אילת ברעם־שמחון, איורים: רעיה קרס
סיפור על יומן, חתולה וגעגוע
כריכה – סוכנות לסופרים
לקראת ציון יום השנה ה-50 למלחמת יום הכיפורים, יוצא לאור ספר הביכורים של אילת ברעם. הספר מתאר את שנת האבל הראשונה שלאחר מותו של אביה, רס"ן אבי ברעם ז"ל, שנהרג בקרבות ברמת הגולן. הוא היה בן 36 במותו, נשוי, אב ל-4 בנות, חקלאי וחוקר.
מלחמת יום הכיפורים צרובה עבורה מאז כמאורע חיים מכונן; ההיגיון והרצף הטבעי של החיים נקטע והשתבש...
זהר, גיבורת הסיפור, מתגעגעת לאבא שלה. בכל נימי נפשה היא מקווה – שבצבא עשו טעות, ושאבא שלה בכלל לא מת. שהוא לא נהרג במלחמה. אבל הימים עוברים ואבא לא שב. זהר מתחילה לכתוב יומן כדי לא לשכוח אותו. ביומן משתקפים חייה של ילדה בקיבוץ של שנות ה-70, וכן ההתמודדות שלה עם השבר הגדול.
מתוך תחושת שליחות ומתוך רצון בריפוי עצמי – החלה אילת לכתוב את הספר שעבר גלגולים שונים עד שנחת בידיו של יחיעם פדן ז"ל; הוא סייע בעריכה ובחיבור הומוגני של הטקסט הרגיש לכדי כתב יד בשל. הספר כתוב באומץ ומתוך חשיפה אישית, והוא מתאים גם לילדים וגם למבוגרים. בעיקר, זהו ספר שמצליח לכתוב יתמות בשפת היומיום באופן שלא נכתב עד כה.
אילת ברעם נולדה וגדלה בקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. היא ביבליותרפיסטית העוסקת בכתיבה ובטיפול. זהו לה ספר הביכורים המבוסס על סיפורה האישי.
לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק ראשון: התנור
לא עברו חמש דקות מהרגע שדבורה המטפלת סיימה את ההשכבה ויצאה, ודלת הכניסה נטרקה, וכבר עבר עומר בין חדרי השינה החשוכים של קבוצת "אלומה" בבית הילדים וקרא לכל מי שהיו עדיין ערים לבוא ולראות דבר מדהים! עומר הג'ינג'י והרזה אהב תמיד לעמוד במרכז ההתרחשויות בבית הילדים.
לאורך המסדרון היו פזורים חמישה תנורי 'פיירסייד', שפעלו על נפט וחיממו את בית הילדים בחורף. ליד התנור בתחילת המסדרון התאספו נמרוד, נגה, יניב, יערה וזהר. זהר התיישבה על הרצפה צמודה ליערה; נגה התיישבה בצד השני, והבנים נשארו לעמוד. כשכולם השתתקו אמר עומר, "תראו, תראו משהו," ואז ירק לתוך התנור. נשמע קול, "תסססס", ובבת אחת האש התלקחה במהירות ואחר כך שככה.
"מה, אתה משוגע?!" צעקה נגה, ספק מזועזעת ספק מתפעלת. נגה היתה הכי גבוהה בכיתה. היה לה שיער שחור מתולתל ואף קצת שבור, כי פעם, בגן, היא נפלה מהנדנדה. היא גם היתה בטוחה שהיא מלכת הכיתה.
"לא יקרה כלום," ענה עומר בביטחון. כעבור רגע ניגש נמרוד לתנור וניסה גם הוא. האש התלקחה שוב.
יערה אמרה בשקט, "מה, אתם פסיכים? אם דבורה תדע על זה..."
"מה דבורה בראש שלך," צחק יניב. "היא הלכה מזמן." ואז הוסיף, "עכשיו תראו אותי." הוא ירק על האש בתנור בדיוק כשהיה צליל של יניקה במכל הנפט, והאש התלקחה בבת אחת.
