מצב גזלייטינג בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה
מאמר סקירה מאת ד"ר סטפן ראש
מאת אפרת ליה שחף
המאמר Gaslighting, the Double Whammy, Interrogation, and other Methods of Covert Control in Psychotherapy and Analysis מאת ד"ר סטפן ראש, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מבקש להדגיש את חשיבות ספרו של ד"ר תיאודור דורפאט (Dorpat, 1996), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, שספרו סוקר בהרחבה במאמר "גזלייטינג ושליטה ביחסים בינאישיים: התבוננות טיפולית" (שחף, 2022a). הטקסט הנוכחי מספק תרגום מלא של מאמר הסקירה לעברית.
בספר Gaslighting, the double whammy, interrogation and other methods of covert control in psychotherapy and analysis, דורפאט מבקש לחלץ את הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מהפיתוי להשתלט על חיי הנפש של המטופל. לרוב, שליטה שכזו נכנסת לחדר הטיפול מבלי שמבחינים בה. ישנן, כמובן, כמה שיטות בפסיכותרפיה, כמו טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים (CBT), שבהן שליטה ועיצוב התנהגות אינן מילים מגונות, אלא מטרות מוצהרות. עם זאת, בטיפולים פסיכואנליטיים, חופש המחשבה הוא מרכיב חשוב ומכריע. בד בבד, אפילו בטיפולים האנליטיים, דורפאט מדגים עד כמה שליטה ואינדוקטרינציה סמויות מתרחשות בעדינות, אך בעוצמה רבה, ועד כמה הן נפוצות.
השכנוע העמוק של המחבר ודאגתו ניכרים בכתיבתו, והספר מספק אזהרה אפילו לפסיכואנליטיקאים המנוסים ביותר. חלק מהתזה של דורפאט היא שהמהות של הפסיכואנליזה היא השיטה שלה. זוהי שיטה המאפשרת למטופלים את החופש לגלות ולהכיר את עולם החוויה הפנימי שלהם, כדי שיוכלו להבין כיצד הם בונים את המציאות שלהם ומי הם באמת. כל שיטות השליטה מנוגדות למהות זו. יתרה מכך, הפעלת הכוח והאינדוקטרינציה היא פגיעה בכבודו האישי של הפרט ובאנושיותו, בין אם בפסיכותרפיה ובין אם בחיי היומיום. כאשר הפעלת כוח כזו נכנסת לעבודה הטיפולית, המטופל הופך לצייתן ולנשלט, כשהוא מאבד קשר עם היצירתיות של התודעה החולמת.
לדעתי, הפסיכואנליזה פגיעה במיוחד להתפתחות מערכות יחסים שבהן כוח יכול לקבל את הצורה של מה שדורפאט מכנה מצב גזלייטינג (gaslighting situation). הסיבה לכך קשורה למסתורין של התת מודע. זה יכול להיות כל כך לא הגיוני, כל כך מוזר, וכל כך מעורפל, עד שטירונים לא יעזו לסמוך על האינטואיציה שלהם לגבי זה. לא קשה לדמיין שהמעגל הקטן של תלמידי פרויד, שהייתה להם גישה לישות מסתורית זו [מצב הגזלייטינג], עלול היה להיות מסוחרר מאחריותם הכבדה כשומרי האוצר, וכתוצאה מכך החליטו ליצור את "הטבעת הסודית" של פרויד.
מתמחים, כפי שאני זוכר את עצמי, וראיתי גם אצל אחרים, חייבים להסתמך על נקודות המבט של הסמכות המקצועית: מנהלים, מדריכים ותיאורטיקנים. לעתים קרובות שומעים "פרויד אמר...", "ויניקוט אמר..." או "קוהוט אמר....", אך לעתים רחוקות שומעים "אני חושב". זה יכול להימשך מספר שנים בחיים המקצועיים. תחושות ההישג בעשייה הטיפולית נובעות לעתים קרובות מהרגשת חיבור עם המאסטרים.
