעה שמוטב כך ואי אפשר אחרת." (22 בספטמבר 1942, עמ' 134)
ככל שמתמעטים ביקוריה באמסטרדם והיא מסתגלת אל חיי המחנה כך הולכת הילסום ומתכנסת אל תוך עולמה הפנימי. אולם בה בעת היא גם משכללת את יכולתה לראות את היפה ולמצוא אסתטיקה במציאות שסביבה, קשה וכעורה ככל שתהיה. ניתן לראות נטייה זו גם בכינויה את מחנה ווסטרבורק – "ארץ האברשים", כינוי השב וחוזר במכתביה. כינוי זה מגלם בתוכו רבות – את נטייתה לראות את היופי גם במקומות האפלים ביותר, את הרגישות האסתטית הגבוהה שלה ואת אהבתה את הטבע.
אימון המבט כך שיוכל לזהות את הטוב ולהתמקד בו הוא חלק מאימון פנימי מעמיק יותר הממשיך את המגמה שאפיינה את יחסה אל הסביבה גם בחדרה באמסטרדם. אין כאן התעלמות מקיומו של הרע אלא בחירתה לסגל נקודת השקפה מעצימה. "אנשים אומרים לי לפעמים: 'את מוצאת תמיד את הטוב בכל דבר.' בעיניי זה משפט עלוב כל כך. הטוב נמצא תמיד בכל מקום. וגם הרע. שניהם מאזנים זה את זה, תמיד ובכל מקום.", היא כותבת. (11 באוגוסט 1943, עמ' 159). הילסום מאמנת את מבטה, הוא מתרומם החוצה, מטפס אל מעבר לגדר, מתרומם אל השמיים הפרושים מעליה ומלווה את השחפים במעופם:
מעת לעת אני חוברת לשחפים. במסעם בשמיים הגדולים והמעוננים אני עדה לרגע לחוקים אחרים, חוקים חיצוניים מסדר אחר השונים מהחוקים אותם אנו בני האדם קובעים. (Hillesum, 1986, p. 88, התרגום שלי)
תיאורים מסוג זה מתרבים ככל שהזמן עובר, ועם זאת אין בהם רק התכחשות למציאות ובריחה לפנטזיה. הבחירה לראות את הטוב אינה שוללת את קיומו של הרע אולם היא מאפשרת לה להתמודד עמו טוב יותר.
דיון - בתים בלי קירות
בתשע בערב לערך, בסיום שעת הקבלה, אני משתרע על הספה [...] לפתע אני מגלה שקירותיו של החדר, ולמעשה כל קירות הדירה, נעלמו כלא היו. אני מסתכל סביבותיי ומגלה לחרדתי שבאשר אני מביט כל הדירות הן ללא קירות. ואני שומע שאגה אדירה בוקעת מתוך רמקולים: "בהתאם לתקנה מה-17 בחודש ביטול הקירות..." (Beradt, 1981, מצוטט אצל רולניק, 2007, עמ' 113)
חלום זה שאותו חלם רופא גרמני ב-1934, זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מצוטט על ידי ערן רולניק בספרו על התפתחות הפסיכואנליזה על מנת לתאר את האווירה הקשה ששררה בגרמניה בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון. החלום מובא כדימוי ראשוני לתחושות של העדר החזקה – על הרובד הגלוי של החלום אין צורך להכביר מילים. אולם ניתן להתבונן דרכו גם על החוויה הפנימית של הבית ועל האופן שבו היא תלויה ונשענת על הקירות המציאותיים.
בחשיבה הקליינאנית בריאות נפשית קשורה בכך שדחף המוות ממוזג בדחף החיים ומאוזן על ידו, כאשר ידו של דחף החיים נשארת על העליונה. מצבי קיצון כגון זה שבו נתונה היתה הילסום מול האימה הנאצית מהווים דוגמא למצב שבו דחף המוות מפוצל מדחף החיים ומאיים לגבור עליו (קליין, 1946). ככל שדחף המוות מתפצל מדחף החיים, כך הוא מתגבש ומתעצם. ניתן לראות בשהות של הילסום בחדרה ובהישענות על אסתטיקה דרך לייצג, כמו גם להעצים, את דחף החיים. מול רגעים בהם נראה כי אנו פוגשים את הרוע בהתגלמותו הטהורה, הניסיון להרבות טוב, ולהציב אל מול הרוע יופי וטוּב, נדמה כמו התנועה האפשרית היחידה. הבחירה האסתטית מוסיפה עוד נדבך לכך, ומהווה ניסיון להטות את האיזון בחזרה ולהשיב את הסדר על כנו.
