התמודדות עם מצב המלחמה הנוכחי מנקודת מבט לאקאניאנית
יהודה ישראלי*
נפילתה של המציאות
מתוקף היותנו יצורים מדברים אנחנו חיים בסיפור, סיפור החיים של עצמנו. לסיפור הזה אנחנו קוראים 'מציאות', וכשהסיפור 'מציאות' קורס, אנחנו חשופים מול הדבר הממשי, הטראומתי. משהו גולמי, זוועתי, כמו בשר חשוף מתחת לשם והדמות של האדם. מנקודת מבט לאקאניאנית, אפשר להגדיר טראומה כמצב שבו הסיפור לא מחזיק והמציאות קורסת. מתגלות סתירות, מתוודעים לאשליות, מה שהאמנו לגבי המציאות ומקומנו בה כבר לא תקף.
המתקפה הרצחנית של ארגון החמאס על יישובי העוטף ודרום הארץ, ורצף ההתרחשויות המחרידות אליהן התעוררנו בבוקר שבת לפני שבועיים, חדרו את סיפור המציאות כפי שסופר על ידינו כחברה, וכפרטים. הסיפור שנוגע למציאותנו כאן, למעטפת הביטחון ששומרת עלינו, נפרם, כמו גם סיפורים יסודיים יותר שנוגעים לחווית המוגנות הקיומית, ומהות האדם. ברמות כאלה ואחרות, אנחנו חווים את קריסת תחושת ההגנה שהמציאות כסיפור שתפור בצורה טובה דיו בשגרה, מספקת לנו.
אל מול קריסת הסיפור, אנחנו רואים אנשים במעגלי הקרבה השונים לאסון מגיבים בשלל תגובות טבעיות – בצד חרדה, דאגה ודיסאוריינטציה, אנחנו פוגשים גם הצמדות למסך ומשיכה לסרטונים זוועתיים משטח האסון, תנועה בין פעלתנות לאשמה צורבת, על כך שאינם עושים מספיק למען האחר, ועוד.
במאמר הזה נבקש לגעת במספר שאלות שעולות סביב האסון שפקד אותנו, ומצב החירום בו אנחנו מצויים - מהם האלמנטים שמקיימים אותנו כדמויות בסיפור? מה האפשרויות שלנו כשהסיפור שלנו מתערער? כיצד להגן על מקומנו בסיפור דרך הזהירות מפני החשיפה לזוועות? מהו הדבר המזוויע ומדוע דווקא? מדוע רבים מרגישים אשמה על כך לא עושים מספיק ואיך משתחררים מזה? מתי הזמן להתנתק ולתפקד ומתי הזמן להרגיש? ומה כבר אנחנו יכולים לעשות למען אנשים שהתערער עולמם עוד יותר מאשר לנו?
מהם האלמנטים שמקיימים אותנו כדמויות בסיפור?
מה שמחזיק אותנו בסיפור החיים הוא מילים ואנשים. המילים בוראות לנו את המציאות, וכשאנחנו מתקשרים עם אנשים במילים, אנחנו מאוששים זה לזה את המציאות המשותפת. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד במשפחה או בעבודה. אנשים סביבנו מכירים אותנו בדרך מסוימת ומהדהדים לנו את עצמנו. כל אלו הם מרכיבים שמחזיקים את הנרטיב ואותנו בתוכו.
מי שמשפחתו נפגעה והקיבוץ או העיירה שלו קרסו, ללא ספק חווה את הטראומה, אך גם מי שרחוק מהמעגל הראשון חווה את המציאות כפחות יציבה ממה שחשבנו. טראומה היא מצב בו החיים הסמליים מתערערים. אם אדם הגדיר את עצמו כבן זוג, כהורה, כילד, כעובד, כחבר קהילה, מה קורה כשבת הזוג נהרגה או נחטפה? או כשהקיבוץ הפך לאיי חורבות? הסיפור שמחזיק את הזהות קורס, וכל מי שמזדהה עם כאבם של השורדים חווה משהו מהטראומה בעצמו.
אז מהן בכל זאת האפשרויות הנפשיות שלנו כשהסיפור מתערער?