החלפת התגובות הרגשיות של האדם עצמו באלו הנובעות מהסמכות המקצועית דומה לגזלייטינג. עבור דורפאט, גזלייטינג היא כל שיטה שנועדה לערער את האמון של הקורבן בתפיסותיו, על מנת לגרום לקורבן לאמץ את דעותיו של הגזלייטר. למרות שלמערכת ההדרכה וההתמחות של הפסיכואנליזה יש כוונה נאותה, לרוב לוקח עשור או יותר לאחר ההכשרה עד שהאנליטיקאים מתאוששים ממנה, כך שהם באמת יכולים לסמוך על האינטואיציה, ההבנה והיצירתיות שלהם. אולי יכולה להיות דרך משחררת יותר ללמוד פסיכואנליזה.
החלק הראשון של ספר זה מגדיר את תחום החקירה, שהוא ההשפעה הסמויה והשליטה בחייהם הנפשיים של אנשים אחרים, המתבצעת לרוב באופן לא מודע. הרשימה כוללת גזלייטינג, המעורר ספק עצמי באמצעות בושה, אשמה ופחד, ומחליף את דעותיו של הגזלייטר באלו של הקורבן; שטיפת מוח, שהיא דומה; ושיטות כגון תשאול (questioning), הפחדה (intimidation), עימות (confrontation), אינדוקטרינציה (indoctrination) וטכניקות לשינוי התנהגותי (behavior modification). רוב הטכניקות הללו מיועדות להשפיע או לשלוט בתודעת המטופל, כותב דורפאט, והן פוגעניות, אנטי-תרפויטיות ומנוגדות לרוח הפסיכואנליזה. העדויות שלו מבהירות עד כמה הן שגרתיות וחמורות. פה ושם, אדם צריך לזהות את השטויות שהוא עושה, גם אם הלכה למעשה, הן נראו לגמרי בסדר בזמן שהוא עשה אותן.
בפרק ב' מפרט דורפאט את חדירת הגזלייטינג לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה, והשפעותיה החמורות בהגבלת יכולת החשיבה של המטופלים, גרימת מצבי רוח מדוכאים ואפילו דיכאון אובדני. דורפאט מציג בפני הקורא את הגזלייטינג בצורותיו המרושעות, המודעות והמכוונות, בכתות ובמשטרים טוטליטריים. בד בבד, הוא מציג את ההתעללויות הרגילות, הלא מודעות, של חיי היומיום. הוא מעלה בתודעתי את הספרות הפמיניסטית של שנות ה-70, שהסבירה את השליטה של גברים; חלקנו יכולים להיזכר בטלטלה של חרטה, כאשר נזכרים בדקויות כאלה, כמו ששתקנו ולא הגבנו כשאישה הביעה את רעיונותיה. דורפאט מראה את ההקבלה בין טכניקות שטיפת המוח של כתות מצד אחד, לבין הלחצים המוטלים על המטופלים לעתים קרובות מדי בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה, מצד שני. הוא מתאר כתות ממשיות שצמחו בקרב מטפלים ופסיכואנליטיקאים, קבוצות שידוע כי הפרו גבולות אישיים ומיניים של מטופלים ועמיתים [כמו ד"ר דוד רודי, פסיכולוג קליני, שסיפורו נסקר בהרחבה במאמר "קצת קאלטי: נרקיסיזם ממאיר ושליטה מכפיפה"] . בפרק שלישי הוא ממשיך לבחון את הטכניקה המשפיעה והנפוצה ביותר בפסיכותרפיה, זו של תשאול (questioning).
החלק השני של הספר מכיל את עיקרו: הדרכים הרבות שבהן הפסיכותרפיה נכנעה. סקירתו המעמיקה של דורפאט בספרות הרלוונטית ובמחקרים המקוריים שלו מכינה את הקרקע להצגת העדויות שלו על שטיפת מוח בחדר הטיפול. החומר שלו משכנע, והוא משפיע על הקוראים להיות מודעים יותר למלכודות השליטה בפרקטיקות שלהם (היינו, בעשייה הטיפולית) ובאופן שבו מלמדים ומתרגלים פסיכואנליזה ופסיכותרפיה.