בהקשר לכך ניתן לחשוב על מלאני קליין (1940) המתארת אישה המתהלכת באזור כפרי בין בתים יפים לאחר מותו של בנה (אישה זו היתה קליין עצמה), וכיצד בכך היא משיבה את אמונתה ביופיו של העולם ובכך שאובייקטים מיטיבים עדיין בנמצא. באופן דומה, מצליחה גם הילסום לרתום את האסתטיקה של ביתה ושל סביבתה ולהפוך אותם למעטפת מגוננת המסייעת לה בהתמודדות עם העולם ועם אכזריותו.
שלומית כהן (2023) מתארת את הפוטנציאל האנושי לפעול על רשמים מן המציאות החיצונית ולהתמיר אותם לחלק מחוויה של פנימיות, הנותנת תוקף לעצם ההיות של אדם בעולם. מימוש חוויות אלו מותנה כמובן בהיכרות מוקדמת עם קיומו של אובייקט אנושי מיטיב במציאות החיצונית. ניתן לחשוב לדוגמא על הילסום הצועדת צעידה ארוכה ברחובות, בשלב שבו יהודים כבר לא מורשים לנסוע בחשמלית, כדי לקנות זר פרחים שאותו היא מציבה על שולחנה כעדות ליופיו של העולם. באופן דומה ניתן לחשוב על הפנמתה את ביתה ואת יופיו של הטבע בתקופת שהותה במחנה, כדרך ליצור בתוכה עולם פנימי שיש בו אור וטוּב, העומדים לרשותה בתקופה שבה האפלה סביבה מתרבה.
דרך סיפורה של הילסום ניתן לראות כיצד מרחב של חדר ובית עשויים לספק מרחב פנימי העשוי לסייע בשמירה על חוויה של יציבות אל מול מציאות הפכפכה ומשתנה, וכיצד מרחב פנימי זה מסייע לה לבסס מעטפת נפשית הזמינה לה גם כאשר הבית הפיזי אינו זמין עוד. בנייתה של מעטפת זו עירבה תנועות נפשיות מנוגדות לכאורה – מחד הישענות על האסתטיקה של סביבתה הפיזית, ומהכיוון השני הישענות על כוחות פנימיים והתכנסות פנימה אל תוך עצמה. אלא שבסופו של דבר אפיקים אלו, למרות השני המהותי ביניהם, גם משלימים זה את זה ומשמשים לה דרך ליצירתה של מעטפת נפשית מגנה ושומרת.
לפי הפסיכואנליטיקאי הצרפתי דיידיה אנזייה (1985), כשם שהעור מהווה מעטפת לגוף, כך קיימת ישות אותה הוא מכנה האני-עור, המהווה מעטפת לנפש. האני-עור הוא למעשה ייצוג שדרכו מתאפשר לתינוק לתפוס משלבים מאוד מוקדמים את העולם, ולהמשיג לעצמו חוויית עצמי דרך המגע שלו עמו. באופן דומה, מתארת גם אסתר ביק (Bick, 1985) כיצד מגיע תינוק אל העולם במצב ראשוני של א-אינטגרציה וזקוק למעטפת פיזית-נפשית שתאחד את חלקי הגוף והאישיות שלו. דרך ההחזקה הפיזית של הסביבה האימהית ובפרט דרך המגע של עור בעור מתפתחת בהדרגה חוויה של עור נפשי המאפשרת למערכת הנפשית להתפתח באופן תקין.
ניתן להשתמש בהקבלות אלו בין העור הפיזי לנפשי, כדי להקביל גם בין קירות הבית לחוויה הנפשית של מעטפת אותו הם יוצרים. בדומה לאופן שבו חווה התינוק את סביבתו כמעטפת חושית, כך גם הסביבה הביתית נחווית על ידו משלבים מוקדמים דרך ההיבטים החושיים שלה, המותירים רישום פנימי בנפשו.