כשהסיפור מתערער אנחנו יכולים לנסות לאט לאט לגבש אותו מחדש, ואם התנאים לא מאפשרים זאת עדיין, להסכים לכך שהסיפור אינו קוהרנטי כרגע. בטיפול השגרתי בנוירוזות המטרה היא לערער את הסיפור כדי להשתחרר מאחיזתה החזקה מידי של הציוויליזציה, של החברה, של התביעה של האחר הגדול הסמכותי, שקובע עבור הסובייקט מי הוא אמור להיות. לכן טיפול יכול לכלול מצבים של חרדה בעקבות התפרקות אמיתות וסמכויות. אפשר לומר שטיפול אנליטי הוא סוג של 'טראומה מבוקרת'. ניסיון לדקונסטרוקציה של אמיתות נפשיות מוחלטות, תוך הסרת המסכות הסמליות והדמיוניות מעל הממשי. תהליך שמזכיר את מיסוס עולם האשליות הבודהיסטי. זה נכון במיוחד למי שהאנליזה שלו מכינה אותו להיות אנליטיקאי, משום שמהעמדה האנליטית יודעים שהמציאות כפי שאנו מכירים וחווים אותה, היא וירטואלית, סמלית-דמיונית, ולכן בהחלט ניתן 'לשנות חיים', כשמדובר בלשנות את "סיפור" החיים. לא נוכל להשיב את מי שנהרג, או להחזיר את הגלגל לאחור, ובכך למחוק את האסון הנורא, אבל נוכל לטוות סיפור שיאפשר חיים נפשיים אפשריים יותר עם ההתרחשויות הממשיות.
בעתות טראומה המטרה היא הפוכה – במצב הנוכחי לא נרצה לערער יותר את הסיפור שהתערער באופן מטלטל, אלא דווקא לנסות לשקם את המיתוס שבו אנחנו חיים, וממנו אנחנו מקבלים את זהותנו כגיבורים בסיפור חיינו. לכן כדאי להיות בקשר עם אנשים, קשר שמתקף את תפקידנו בעולם, להיות הורה-לילד, ילד-להורה, חבר-לחבר, מורה-לתלמיד או קולגה לקולגה בעבודה. נשמר ונעמיק יחסים עם אנשים שבהם אנחנו מרגישים מזוהים. זאת הרשת האנושית-סמנטית שמחזיקה את זהותנו. ובתוך הקשרים האלה, כדאי להתבטא; במילים או בדרכים אחרות, כי דרך ההתבטאות הסובייקט מנכיח את עצמו, אותו סובייקט שהטראומה ערערה כל כך.
הסובייקט קשור לסיפור בשתי דרכים עיקריות - או דרך הגדרות שפה וקשרים עם אנשים בתוך מבנה יחסים, או ביחס לאובייקט מופשט; למשל יש לי ידע אנליטי שמגדיר אותי כאנליטיקאי, ואם יאבד הידע תופיע חרדה של משבר זהות. בתקופות של טראומה כדאי לאושש את שייכותנו לקהילות, למשפחה וליחסים, כמו גם את הבעלות שלנו והקשר לאובייקטים המגדירים אותנו – תחומי ידע, תחביבים, רעיונות וזהויות הנגזרות מהם.
כיצד להגן על מקומנו בסיפור דרך הזהירות מפני החשיפה לזוועות?
תחושת הזעזוע מהזוועות מספרת על הזעזוע לקונספציה שלנו על העולם ומקומנו בתוכו. אלו זוועות שנחשפנו אליהן בעל כורחנו, אך יש לנו מידה של בחירה עד כמה להיחשף עוד. עד כמה לראות חדשות או סרטונים מזעזעים ברשתות החברתיות? התשובה ידועה. פחות חשיפה, שינה יותר טובה בלילה. אז מדוע בכל זאת רבים מאיתנו בוחרים להיחשף יתר על המידה?
הסיפור שבו אנחנו חיים הוא מבוסס שפה, ולשפה יש כללים וחוקים. גם השייכות התרבותית היא לקהילה שיש בה נורמות וערכים. ילד צריך שהוריו ישימו לו גבולות כדי שהוא ידע שיש מי ששומר עליו, שירגש שייך למסגרת שאינה פרוצה, שיש לה גבולות, אך הגבולות דורשים ממנו לדחות סיפוקים, שלא יהיה פרא אדם.
חשיפת היתר לזוועות גם כן קשורה להתפרקות הסיפור. הממשי הזוועתי קרוב לפני השטח לא רק בחדשות ובעולם החיצון, אלא גם הדחפים הלא מודעים מציפים יותר מאשר בימים כתיקונם. יש תענוג מערער אך מושך בהתפרקות המבנים הסמליים; התענגות רגרסיבית, למצב הנפשי הקדום נטול הגבולות. לפעמים השלב הראשון בהתמודדות עם הזוועות הוא לא להתבייש בנטייה האנושית להתענגות על זעזוע, כך שנוכל להיות מודעים לנטייה זאת. רק מרגע שמזהים את הפיתוי והבחירה ניתן לבחור אחרת.
מהו הדבר המזוויע ומדוע?