הפעם עלו הלהבות גבוה למעלה, והאש נתפסה בווילון הארוך שכיסה את החלון שמעל התנור.
כל הילדים קמו בבהלה. "עכשיו תהיה פה שריפה," אמרה נגה.
בו־ברגע שאלה יערה, "בשביל מה זה היה טוב?!"
"נו, מהר, תביאו מים," צעק יניב.
עומר רץ להביא מים, ונמרוד הרים את כנף הווילון השנייה כדי שהאש לא תגיע אליה.
עומר חזר עם דלי מלא מים ושפך אותם על הווילון. האש כבתה. תנור הנפט שהיה מתחת לווילון כבה גם הוא. הם התבוננו בתנור בהקלה. הרצפה היתה רטובה ממים, עשן התפשט במסדרון ועמו ריח של שריפה.
יערה הלכה להביא סמרטוט רצפה, וזהר פתחה את החלון. האוויר הקר שנכנס מבחוץ צינן את הלחיים שלה.
"מה נגיד בבוקר לדבורה?" שאלה יערה.
"לא נורא, היא תנקה את זה בבוקר. לא יזיק לה להרזות קצת," אמרה נגה ברשעות. היא נעמדה בתנוחה של דבורה, עם הידיים על המותניים, וחיקתה אותה אומרת, "אף אחד עוד לא מת מקצת מים; אתם לא עשויים מסוכר."
"נשאיר את החלון פתוח ונגיד שהגשם והרוח כיבו את התנור," הציע נמרוד.
"אבל היא תראה את הווילון..." הקשתה זהר.
פתאום נשמע רעש סטטי מקופסת השמרטף, שהיתה תלויה מעליהם על הקיר במסדרון.
"אוי, בטח השומרת־לילה שומעת אותנו," אמר נמרוד.
"יאללה, למיטות," אמרה נגה, וכולם התפזרו.
*
כעבור שבוע זה קרה לה שוב: זהר קמה אחרונה מכל הילדים. היא היתה בטוחה שהפעם תצליח להתחמק, אבל אז ראתה את דבורה עומדת באמצע המסדרון: דמותה הגדולה חסמה כמעט את כולו ושרשרת הזהב שלה התנדנדה קלות. היא הניחה את ידיה על מותניה ובחנה את זהר מלמעלה עד למטה.
"עם השיער ככה את לא יכולה להיכנס לכיתה," אמרה דבורה לזהר.
לא היתה לה ברירה. היא נעמדה להסתרק מול המראה הגדולה שבמסדרון. כשהתבוננה במראה ראתה ילדה בת עשר עם עיניים חומות ועצובות, לא רזה ולא שמנה, עם שיער ארוך ולא מסודר, שיש לה מחשבות סודיות בראש. דבורה לקחה מידה את המברשת והחלה לסרק את שערה בתנועות נמרצות. "איי, זה כואב," התלוננה זהר.
"אם תפסיקי לזוז, תכף נגמור. יש לי עוד כמה דברים לעשות הבוקר חוץ מלעמוד כאן ולסרק את הוד מלכותה... ובכלל, הכי טוב שתסתפרי ונגמור עם הסיוט הזה כל בוקר. אני אדבר עם אמא שלך," אמרה דבורה ואספה את השיער בגומייה לזנב סוס הדוק.
בחיים אני לא אסתפר, אמרה זהר בלבה. היא חשבה שאם תסתפר, היא תיראה כמו בן. זה סתם אִיום, הרגיעה את עצמה. דבורה לא תדבר עם אמא, כי בקיבוץ, ידעה היטב, כולם פוחדים מאמא שלה.
היא הידקה את השפתיים כדי לא לענות לדבורה ומיהרה מסורקת לחדר האוכל של בית הילדים, שהיה בקצה המסדרון, כדי להספיק לשתות משהו חם לפני השיעור הראשון. על השולחן עמדו כוסיות זכוכית קטנות עם מיץ עגבניות, קנקן קטן עם שוקו מרוכז (כשמדללים אותו עם חלב, יוצא שוקו) וקנקן גדול של חלב חם. מעט ילדים ישבו עדיין ליד השולחן.