אנזייה מציע כי מעבר למעטפת המגע הבסיסית קיימות גם מעטפות מסדרים אחרים – כך למשל הוא מתאר מעטפת צליל ומעטפת ריח, שבדומה למעטפת העורית המתבססת על חוש המישוש, גם הן מעטפות מהסדר החושי. בנוסף הוא מתאר את אפשרותן של מעטפות מסדר מופשט יותר – כגון מעטפת זיכרון ומעטפת חלום (עמ' 268). חלוקה זו של אנזייה לרמות השונות של המעטפת רלוונטית לענייננו מאחר והיא יכולה לגשר בין צורות ההתמודדות ההפוכות לכאורה שבהן נוקטת הילסום. אם נסתכל על מושג המעטפת באופן מופשט ניתן לראות הן בהישענות על הסביבה והן בהישענות על עולם פנימי דרכים משלימות ליצירת מעטפת נפשית. הילסום הנשענת על סביבת חדרה ועל הטבע המקיף אותה יוצרת בכך מעטפת נפשית שומרת, אולם במקביל, גם ההתכנסות פנימה אל תוך עצמה וההישענות על עולם פנימי מהווה דרך המאפשרת יצירת מעטפת נפשית מסדר אחר. בנוסף על שתי אלו, ניתן לראות גם בעצם כתיבתו של היומן דרך שלישית ליצירת מעטפת נפשית. על פי אנזייה גם מילים הן דרך ליצירת עור נפשי, והוא כותב כי "המילה המדוברת, ועוד יותר ממנה המילה הכתובה, היא בעלת יכולת של עור." (שם, עמ' 235). עבור הילסום עצם הכתיבה ביומנה בחדרה שאותו היא אוהבת מהווה אם כך דרך ליצירתה של מעטפת נפשית נוספת, המתווספת על שתי המעטפות הנפשיות שהפכו חדרה ועולמה הפנימי להיות עבורה.
אפילוג
מחלון הרכבת שהובילה את הילסום לאושוויץ היא שולחת גלויה שאותה מיענה לחברתה בדוונטר. איכרים מצאו את הגלויה ושלחו אותה למענה. בגלויה היא כותבת:
כאשר פתחתי באופן אקראי את התנ"ך מצאתי את הדבר הבא: 'אלוהים יהא מצודתי'. אני יושבת על תרמיל במרכזו של קרון משא מלא. אמא, אבא ומישה2 נמצאים כמה קרונות לפניי. בסופו של דבר, ההודעה על המשלוח הגיעה ללא התראה מוקדמת. הגיעו פקודות מיוחדות מהאג. יצאנו מהמחנה בשירה. (מצוטט אצל Coetsier, 2014, p. 69, תרגום שלי)
הפסוק שהילסום פתחה באקראי בזמן נסיעת הרכבת לאושוויץ הוא כפי הנראה הפסוק הבא מתוך תהילים: " יְהוָה, סַלְעִי וּמְצוּדָתִי-- וּמְפַלְטִי :אֵלִי צוּרִי, אֶחֱסֶה-בּוֹ; מָגִנִּי וְקֶרֶן-יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי." (תהילים, י"ב, ח'). מעניין השימוש החוזר גם כאן בדימוי של בית. אמונתה הפנימית הופכת לה למצודה, למקום בו היא יכולה למצוא מחסה. אלא שאמונה זו נבטה וצמחה גם מתוך הבית הפיזי, ומתוך השהות בחדרה האהוב שבאמסטרדם, כפי שכותבת גם היא עצמה ביומנה:
למדתי לאהוב את החיים בין הסופרים והמשוררים והפרחים שעל השולחן הזה. ושם, בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי. לא הייתה כל סתירה בין החיים בצריף רדוף הרוחות ובין החיים בחדר השקט והמוגן הזה. אף לרגע אחד לא ניתקתי מן החיים שחלפו כביכול, היה כאן רצף אחד מתמשך ורב משמעות. (ללא תאריך, ספטמבר 1942, עמ' 143)
הילסום מתארת רצף בין פנים וחוץ ובין עבר להווה שקושר ביניהם חבל דק, לעיתים רעוע של משמעות. ואני חושבת על כך שכעת, יותר מכל דבר אחר, אנחנו נזקקים לאמונה בדבר קיומו של הקו הרופף הזה שמחבר בין החיים שהיו לנו לבין אלו שיהיו. בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה כתבה ענבר-וויס פוסט על היכולת לחלום:
אני חושבת על המשפט היפה של גסטון בשלאר: "הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה". מה קרה לבית? מה קרה לשינה כבית לחלימה? אולי גם חלימה היא סוג של פריווילגיה שצריך להכיר עליה תודה? [...] חמאס פרצו לא רק את הגבול שבין עזה לישראל אלא גם את זה שבין ביעותינו לבין המציאות, בין המחוזות המסויטים ביותר בעולמנו הפנימי – הדימויים שמייצגים את פחדינו העמוקים ביותר ממפגש עם רוע אנושי – לבין הממשות. וגם את הגבול הזה יהיה צורך לבנות מחדש. איני יודעת איך.
הרבה מטופלים אומרים לי בימים אלו שאינם מצליחים לדמיין מה ייבנה כאן אחר כך ואיך אפשר יהיה לבנות מחדש כשכל כך הרבה נהרס. אני מקשיבה להם ולפעמים אני לא בטוחה בעצמי.