יש הרבה הפתעות בתופעת הגזלייטינג. אנו מגלים שיש הרבה הזדמנויות לפגוע בחופש המחשבה של המטופל, אפילו עם הכוונות הכי טובות. האב-טיפוס הבסיסי ביותר של הפרה כזו, שתוארה על ידי דורפאט, הוא האנליטיקאי שמציע פרשנות, לרוב על סמך ראיות מועטות, ואם המטופל אינו מקבל אותה, מתייחס להתנגדות המטופל כ"התנגדות" במובן הפסיכואנליטי, ולאחר מכן האנליטיקאי מבלה את שארית השעה בניסיון להתגבר על ההתנגדות הזו. השיטות להתגבר עליה הן לעתים קרובות צורה כלשהי של גזלייטינג, כלומר לגרום למטופלים כאלה לפקפק ביכולתם שלהם להבין מה הוא הלא-מודע שלהם, כך שמוטב להם להיכנע ל"תובנה" שמציע האנליטיקאי, למרות שתובנה כזו מבוססת לרוב על השערות.
דורפאט מתאר באהבה את לב-ליבה של העבודה הפסיכואנליטית, כפי שהוא מבין אותה, כמטפחת את החופש של המטופל להכיר את מחשבותיו ולקיים זרימה של אסוציאציות חופשיות, עם דגש על חופש וחופשיות. המחבר מסוגל להדגים את ההשפעות המיידיות וארוכות הטווח של הפרות של חופש המחשבה של המטופל ושל חוסר האמון בפעילות הנפשית של המטופל עצמו. ההשפעה, שאותה הוא מדגים באמצעות וינייטות, היא שהפרות אלו משביתות את החשיבה היצירתית של המטופל ומביאות לתגובות מכניות ומדוכאות, שאינן מצליחות לקדם את האנליזה. זוהי סכנה שוות הזדמנויות; זה לא כל כך משנה איזו תיאוריה פסיכואנליטית מנחה את עבודתו של האנליטיקאי. כשלים של שליטה יכולים להתרחש בכל בתי הספר לפסיכותרפיה ולפסיכואנליזה, אם כי האמונה האישית של דורפאט היא שהגישה האינטרסובייקטיבית (פסיכולוגיה של שני אנשים) טומנת בחובה פחות סיכון מאחרות.
אני מוצא את הטיעונים של דורפאט משכנעים, ואני מברך אותו על תרומה חשובה זו לטכניקה הטיפולית. עם זאת, יש לי כמה התלבטויות לגבי הסקירה שלו על שגיאות מפורסמות: אני מרגיש שאני צריך לגונן על פרויד ועל הטעויות שלו, שהוא עצמו הצביע עליהן לעתים קרובות. הביקורת של דורפאט מדויקת וממחישה היטב את הטעויות הללו, אבל הייתי רוצה לראות את ההכרה בכך שפרויד חקר את הגבולות שלו עצמו והיה מסוגל לצמוח מטעויותיו. במקרים שדורפאט מצטט, פרויד הצטער על שגיאותיו ולמד מהן. הביקורות מוצדקות, וסביר להניח שפרויד היה מסכים איתן. בד בבד, חשוב להדגיש שאני לא חולק על כך שהתיאורים של המקרים המוקדמים של פרויד, שדורפאט מצטט, חושפים בבירור את תפקידה של האינדוקטרינציה והפעלת הלחץ.
ההתלבטות הנוספת שלי היא שבמאמץ למחוק את פער הכוחות או את אשליית הכוח שבין המטופל למטפל, ניתן להקריב מקור חשוב לצמיחה. זה קשור לחשיבות של האנליזה לתשוקה שבגללה אנשים רבים כל כך מתחמקים מהדחפים שלהם. ההתנגדות לתלות באנשים אחרים, וההכחשה של הצרכים התלותיים הללו, מונעות מאנשים הגשמה של אפשרויות רבות בחייהם, כולל קבלת ידע חדש על עצמם מהפסיכואנליזה. האידיאל של הפסיכואנליזה הוא שוויוני, במובן זה שהאנליטיקאי פועל מתוך ידיעה שאין הבדל ממשי בערך, בדרגה או במשמעות בין האנליטיקאי והמטופל, אלא רק משימות שונות במקצת. יש לקוות שהמטופל חולק השקפה זו עם האנליטיקאי. אך כאשר המטופל מגן על עצמו מפני הצורך להיות מוזן, רק לעתים רחוקות היחס השוויוני מצליח לפרק את ההגנה הזו מנשקה ולחמוק ליד השומר. המטופל למעשה לא שוכח מי הוא האנליטיקאי, וגם לא למה הוא (המטופל) נמצא שם (בחדר הטיפול). לא משנה עד כמה הגישה של האנליטיקאי תפרק אותו מנשקו, ההגנה עדיין פעילה; זה מאתגר כל תגלית, גם כשנראה שהיא התגלית של המטופל. אבל יש הזדמנות מצוינת לנתח את ההגנה הזו בהעברה. עד מהרה מתברר שהכחשת הצורך הזה בתלות מונעת מהאדם לאהוב, ללמוד ולהנות ממה שהחיים יכולים להציע לו. מעקף של ההכרה בצורך התלותי הזה על ידי ניסיון למחוק את כל ההבדלים בין האנליטיקאי למטופל עלולה לפספס הזדמנות להעשיר את חיי המטופל.