הריח של החלב החם עשה לה בחילה. היא התיישבה ומוללה קווצות משערה בידה.
מאחוריה שמעה את דבורה אומרת לעומר בקול רם, "כשקמים בבוקר חייבים לשתות משהו כדי להפעיל את המוח."
"אבל דבורה, אני אשתה שוקו בארוחת הבוקר," אמר עומר.
"אשרי המאמין," אמרה דבורה וגלגלה את עיניה.
"לא, באמת, אני תמיד שותה בארוחת בוקר," הוא חזר.
"אתה שוב מתווכח כמיטב המסורת... עכשיו כולם שותים, וזהו!" פסקה דבורה נחרצות.
זהר הבינה שאין לה ברירה. היא ערבבה מעט חלב עם הרבה שוקו, קירבה את הספל אל פיה אבל לא הצליחה לשתות. היא הניחה את הספל על השולחן. בינתיים התרוקן חדר האוכל, והיא היתה חייבת להיפטר מהשוקו ולהיכנס לכיתה.
היא הסתכלה לצדדים; השולחן היה ריק מילדים, ודבורה עמדה עם הגב אליה ושטפה כלים בכיור. זאת היתה הזדמנות נהדרת. זהר הזיזה את הכיסא בשקט, צעדה שני צעדים אל העציץ הגדול שעמד בפינה ובתנועה מהירה שפכה לתוכו את השוקו. המשקה נספג מהר באדמה והשאיר מעט סימנים על העלים היבשים. היא העיפה מבט מהיר אל הכיור וראתה שדבורה מסתכלת לכיוון שלה.
דבורה לא אמרה דבר, אולי לא ראתה. אחרי רגע ניגבה את ידיה במגבת, נאנחה ואמרה, "נו, שויין, רוצי כבר לכיתה."
זהר הביטה בעציץ. סימני השוקו כמעט נעלמו. היא הניחה את הספל בכיור והלכה לכיתה הצמודה לחדר האוכל.
פרק שני: שומרת לילה
באחד הערבים הלכה זהר עם אמא ומיכל מבית ההורים לבית הילדים. אמא אמרה שקודם תשכיב את מיכל לישון בבית הילדים שלה, ואחר כך תבוא אליה.
כשנכנסה זהר לבית זאת היתה שעת ההשכבה: יניב כבר היה במיטה בחדר השינה שלהם, ואבא שלו ישב לידו. ההורים האחרים נפרדו מילדיהם ויצאו מבית הילדים. היא הלכה למקלחת המשותפת וצחצחה את השיניים. כשחזרה לחדר השינה, הוציאה מהארונית את היומן שלה ועט והתיישבה על המיטה. לפני שנה נתן לה אבא יומן ישן בצבע ירוק וצהוב של חברת "הזרע", ומאז היא כותבת בו.
היא פתחה את היומן ודפדפה בו. אה, הנה הדף שכתבה בו לפני חצי שנה. היה כתוב שם שהיא מבטיחה לא להרביץ למיכל. לה ולמיכל, אחותה בת השמונה, היו הרבה מריבות. עכשיו זה נראה לה מוזר: מאז שאבא נהרג במלחמה, לפני חודשיים, הכול השתנה; ואפילו לריב הן חוששות. היא שמה לב שעל עינת, אחותה בת השלוש, היא לא כתבה כלום. אולי בגלל שעינת מתוקה ולא מפריעה לה.
היא רצתה לספר לאבא על מה שקרה בלילה כשהווילון נשרף. פתאום חשבה על רעיון. היא יכולה לכתוב ביומן מכתבים לאבא. היא ידעה שהוא לא ממש יוכל לקרוא אותם, אבל האמינה שהוא נמצא קרוב אליה, עוקב אחרי מה שקורה לה ואולי אפילו שומר עליה. ואם כך, הוא בטח יכול לדעת מה שהיא כותבת.