אם נראה גופה פגועה לאחר תאונת דרכים, יהיה אפקט טראומתי שקשור להתפרקות הסיפור על שלמות הגוף או השליטה בגורל. ובכל זאת, מה יותר מזעזע? האפשרות שהתאונה קרתה במקרה, או האפשרות שהתאונה התרחשה בעקבות כוונה של מישהו לפגוע במישהו אחר? המחשבה על כוונת זדון מזעזעת את נפשנו הרבה יותר. זהו ערעור הסיפור על טבע האדם. והרי אנחנו בני אדם, האם זה מערער את תפיסתנו העצמית? למעשה, כשאנחנו מזדעזעים מסרטונים מזוויעים, זה הדחף הסדיסטי של המתעלל שמעורר בנו את הזעזוע הגדול ביותר. "איך אנשים יכולים לעשות דבר כזה?!" אנחנו שואלים בתדהמה.
אנחנו קוראים למחבלים המרצחים 'חיות אדם', אך חיות לא פועלות כך. מדוע שנקרא להם חיות? כדי להבחין אותנו מהם. אנחנו בני-אדם והם חיות...אדם. כל מפגש חזיתי עם אכזריות אנושית וסדיזם, מעורר במרתפי הנפש האנושית שאלה – אם אדם אחר יכול לפעול בצורה כל כך אכזרית, האם עוד אנשים מסוגלים לכך? ואולי גם הקרובים לי, ואולי גם אני עצמי?
האם אנחנו באמת כל כך שונים? האפשרות שאנחנו לא כל כך שונים היא המזעזעת. הדבר המזעזע זו הכוונה הסדיסטית והסיבה שזה מזעזע היא שאנחנו בעצם אנושיים, כמו הסדיסט, אם גם הוא וגם אנחנו בשר-ודם האם זה קיים גם בנו? המשיכה להזדעזעות מעידה על שייכותנו למין האנושי המפוקפק. ומה אפשר לעשות? לא להתבייש בדחפים האנושיים. לא להתבייש בפנטזיות הנקמה אך בכל זאת לותר על מימושם לטובת צרכים אסטרטגיים. . הוויתור על מימוש ההתענגות הפראית תשמור עלינו מפני עצמנו.
מדוע אנחנו מרגישים אשמה שלא עושים מספיק ואיך משתחררים מזה?
לאשמה כנראה אין קשר לעובדות הנוגעות לכמה אנחנו מתנדבים או פועלים למען מי שמצוי בצורך ומצוקה. גם מי שהציל עשרות אנשים תוך כדי פציעה והמשך לחימה מרגיש אשם שהוא לא עשה מספיק. זאת לא רק המחשבה שלא עשינו מספיק, זאת ממש אשמה. המהות של הטראומה היא התפרקות הסדר הסמלי, ובתוך כך התפרקות הנורמות, הערכים, ומבנים של יחסים עם אנשים כמו בעבודה, בחברות או במשפחה. אחת הצורות להבין מהי האשמה בהקשר הנוכחי היא לראות באשמה סימן לקיומו של 'האחר הגדול', של הסדר הסמכותי. האשמה מאפשרת להאמין שיש בפני מי לתת את הדין. האשמה מתחזקת את האמונה בסמכות. האשמה היא אביזר שבאמצעותו אפשר להמשיך להאמין שיש דין ויש דיין, ולראיה -- אם אני אשם משמע יש בפני מי לתת את הדין. כל זה רלוונטי במיוחד בתקופה של קריסת הסיפור. האשמה היא סוג של מחט שאיתה תופרים את הקרע שהממשי יצר בסמלי.
האם ניתן לקיים סדר סמלי ללא אשמה? כן, אבל מישהו צריך להחליף את הסמכות הדמיונית שמציבה את הגבול בין הסמלי לממשי. לשם בעצם מכוון כל טיפול אנליטי בנוירוזה - להתפקחות מתודעת 'האחר הגדול', וויתור על האשמה, שהיא האביזר שמאפשר להאמין בו. מי שמחליף את האחר הגדול הוא הסובייקט שאחראי לבחירותיו. מה שמחליף את נחת זרועו של האחר הגדול המדומיין הוא המחיר הממשי של כל בחירה.. אפשר לחלק את הזמן של הטראומה לשלוש. המצב הטרום-טראומתי הוא מצב של אמונה באחר גדול שאינה באה לידי מבחן. דוגמא לכך הם אזרחים שלא חושבים על האפשרות שהמדינה לא תגן עליהם. המצב השני הוא כשהסדר המוכר מתערער, ובעקבות כך מתעוררת האשמה שמחזירה את הסדר על כנו. באשמה גלומה הנחה שיש בפני מי לתת את הדין, כלומר יש אחר גדול בתפקיד הדיין. דוגמא לכך היא האשמה על כך שלא תורמים מספיק למאמץ המלחמתי, אך עצם האמונה בחובה לתרום מבטאת את קיומו של הסדר. . המצב השלישי הוא כשאין אשליה שיש סמכות ששומרת על הסדר. במצב זה יש הכרה בבחירה - אם אנחנו רוצים שיהיה סדר שנשתייך אליו, זה תלוי בנו כסובייקטים. בסוף טיפול אנליטי המטופל כבר לא מאמין באחר גדול שניתן להרגיש אשם תחתיו. את המקום של עונש האשמה תפס המחיר משום שעדיין יש מחיר לכל בחירה. דוגמא לכך הוא האדם שתורם למאמץ המלחמתי לא מתוך אשמה אלא מתוך הכרה שכך הוא רוכש שייכות.