אלה ההתלבטויות היחידות שיש לי עם עבודה חשובה זו, שאמורה להיות על המדף של כל פסיכואנליטיקאי. הפרק האחרון ממש ראוי לציון. דורפאט מזכיר לקורא את סוג ה"תן-וקח" המרכיב את התהליך הפסיכואנליטי. זוהי אינטראקציה, שבה פתיחות ואמון, מולידים את הופעתם של תהליכים ראשוניים, הנובעים מהחלק החולם של הנפש, ומתעוררים כתגובה לפרשנויות. ביטויים אלה, כאשר הם מובנים, מיידעים את הזוג האנליטי, המטפל והמטופל, על ההשפעות העמוקות יותר של הפרשנות, ללא קשר לאיזו אמירה מילולית המטופל השמיע כששמע אותה בתגובה. דורפאט מציע שזהו קריטריון לחופש ולא לשליטה; תגובות שהן משמעותיות לתהליך מספקות הוכחה לכך שפסיכואנליזה מתרחשת, במקום יצירת רחוב ללא מוצא שנגרם על ידי גזלייטינג.
תהליך זה של תן וקח ברור למדי באנליזה של ילדים. ילדים, מניסיוני, לעיתים רחוקות מאשרים או סותרים מילולית את הפרשנות של האנליטיקאי למחזה שלהם. אבל המחזה משתנה בדרך כלל, בעדינות או באופן מובהק, ככל שנקלטת הפרשנות. והמילים הבאות של האנליטיקאי בדרך כלל מתבססות על תגובת המשחק החדשה ביותר, והמילים הללו מעוררות שינוי נוסף במחזה, ומביאות לפרשנות נוספת. אנליזה למבוגרים, כאשר האנליזה מתרחשת, היא נעה באותם שלבים. נוכחותה של תנועה כזו תהיה מקבילה למבחן החופש של דורפאט, היעדר שטיפת מוח.
המחבר מתאר בקפידה ובחיות את הנזק לשיטה הפסיכואנליטית שנגרמה משליטה ואינדוקטרינציה סמויה, במיוחד גזלייטינג, שמכפישה ומביישת את היכולות הנפשיות של המטופל ומצמצמת את יכולתו לחשוב בחופשיות. אולם אופנים כאלה מפתים בגלל רצונו של האנליטיקאי בטכניקות בטוחות ויעילות; וכל כך קל להתעלם מהסכנות. עבודתו של דורפאט מזכירה את החשיבות של חקירה חופשיה ופתוחה אל נבכי הנפש העמוקים ביותר.
מקורות
שחף, אפרת. (ינואר 2022). גזלייטינג ושליטה ביחסים בינאישיים: התבוננות טיפולית. אתר בטיפולנט.
שחף, אפרת. (אפריל 2022). קצת קאלטי: נרקיסיזם ממאיר ושליטה מכפיפה (Coercive Control). אתר בטיפולנט.
Rush, S. (2000). Gaslighting, the Double Whammy, Interrogation, and other Methods of Covert Control in Psychotherapy and Analysis: Theo L. Dorpat. Psychoanalytic Quarterly, 69 (4), 811-816. [Google Scholar].
Dorpat, T. L. (1996). Gaslighting, the double whammy, interrogation and other methods of covert control in psychotherapy and analysis. Jason Aronson, Incorporated. [Google Scholar].