היא מיהרה אל סוף הדפים הכתובים ושם סיפרה לאבא שממש פחדה כשהווילון נשרף, ושכל הילדים חששו מהתגובה של דבורה, אבל בסופו של דבר לא קרה כלום כי דבורה היתה בחופשה כמה ימים, והמטפלת המחליפה האמינה להם ודאגה להחלפת הווילון בלי לצעוק על אף אחד. אמא הגיעה ממש כשסיימה לכתוב.
"מצטערת שהתעכבתי," אמרה, "חווה ב' תפסה אותי בדרך בקשר ל'סידור העבודה' במטבח מחר..."
זהר סגרה את היומן, החזירה אותו לארונית ונכנסה למיטה.
"בואי אכסה אותך בשמיכה ותירדמי צ'יק־צ'ק," אמרה אמא.
"אני רוצה שהיום תשבי לידי עד שאירדם," ביקשה זהר.
"אשתדל," אמרה אמא.
זהר ניסתה להירדם צ'יק־צ'ק, אבל לא הצליחה. אמא ישבה לידה ופיהקה.
אחרי זמן־מה אמרה זהר לאמא שהיא יכולה ללכת.
"את בטוחה?" שאלה אמא.
"כן," ענתה זהר, למרות שלא היתה בטוחה.
אחרי שאמא הלכה, כיבתה דבורה את האור במסדרון, עשתה סיבוב בחדרי השינה ויצאה גם היא.
*
באמצע הלילה התעוררה זהר מקולות הרוח שהצליפה בחלון. היא חלמה שאבא חזר. בחלום היא באה לבקר אותו עם אמא. הוא היה לבוש בגדים מאובקים וישנים, וצבע עורו היה כהה מאוד. משהתקרבה אליו ראתה שיש לו צלקת באזור הפה. היא נעמדה מולו ושאלה אם הוא מכיר אותה. אבא חייך, אמר שכן וקירב אותה אליו. כשחיבק אותה הרגישה את הקוצים בלחיים שלו, ואת הצלקת שעל השפתיים. בדיוק כשהתכוונה לשאול אותו איפה הוא היה כל הזמן, נשמע רעש והיא התעוררה. אט־אט חדרה אליה ההכרה שזה היה רק חלום. אבא לא באמת חזר. הלב שלה התכווץ בכאב ובאכזבה. ואז נזכרה שכתבה ביומן איך זה היה, באמצע המלחמה, כשסיפרו לה שאבא מת.
חיה השכנה שלנו נכנסה באמצע השיעור וקראה לי לבוא איתה לבית ההורים. לא ידעתי למה. כשנכנסנו היו שם הרבה אנשים, מזכיר הקיבוץ, צביה האחות, כמה שכנות ועוד אנשים. האחיות שלי לא היו שם. התריסים היו מוגפים, ובסלון דלק אור.
אמא ישבה בקצה הספה והיו לה דמעות בעיניים. התקרבתי אליה, היא הביטה בי ואמרה, "אבא נהרג." היא הושיטה אלי את היד שלה, אבל היד לא הגיעה. בדמיוני ראיתי בית מתפרק וקירות קורסים. נזכרתי במראה של הבזק האור וקורות הגג זזות כשטיל הפְרוֹג עבר מעל חדר האוכל לפני שבועיים. עמדתי מול אמא בפינה שבין הספה לבין ארון התקליטים. קלטתי שאבא מת.
אמא אמרה עוד כמה מילים, אבל לא שמעתי כלום. אחר כך ניצה, הדודה שלי, ליוותה אותי בחזרה אל בית הילדים. כשנכנסתי לכיתה כל הילדים השתתקו, ואחר כך חזרו ללמוד. אבל כשהם חשבו שאני לא רואה הם הציצו בי בסקרנות.