לפני מספר לילות חלמתי שהעולם עצר מלכת, צעדתי ברחובות והעולם היה קפוא, האנשים עצרו והמכוניות עצרו ואפילו הרוח הפסיקה לנשוב. מה ישיב את התנועה ומה יעיר את העולם מקיפאונו, תהיתי, ואיך אני יכולה להימנע מלגזור על ילדיי חיים בעולם קפוא. אני חשה שבימים האלו כולנו קפואים, נתונים תחת הלם שעוד לא ברור איך מתמקמים מולו ואיך ממשיכים ממנו ומתוכו הלאה.
אני חושבת על הרצף שהילסום מתווה, ועל כך שעבודתנו בשנים הבאות תהיה עבודה של בנייה ושל שרטוט מחדש – אבן אחר אבן נצטרך לשקם את תחושת ההחזקה, וכמה זה מסובך לבנות החזקה היכן שנפערה תהום. הבתים שאנו נושאים בתוכנו והאפשרות להישען עליהם ולהיתמך בהם הם חלק קטן אך משמעותי בכל זה.
לפני מספר ימים צעדתי ברחובות עירי החשוכה והריקה וחלפתי על פי קולנוע סמדר ההיסטורי, קולנוע ותיק בירושלים שעוד לפני המלחמה היה אמור להיסגר. על הקולנוע התנוססה כרזה לסרט האחרון שהוצג בו: "מחר תזרח השמש". ברחובות הריקים והחשוכים בעיר באמצע מלחמה הכרזה הזו נדמתה כלא שייכת אבל באורח פלא היא הזיזה משהו בתוכי והפשירה משהו מהקיפאון. חזרתי אחרי המילים וניסיתי להיזכר ולזכור: "מחר תזרח השמש", ולאורה של השמש הזו נתחיל צעד אחר צעד לבנות ולהיבנות.
הערות
- המקור האוטוביוגרפי העיקרי ששימש אותי במאמר זה הוא יומניה של הילסום שתורגמו מהולנדית לעברית ויצאו לאור תחת השם השמיים שבתוכי (2000). הציטוטים מתוך יומנים אלו יובאו לפי המתכונת המקוצרת הבאה: "תאריך מדויק (במידה וישנו), עמ'". שאר הכתבים האוטוביוגרפיים של הילסום ילוו במראי מקום מלאים.
- מישה היה אחיה של הילסום, מוסיקאי מחונן. הילסום ואחיה מישה, יחד עם הוריהם, נספו ארבעתם באושוויץ. אחיה הצעיר של הילסום יאפ שרד אמנם את המלחמה, אולם בדרכו חזרה מהמחנה להולנד נספה גם הוא.
מקורות
אנזייה, א' ([1985] 2004). ה'אני-עור'. תרגום: אורית רוזן. תולעת ספרים.
בשלאר, ג' ([1957] 2020). הפואטיקה של החלל. עריכה: עמית רוטבד. תרגום: מור קדישזון. בבל.
ברזון-מקאי, ס' (2023). דף הבית [דף פייסבוק] פייסבוק, אוחזר 23 באוקטובר, 2023 (ציטוט מתוך פוסט בפייסבוק). מתוך https://www.facebook.com/sofie.mackie
הילסום, א' ([1981] 2002). השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום 1941-1943. תרגום: שולמית במברגר. כתר.
כהן, ש' (2023). פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, כרך יא, עמ' 163-130. (בתהליך הוצאה)
ענבר-וייס, נ' (2023). דף הבית [דף פייסבוק] פייסבוק, אוחזר 17 באוקטובר, 2023 (ציטוט מתוך פוסט בפייסבוק). מתוך https://www.facebook.co...002056632474
קליין, מ' ([1940] 2002). אבל ביחס למצבים מאניים-דפרסיביים. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן. תרגום: א' זילברשטיין. תולעת ספרים, עמ' 121-94.
קליין, מ' ([1946] 2002). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך: כתבים נבחרים. עורך: י' דורבן. תרגום: א' זילברשטיין. תולעת ספרים, עמ' 203-177.
רולניק, ע' (2007). עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל 1918-1948. עם עובד.
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. International Journal of Psychoanalysis. 49, 484–486.
Coetsier, M. G. S. (2014). The existential philosophy of Etty Hillesum. Brill.
EHOC – The Etty Hillesum Research Center (2006). Ghent University.
https://ehoc.nl/etty-hillesum/
Hillesum, E. (1986). Letters from Westerbork (A.J. Pomerans, Trans.). Pantheon Books.
Huskinson, L. (2018). Architecture and the mimetic self: A psychoanalytic study of how buildings make and break our lives. Routledge.