כל עוד האשמה קיימת כאסמכתא לקיומה של הסמכות, אנחנו לא חופשיים להחליט על גבול החשיפה שלנו לממשי המכאיב . הסמכות שהמצאנו ותיקפנו דרך רגש האשמה תאשים אותנו שאנחנו לא מספיק רתומים, לא מספיק משתתפים בזוועות כאות סולידריות, או להפך - יותר מידי משתתפים בזוועות ומתקשים אחר כך לתפקד. רק אחרי ההתפקחות מהסמכות יכול הסובייקט לקחת אחריות על בחירותיו ולהציב את הגבול על החשיפה לממשי. נדע שהריבונות אצלנו כשנרגיש שכל תשובה היא לגיטימית משום שאין באמת מי שיערער על השיפוט של עצמנו.
מתי הזמן להתנתק ולתפקד ומתי הזמן להרגיש
בשלבים הראשונים של הטראומה אנחנו רוצים פחות להרגיש ויותר לתפקד. הרגשות קשים מידי ונחכה לשעת כושר, בזמן ומקום בטוחים, כדי להרגיש. ההגנה הדיסוציאטיבית היא חיונית. נכון שיש בה מחיר. המחיר הוא בהפחתת ההוויה, הנוכחות. הפחתה בחשיפה לגירויים החיצוניים ולתגובות הרגשיות שכן המציאות בלתי נסבלת בממשות שלה. מאוחר יותר יהיה את המרחב הבטוח, לא להצטרך לתפקד ולהתפנות לעבד את החוויה על ישי הדיבור עליה. אז יבוא הזמן להפוך "טראומה לטרגדיה", כלומר להפוך משהו שאין לנו מילים לדבר אותו לסיפור שממוסס את הדיסוציאציה ומביא אותנו להרגיש.
ומה כבר אנחנו יכולים לעשות למען אנשים שהתערער עולמם עוד יותר מאשר לנו?
לטיפול, כמו לחיים, יש מטרה לאפשר לסובייקט להיות, להיות בעל הוויה. לפעמים מה שנדרש לשם כך הוא שייכות לסיפור, ולפעמים הסיפור מעיק כך שההוויה נמצאת דווקא בצד של הממשי שמחוץ לסיפור, בתנאי שהוא לא יותר מידי טראומתי. הסובייקט במתח מתמיד בין חיים בסיפור הדוק מידי שמצמצם את החופש שלו או לא הדוק מספיק באופן שיוצר דיסאוריינטציה וחרדה. המטרה עם אנשים שהתערער עולמם היא לתפור חזרה סדר סמלי כלשהו.
אחת הטכניקות בטיפול בטראומה היא שהמטופל יספר את השתלשלות האירועים אך באופן שמכניס את הדברים לסדר. למשל, שיספר את האירועים כרצף כרונולוגי, או כרצף של סיבות ותוצאות שמובילות אחת לשנייה. צורה נוספת לסדר היא סדר היחסים של המטופל עם הסובבים אותו. אנשים שמזהים אותו ומחזקים את תחושת הזהות שלו.
אם כך, המטרה היא לשקם את הסדר הסמלי, לשקם את ההוויה של הסובייקט כגיבור החי בסיפור. מה שאנחנו יכולים לעשות למענו הוא להיות, להיות חלק מהסיפור שלו באופן שתומך בסיפור ובתפקידו בסיפור. הדרך לעשות זאת היא "להיות עם", לא בהכרח לעשות משום שמה שנפגע זאת ההוויה. בלהיות עם אנחנו משתתפים בחיזוק האפשרות להיות, לשקם את ההוויה של הסובייקט כחי בסיפור. ניתן לעשות זאת באמירות כמו "ככה זה במלחמה, כולנו במועקה" המבטאת סולידריות של "להיות עם". כך גם האמירה הפשוטה "אני אתך!". תמיכה משמעותית בסדר הסמלי שמחזיק את הסובייקט תהיה בלמלא את תפקידנו במבנה. למשל, שמעתי אישה אומרת שהיא לא תבטל את התור ללאק ג'ל משום שהיא מיודדת עם המניקוריסטית וחשוב לה שהיא לא תרגיש נטושה.
הערות
- ערכה ליטל קפלן