הזיכרון גרם לה לבכות. היא כיסתה את הראש בשמיכה: רק שלא ישמעו אותה. היא ניסתה להירדם ולא הצליחה. היא רצתה את אמא, עכשיו.
בסוף היא קראה בשמרטף לשומרת לילה. כעבור זמן־מה הגיעה אישה מבוגרת שהיא לא הכירה. זהר ביקשה ממנה שתקרא לאמהּ. השומרת אמרה שאי אפשר. הן יצאו למסדרון.
"אבל אני רוצה את אמא!" חזרה זהר.
"אני אשב קצת על ידך, חבל להעיר את אמא שלך..." ניסתה השומרת.
"אבל אני רוצה רק את אמא!" אמרה זהר נחרצוֹת.
"שה... שה... את תעירי כאן את כולם," אמרה השומרת. "בואי תשתי קצת מים..." המשיכה בנימה מפייסת והושיטה לזהר יד כאילו שהיא ילדה בגן.
זהר סירבה.
"כדאי שתחזרי לישון," ניסתה שוב השומרת.
מכיוון החדר שלה צעק יניב, "נו, שקט כבר!" כשהוויכוח נמשך, הוא קם מהמיטה בעצבנות. יניב היה גדול וחזק ולא פחד מאף אחד, גם לא משומרות לילה. "כל השומרות הולכות בסוף לקרוא לאמא שלה," אמר בחוסר סבלנות.
השומרת הביטה בזהר ואז ביניב, אחר כך הציצה בשעונה, נאנחה ואמרה, "טוב, אבל בתנאי שאת חוזרת עכשיו למיטה, כי זה ייקח הרבה זמן."
יניב וזהר חזרו למיטות, והשומרת פנתה אל הדלת ויצאה. זהר נכנסה למיטה, התכסתה היטב והקפידה לסגור את כל הפתחים בשמיכה. היא חיכתה. כעבור זמן החליטה שתספור בלב עד שאמא תבוא. כשהגיעה לחמש מאות, ואמה עדיין לא באה, היא קמה והלכה אל הכיתה שנמצאה בקצה בית הילדים. מן החלון הדרומי בכיתה אפשר היה לראות את השביל היורד אל בית ההורים. זהר הציצה מן החלון ולא ראתה דבר. משדה רחוק נשמע קול הטרקטור שחורש בלילות. נעשה לה קר. בדיוק כשהחליטה לחזור למיטה ראתה אור נדלק בחדר המדרגות של הבניין שלהם, ומיד אחר כך את אמה, לבושה בסוודר שחור, יוצאת מן הבניין ועולה בעלייה לכיוון בית הילדים.
אמא היתה גבוהה. השיער שלה היה קלוע בצמה ואסוף למעלה בסיכה רחבה. זהר הביטה בה ונזכרה שבפורים לפני שנה אמא ואבא התחפשו. אבא לבש חליפה מהודרת ואמא לבשה שמלת משי ארוכה. לפני המסיבה ערכה אמא מדידות מול המראה: היא מדדה את שמלת המשי הסגולה והרימה את השיער החום היפה שלה למעלה בתסרוקת מיוחדת. זהר התבוננה בה בקנאה. אמא היתה כל כך יפה.
כעת, כשראתה אותה מתקרבת לבית הילדים, ריחמה זהר על אמה שהתעוררה בגללה. היא ידעה שרק היא קוראת לאמא בלילה. מיכל ועינת ישנות מצוין. זהר מיהרה ונכנסה למיטה. היא נעצה את עיניה במסדרון הריק וחיכתה. כעבור זמן קצר נפתחה דלת הכניסה בחריקה. היא עצמה את עיניה והעמידה פני ישנה.
אמא באה והתיישבה על המיטה. היא ליטפה את ראשה ושאלה, "מה קרה חמודה, שוב התעוררת?"
זהר הריחה את קרם הפנים המוכר שלה. הקול של אמא היה כל כך שקט ורך עד שפחדה שתבכה. "טוב, עכשיו אני כאן. אשב לידך עד שתירדמי," אמרה אמא.
